מחניים, גיליון קי"ג תשכ"ז

משה קטן

קהילת פריז היא אחת העתיקות שבאירופה. כבר בתחילת ימי הביניים התפרסמו יהודיה וידוע בין השאר אותו יועץ של המלך המירובינגי חילפריק, בן ישראל כשר בעל השם הרומאי פריסקוס, שהתווכח בענייני אמונה עם הארכי-הגמון גריגוריוס מטור ונרצח בשבת בדרכו לבית הכנסת בידי מומר אשר ניצל את העובדה, כי לא נשא נשק ביום המנוחה (שנת 555 למניינם).
בעיצומם של ימי הביניים, בשעה ששיגשג לימוד התורה בצרפת, ברחבי קמפניא ונורמנדיא, בלטו הישיבות של בירת המלכים לבית קפט, ודי להזכיר את רבי יחיאל מפריז, אחד מגדולי הדור, שבערוב ימיו עלה לארץ הקודש ומת בחיפה לפני שנת כ"ז לאלף החמישי (1267).
בעלייה זו של תלמידי חכמים יש לראות סימן של חוסר הביטחון, שהחלו לחוש יסודות חריגים באוכלוסיה, מאחר שהתארגן במדינה שלטון אחיד, המבוסס על סדרי החברה הנוצרית. ואכן משנת 1182 ואילך גזר מדי פעם שליט צרפת לגרש את היהודים מאחוזותיו. אמנם מדי פעם קיבלו אותם מחדש, הן מפני שהורגש שיבוש הליכי המשק בשל היעדרותם והן מפני הרווח הכספי, שנהגו המלכים להשיג מהחזרתם. אולם בשנת 1394 יצא מיד המלך המשוגע שארל השישי צו הגירוש הסופי, ואין מוצאים עוד בעיר אלא שרידים יוצאים מן הכלל של הנוכחות היהודית, עד שפגה האחדות הרעיונית של העם הצרפתי במאה הי"ח.
אז חדרו לאט לאט יהודים לבירה מהאזורים, שכבר מקודם היו מותרים להם בצרפת (אלזס, מיץ, ארבע הקהילות שבאיזור אביניון, ניצה וכו') ומחוץ לארץ אך הם היו רק נסבלים, עד שהעניקה להם המהפכה זכויות שוות עם כל האזרחים.
מאז נהרו אל פריז יהודים מכל קצווי תבל, רובם משאר חבלי צרפת, אבל גם תושבי ארצות אחרות, שרצו ליהנות מאווירת החופש. המהגרים הראשונים באו ממרכז אירופה וממזרחה. אחר כך, עם התפתחות בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (נוסדה בשנת 1860), הגיעו גם יהודים מצורפתים מאיזור הים התיכון: בלקן, לבנון, מצרים. מסוף המאה הי"ט גבר הזרם מן המושבות הצרפתיות שבצפון אפריקה, ובפרט מאלגי'ריה, שנחשבה למחוז של המולדת אשר מעבר לים, ויהודיה הוכרזו ב"צו כרמיה" המפורסם (1870) לאזרחים צרפתיים בעלי זכויות מלאות, - כך שיכלו לעבור לפריז בלי רשיון או צעד רישמי כלשהו.
לא פסק תהליך זה גם בימינו, ואף התנהל ביתר שאת. ברבע הראשון של המאה הנוכחית רבו הפליטים שברחו מפני הטבח ברוסיה ומפני האנטישמיות הארסית של ממשלות רומניה ופולין הצעירות. לאחר מכן פרץ גל היהודים מגרמניה, שקלגסי היטלר ירדו לחייהם, לפני שנקטו בשיטת הפתרון הסופי.
אמנם מלחמת העולם השנייה החזירה את הגלגל אחורנית: מפריז הכבושה יצאו המוני יהודים להימלט על נפשם, והרבה מן הנשארים הובלו למחנות הריכוז, ולא שבו. אולם מיד אחרי ניצחון בעלי הברית החלה שוב האוכלוסיה היהודית בפריז להתרבות, משארית הפליטה ומהמדינות הקומוניסטיות ואחר כך מארצות ערב הגיעו שוב אלפים מבני ישראל להשתקע בעיר האורות, מקום אשר קל ביותר לאדם להעלים שם את יהדותו ולשכוח אותה.
לבסוף כשהשיגו המורדים האלג'יריים את עצמאותם, זרמו יותר ממאה אלף יהודים לצרפת, שחלק גדול מהם התישבו בבירה - או יותר נכון, בפרבריה באותם שיכוני ענק שהוקמו מסביב לה, ומהם גולשות מדי בוקר צאן אדם, שהם הם הממלאים את בתי האולפן, החרושת, המסחר והממשל הפריזאים.
כמו לגבי כל צרפת - שם העיקרון שולט שאסור לשאול מה אמונתך, יתר על כן, אם יישאלו, רבים רבים מבני עמנו לא יודו, שהם צאצאי הגוי הקדוש - קשה לדעת, כמה יהודים מתגוררים בפריז. האומדנים נעים בין 200,000 לבין 350,000. בכל אופן עיר גדולה לאלוקים!
ועם זאת... חיים יהודיים צנועים ודלים יחסית. כי צרפת, ברוחה הסובלנית והכוללנית, אוכלת יושביה היא. הצרפתי הבינוני אינו מבחין בדרך כלל בין אדם לאדם. הוא דורש שכולם יקבלו עליהם את מנהגי עמו וארצו, אבל משקיבלום אינו זוכר עוד את מוצאם. ובכן אין דבר נוח יותר לבן של מהגר אחרי שאימץ לעמו את החינוך המשותף לכל ילדי צרפת, מאשר לנער מעליו את אבק הגולה ולהיעשות צרפתי, וצרפתי בלבד, ואין דבר קשה יותר מאשר לעמוד באווירה זו ולהישאר נאמן להווי חיים מוזר ומתבדל - לשמור על מורשת האבות.
לפיכך מספר היהודים המסונפים בארגון יהודי כלשהו, ואפילו הבאים להתפלל בימים נוראים, או הנודבים למגבית למען ישראל, מועט מאוד. אלה הם על פי רוב בני הדור הראשון או השני, שעדיין לא הספיקו לטשטש מאחוריהם את עקבות עברם...
בפריז יש מערכת מכובדת של מוסדות דתיים המנוהלת בידי הגוף שייסד נפוליאון הראשון, ה"קונסיסטואר" (כלומר "המועצה"). מצד אחד ה"קונסיסטואר" המחוזי של פריז והסביבה, מהצד השני ה"קונסיסטואר" המרכזי לצרפת, ששני מוסדותיו העיקריים שוכנים שם: הרבנות הראשית (הרב יעקב הכהן קפלן) ובית המדרש לרבנים.
עד שנת 1905 היה הקונסיסטואר הארגון הרשמי של יהודי צרפת, שהשלטונות הכירו בו ומימנו אותו. מאז הפך לאגודה של חברים הרוצים להצטרף אליו, אולם התו הממלכתי דבק בו למרות זאת, וכלפי החברה הצרפתית ולעיתים קרובות גם הממשל, הוא מוסיף לייצג את היהדות המקומית. סימן לכך השימוש המקובל בפי כל שם השם הישן "קונסיסטואר" שבטל בתחילת המאה. כמו כל ארגון מוצק וותיק הוא מורכב בעיקר מן היסודות המושרשים והמיושבים וקולט רק לאט לאט את החדשים מקרוב באו, המהווים מבחינת הכמות והאיכות היהודית רוב בניין ורוב מניין של הקהילה.
אך שינוי אחר, שהתחולל במתכונת היהדות הקונסיסטוריאלית, הינו יותר מרשים. מיום ייסודו עד למלחמת העולם השנייה, או קרוב לכך, עברו היהודים המאורגנים ב"קונסיסטואר" ורבניהם בראשם, תהליך של דילול מתמיד, כשההבדלים בהלכי חיים ביניהם לבין הגויים הולכים ומתמעטים. אמנם שמרו על עקרונות המסורת להלכה, אבל נתרבו בבתי הכנסת העוגבים והמקהלות המעורבות, חילול שבת בידי השמשים והחזנים, ביטול כל מיני מנהגי דורות וכו'. ברם בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה-התקדמות, המתחילה בראש, דהיינו ברבנים, כשכמעט כל בוגרי בית המדרש לרבנים הם יודעי הלכה יראי שמים ושומרי מצוות, המשתדלים להציל מן הטמיעה לפחות חלק מצאן מרעיתם.
עדות לכך בית הדין של רבנות פריז, המוסמך בין השאר לענייני נישואין וגירושין, התגיירות, כשרות וכו'. בית דין זה מורכב מתלמידי חכמים, שאינם מוותרים על שום תג מדברי הפוסקים: הרב רחמים נהורי (לשעבר רב ראשי בבון שבאלג'יריה, בעל תשובה אחרי שהיה קצב וקומוניסט), הרב נתן צ'סקלה ממוצא מזרח ארופאי והרב ארנסט גוגנהיים, יליס אלזס, צאצא לשושלת רבני עיירות, שהשתלם בישיבת מיר אחרי גמרו את חוק לימודיו בבית המדרש הפריזאי.
אך אין בזאת כדי לספק את רצון הפרישות של קבוצת חרדים, חלקם מאותו מוצא "שבטי" כמו אנשי הקונסיסטואר. אלה מתכנסים בשני בתי כנסת קטנים, אחד במרכז העיר, ברי קאדה, בהנחיית הרב אליהו הכהן מונק ואחד ברובע האמידים, ברי דה מונטיבידיאו.
אך רוב היהודים האדוקים בפריז הם מהגרים שלא מזמן הגיעו לצרפת, ושלדאבון רב מתקשים על פי רוב לחנך את ילדיהם ללכת בדרכיהם. הדבר אמור גם לגבי יהודי מזרח-ארופה, שיש להם הרבה בתי כנסת ומנינים, אבל שהיו חסרי השפעה גם כשרבי ישראל סלנטר בשנת השבעים למאה הקודמת התאכזב מלאחד אותם לקהילה נכבדת, גם כשכיהן עליהם הרב יואל הלוי הרצוג (אביו של הרב הראשי לישראל ר' יצחק אייזיק), עד ימינו אנו, כאשר מקוים שהרב החדש, הרב חיים יעקב רוטנברג, יצליח לרכז ולחסן את האיברים המדולדלים ההם.
גם בעניין יהודי צפון אפריקה, אי אפשר עדיין לחרוץ משפט, אם יעלה בידם לשמור על צביון דתי. הדוגמה של יתר הקהילות הספרדיות אינה מעודדת. אבל ה"פליטים" כל כך רבים, ויש יוזמה רבה כל כך כדי למנוע את הידרדרותם, או למצער את ההידרדרות של חלק מהם, שאולי ייושעו.
זו כעת הבעיה המרכזית של יהדות צרפת, ושל יהדות פריז בתוכה. מצדדים רבים נעשים מאמצים להביא לידי הצלה פורתא לפחות אשר לאוכלוסיה האקדמית - שחשיבותה גדולה הן בכמות והן באיכות - הושגו הישגים יפים במוסד כבר ישן, "בית המדרש למנהיגים" של תנועת הצופים היהודים, שנעשה למין בית חרושת ל"בעלי תשובה". תרמו לכך בין השאר העובדות, שהרבה מן הסטודנטים מצפון אפריקה היו "צופים" בצעירותם, ושהרוח החיה במוסד הוא בעצמו מאותו מוצא (ליאון אשכנזי, המכונה "מאניטו", תלמיד חכם ומקובל, מורה לפילוסופיה יהודית והוגה דעות מקורי ומשפיע, בנו של הרב האחרון לקהילות אלג'יריה).
אך לא די בצמרת, בשעה שהמוני הצעירים התלושים מן ההווי היהודי ה"טבעי" שבארץ מחצבתם, מתבוללים בחיי הפרברים, ואין בהם בדרך כלל הכוח המחשבתי - או פשוט התודעה, או אפילו הידע על יהדותם - כדי לעמוד כנגד הפיתוי של נשפי ריקודים עם הבחורות הנוצריות. בשביל המאבק בתחום הזה נוסד בידי הרב פנחס רויטמן, מחוגי המזרחי, הארגון "תורה וציון": הוקמו קבוצות מתנדבים, היוצאים לעיירות הסביבה ביום ראשון בבוקר, והם תרים אחרי היהודים - שלא תמיד קל לזהותם - מייסדים בשבילם בית כנסת ותלמוד תורה ובאים מדי שבוע להעניק לנערים ולנערות ידיעות על מורשת ישראל לגאווה בהשתייכותם הלאומית.
כמובן אין תוצאות משביעות רצון אלא לגבי אחוז קטן יחסית של הנוער, כי קסמי ההתבוללות בתרבות הצרפתית חזקים מאוד. יתר על כן צריך לזכור, שבעלי עמדות הכוח ביהדות צרפת עדיין נאמנים למידה מסויימת של טמיעה. אמת, הקמת מדינת ישראל מחייבת את כולם - או כמעט כולם - להפגין אהדה לציונות, אבל על פי רוב איננה אלא מן השפה ולחוץ. וכן ה"תחייה הדתית", שמרבים לדבר בה, חודרת רק לאט לאט לחוגים אלה.
חברת "כל ישראל חברים" היא טיפוסית מבחינה זו. כל פעולותיה אומרות כבוד והוד, ואחרי השואה היו לה מחוות נאות לטובת מדינת ישראל ולטובת הרמת קרן התורה. אבל המשקל של מאה שנות יהדות שטחית אינו נפרק במחי יד. עם זאת ראוי לציין - מלבד מפעל בתי הספר בארצות האיסלם, שאין כאן מקום להאריך עליו את השבח- את התערבויותיה של כי"ח לשיפור תנאי החיים של היהודים בכל העולם, את חשיבות ספרייתה ותמיכותיה האחרות במדעי היהדות, את סדרת הספרים, שהיא עוזרת לפרסם כדי להעשיר את תרבות ישראל בשפה הצרפתית (ביוזמת שליחה המיוחד, ד"ר אנדרי נתן שוראקי, שהסכימה החברה להרשות לו להשתקע בישראל, שם נבחר לסגן ראש עריית ירושלים), ואת "בית המדרש למורים יהודיים למזרח", שהתנער ממגמתו הספקנית-לבנטינית שמקודם בהנהלתו של הוגה הדעות הדתי החריף ד"ר עמנואל לוינאס.
גם מפסיפס האגודות של יוצאי עיירות במזרח אירופה, או של חברות בעלי מקצוע המורכבות מאותם היסודות (רובם מאוחדים בתוך ה"פעדעראציע") בוקע לפעמים הד שונה מן הרגיל, אמנם התהליך נמשך: אחרי שהעשירו המהגרים, הם עוזבים את ה"פלעצעל", אותו גיטו של "רחוב עצי הוורדים" (רי די רוזיי), שהנו רובע יהודי מימי הביניים, אבל אוכלוסייתו מתחלפת והולכת בלי הרף. הם עוברים לשכונות האמידים, ובניהם נעשים צרפתים שלמים ומתרחקים מן היהדות. בכל זאת השפעת מדינת ישראל והחיפוש אחרי טעם לחיים בריקנות של הרווחה מעלים מפעם לפעם יחידים מצטיינים מן העדר השוקע בים האדישות. כדאי לדעת, שקיימים עוד שלושה עתונים יומיים ביידיש (של הקומוניסטים, של פועלי ציון ושל ה"בונד"). אבל משמתחילים לקרוא צרפתית, נזקקים לעתונות הכללית, ורק אחדים מנויים על הדו שבועונים והריחונים המייצגים את כל הגישות ליהדות בלשון מולייר.
אף הזיקה המפלגתית חדלה להתקיים למי שתרבותו צרפתית. ואהדתו לציון הופגכת לרגש יקר אך קל. לכן אין התנועה הציונית מצליחה לכנס תחת דגלה אלא קומץ של עסקנים. יהודי צרפת נלהבים לישראל עם עמיתיהם הגויים, ואינם חשים בשום צורך להתבדל מהם. לגיוני השליחים והמדריכים של הסוכנות היהודית עושים כמיטב יכולתם, אבל מן ההכרח, שלא יחוגו נצחונות רבים.
במוצאי השואה נסתייעה יהדות צרפת במענקי הג'וינט והיא היתה מוכנה להוסיף ולהתקיים על חשבון הדודים מאמריקה, אלא שבתום עשר שנים החליטו קרבניטי המגביות בארצות הברית, שאין עוד הצדקה לפרנס במלואה קהילה, שהגיעה לרמה חומרית נכבדת, והם התנו את המשך התמיכה במאמץ שווה מצד הצרפתים. מכאן ייסוד ה"קרן סוציאלית היהודית המאוחדת", המנהלת ביד תקיפה את רוב המפעלים היהודיים בארץ, מאחר שהיא מרכזת את עיקר הכספים הנתרמים בפנים המדינה ומחוצה לה, אלא שמגמת הקבוצה השלטת - הקרובה לברונים דה רוטשילד - היא באמת "סוציאלית", זאת אומרת רוצה לראות את צורכי היהודים כ"חברה" (סעד, הגנה, בריאות, מקצוע, בידור) יותר מאשר צרכיהם בשטח החינוך ועבודת הבורא. כך שבעיר, שבה יושבים כשליש מליון יהודים, קיים רק מקווה אחד, ובקושי שתיים שלוש מסעדות כשרות. התקוות גלומות בבתי הספר היהודים, שרק אחד מהם היה קיים לפני המלחמה, ושלושה אחרים נצטרפו לו. פה מקור הרבנים לעתים ובעלי הבתים שומרי מצוות, אבל אפילו אלף תלמידים, מה הם כנגד אוכלוסיה כזאת!