עדה בישראל, הידועה כעולי-משהד, קיימה במשך מאה ועשרים שנה את יהדותה בתנאי חיים של אנוסים. בחוץ הופיעו כמוסלמים לכל דבר ובחדרי חדרים שמרו על יהדותם, על אף סכנת הכיליון שריחפה עליהם מידי שכניהם המוסלמים, השיעים הקנאים.

משהד, עומדת במחוז כורסאן, על גבול אפגניסטאן ומונה כמאה אלף תושבים העיר מצוינת במסחרה, בעיקר עורות ופרוות קאראקול. לפי המסורת השיעית קבור בה האימאם השמיני ריזא. משהד היא העיר הקדושה השנייה לשיעים, לאחר כרבלה, מקום קבורתו של עלי. שלוש פעמים בשנה עולים אליה לרגל: בחודש מוחרם, ברמאדן ובימי החג' למכה.

על ראשיתם של יהודי משהד, מסופר, כי בשנת 1747, לאחר שכבש שנאדר שח, ממלכי פרס הגדולים, את הודו, הביא לארצו אוצרות כסף וזהב ואבנים יקרות, ובחר בקבוצת יהודים שישמרו באמונה על אוצרו. השח הזמין שבע-עשרה משפחות יהודיות מעיר כאזוין הסמוכה לטיהרן. ימים רבים נדדו משפחות אלו, ובתנאי תחבורה קשים, עד הגיעם למשהד. בינתיים נרצח השח, המשפחות היהודיות נקלעו-נלכדו בעיר קנאית זו, ונאלצו לסגור עצמם בגיטו מחוץ לחומת העיר. בשנת 1829 נערך הטבח ביהודים, ומחמתו, אולצה קהילה שלימה לחיות חיי אנוסים.

ב"נדחי ישראל" מספר הנשיא המנוח יצחק בן-צבי:

"ביום ה-11 למוחרם, שנת 1255, שהוא יום קודש וצום ומספד למוסלמים השיעים, פנתה אשה יהודיה אל "רופא" פרסי שירפא את ידה מצרעת, וה"רופא" הזה, מסוג רופאי האליל השכיחים בפרס עד היום, ציווה עליה להרוג כלב ולרחוץ את ידיה בדמו, ורפא לה. האשה הזמינה פרחח פרסי שיתפוס כלב ויהרגהו בביתה. לאחר זה פרץ ריב בינה לבין הפרחח המוסלמי בגלל שכר עבודתו. לסוף רץ הפרסי, מלא חמת נקם, אל רחובות המוסלמים והכריז שהיהודים הרגו כלב ביום הצום, המקודש לזכר הקדושים, בני עלי, וקראו לו בשם חוסין, וילעגו לדת המוסלמים. ההמון הקנאי, המתאסף ביום זה במסגד הידוע בשם האימאם רצ'ה (רידה), התפרץ אל רחובות היהודים ואל הבתים, הצית באש את בתי-הכנסת ורצח כשלושים ושתיים נפשות"

(כל הקהילה מנתה כמאה משפחה, או כארבע מאות נפש).

ייתכן שהטבח נמשך יותר מיום אחד, כי בכתב-יד שלנו נרשם התאריך י"ב בניסן תקצ"ט שחל באותה שנה בי"א במוחרם 1255, היינו לא ביום הראשון אלא ביום השני לחג השיעי הזה 27) מארס 1839). בכל אופן לא נגמר הענין ברצח שלושים ושתיים נפשות יהודים חפים משפע. למחרת הוכרחו היהודים על-ידי איום של הרג כללי להודיע על הסכמתם לקבל את דת האיסלם. מאז נודעו האנוסים בשם "ג'דיד אל איסלם" (מוסלמים חדשים) ושנת האונס נקראה שנת "אללה דאב" (מתת-אל, כלומר, עונש מן השמים).

מחקרים על אנוסי משהד נכתבו גם על ידי ד"ר ו. פישל, אשר ביקר במשהד, ד"ר י. פטאי ואחרים.

אין יודעים את מניינם המדויק של בני העדה. לשאלה זו, יביעו בני העדה אי-רצון להשיב, אולי משום עינא בישא. יש הנוקבים עשרת אלפים נפש ויש המעמידים את בני העדה על חמשת אלפים או ששת אלפים נפש. כאלפיים או כשלושת אלפים בארץ, בירושלים, תל-אביב, הרצליה, עפולה ומקומות אחרים. עוד מצויות מאות משפחות בטיהראן, וכן באנגליה, כעשרים וחמש משפחות בהמבורג, כמאה משפחות במילאנו, איטליה, בה הקימו אף שלושה בתי-כנסת, וכמאה משפחות בניו-יורק.

ראשית עלייתם של בני משהד לארץ חלה לפני כמאה שנה. האנוסים, אשר ביקשו להוכיח נאמנותם לאיסלם, השתתפו גם בעלייה למכה, ובדרכם חזרה עברו דרך ירושלים.
שניים מהם השתקעו בירושלים: חג' אדוניה הכהן, אשר על שמו נקרא בית הכנסת של המשהדים בשכונת הבוכרים עם ספרי תורה עתיקים, כלי-קודש לרוב ושטיחים. והשני היה חג' יחזקאל לוי, שגם על שמו הוקם בית כנסת בשכונת הבוכרים.

בשכונת "גאולה" בירושלים עומדת חנות לממכר שטיחים, חפצים עתיקים וכלי-קודש. הקירות מקושטים במטפחות רקומות מכאן ובתמונות ממראות ירושלים מכאן, ב"מזרח" בולטת תמונה היסטורית המראה דמותם של שלושה ממלכי פרס המהוללים: כורש, דריוש ונאדר-שח העומדים על החומה ו"קוראים" לריזא שח, לקום ולהושיע את העם בפרס. בעל החנות חנניה לויאן, הוא עזתאללה לויאן, בנו של המנוח ר' יהונתן לויאן, הוא פראג'אללה נסארליוף ז"ל, שעלו לארץ לפני כשלושים שנה. באותה תקופה התעוררו רבים לעליה, בדרך לא דרך, מתוך סכנת נפשות והברחות גבול. לרבים מהם היתה אשרה להגר לאנגליה ו"בעברם" דרך ירושלים, הוכיחו לשלטונות המנדט שבעלי-הון הם, והשתקעו בארץ.

ביקשתי לשמוע עדות בעל פה על חיי העדה המופלאה הזו, ולתהות אם מצויים ברשותה תעודות כלשהן. מתוך תיקים ואוסף כתבים, הוציא חנניה כתב-יד של אביו, בכתב קורסיב הדומה לזה של יהודי פרס, ברור ויפה, ובו שלוש מעשיות, על ראשית בואם של היהודים למשהד, כמסופר לעיל.

מעשיה אחרת מספרת על "רב מכובד וחשוב וגאון", מוללה סימנטוב, שהמופתי של משהד חפץ ביקרו, ורגיל היה לשאת ולתת עמו בענייני דת ואמונה. למטרת פגישות אלו, הקים המופתי מסגד קטן בשכונה היהודית, בו נועדו השניים פעמים אחדות מדי שבוע, והוסיפו ללמוד זה מזה. מוללה סימנטוב שכנע בטעמיו את המופתי, בהסתמכו על דברי התורה והנביאים. אירע, ופעם נזדמנו למשהד שני משומדים מטיהראן, שהתארחו בביתו של מופתי משהד. לאחר שהמופתי נוכח שאורחיו היו בעבר יהודים, ובקיאים בתורה ובלשון העברית, ביקש לידע מפיהם אם כנים הם דברי מוללה סימנטוב, או שמא בדה הרב כל טעמיו מלבו. לאחר כמה ירחים, נוכח המופתי שאמנם אמת דברי המוללה, אלא שביקש משני המשומדים עצה, כיצד להביאו לידי כשלון. השניים נענו, והבטיחו למופתי להעמיד לפני מוללה סימנטוב קושיה חמורה מן התורה, שבלי-ספק לא יוכל להשיב עליה. פעם, בעת הפגישה הקבועה במסגד הקטן, שאלו השניים, אם גם המוללה שותף לאמונה היהודית, שכל הקורות בעולם כבר מרומזים בפרשת "האזינו". המוללה נענה בהן. אותה שעה גילו השניים את עברם היהודי, ושהמירו דתם בדת האיסלם. הוסיפו ושאלו: אם יכול מוללה סימנטוב לציין ולהוכיח מניין הרמז הזה ב"האזינו"? נתכעס מוללה סימנטוב כעס רב, פתח בספר, וקרא פסוק ה' בהאזינו: "שחת לו לא בניו מומם, דור עקש ופתלתל" והביא ראייה שראשי-תיבות של פסוק זה מצטרפים לשמותיהם של שני המשומדים. השניים הסמיקו מן הבושה והכלימה וברוב כעסם נטלו את ספר-הספרים והטילו אותו על פניו של המוללה. ראה המופתי, שאמנם כנים הם דברי המוללה סימנטוב ועמד במבחן הקושיה החמורה שהעמידו לפניו, נזף במשומדים על רוב חוצפתם, וציוום לנשק את ידיו ורגליו של המוללה, לבקש ממנו סליחה ומחילה, ואף גזר עליהם גרוש מן העיר משהד במשך כ"ד שעות. המשומדים עזבו את העיר עוד באותו יום.

עוד מסופר באותו כתב-יד על מגיפת החלירע שפקדה את משהד, אשר השמידה כשליש מכל אוכלוסייתה בימים ההם, מוסלמים ויהודים. כמאה משפחות מנו בימים ההם יהודי משהד, ורב היה סבלם.

"יום אחד נקהלו כולם בבית הרב ובכו בכי רב. מוללה סימנטוב יצא בלוית קהלו לבית הקברות והשתטח על קברו של אחד הצדיקים מוללה אברהם, שיתחנן לפני כסא הכבוד לעצור רוע המגיפה. קרא הרב פעם "מוללה אברהם לך ושב מתחת לכסא הכבוד, ובקש לבטל את הגזירה ולהעביר את המגיפה", אך לא נענה. קרא פעם אחרת, ובשלישית עוד הגביה קולו ואמר: "גוזרני עליך מוללה אברהם, לעשות כאשר ביקשנו, אם אתה מסרב, אעשה זאת בעצמי", לא נענה, וכל הקהל עומדים נבוכים והמומים. לאחר שעה קלה, חזר מוללה סימנטוב וקהל מלויו לביתו, התייחד בחדרו, וביקש לשוב איש לביתו, ולבל יפריעוהו במשך שעה אחת. פשט המוללה בגדיו, השתטח על הריצפה וביקש למות. וראה, המגיפה נעצרה עד מהרה בקרב היהודים ובקרב הלא-יהודים כאחד. לימים נפטר מוללה סימנטוב וקברו נכרה ליד קבר הצדיק מוללה אברהם".

הבאנו שתי מעשיות אלו, המעידות על תנאי חיי העדה. דלה היא עדה זו בנכסיה הרוחניים, ולא קם לה משורר וסופר, שיעלה קורותיה, וחייה, פרט אולי ל"מסעי ישראל" לישראל בן יוסף בנימין, אשר נכתב אחת עשרה שנה אחרי העלילה, בשנת 1850. בידי חנניה ספר יחיד מאת סימנטוב (הנ"ל?...) בשם "חיית אל רוח" שעניינו קדוש ייחוד השם. מחמת הרדיפות לא יכלו להתפתח בקרב יהודי משהד חיי תרבות ורוח, ולא שיר וזמר מיוחדים.

חנניה לויאן גילה וסיפר כל אותם חיי הכפילות הקשים של בני העדה. הילדים למדו ב"כותב" המוסלמי ושננו יום יום פרשיות מן הקוראן ולאחר מכן, בשובם לביתם, התכנסו בבתי התפילה שהיו מוסווים בחצרות ובמרתפים וב"בתי-מדרש" אלו למדו אלף בית. והבקיאים בתפילה מן ה"סידור" וידעו לומר קריאת "שמע-ישראל" בעל-פה, זכו לדורונות מדי המבוגרים, שעון, אולר וכיוצא באלה.

דבקותה של קהילה אומללה זו לשמור על ייחודם, כיהודים, עוררום לקיים נשואים בין בני העדה בלבד, ובגיל רך ביותר. הקדושין נערכו תחילה אצל כהן-דת מוסלמי, ולאחר מכן חזרו וקדשו את הזוג לפני הרב כדת משה וישראל ובחוג משפחתי במצומצם ואילו החגיגה נערכה בפומבי. לא אחת היו מוסלמים מבקשים להשיא את בתם לאחד מבני העדה, אלא שתמיד נענו בשלילה, לפי שכבר נישאו. במשך מאה ועשרים שנה, לא היו ידועים בקרב העדה של אנוסי משהד אלא שני מקרים של נשואי תערובת, ואף אלה סופם היה פירוד, ומתן גט.

בני העדה קיימו את השבת וחגי ישראל כהלכתם. תפילתם נאמרה בלחש, באין קול, לבל תישמע לזולתם, העמידו משמרות של נשים ליד בתי-הכנסיות להודיע בעוד מועד במקרה של סכנה קרובה. החנויות אמנם היו פתוחות בשבת, אולם הפקידו בהן ילדים ונערים, שלא יכלו למכור דבר, ולשואלים השיבו כי האב "חלה" וכיוצא באלה.
נוסח התפילה הוא נוסח ספרד, קיימו את ראש השנה, אמרו "כל נדרי" והתענו ביום כפור. קריאת המגילה בפורים נעשית על ידי החזן, הקורא פסוק פסוק ושני שושבנין עומדים על ידו וחוזרים על שתי המלים האחרונות של כל סוף פסוק. מכים את "המן", ובירושלים משתמשים אף בנבוטים... את חג הסוכות חגגו בחדרים וקיימו אך "זכר" לדג. מסובכת יותר היתה בעיית חג הפסח. ראשי העדה היו יוצאים אל הגרנות וקנו חטים, בררום וטחנום באבני-ריחיים. את הקמח נתנו בשקיות, הזקנים הדריכו, הצעירים הביאו חומרי הסקה עצים וגללי עזים, והנשים לשו ואפו מצות, אשה אצל תנורה שעמדו בחצרות הבתים. יש ולעתים עלה קול זמר, והשמחה רבתה, המוסלמים ידעו כי הללו אופים את "הפטיר". בימי חג הפסח, הוסיפו יהודים לקנות לחם מחנויות המוסלמים ולשם ראווה. את הלחם חלקו בין העניים. במשך השנים זכורים אך ארבע פעמים שלא נחוג הפסח במועדו מחמת הרדיפות, וחג פסח נדחה יחד עם שבועות שמונה ימים. המקרה האחרון היה לפני כשלושים וחמש שנה.

הנשים זהירות בטהרתן. קיימו שבעה נקיים ושבעה ימי טהרה. בניגוד למוסלמיות השומרות רק שבעה ימים נקיים. בבית המרחץ אפשר היה בנקל להבחין לפי הנקיון בין אלו לאלו.

ודאי, כל שליח שבא מארץ-ישראל נתקבל ברצון, וכן כל חפץ ומזכרת, וכל שכן "סדורי תפילה", טליתות ותפילין, שקיקי-עפר מארץ-הקודש.

תחילה, שמרו בני העדה על יהדותם מתוך זהירות רבה, שמא יבולע להם. לימים חלה הקלת-מה, בייחוד לאחר עלייתו של ריזא שח, אביו של השח כיום, אשר הכניס ריפורמות רבות במנהגים ובלבוש, והאנוסים נהנו מחרות יתר. עד כמה הקפידו בני העדה המשהדית לשמור על יהדותם, מספר חנניה לויאן, משעלו לירושלים וראו מקרוב מנהגי יתר עדות בני ישראל ומצוותיהם, מצאו שאין כל הבדל, אחת היא המצווה שנשמרה במחתרת וזו שיהודים חופשים נוהגים בארץ ישראל.
אליהו בן יצחק, מבני משהד, איש הוועד הפועל של ההסתדרות, מספר בין היתר בספר "שבטי ישראל בבית הנשיא":

"בקיץ תש"ז מצאתי במשהד קהילה יהודית שוקקת חיים. היא מנתה כשלושת אלפים נפש ומעלה. לפי שמצאתיה אז אפשר לכנותה ירושלים דפרס, לאחר עשרות שנים של חיי דת במחתרת, נשארו אחינו אלה נאמנים לציון, דתיותם היתה עמוקה וכנה. טהורה מאד בצורתה החיצונית והפנימית, חופשית מכל קנאות ומעורבת ברגש לאומי חזק, אשר כמוהו מצאנו רק בישוב בארץ. הלשון העברית היתה שגורה כמעט בפי כל הילדים ובני הנוער. התקיימו גם כתות לעברית למבוגרים ובנות. ומצאתי שם קבוצת נערים רצינית למדי, אשר קראה לעצמה סניף "החלוץ" במשהד. באותם הימים התקיימו כמנין בתי כנסת אשר בהם נערכו תפילות כמעט בריש גלי. אמנם זהירים היו המתפללים, אך זהירותם נבעה יותר מכוח ההרגל... ואמנם, הבשורה הגדולה על הקמת המדינה חוללה את המפנה המכריע ביותר בתולדות קהילת משהד. כולם "ארזו את מזודותיהם" ונטלו מקל נדודים לידם, וכך התחיל התהליך של חיסול הקהילה".

ככל שהרביתי לשוחח עם חנניה לויאן, איש המידות, כן נוכחתי עד כמה הזהירות טבועה בנפשם, ודומה שעוד רבות עם לבו. אולם, נוסף לכל שלמדתי אותו יום מפיו, מצאתי באיש דמות מעלת-תרבות שורשית, אצילות, שיהדותו מחוסנת מפני כל רוחות העולם.