תשעים ושניים ק"מ דרומה מהעיר טריפולי, נמצא חבל "גריאן" (גאר = מערה). בחבל זה נמצאים שלושה כפרים: טיגרינה, בן-עבאס וטגסאת. בשלשת הכפרים הללו, חיו עד שנת 1949, שנת העליה ההמונית מארץ לוב, כשש מאות נפשות יהודים, בתוך אוכלוסייה כללית של 50 אלף, ערבים וברברים.
מסורת בפי יהודי גריאן שאבות אבותיהם באו לגור בחבל זה מאזור אחר בלוב, והוא: "ג'בל-אנפוסה", הנמצא במרחק 150 ק"מ דרומית-מערבית מהעיר טריפולי.

העתיקות, בתי-העלמין, ושמות של מקומות השגורים בפי תושבי הארץ, מעידים על ישובים עתיקים מאד של יהודים שחיו ברחבי החבל הזה וחבלים הרריים אחרים בארץ לוב.

מספר ק"מ מכפר טג'טאת נמצא מבצר גדול עתיק הנקרא בפי תושבי האיזור בשם "קצר-אליהוד". מבצר אחר בשם זה, נמצא על ראש הר בחבל "גמטאה", בין "גריאן ובני-אוליד". (מר רחמים חג'אג', יו"ר ועד המושב פורת. אמר לי שהוא ביקר פעם במבצר זה וגילה עקבות של נפחיות: חתיכות ברזל, שיירי אפר ועוד, המעידים כי תושבי המקום עסקו בנפחות).

במקום ששמו "אלחג'רה נמצא קבר עתיק הידוע בשם "חכם אלחג'רה". ערבים כיהודים מכבדים את המקום שלפי המסורת שבידם נקבר שם חכם צדיק (ומזה השם חכם אלחג'רה), מדליקים נרות לכבודו ומתפללים בו.

בין "אלחג'רה" וכפר "דנון" נמצא קבר עתיק הידוע בשם "קבר רבי חג'אג'". גם קבר זה מקודש אצל היהודים והערבים. את השטחים שמסביב לקברים האלה אין הערבים מעבדים, לכבודם של הצדיקים.

במקום ששמו "ג'חישה" נמצא בית קברות עתיק יומין, ומסורת בפי יהודי גריאן שכל השטח של הכפר הזה היה מיושב יהודים, ועזבו אותו לאחר סכסוך שהיה ביניהם ובין ערבי אחד שדרש מהם לעשות לו עבודת נפחות ביום שבת והם, כמובן, סרבו. התגלע ריב ביניהם שבסופו נרצח הערבי. מפחד נקמת דם עזבו היהודים את המקום.

בחבל הזה נמצאים שלושה שבטים ערביים שהם:
1. בני-כלפיה - ערבים מוסלמים תושבי הארץ;
2. בני-יציר - מקורם נוצרים שקיבלו עליהם את דת האיסלאם;
3. בני-דאור - יהודים שהתאסלמו בזמן מהזמנים.
מסורת זו מקובלת בפי כל תושבי האזור.

בסביבות "יפרן" נמצא שבט ברברים השומר שבת. ביום שבת מתירים את חגורותיהם, מחליפים בגדים ואינם עושים כל עבודה.

היהודים בחבל "גריאן" היו בעלי אדמות ומטעים, בעיקר מטעי זיתים ותאנים. הם היו גם בעלי מלאכות שונות, נפחים, בנאים, פחחים, צורפים. הנשים היו מומחיות גדולות בעבודת שטחים ועביות. כמעט בכל בית נמצא "נול" שבו בעלת הבית אורגת עביות ושטיחים מצמר, לצורכי ביתה ולמכירה.

היחסים בין היהודים והערבים היו תמיד מצוינים. ארבעת בתי-הכנסת שהיו נמצאים בשלושת הכפרים הנ"ל, היו מקודשים גם בעיני הערבים, ורבים שהיו מביאים שמן למאור לבית-הכנסת, נודרים נדרים ומתפללים על חוליהם.

בין היהודים היו גם רופאים שאליהם פנו יהודים וערבים כאחד.
הם טיפלו במיוחד ברפוי שברים, שברי עצמות יד ורגל וכד'. היו גם כאלה שעשו ניתוחים מסוימים בעיניים. הידועים בהם היו ר' כליפה חג'אג', ר' יעקב חג'אג' ור' עגבאני חג'אג'.

בין הרבנים המפורסמים היו רק שלום ג'רמון, ר' חי ג'רמון ור' נהוראי ג'רמון. זה האחרון, נסע פעם מגריאן לטוניס ובדרך התנפלו עליו שודדים ושדדו את כל כספו. כשהגיע לטוניס נתקבל שם לאב"ד וכתב את ספרו "יתר הבז" (נפטר שם בפסח תקמ"ג). כן ידועים הרבנים: ר' אליהו בעדאש, ר' יצחק חסאן, ר' ציון בעדאש ועוד. אגב, בבית העלמין בעיר טריפולי, בחלקה העתיקה שבו, נמצאת חלקה אחת הידועה בפי יהודי טריפולי בשם "אג'ראמנה", ומסורת בפי יהודי טריפולי ששם קבורים רבנים קדמונים ממשפחת ג'ורמון. חלקה זו מקודשת מאד אצל יהודי טריפולי ורבים הנשבעים בשמה.

מתוך יהודי גריאן קמו גם משוררים ששיריהם מושרים עד היום בפי יהודי גריאן במסיבות מצוה ובשמחות חתן-וכלה, בר מצוה, מילה ועוד.

אצל משפחות בודדות מיהודי גראן, נמצאים עד היום פנקסים בכתב יד ("מצחף") שבהם כתובים שירים רבים ממחברים שונים.

המגורים

יהודי "גריאן" מכונים בשם "שוכני המערות", בגלל הצורה המיוחדת של הבתים שבהם גרו. הבתים בגריאן, הן של היהודים והן של הערבים, לא היו בנויים על פני השטח, כמקובל בכל העולם. הם היו חצובים באדמה שהיתה אגב, אדמת "טין" חזקה, שלא היה בה אף חשש קל של מפולת. וכך היו בונים:

חופרים בור מרובע באדמה של שמונה על שמונה מטרים וגם למעלה מזה עד עומק של 10 מטרים בערך, ובקירות מסביב היו חוצבים את החדרים. גובה החדר היה כשלושה מטרים, וכך יוצא שעובי התקרה הוא כשבעה מטרים. החדרים היו רגילים, בשטח של 20 מטר מרובע בערך, אלא שכמובן היו ללא חלונות. את האור והאויר היו מקבלים רק דרך הפתח.

הכניסה לבית היתה דרך מדרגות שהיו נחצבות גם הן יחד עם הבית והן עוברות מתחת לאדמה, מעל פני השטח ועד לחצר הבית.

בעובי האדמה שמשני צדי המדרגות היו חצובים חדרים ששימשו: דיר לבהמה, מחסן לכלי הבית ומקום עבודה, בעיקר נפחיות, לבעלי הבית. בבית נמצא גם בור למאגר מי גשמים לשתיה. צינורות של חרס היו מונחים באדמה, מעל פני השטח, דרך קרקעית המדרגות עד לבור הנמצא באחת הפינות של החדר. במרכז החדר נמצאת חפירה מרובעת שלתוכה נכנסים מי הגשמים ומשמשת גם לבור שופכין.

מהו הגורם לצורת בנייה זו?
על כך ישנן שתי תשובות:
א. הבתים שימשו כמבצרים מפני אויב מתנפל. עצם הגישה הקשה לבית, הדלתות הכבדות שהיו מוצבות בתחילת המדרגות ובסופן, דלתות העשויות מעץ זית עבה וקשה ומחוזקות בבריחי ברזל (משקל דלת כזו היה למעלה מחצי טונה) כל אלה נתנו בטחון לדרי הבית.

ב. האקלים בחבל ארץ זה היה קשה: חום השמש. בקיץ היה לוהט, וצינת החורף היתה עזה. והשלג היה פוקד אותו לעיתים תכופות. בתים אלה היו קרירים בקיץ וחמימים בחורף.

יהודי גריאן שמסורת בידנו שהם צאצאי גולי הבית השני ושהובאו לשם על ידי פנגאר מלך ישמעאל שהוזכר במדרש (ראה הספר "יהדות לוב", הוצאת "ועדת קהילות לוב בישראל") העלו תמיד את זכרה של ירושלים על ראש שמחתם. וכששערי הארץ נפתחו בפני כל העם עם הקמת המדינה בשנת 1949, עם העליה ההמונית מארץ לוב, עלתה ובאה קהילת גריאן בשלמותה כשם שעלו כמעט כל קהילות ישראל בלוב.

על בואם של היהודים ל"ג'בל אנפוסה", הידוע בפי יהודי טריפולי בשם "אג'בל" כותב הרה"ג ר' אברהם אדאדי זצ"ל, מגדולי חכמי טריפולי, בספרו "השומר אמת" דף מ"ז ע"ב:

"... שמעתי מזקני עם, שקיבלו דור אחר דור שפנגאר, מלך ישמעאל, הוא הביא משבי ירושלים להר אחד מסביבות העיר הזאת מהלך שני ימים, ומכרם לישמעאלים, ומשם נמשכו לתוך העיר הזאת, ועד היום בהר הנז' אין שום יהודי שאין לו אדון ישמעאלי ונותן לו הישראלי דבר קצוב, מעט מזעיר, מדי שנה בשנה ולא יעבור, ויש יכולת ביד הישמעאלי למוכרו לאחר, ולא נתבטל מנין זה אלא קרוב לשש או שבע שנים, שמלך מלך קושטא ולכדה מיד הערבים". (הדברים נכתבו בין השנים תר'-תר"ו).

וכותב הטורים האלה שמע מפי הרב פרג'אללה עובדיה זצ"ל, מי שהיה הוא ואבותיו ואבות אבותיו מתושבי חבל אג'בל, ונפטר כאן בארץ לפני כשנה, את הדברים דלהלן:

"את הדברים האלה אני זוכר עוד מימי ילדותי: מול ביתנו בג'בל היה גר שייח אחד זקן מופלג ותמיד חיינו בידידות אתו. מעולם לא הציקו לנו לא הוא ולא בניו המרובים. והנה הגיעה שעתו של הזקן להיפטר מן העולם. שכב על ערש חוליו כמה ימים. וביום אחד בא אחד מבניו להזמין את דודי המנוח אל אביו השייח החולה, באמרו: דבר יש לאבי אליך. הלך דודי והוכנס אל חדרו של החולה. ציוה השייח שכל בני הבית יצאו מן החדר ונשאר רק הוא ודודי ז"ל. הוציא השייח מסמך עתיק, גליל ניר צהוב מיושן ומסרו לדודי ואמר: "מסמך זה קיבלתי מאבי שהוא קיבלו מאביו, ואביו מאביו זה דורות רבים, במסמך זה כתוב שאתם, משפחת עובדיה, קנויים לנו כעבדים מאז הגעתם לארץ זו. סוד זה שנתגלה לי מאבי לא רציתי לגלות אותו לבני ואינם יודעים עליו עד היום הזה. כל הזמן חיינו בידידות ובאחוה, ומי יודע מה יעשו בני ונכדי או בניהם אחריהם אם יתגלה להם סוד זה. הדורות נשתנו ויחסי האחוה רפו, ועל כן החלטתי למסור לכם את המסמך הזה, שהוא העדות היחידה של היות בני משפחתכם עבדים למשפחתנו. מעתה אתם בני חורין לעצמכם. קח את המסמך הזה לידך ועשה בו כטוב בעיניך".

כה היה דבר השייך לדודי ז"ל שמסר לו אח"כ את המסמך, ולא ארכו הימים עד שהשיב נשמתו לבוראו.

ר' פרג'אללה המשיך:

"משפחתנו שמרה בקפדנות על המסמך ההיסטורי ההוא עד שבאו שנות גולה וטלטול לבני קהילות אג'בל, הן שנות המרידה של יושבי החבל בממשלת איטליה (שנת 1915). כל היהודים בחבל אג'בל סבלו משוד וטלטולים ובין שאר הדברים שאבדו או נשרפו היה גם המסמך הזה".

במושב פורת אשר בשרון יושבים כיום היהודים שוכני המערות. אהבתם לעבודה וליגע כפיהם, הפכו את המקום לגן פורח. וכאז כן עתה, נאמנים הם לתורת ישראל ולמסורתה.