לקוצ'ין שבדרום הודו הגעתי לאחר ביקור של מספר שבועות בבומביי, שם נמצא הריכוז הגדול ביותר של יהודי הודו כ- 18 אלף נפש.

המטוס היה שייך לחברת "אירי אינדיה", הקפטן היה בעל תורבן וזקן שחור מטופח והדיילות לבושות בגדי סרי צבעוניים ומגישות מעדנים הודיים. קהל הנוסעים כמובן היה כמעט כולו הודי, לבוש בתלבושת הלאומית, כלומר: הגברים "בגד גאנדי" שהוא חולצה לבנה בלי צווארון, עם שרוולים ארוכים ומכנסיים לבנים ארוכים ורחבים וכובע לבן; והנשים ב"סרי" שלל-צבעוני. רוב הגברים ההודים ישבו על המושבים ישיבה מזרחית כשהרגלים מקופלות מתחת לברכיים. הם נעלו סנדלים, כך שרגליהם ואצבעותיהם היו חופשיות.

במטוס ללא ספק שררה אווירה הודית טיפוסית. החום גדול והלחות רבה. לפנינו קוצ'ין בה נפוצה מחלת האלפנטיטוס ונדמה לך שכל יתוש החג סביבך נושא מחלה זו. הסתכלתי מבעד לחלון המטוס וקוצ'ין נתגלתה לי במלוא יופייה והדרה, על יערותיה, נהרותיה ואגמיה.

בביתו של מר סטו קודר

כשירדנו מהמטוס פגשנו במר סטו קודר, יושב ראש הקהילה היהודית במקום, בלויית אשתו גלדיס. שניהם ממוצא עירקי. קבלת הפנים היתה לבבית. מר סטו קודר הציג בפנינו את נציגי הקהילה שבאו להקביל את פנינו. ועדת קבלת הפנים התחילה עוטה אותנו בזרי פרחים מעשה קליעה מפרחי יאסמין שזורים בחוטי זהב וכסף, זו הדרך בה יקבלו פני אורחים חשובים. אנו כורעים ממש תחת נטל הפרחים העוטפים את צווארנו. נסתיימה קבלת הפנים הנלהבת של זקנים צעירים וטף, משפחות משפחות, נסתיימו לחיצות הידיים בנוסח הודו ונכנסנו למכוניתו המפוארת של מר קודר, מתוצרת אמריקאית. הגענו לביתו של מר קודר הבנוי על שפת הים וסביבו מפוזרים בקתות ועצי קוקוס רבים. לרשותנו הועמדה דירת האורחים שבבנין המורכבת משני חדרים מרווחים, שרצפתם עשויה עץ. אמבטיה הדומה לבור עמוק ועשויה מלאכת פסיפס השלימה את סידורי הנוחיות למופת. על אף הנוחיות בפינת חמד זו לא נשתחררנו מהפחד שליווה אותנו כל זמן שהותנו במקום שמא ניעקץ על ידי אותו יתוש משחית המזכה אותך ברגליים נפוחות כשל פיל. ליד ביתו של מר קודר ניצבת כנסיה פרוטסנטנטית ובה קברו של וסקו די גמה - אחת ממרצפות הכנסיה משמשת מצבה לקבר.

הקהילה היהודית בקוצ'ין וסביבתה

קוצ'ין היא עיר כשלעצמה והקהילה היהודית בזמן ביקורנו שם ב- 1956 מנתה כאלף נפש. הקהילה היתה גדולה יותר, אך רובה עלתה לישראל. כיום נותרו בקוצ'ין רק עשרות זקנים וחולים ואת רוב הקהילה אפשר למצוא בירושלים, בצפון הארץ ובדרומה.

במרחק 4 ק"מ מקוצ'ין עומדת העיר "אורנקולום" שהיתה בירת קוצ'ין עד לשנת 1948. את המרחק בין שתי הערים עוברים קצתו על גשר וקצתו בסירות מנוע על פני המים. צפונית לקוצ'ין שוכנת העיר "פארור", שבה התגוררו כמאתיים יהודים. ב"פארור" עצמה שלושה בתי כנסת, אחד מהם נמצא ברחוב היהודים והוא בית כנסת "פרתסי".

באמצעות מר קודר הכרתי את ד"ר א. ב. סלים, עורך-דין יהודי וחבר הפרלמנט לשעבר. ד"ר סלים ביקר בישראל כחמש פעמים והכיר אישית את הנשיא המנוח מר יצחק בן צבי, התכתב עמו וכן עמד בקשר מכתבים עם ד"ר הלנה כגן מירושלים. ד"ר סלים סיפר לי, כי מר קודר ואביו היו אף הם חברי הפרלמנט ההודי.

לשאלתי מדוע אין מפתחים את העיר קוצ'ין וסוללים בה כבישים, השיב:

"אין קוצ'ין דומה לישראל. בביקורי בישראל התרשמתי רבות מדאגת השלטונות לספק את צרכי הישוב, ולצערי הרב אין הדבר נעשה דיו בקוצ'ין".

בבוקר יום המחרת יצאנו לסייר בבתי הכנסת. התרשמתי במיוחד מביקורי בבית הכנסת ב"אורנקולום". הקהל יצא לקראתי ובראשו נישא ספר תורה נהדר, עשוי זהב, הידוע כיקר ביותר בעולם. התרגשתי לא מעט כשכיבדוני, בתור שלישו הצבאי של יצחק בן צבי המנוח נשיאנו הנערץ, בנשיאתו של ספר התורה.

סיפוק רב היה לי כשראיתי בביקורי בבתי הכנסת את הנאמנות והנכונות של אחינו מהודו לסייע לישראל בכל אשר בידם. בבית כנסת "פודתי" ראינו שופר ענק, אשר תושבי קוצ'ין טוענים, כי אין גדול הימנו בכל רחבי תבל; סופר לנו, כי ביום כיפור אחד, כששינס חזן בית הכנסת מתניו ועמד לתקוע בשופר, זחל בתוכו נחש בעל מידות; מתפללי בית הכנסת משערים, כי הנחש שהה בחיק השופר שנה שלימה, מיום כיפור ליום כיפור.

איתרא מזלנו ונקלענו לקוצ'ין שבועיים לפני חג הפסח, ונשי יהודי המקום עסוקות היו בחצרות בתי הכנסת באפיית מצות. אחת הנשים סיפרה לנו על מקרה שאירע במלחמת העולם השניה: קבוצת קצינים יהודיים ששירתו בצבא הבריטי הודיעו לתושבי המקום, כי יגיעו לחוג את חג החירות בקוצ'ין. התכונה היתה רבה ונאפו מצות רבות. ברגע האחרון בוטל הביקור, ומיודעינו נשארו עם עודף עצום של מצות ולא ידעו מה יעשו בהן. היה ביניהם יהודי חכם שהציע למכור את המצות למסעדות ההודיות. סופו של אותו סיפור, שהמצות שהוגשו כעוגות, נשאו חן בעיני ההודים והם הזמינו עוד ועוד.

הקהילה היהודית בקוצ'ין חוסלה כמעט כליל, עשרות זקנים שלא יכלו לעלות לישראל ומספר משפחות שלא רוצות לעלות נשארו שם. מר סטו קודר הוא הרוח החיה עד היום שם, ונטל הדאגה לנשארים חל גם עליו.

ברחבי הודו ביקרתי שלוש פעמים והכרתי אישית את קהילתה המפוזרת בדלהי, בומבי, כלכותא ומדרס.