יהודי כורדיסתאן
ד"ר שמעון מרכוס
מחניים צ"ג-צ"ד, תשכ"ד
|
תקציר: המאמר סוקר את אורחותיהם ומנהגיהם של יהודי כורדיסתאן בכל שטחי החיים. מילות מפתח: היסטוריה יהודית-כורדיסתאן, היסטוריה יהודית-פרס, היסטוריה יהודית-עיראק, מנהגים, יהדות, עלייה, קמיעות, שד"ר, נישואים. |
יהדות כורדיסתאן, שהיתה מנותקת ומבודדת מן העולם היהודי במשך דורות רבים, נחקרה אך מעט וידיעותינו עליה אינן מרובות. האזור הזה הוא מפוצל בין מדינות תורכיה, עיראק ופרס והוא נמשך מרמת דיארבקיר בתורכיה וממחוזות הדרומיים-מזרחיים בואך פרס ובמערב פרס עצמה.
יהודי כורדיסתאן חושבים את עצמם לצאצאיהם של עשרת השבטים. לפי המסורת הרווחת בקרב הנסטוריאנים הנוצרים שבכורדיסתאן ותושבים אחרים, נתיישבו בה היהודים עוד לפני חורבן הבית הראשון ולא שבו מן הגולה בימי שיבת ציון. יש גם קבלה, שראשוני היהודים התיישבו בכורדיסתאן בימי עזרא הסופר.
ידיעות ראשונות על ישובי היהודים הכורדים הגיעו אלינו מזמנו של הנוסע המפורסם ר' בנימין מטודילה (בערך שנת 1170), המוסר מפי השמועה כי בזמנו היו בכורדיסתאן 20,000 יהודים, מפוזרים במאה קהילות בהרי חפטון (בסביבת העיר עמאדיה בצפון עיראק) עד לגבולות מדי. בין השנים 1113-1121 קמה בסביבת עמאדיה תנועה משיחית, אשר בראשה עמד מנחם בן שלמה אבן רוחי, שהצליח למשוך אליו את יהודי אזרביג'אן ובגדאד. לבסוף נתפס מנחם זה על ידי השלטונות והוצא להורג.
בשנות 1147-1146 נתעוררה שוב תנועה משיחית והפעם על ידי דויד אלרואי מעמאדיה, שהיכתה גלים בין יהודי פרס וכורדיסתטאן. דויד אלרואי עורר מרידה, כדי לפרוק את עול הגויים אבל מרידתו דוכאה באכזריות.
אחרי ר' בנימין מטודילה ביקרו בכורדיסתאן גם נוסעים אחרים, כגון ר' פתחיה מרגנשבורג (1173), שעבר דרך ערי ארביל (דרומית-מזרחית למוסול) וקירקוק (בין מוסול לבגדאד) מבלי לחדור אל הארץ פנימה, ר' יהודה אלחריזי (1238) והנוסע התימני זכריה אלצ'אהרי מצנעא (במאה הט"ז) - ומאז אין בידינו אלא ידיעות קלושות על יהדות כורדיסתאן עד המאה י"ט.
במאות הט"ז-י"ח היו קיימים שם כשנים-עשר ישובים יהודיים.
במאה הי"ט מתרבות ידיעותינו על ידי נוסעים נוצרים (מיסיונרים) ועל ידי שלוחי ארץ-ישראל שבאו לארץ הכורדים לקבץ תרומות לטובת הישוב בארץ-ישראל ואגב להתחקות על קיומם של שרידי עשרת השבטים. מזמן לזמן היו נוסעים שלוחי ירושלים, צפת וחברון ב"שליחות כורדיסתאן" (שנקראה גם "שליחות פרס"), שהיוותה חלק מ"שליחות ערביסתאן".
ידיעות על שלוחי ארץ-ישראל הגיעו אלינו מן המאות הי"ז, הי"ח והי"ט. לכמה שליחים לא הספיקה השעה לחזור לארץ-ישראל והם מצאו את מותם בכורדיסתאן ובפרס.
הדרכים היו בחזקת סכנה והשליחים, נשדדו לא פעם על ידי שודדי-דרכים, נאלצו תוך זהירות להתעלם מישובים קטנים ונידחים ולבחור אך במרכזים היהודיים הגדולים, משם היו שולחים שלוחי משנה מבני המקום לערי השדה.
נזכיר כאן את שלוחי המאה התשע-עשרה: ר' יוסף בן וינישטי, שסיבב בכורדיסתאן בשליחות קהל המקובלים "בית-אל" בירושלים, ר' אפרים ניימארק, שנסע בשליחות טבריה, ר' ברוך ב"ר שמואל מצפת, ר' בנימין נחמד, ר' פתחיה שנפטר בכורדיסתאן, ר' רחמים דילה רוזה, ר' יחיאל פישל קעסטילמאן. רשימת השלוחים היא אפוא די ארוכה. שלוחי ארץ-ישראל היו מתקבלים בסבר פנים יפות. הנוסע ר' ישראל בנימין (המכונה בנימין השני) מספר, כי בהגיע הידיעה ששד"ר מתקרב אל העיר, יצאו לקראתו כל היהודים ונשאו אותו על שכמם אל בית ה"נשיא". שם חלצו את נעליו ורחצו את רגליו. את מי-הרחצה שתו כל הנאספים. נכבדי-העדה שתו בראשונה ואחריהם - נשים וילדים. השלוחים היו מסייעים להרמת קרן הדת בקרב נידחי ישראל אלה. שליח אחד כותב:
"ושמוני שליח על קיום עיר קודש ירושלים תובב"א מלבד הקצבות, נדרים ונדבות ולעשות תקנות חדשות לכונן את בית חיינו".ראויים לציון מיוחד:
א. ר' דוד דבית הילל, שיצא למסע שליחותו בש' 1824 כדי להתחקות על עשרת השבטים. ספר המסעות שלו, שיצא ב- 1832 בעיר מאדרס בהודו, השאיר לנו זכרונות על שבע קהילות יהודיות בכורדיסתאן הפרסית. בסביבת זאכו (בצפון-מערב לעמאדיה) נתקל בכת, בעלת שם עברי "כת דאודייה", שמנהגיה היו קרובים למנהגי ישראל. הוא דימה, כנראה, שהגיע אל מחוז חפצו והצליח למצוא את שרידי עשרת השבטים.
ב. ר' ישראל בן יוסף בנימין הנ"ל, שיצא למסעיו מרומניה בש' 1844 ושכונה בפי יהודי כורדיסתאן בשם "חכם מירושלים".
היהודים הכורדים היו בשפל המדרגה. מסופר, כי פה ושם היו מגעים די מהודקים ביניהם לבין עם הארץ. היהודים רחצו בבתי-המרחץ יחד עם הכורדים, סעדו על שולחנם ונערכו גם ביקורים הדדיים בבתים. אבל בדרך-כלל סבלו רבות כמיעוט בקרב שבטי הכורדים. ר' דוד דבית הלל מספר, שיהודי כורדיסתאן אינם נחשבים לבני ישראל בעיני הכורדים הסונים ומשום כך נזהרים הכורדים, היושבים בין זאכו למוסול, מלנגוע במאכלותיהם של היהודים ובחפצים הלחים שלהם. יהודי תורכיה, מצרים, ארץ-ישראל וערב נחשבים לבני-ישראל אמיתיים ומותר ליהנות לסונים ממזונותיהם. הפיאודלים הכורדים (הביקים, האגאים) הכבידו עולם על היהודים, הטילו עליהם מסים כבדים, לקחום לעבודות-כפייה, נהגו בהם כבקניינם הפרטי ומכרום לעבדים ולשפחות. גם היו סוחטים מהם סכומי-כסף גדולים.
"וכל אחד ואחד מבני עמו יש עליו אדון נכרי המושל בכל אשר לו כאדם המושל בעבדו מקנת כספו, וכשאין כסף לאדון זה הוא מוכרו לאדון אחר בשוק לעיני כל כאדם המוכר שורו וחמורו באין מכלים"ר' ישראל בנימין כותב:
"איש מאדוני הארץ כי ירכב על סוסו ופגע באיש יהודי או נסטוריאני, על פי רוב יכריחנו לרוץ לפני סוסו עד פתח ביתו ולא יתננו לשאוף רוח. איש יהודי או נסטוריאני כי יחפוץ לקחת אשה, אז מוכרח הוא לקנותה מיד אדוניה, כי על ידי הנישואין תהיה האשה לקניין אדון בעלה, ואדוניה הראשון לא יחפוץ לשלחה חנם אין כסף".עם זאת היה מצבם של היהודים טוב מזה של הנסטוריאנים, שכן אלה היו איכרים שקל היה יותר לשלוט ברכושם. בשכר שיעבודם לפיאודאלים קנו להם אחינו את זכות החסות בצל אדוניהם, מבלי להיות מופקרים לשודדים. חובות האגא כלפי היהודים שחסו בצלו היו גם עשיית משפט ביניהם לבין הכורדים ועזרה משפטית שהוגשה ליהודיו כשנגרם להם עוול מחוץ לתחומי שלטונו. מפקידה לפקידה היו פורצות פרעות ביהודים, כגון בערי עמאדיה ורוואנדוז ( Rewanduz דרומית מזרחית ממעאדיה), ויש שנאלצו להמיר דתם כדי להינצל מידי הפורעים. אמנם, בעמקי לבם נשארו נאמנים לדתם ולא התחתנו בגויים, וגם לא תמיד נאותו לקבל את האיסלאם למראית עין, כי העדיפו למות על קידוש-השם. מסופר על כמה משומדים, שהיו יותר אכזרים כלפי אחיהם מאשר המוסלמים עצמם.
מפתיעות אותנו במיוחד בארץ מוסלמית-סונית זו עלילות הדם, שהורגלנו בהן בארצות הנוצרים.
אשר למדינות המוסלמים, כגון תורכיה, מקורה של אמנות-הבל זו לא במוסלמים, כי אם בנוצרים, ביוונים ובארמנים. עלילות-הדם שבכורדיסתאן עשו שמות בישובי היהודים וקהילות שלמות נעלמו לגמרי, בקהילת מאראגה (מדרום לטבריז), למשל, שנתפרקה כליל ב- 1820. ב- 1822-1821 פשטה עלילת דם בעיר אורמיה (Ruzajye, בקירבת טבריז) ונאסרו אז כמעט כל בני העדה. יהודי אחד נגזר לשנים ושני הוכה עד שהוציא נשמתו, גם בעיר סאלמאס (Shahpur, מצפון לאגם אורמיה) סבלו היהודים מעלילות הדם. בחלקם ברחו מן העיר ובחלקם נאסרו.
ב- 1863 התאוננו היהודים באזני ר' יקיר גירון, "קאומאקאם" (ממלא מקום) הרבנות הראשית בקושטא, על שורה של נגישות: כופים אותם להמיר את דתם, שודדים וחומסים את חנויותיהם, הם נחלקים לעבודות אנגר'ה, מונעים מהם לרכוש מקרקעין ואוסרים עליהם לרעות את עדריהם, מוציאים גוויות יהודים מקברותיהם כדי לבטל עצירות גשמים ותולשים את שער זקנם כדי להרחיק מחלות ומגפות מקרב האוכלוסייה.
בש' 1871 פרצו פרעות בעמאדיה הכורדים חמסו ושדדו ולא פסחו על בית הכנסת. שלוחי ארץ ישראל שנזדמנו למקומות אלה היו פונים בבקשת עזרה לחברות היהודיות באירופה ובעיקר לחברת ה"אליאנס" (כל ישראל חברים). ב- 1874-1875 הגישו יהודי דיארבקיר וצ'ירמיק תלונה לפני חברת "אליאנס" על עבודות כפייה, על חילול בתי קברות ועל האיסור לשאוב מים מן הבארות.
אחר כל האמור אין להתפלא, שאחינו בכורדיסתאן היו מבודדים, מבוזים ועניים מרודים. מצבם נשתפר לאחר שנספחו לממלכת תורכיה מחוזות אחדים, שהיו קודם בידי הפרסים. המושלים התורכיים הקלו במקצת את העול, הכורדים שוב לא יכלו להתעלל בהם כבעבר ולמכרם לעבדים, אבל בכפרים הנידחים, מקום שם לא נתבסס השלטון העותמאני, המשיכו בני עמנו לסבול. יש שהשוחד היה מעוור את עיני המושלים התורכיים המקומיים, שהתעלמו מן השוד והנגישות שנעשו לנגד עיניהם. האנארכיה הכללית ששררה בחבלים אלה בימי שלוט התורכים היתה גם היא בעוכריהם של היהודים. מצב זה נמשך עד שנת 9391. בשנה זו שמה הרשות המרכזית בתורכיה קץ להתפרצויותיהם של שבטי הכורדים.
אכן המצב בתורכיה היה טוב יותר מאשר בכורדיסתאן הפרסית, ארץ הקנאות השיעית, היהודים נחשבו טמאים בעיני ההמונים הכורדים ואסור היה לבוא במגע עמם. יחס משפיל ומחפיר זה נמשך גם במאה העשרים עד תיקוניו של השאח ריזה חאן במאה העשרים ועד תיקוניו של השאח ריזה חאן פאהלוי ב- 1925.
המצב הוטב בימי שלטון האנגלים בעיראק, ואחר כך במדינת עיראק החדשה. אבל ב- 1929, שנת המהומות בארץ ישראל ריחפה סכנה מעל ראשי היהודים ומצבם החמיר מאד. בשנת 1941, בימי מרד רשיד עלי, פרצו פרעות נגד יהודים.
ר' דוד דבית הלל מוסר, כי בזמנו היו בכורדיסתאן 15,000 יהודים. מספרם, שגדל והלך במשך השנים, ירד לפני מלחמת העולם הראשונה עד כדי 18,000 נפש. במלחמה זו נחרבו עדות רבות. ב- 1827 היו 30,000 יהודים וב- 1943 - כ- 50,000. יהודי כורדיסתאן היו מפוזרים בהרבה ערים עיירות וכפרים. העדות החשובות היו במוסול (מוצל), עמאדיה, סאלמאס, אורמיה, סנה (בקירבת האמאדאן), זעכו (מצפון למוסול). מלבד אלה נזכרות גם קהילות מארדין, נציבין (Nessubun), ג'זירה, אלקוש, סונדור, ארביל, קירקוק, עין-טב, אורפה (אור כשדים), קיליז, צ'ורמיק, דיארבקיר ועוד.
כדי לעמוד בפרץ זקוקה היתה יהדות כורדיסתאן לארגון פנימי חזק. ברם, ארגון כזה חסר. ידוע לנו, שבראש כל עדה, ואפילו של עשר משפחות, עמד "נשיא", שנקרא גם "שוטר" ואף "גבאי". הוא נבחר או נתמנה על-ידי המושל מבין עשירי הקהל ונכבדיו. בשני מרכזים כורדיים חשובים היתה משרת ה"נשיא" עוברת מאב לבן. יהדות כורדיסתאן היתה נתונה בדרך כלל במצוקה כספית. יש שהנשיא הוצרך להוציא מכיסו כסף, כדי לכסות את גרעון העדה, שהכנסותיה באו מתשלומים שבועיים לטובת בית-הכנסת, ממכירת עליות, מהטלת קנסות ועוד.
לא ייפלא אפוא שבני ראשי העדות מיאנו לרשת את מקום אבותיהם. במקרים כאלה היתה העדה נאלצת להפיל גורלות. מי שהוציא את הגורל עם המלה "גבאי" נבחר בעל כורחו לנשיאות.
ה"נשיא" נהג נשיאותו ברמה וזכה לכבוד רב מצד בני עדתו. הוא היה ממנה דיינים וגם מעביר אותם ממשרתם. ה"נשיא" היה גם בעל תפקידים רשמיים. כראשי עדות בלתי-מוסלמיות היה הנשיא נקרא באופן רשמי "ראש האומה" (מיללת באשי). בבאשקאלי (Baskale, מדרום לוואן) נטל ה"מיללת באשי" חלק גם בבית-המשפט, שבראשו עמד ה"מודיר" (ראש המחוז) ושהיה בהרכב של עשרה מוסלמים, כומר ארמני אחד ויהודי אחד. "גזבר" יהודי זה, כפי שהוא נקרא בזכרונותיו של ר' דוד דבית הלל, היה קרוב למושל, מסדיר את עסקיו הפרטיים וגובה כספים, ויש שהיה מגן על האינטרסים של בני עמו. ר' ישראל בנימין מספר על מעשה שאירע בכפר אחד בסביבת אורמיה:
"הרהיב איש יהודי אחד לקרוא את עצמו בשם נשיא, אשר לא כדת, והתחיל להיות שוחט ובודק בחזקת היד ובלי ידיעה בדיני שחיטה ובדיקה. הרשיון לזאת ניתן לו מראש הכורדים במקום הזה אחרי אשר שילם לו סך ידוע לשנה עבור משרת פקודתו. וכאשר באתי שם אמרתי, כי אסור לאכול משחיטתו. ראש הכורדים בא אלי בעצמו וידרוש ממני להגיד לו מי אני, ואיזה רוח עבר עלי לקחת משרת פקודה מאיש אשר הוא שם אותה על שכמו, ומי שמני לשופט בדבר הזה? ...ויען הכורדי ויאמר: ...הסיבות לי נזק כסף וחייבת לי את ראשך" (מסעי ישראל עמ' 33)מסי הממשלה היו מתחלקים לפי העדות. העדה נתנה את חלקה שהגיע ממנה בעד הממשלה. חלוקת המסים בין התושבים נעשתה לא על-ידי פקידי האוצר, אלא-על ידי העדה עצמה.
המצב הכלכלי
עד לזמן האחרון היו מתפזרים רוכלים יהודיים על פני עיירות וכפרים ובצרורותיהם סחורות, שהיו מחליפים תמורת תוצרת הארץ: תבואה, גבינה, צמר ועורות. לעתים מזומנות נשדדה מאת הרוכלים סחורתם שנמכרה להם בהקפה או שהותקפו בחזרם הביתה וכספם בידם. וכששבו עמוסי חובות ובחוסר כל, יש שסברו שלא יהיה להם מנוס אחר מישיבה בבית-כלא אלא על-ידי המרת דת. כן עסקו הסוחרים בהסעת עצים בנהרות. ובשווקים וברחובות נראו ילדים שמכרו מיני סידקית, טאבאק, גפרורים ופירות. היו בין היהודים רופאים ורוקחים עממיים, שלא היתה להם כל הכשרה במקצועות אלה. והיו גם כאלה שהתפרנסו על כתיבת קמיעות. גם אומנים כחייטים, סנדלרים, נגרים, בורסקאים, צורפי כסף וזהב, צובעים ואורגים לא נעדרו מבין אחינו.
העיסוקים האופייניים של יהודי כורדיסתאן, המבדילים אותם מיתר אחינו שבמזרח, הם גידול צאן ובקר ועבודת האדמה.
נוסע נוצרי אחד פגש ב- 1850 ביהודים רועי-צאן נודדים, ונוסע אחר ראה שבט יהודי-כורדי שלם רועה מקנה, שנדד ממקום למקום לתור אחר מרעהו. האיכרים עבדו בשדות ובכרמים מזריחת השמש עד שקיעתה ונעזרו בנשותיהם ובילדיהם. בנימין השני מעיר ביחס אליהם, כי "את לחמם יאכלו בזיעת אפם, ולפעמים טבולים בדמי לבבם". כפרים שלמים היו מיושבים יהודים בלבד, כגון הכפר סאנדור, בסביבת עמאדיה. הח' פישל מצא בש' 1936 איכרים יהודיים בכורדיסתאן עובדים בשדות ובכרמים ושרים שירים ארמיים. רוב האיכרים היו עניים מרודים. בשנות בצורת נאלצו העניים למכור את בנותיהם מחמת הרעב שהציק להם. קרו גם מקרים שבאו נושים ולקחו בחזקת יד נשים לבניהם מבנות האיכרים הלווים. הבנות היו סחורה עוברת לסוחר ויש שיהודי היה מסלק בהן כתובתה של האשה הגרושה.
ומעשה שהיה, עליו מספר ר' צדקה חוצין, מחכמי חלב (ארם צובא) ואחר-כך אב-בית-דין בבגדאד במאה הי"ח:
"נדרתי לאשר שאלוני מעיר כרכוך. שאלה: ראובן היה לו אשה ולה שתי בנות, ואשתו היתה אשה רעה ורצה לגרש אותה, והיא תובעת כתובתה ואין לו לפרוע כתובתה, ונתן לו שתי הבנות במקום כתובתה, ונתן לה גט כריתות ושלחה מביתו ויצאה והיתה בעיר אחרת, ובת אחת היתה קטנה ומכרה אותה לאיש יהודי ... והבת היא כבת שש כבת שבע ובא שוחט אחד ואמר ליהודי הקונה הבת: תתן לה קדושין לבת, שלא תבא אמא ותאמר: אני רוצה בתי ... ונתן קדושין ביד הבת וכתב לה כתובה ועשה לה נישואין".יש שיהודים באו בשותפות עם כורדים בגידול צאן ובעבודת אדמה. היהודים נתנו כסף והכורדים קיבלו על עצמם את העבודה והרווחים נתחלקו בין שניהם. היהודים בכורדיסתאן הפרסית אחזו בפרנסות אחיהם שבכורדיסתאן התורכית, אך איכרים לא היו בהם.
המצב הרוחני והדתי
קהילות כורדיסתאן תמכו בישיבה זו ובתלמידים שבאו להסתופף בצלה. אולם, בדרך כלל, לא גידלה יהדות זו חכמים ורבנים מפוארים. במאה הי"ח היתה שרויה בירידה גדולה.
הגיעו אלינו שמותיהן של שתי משפחות רבנים בלבד, והן משפחות מזרחי ובאראזאני (על שם העיר באראזאני), שרבנותן עברה מדור לדור.
בבתי-הכנסת של הכורדים רגילים לשיר את פזמוני המשורר ר' שמואל באראזאני. הראש הרוחני של העדה היה "חכם", ששימש גם כחזן, שוחט ומוהל. לשם קבלת הכשרה לדיין היו המועמדים נוסעים לאורמיה ולבגדאד. ר' נסים, שכתב אי-אלה מדרשים במחצית המאה שעברה, יצק מים על ידי חכמי בגדאד. מלבד ר' שמואל בארזאני נזכרים עוד כמה פייטנים אחרים, שפיוטיהם הושרו בקהילות שונות: יצחק ב"ר משה חרירי, פנחס ב"ר יצחק חרירי, המשוררת אסנת, אשת ר' יעקב ב"ר יהודה מזרחי, חיים ב"ר פנחס חרירי, בנימין זאבי, אליה סנא, משה הלוי וסעדיה סירבאני.
יהדות כורדיסתאן כפופה היתה למרכז הדתי שבבגדאד, שממנו יצאו הוראות בענייני דת ורוח. יש לציין לשבחם של יהודי כורדיסתאן, שלא נטמעו בין שכניהם, החזיקו במורשת אבות, שמרו שבתות ומועדים ולא נהגו בנישואי תערובת. אך הבערות פשתה בהם כספחת.
הנוסע בנימין השני מעלה לפנינו תמונה בהירה של מצבם הרוחני כדלקמן:
"חשכת הבערות תכסה שם את אחינו בני ישראל בצעיף אופל ... מתי מספר יודעים לקרות עברית וכל ידיעתם באמונת ישראל היא לקרות המקרא הראשון מקריאת שמע ... אינם יודעים מאומה מספרי התנ"ך וספר התורה כספר חתום להם. יש להם איזה מנהגי ישראל המסורים בידיהם מאבותיהם עושים אותם כמצות אנשים מלומדה, בלי דעת על מה אדניהם הוטבעו. ביום השבת יבואו כולם לבית-הכנסת, אך לא יפתחו פיהם להתפלל, כי לא ידעו מה היא. רק נשיאם הוא היחידי היודע להתפלל ... נכחדו מהם מכל וכל קורות אבותיהם וגדולתם בימים חלפו ... גם אין להם רבנים ומנהלים להורותם הדרך ילכו בה והנם תועים כשיות אובדות על הרים רמים.. לדאבון לבי הנני מוכרח להגיד, כי לא מצאתי כזאת אצל בני ישראל בכל מקום אשר עברתי".כדי להישמר מפגעי הזמן הירבו היהודי הכורדים להשתמש בקמיעות, שתוכנן נלקח בעיקר מספר רזיאל. גברים ונשים נשאו קמיעות נגד עין הרע וכמגן מפני מחלות והתקפות אויבים. חזקה על קמיעות שנכתבו על עור צבי כי תפעלנה את פעילותן. גם הכורדים המוסלמיים רכשו להם קמעות אצל הסופרים היהודיים. השימוש בהן הוכנס לכורדיסתאן על ידי שלוחי ארץ-ישראל שבסיבובם בארצות ערב, נזדמנו לערי כורדיסתאן.
המצב התרבותי הזה נמשך עד ימינו. החינוך היהודי הזעום ניתן ב"קראולה" (חדר) על-ידי מולה (מלמד). לחכמים לא היתה שהות לטפל בענייני חינוך הואיל והיו עסוקים כל היום כשוחטי בהמות, כמוהלים בבתי-המוסלמים, ככותבי-קמיעות ועוד. הילד למד קריאת תורה בתרגום ב"לשון התרגום". אך רבים ביניהם לא ידעו קרוא כל-עיקר. מקצתם ידעו בעל-פה כמה תפילות ומקצתם יצאו ידי חובתם בשמיעה מפי החזן. הכתיבה לא רווחה אצלם ויחידים ידעו לכתוב. הבנות לא למדו דבר אחר מלבד קריאת שמע. העיקר בשבילן היה מילוי חובות הבית.
המצב נשתנה במקצת משפתחה חברת "כל ישראל חברים" בפעולה בקרב יהודי כורדיסתאן. חברת ה"אליאנס" פתחה בית ספר בעיר מוסול ב- 1907 ובעיר קירקוק ב- 1900. ב- 1903 נפתחו שני בתי-ספר בעיר סנה, בירת כורדיסתאן הפרסית, אחד לבנים ואחד לבנות. ממשלת עיראק הבינה, כי היהודים יוכלו לשמש גורם מועיל להפצת התרבות הערבית והפכה את ה"תלמוד תורה" שבעיר ארביל לבית-ספר ממשלתי, בו תפשה השפה הערבית מקום בראש, בעוד שללימודי היהדות הוקצו שעות מועטות בלבד.
יצירתם הספרותית של יהודי כורדיסתאן היא דלה ועניה. מלבד ספרי גורלות, פתרון חלומות, הגיעו אלינו חיבורים מועטים המטפלים בשאלות דת וגם תרגומי תנ"ך, פיוטים שהזכרנום ושירי גבורה תנכי"ים.
ר' אליהו מזרחי, יהודי כורדי מדהוק, שישב בירושלים, כתב שני ספרים בקבלה, שיצאו בירושלים בש' תרצ"א:
א. ספר רפואה וחיים. ב. ספר כנסת אליהו.
מזכרונות העבר הדתי של יהודי כורדיסתאן יש להזכיר:
א. מגדל בכפר נינוה, דרומית-מזרחית למוסול, הנושא את שמו של "נבי יונס", כלומר יונה הנביא, והכניסה אליו מותרת אך להם.
ב. קברו של נחום הנביא (בכורדית נחום פייגמבר) בכפר אלקוש. יהודי כורדיסתאן נהגו לבקר בו בחג השבועות. ר' ישראל בנימין מספר:
"במקום הזה יאמינו בנסים ונפלאות יתר על המידה הדרושה. האורחים יביאו את חוליהם אתם ויסגירום בין לילה בחדר נחום הנביא. ואם יש להם אומץ רוח לבלי חת כל הלילה, אז יאמינו כי רפואתם קרובה לבוא".ג. מערת אליהו הנביא, בקירבת ביתנורא (תנורא, Betanur), המקודשת בעיני הכורדים והתורכים. עליה מספר ר' ישראל בנימין:
"נגד פתח המערה, מן החומה למעלה תלוי וילון ממין בגד יקר מאד ושזור בחוטי זהב וארגמן. באמצע ספון המערה המצויר בציורים שונים, ונרותיה יבערו תמיד ולא ישבותו. ועוד כמה אבוקות ונרות הבוערים במקום סתר הזה ישלחו אור נוגה סחרחר..."על דבר המערה הזאת מספרים נפלאות... המערה הזאת, גם חשדות המגבילים אותה, הנה אחוזת נחלה לעדת היהודים שם. ובכסף אשר יוציאו מפרי תבואות האדמה ישתמשו להקים את המערה על תלה לבלי תפול למשואות.
ד. בקרבת קאסרי - שירין (Shirun - Qasri) בתחום פרס (סמוך לגבול עיראק) מראים על קברו של בנימין, שקוראים לו בנימין הקדוש או סבא. הקבר משמש מקום פולחן לתפילות ולקורבנות. על בנימין מתייחסים שבטים כורדיים בצפון עיראק בעיקר, במספר של 18,000 נפש בערך. שבטים כורדיים אלה מפוזרים במחוזות מוסול, קירקוק, האניקין ובארץ פרס במחוז קאסרי - שירין. כלפי חוץ הם מוסלמים, לאו דווקא אדוקים, כי אינם מבקרים במסגדים ואינם מקיימים את מצוות האיסלאם ומשום כך הם חשודים בעיני המוסלמים ונחשבים אפילו לכופרים. הם מונים את השנים לבריאת העולם, נוהגים לצום שלוש פעמים במשך החודש דצמבר ולהביא עופות לקורבן. יש להם ספרים קדושים בכורדית, המכילים ברכות על השחיטה ועל הקרבנות. בספר זה נזכרים שמות עבריים: בנימין, משה, דוד, מאיר ועוד. יש להם גם אי-אלו ידיעות בתולדות ישראל.
ה. בוורדוג (Verdug) נמצאים אלפי קברות הרוסים ואומרים, שזהו בית-עלמין יהודי. כאן מראים על קברו של "ר' אברהם" המקודש בעיני יהודים וכורדים גם יחד. יהודים רבים באים להשתטח על קברו. מעשי נפלאות שונים קשורים בקבר זה.
שפתם המדוברת של יהודי כורדיסתאן היא ארמית, הקרובה ללשון התרגום והידועה בשם "ג'בלי" (שפת ההר) או "לישנא יהודיא" או "שפת הגלות" או "לישנא אימראני" (שפת התושבים). אין כותבים בג'בלי, כי-אם בשפת הארץ. היהודים הכורדים קוראים לעצמם "אנשי תרגום". כבר ר' בנימין מטודילה מזכיר יהודים דוברי ארמית בחבל זה. ר' יששכר בן סוסאן, שחי במאה הט"ז, שמע מפי תלמידים שבאו מסביבות עיראק על כפרים, בהם דיברו בלשון ארמית, ואין להם לשון אחרת אלא הוא, ושני יהודים שבאו משם ראיתי שהיו עמי-הארץ גמורים, שלא היו יודעים מהתורה דבר אפילו ברכת המזון, והיו מדברים בו ברגילות ומהירות גדולה.
הדיבור הארמי ("הסורית") שנשתמר לא רק בפי היהודים, אלא גם בפי הנוצרים הנסטוריאנים עורר את השתוממותם של הנוסעים היהודים. ר' דוד דבית הלל מספר (ב- 1832):
"אנשי כפר זה טשחאבור, כולם נוצרים, המדברים כשדאית הדומה מאוד ללשון בה כתובים כמה פרקים בעזרא ובדניאל"דיאלקט ארמי זה, שאינו אחיד גם אצל היהודים, מכיל מלים עבריות, תלמודיות וגם יסודות כורדיים, תורכיים, ערביים ופרסיים. למלך קוראים "מלכא", למלכה - "מלכתא". ההרים סביב סיוורק (Suverek), בסביבת דיארבקיר, נקראים "טורי תלגא" (הרי שלג) ועוד כהנה וכהנה. הנשים המקוננות למתים משמיעות שירי חרוזים ב"ג'בלי". בלשנים מודרניים גילו עניין בחקר הארמית השגורה בפי היהודים והנסטוריאנים. במשך שבעים שנה האחרונות פורסמו מספר ניכר של טכסטים בארמית זו, ולמרות זאת נמצא חקר דיאלקט זה בשלביו הראשונים. אין לדעת בדיוק מהו מספר דוברי ג'בלי בימינו. רובם של דוברי ג'בלי ישבו בכורדיסתאן העיראקית והפרוסית ומיעוטם בכורדיסתאן התורכית, פזורים בעשרים ושש ערים, עיירות וכפרים, אם לא יותר מזה. עקב חדירתן של ההשכלה הפרסית, הערבית והתורכית לשלושת חלקי כורדיסתאן תש והולך כוחו של דיאלקט זה.
הכורדים בארץ-ישראל
תחילתו של ישוב הכורדים בירושלים הוא ב- 1812. ב- 1896 התיישבו בארץ כמה משפחות באורפה (אור כשדים), שעסקו בחקלאות, עקב המהומות שנגרמו על ידי הארמנים והכורדים ב- 1907, עלה לארץ רובו של הישוב היהודי בסיוורק. הכורדים התיישבו בירושלים, אך חלקים מהם התיישבו גם ביפו, טבריה, צפת ובית-שאן.
הם עבדו גם במושבות. בש' 1910 נעשה נסיון על-ידי חברת יק"א ליישב משפחות כורדיות בסג'רה. בזמן מאוחר יותר התיישבו יהודים כורדיים בכפר-ברוך. נוסדו גם מושבים כורדיים, כגון "דוד אלרואי" (ממזרח לחיפה), "כפר עזריה" ליד משמר איילון ו"כפר אוריה", שחודש על-ידי הארגון הכורדי "קדם". מהם היו גם רוכלים וסוחרים זעירים.
עם שחרורה של עיראק (בש' 1932) גברה עליית הכורדים לארץ-ישראל. בש' 1935 מנו 8,000 נפש, רובם יוצאי כורדיסתאן העיראקית. לפני הקמת המדינה הגיע מספרם בירושלים ל- 6,000 נפש.
מרכזם הדתי של הכורדים בירושלים העתיקה היה בית הכנסת "עוזר דלים". בזמן מלחמת השחרור לחמו בגבורה והדפו את התקפות הערבים. לאחר הכרזת המדינה עלו כמעט רובם של יהודי כורדיסתאן העיראקית והפרסית. שנת 1950 עמדה בסימן של רדיפות מצד המוסלמים. היהודים נאלצו לעזוב את מקומות מגוריהם ולמצוא להם מקלט זמני בטהראן כשפניהם מועדות למדינת ישראל.
יהדות כורדיסתאן הפרסית מנתה בש' 1950 כ- 13,000 נפש. בש' 1951 התגוררו באזור הכורדי של איראן כ- 3,500 יהודים. לאחר הקמת המדינה התיישבו יהודים כורדים בצובה, זכריה, נס-הרים, פטיש, מבטחים, יעלה, יכני, עגור, כפר-יובל, אלקוש, אביטל, ירדנה, מיטב, פרסון, רחוב, שדי-תרומות, קסטל, אבן-ספיר.
גדול בקרבם מספר הפועלים הפשוטים: סבלים, סתתים, בנאים, פועלים שחורים. המשכילים שבהם מרביתם שמשים ושליחים במוסדות ציבוריים.
יחד עם הוותיקים מונה עדת הכורדים 50,000-40,000 נפש בערך.
הכורדים שהיו מפורדים לוועדים שונים, יסדו בש' 1945 את "התאחדות יהודי כורדיסתאן". היהודים הכורדים מצטיינים כעובדים פיסיים וכחקלאים. הם אנשי עבודה מנעוריהם. רבים מהם עסקו בחקלאות ארץ מוצאם.
מנהגים והווי, שמות משפחה
תלבושת
"הנשים לובשות כתונת פסים ארוכה, וראשיהם תעטפנה במין בגד רחב. שערות ראשיהם השחורות כעורב תלויות בקווצות תלתלים על כתפותיהן, ומנעלים לא תשאינה על רגליהן, אך תקשטנה את זרועותיהן, ידיהן ורגליהן בצמידים וטבעות זהב וכסף, ומהן אשר נושאות נזמי אף הנוגעים על פיהן".
מנהגי אדמה
ר' ישראל בנימין מספר:
"בכל מקום בואי בשדות העברים והכורדים בעת בשל הקציר, התבוננתי כי מניחים פאה בקצות השדות להיות לאכלה לאלמנות ויתומים. גם הרשות נתונה לכל איש לקטוף מלילות, אך לא לתת אל הכלים. ראשית ביכורי יבולי אדמתם או פרי העצים יביאו היהודים אל נשיאיהם והכורדים אל שופטיהם למנחה בסלים מעוטרים בפרחים, כאשר עשו היהודים בימים הקדמונים בעת בית-מקדשם היה קיים".
"כי ימצא חלל בשדה בין שתי ערים, אז יבואו אלופי שני המקומות אל מקום החלל, וימודו את העיר היותר קרובה אל החלל, ובני העיר הזאת ישלמו דמי החלל אל משפחת המת. ואם לא יוכלו להסכים ביניהם בדבר מדידת העיר הקרובה לחלל, אז תפרוץ מריבה ומלחמה ביניהם ולפעמים רבות יפלו חללים סביבות החלל, אשר נקבצו לכפר דמו אשר שופך. גם היהודים מוכרחים להיות ידם עם הלוחמים. וכי יפול איש מהם במלחמה, ואין לו גואל הדם, יקחוהו אתם ויקברוהו בקבר אבותיו. על-פי-רוב יקברו את החללים במקום אשר ימצאו אותם וזה הדבר אשר ירבו הקברים מאד בשדות ובדרכים".
עצירת גשמים
כמו אצל עדות המזרח בכלל, גם אצל היהודים הכורדים מפותח פולחן הקברים הקדושים, שאליהם באים ההמונים להתפלל ולהשתטח עליהם.
מנהג נפוץ בתפוצות ישראל הוא להתפלל לגשם על קברות הצדיקים. במאמרי "תולדות הרבנים למשפחת גירון מאדריאנופולי" (סיני, שנה י"א, חוב' ז-ח, ניסן-אייר תש"ז, עמ' מ"ט) הזכרתי מנהג זה. כדוגמאות הבאתי את מנהגי אדריאנופולי, סופיה וצנעא שבתימן. במאמרי "לתולדות היהודים באדריאנופולי" (סיני, שנה כ"ב, כרך מ"ה, חוב' י"ג, אלול תשי"ט, עמ' שפב-שפ"ג) הבאתי השלמה לפרק על עצירת גשמים. במאמרי זה עקבתי אחרי מנהגי הגשם גם בתפוצות ישראל אחרות. הזכרתי את שירי הקודש של שלמה דאפיירה המכילים שבע תפילות גשם, את מנהג הקרבת הקורבנות בהאמאדאן, שעליו מספר ר' ישראל בנימין, את מנהגי הגשם בקרב יהודי אפגאניסתאן, את התפילות המיוחדות בעצירת גשמים, שהיו נהוגות בארץ-ישראל, בסוריה ובמצרים ואת עצירת הגשמים בטיטואן שבמארוקו. גם אצל היהודים הכורדים רווח מנהג להתפלל על קברי קדושים ולהקריב קורבנות. ר' יוסף חיים, ששימש רב כולל בבגדאד בין ש' תרי"ט (1859) - תרס"ט (1909), מזכיר מנהג עיר ארביל בכורדיסתאן:
"יש מנהג בעיר ארביל יע"א בזמן עצירת גשמים לוקחים חמש או שש בני בקר ומוליכים אותם אל קברי הצדיקים שיש להם בבית הקברות, ושוחטים על כל מצבה בן בקר א', ואחר כך מתפללים על המטר, ואומרים י"ג מדות ותוקעים בשופר וחוזרים לשלום ומחלקים הבשר לעניים".ר' יוסף חיים קורא תגר על מנהג זה ואומר:
"הוא איסור גמור, ואם נהגו בכך צריך שיבטלו מנהגם".אבל המנהג המשיך להתקיים אף אחרי האיסור. גם בערי ארביל וסנה נוהגים לזבוח זבחים; בעיר עמאדיה, עירו של דוד אלרואי, אין נוהגים להביא קורבנות, אלא לתת צדקה ולהתענות ימים אחדים. בזאכו אין מנהג ללכת אל בית-עלמין. באושנייה Ushnuye) בפרס, סמוך לגבול עיראק) מקריבים בהמות על שפת הנהר. מלבד מנהג ההליכה אל בית-הקברות קיים בכורדיסתאן גם מנהג "כלת הגשם" השאול מן הכורדים המוסלמים: בחור (במקום נערה), המסמל את הצומח המתעורר לחיים חדשים, עובר ברחוב ואז יוצקים עליו מים - סמל הגשם. גם המנהג "שוד העדר" הוא זר: נשים, הלובשות בגדי גברים, אורבות בבוקר לרועה, מוליכות אותו יחד עם העדר השדוד ממנו אל הקהל שנתכנס והמטביל את הבחור במי הנהר.
נהוג גם "מנהג הגולגולת", אף הוא לקוח מן הסביבה: בעמאדיה רגילים שני כוהנים, ארבעה לוויים וארבעה ישראלים להיכנס לבית-קברות של נוצרים. אחד מהלויים מסיר גולגולת מן המת. הולכים אל הנהר. הכהן מסובב בתוך המים מוט עם הגולגולת התקועה עליו, שהוא זורק אותה לתוך המצולה. משתמשים גם בגולגולת חמור, המסמל את כוח הצמיחה והפוריות.
בית הכנסת חגים ומועדים
ר' ישראל בנימין מספר על מנהג ראש-השנה:
"ראיתי בין היהודים שם מנהג זר מאד. בראש-השנה ילכו כולם אל הנהר השוטף ויאמרו תפילת תשליך ואחרי כן יקפצו כולם אל המים וישחו בין גליו כדגי הים, תחת לנער רק כנפי בגדיהם על שפת הנחל, כאשר יעשו אלו מאחינו בארצות אירופה. וכאשר דרשתי מהם סבת מנהג ההבל והזר ההוא, השיבו לי: כי על ידי הפעולה הזאת יטהרו מכל חטאותיהם ומי הנחל ישטפו מעליהם כל החטאים אשר חטאו במשך כל ימי השנה שעברה, ואינם יודעים כי תחת הינקה מפשע עוד יטפלו על עוונם בחללם קדושת היום".בערי-השדה נהגו שלא לעבוד בחול-המועד של סוכות. החנויות היו סגורות, פרט לחנויות מכולת ולאטליזים. לא כן בערים הגדולות, בהן חששו מפני התחרות שכניהם.
כפרות נהוגות בערב יום-הכיפורים, בערב ראש-השנה, ביום הושענא רבה ובצום תשעה באב. בערב יום-הכיפורים מקיימים את המנהג של תרנגולי-כפרה ליחידים. בערב ראש-השנה מביאים אמידים בהמה דקה או גסה לכפרת המשפחה, ביום הושענא רבה - תרנגולי כפרה. בתשעה באב, לעת מנחה, שוחטים בהמה בחצר בית-הכנסת: כפרה לכל הקהל. את הבשר מחלקים בין עניים. כל זה אמור בכורדיסתאן הפרסית. בכורדיסתאן העירקאית והתורכית מסתפקים בכפרת ערב יום-הכיפורים ויום החתונה, שגם הוא מעין יום-הכיפורים לזוג הצעיר.
החתונה
חגיגת החופה מתחילה אור ליום ב' ונמשכת שבעה ימים. הקהל מוזמן לבית-החתן. בשני הימים הראשונים באים הקרובים. אור ליום ה' באים הבחורים. ביום ה' בערב הולך הקהל מבית החתן להביא את הכלה מבית הוריה.
את הכלה המקושטת מרכיבים על סוס מקושט ומוליכים אותה בשירה ובנגינה אל בית החתן. בעמוד הכלה על סף בית החתן שוחטים כבש "כפרה לחתן ולכלה". הכנסת אורחים נעשית ביד רחבה.
ענייני אישות
רבי יוסף חיים לא יכול להתיר את העגונות, אבל קבע תקנה שיכתבו בכתובה תנאי מפורש, שאם ימיר החתן את דתו, בטלים הקידושין מלכתחילה.
"ואם חס ושלום לא אהיה ישראל ונשתמדתי ויצאתי מכלל ישראל, הקידושין ותנאי והכתובה הזאת בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין כלל, ועיקר תהא את מותרת להינשא לאדם אחר".משנשתפר מצב היהודים בדורנו, נתמעטו מקרי השמד.
אשה אחת לקחה איש, חיתה אתו מבלי להינשא לו, כי בעלה הראשון המיר את דתו, על כן עזבה אותו. נשיא העדה התיר לאיש לחיות עם אשה זו. ר' בנימין השני, ששמע על המעשה מספר:
"ואשלח לקרוא את הנשיא ונתוכחתי עמו שני ימים רצופים אודות הדבר והבאתי לו דעות כל הפוסקים והוריתיו לדעת כי אסורה היתה להינשא כל עוד לא נתן לה בעלה הראשון ספר כריתותיה. אמנם הנשיא תמך יתדותיו על מנהג הארץ ואמר, כי אחרי אשר עזבה הבעל והמיר את דתו, הפר את שבועתו ובטלו קידושין מעיקרא, כי אין קידושין תופסין באינו ישראל".בחור אירס לו אשה כדת וכדין, כלומר שילם מוהר לאביה וקידשה בטבעת, אבל לא הכניסה לחופה, והרי היא בבחינת נערה המאורסת. הנערה בחלה בארוסה וביקשה לבטל את הקשר בינה ובינו. הבחור סירב לתת לה גט, שהיתה זקוקה מאחר שנתארסה לו. המשא ומתן בעניין זה נמשך חדשים. לבסוף איימה הבחורה שתמיר את דתה ותינשא לנכרי. בסופו של דבר הוסדר עניין הגט.
במות הבעל והוא חשוך בנים, ייבם האח את האלמנה. בעיר סנה פוטר האח את יבמתו, אם הוא מטופל במשפחה גדולה ואין לאל ידו לכלכל שתי נשים.
כדי שיוכל הבעל לשמור לעצמו את סך הכסף או הנכסים שרשם בכתובה לטובת אשתו, לא נטה אלא לעתים נדירות לתת לה גט פיטורין. מה עשה? לקח אשה שניה על אשתו הראשונה. הזיווג הזה גרם למדון וריב, לשנאה בין ילדים מאמהות שונות ולקטטות בשל ירושה. הבעל לקח עוד אשה, אם אשתו הראשונה היתה חשוכת בנים או כשהוא ייבם אותה כאמור.
