בכדי שניטיב להכיר את יהודי האי ג'רבה, יהודים תמימים וישרים, יראי שמים להפליא, ולמדנים מופלגים, אתחיל במעשה שהיה באחד מביקורי בג'רבה. באחת השבתות בהן שהיתי בג'רבה, אכסנו אותי בבית בקצה העיר חארא כבירא ("הרובע הגדול"). בליל שבת יצאנו מפתח הבית בדרכנו לבית הכנסת, ובשובנו אחרי התפילה הוביל אותי המארח לפתח אחר, ביקש ממני לחכות רגע, נכנס, יצא, וביקש ממני להיכנס אתו. כששאלתיו לפשר הדבר, מדוע יצאנו מפתח אחד וחזרנו דרך פתח שני, וטעם ההמתנה, הוא הוציא אותי החוצה והראה לי את הערוב, שנמשך מקיר ביתו עד לעבר הרחוב. הוא מעבר השני של הערוב, והיות והוא נשא עמו סדור תפילה, נכנס דרך הפתח השני שהוא בתוך התחום. וההמתנה? הוא הסביר שהיות והיה עלינו לעבור דרך החצר ששם יושבות בדרך כלל הנשים ואין מנהגן להרשות לאיש זר להיכנס דרך החצר. הוא נכנס תחילה כדי להוציא את הנשים מן החצר.

באי ג'רבא ישנן שתי ערים, חארא כבירא והדיג'יט, או חארא סערירא (הרובע הקטן). הן מרוחקות כשמונה קילומטר אחת מהשניה, והן מאוכלסות אך ורק ע"י יהודים, ואין אף לא יהודי אחד בשתי הערים. ויש להם מסורת שישוב אחינו בית ישראל באי ג'רבה הוא מחורבן בית ראשון, "ומודעת זאת בכל הארץ כי זאת לפנים בישראל היתה ג'רבה מלאה חכמים וסופרים". בין שמונת אלפים יהודים שהיו בשתי הערים האלה לא היו לוויים, רק כוהנים וישראלים, והייתה בידיהם מסורת שאם לוי היה בא מבחוץ לגור שם לא היה מוציא שנתו בחיים, דבר זה נקשר אצל הג'רבאים במסורת שהייתה להם מזמן בית ראשון כאשר עזרא הסופר לא מצא לוויים בין העולים אתו (עזרא ח' ט"ו) שלח ללוויים בג'רבה מכתב למלא את החסרון. אך אף לוי אחד לא רצה ללכת, אז קילל אותם עזרא וכל הלוויים מתו באותה שנה, והקללה הזאת רובצת עליהם עד היום.

אמנם כוהנים יש במספר גדול מאד ולפי השערתי בראשונה היתה הדיג'יט עיר שכולה כוהנים, וחארא כבירא עיר שכולה ישראלים, אלא שבמשך הדורות רבים שהעתיקו דירתם מעיר לעיר וכשאני הייתי שם היו גם כוהנים וגם ישראליים בשתי הערים, אלא שבחארא כבירא היה בית כנסת שכולו כוהנים, ואני התפללתי שמה בשבת והייתי הישראלי היחידי בין המתפללים. ולפי מנהגם הנזכר ב"ברית כהונה" אני קיבלתי העלייה הראשונה ואחריי כל הכוהנים, ובברכת הכוהנים, מצות נטילת ידים של הכוהנים חלה על הבכורים, וכשהם ברכו, פנו לכותלי בית הכנסת וברכו את אנשי העיר!

היהודים באי ג'רבה היו במגע תדיר עם העולם היהודי, ידעו על בוריים מנהגי יתר הקהילות של תוניס בפרט ושל צפון-אפריקה בכלל, ידעו מנהגי איטליה ומנהגי האשכנזים, כמו כל יהודי עדות המזרח, אף המלה "יארצייט" נכנסה לתוך המילון שלהם! אך היו להם גם מנהגים רבים שהיו מיוחדים להם בלבד.
הם שמרו על מנהגיהם המיוחדים לא מפני אי-ידיעה של המנהג המקובל אלא מפני שמנהגיהם "יסודם בהררי הקודש" של הקדמונים. זאת ועוד, הרבה הרבה מן מנהגי יהודי ג'רבה לקוחים מהתלמוד ונשתמרו אצלם.
והנה שתי דוגמאות:
א) "מנהג פשוט פה אי ג'רבה וגלילותיה דמשהגיע י"ז חשון ולא ירדו גשמים הדיינים מודיעים בש"ק בבתי הכנסת שיתענו היחידים ג' תעניות ב' וה' וב' "וממשיך ממש כמו המשנה תענית א' ד'".
ב) "נוהגים פה בעש"ק לתקוע תשר"ת, תש"ת תר"ק שני פעמים פעם הראשונה כדי שימנעו הקהל ממשא ומתן ולסגור החנויות ופעם שנית אח"ז בשיעור מה להודיע לקהל להדליק נרות שבת.
וכן נוהגים למנות איש אחד בשכירות מכיס הציבור להיות סובב בשוק של אלחארא אלכבירא לעורר בעלי החנויות לסגור". המנהג הזה מובא בשבת ל"ה ע"ב והמחבר מוסיף שהמנהג נתבטל במקומות אחרים מפני "פחד הגוים" אבל היות ו"מעתה אין פחד זה... פה אלחארא אלכבירא שכולם ישוב אחינו בית ישראל יש תקנה זו".

בכל הספרים המרובים שיצאו מבית הדפוס המפורסם בג'רבה לא נזכרה אף מילה על המנהג היפה ביותר שראיתי באי ג'רבה, ההילולא דרשב"י בל"ג בעומר. בין שתי הערים עומדים שני בנינים, בית כנסת עתיק ומפואר הנקרא אל-ג'רבה, שכולו עטוף מסתורין. לא ידוע מתי נבנה ולאיזו מטרה נבנה. הוא ביכ"נ יחיד במינו הכולל "קודש" ו"קודש קדשים", חדר בפנים חדר שהוא כמין ארון קודש ענקי בו היו כששים ספרי תורה. הבניין השני בעל שתי קומות שימש אכסניא לאלפי היהודים שבאו לחוג את החג מכל תוניסיה. ואע"פ שבזמן ביקורי הדרכים היו משובשים גייסות, והנסיעה שמה עלתה לא רק בקשיים אלא בסכנה הקהל לא נמנע מלנהור שמה. שרו ורקדו והתפללו. אבל רק ההמון השתתף בחגיגה זו. הרב חלפון הכהן, רבה הראשי של אי ג'רבה, וכל הלומדים נעדרו. וכששאלתי אותו לסיבת העדרו אמר לי שהם לא מסכימים לכל הטכס הזה שלפי דעתם אין יסודו ב"הררי קודש" וכמעט שהביע אותה הדעה של החתם סופר בתשובתו על ל"ג בעומר במירון.

וזה שמביא אותי לעניין היותר מעניין של יהודי ג'רבה, שיטת הלימוד שלהם והפצתו. בכל ג'רבה היתה משפחה אחת מכובדת של מקובלים, משפחת עידן, וחוץ מהם יהודי ג'רבה לא התעניינו כלל וכלל בזוהר, בניגוד מוחלט לכל עדות המזרח שהכרתי.

וכדאי לצטט במילואו מספר "ברית כהונה":

"סדר הלימוד שנוהגים בו מרביצי תורה פה אי ג'רבה הוא באופן זה. כל מי שמעיין בגמרא ויודע קרוא מקרא כהוגן ויודע פתרון המקרא בערבית יהיה לו אחת מבתי הכנסיות שבעיר להרביץ תורה שם, ושם מקבל הילדים הבאים ללמוד האותיות והמקרא, ופתרון המקרא בערבית, ואח"כ מלמד אותם גמרא, וכל התינוקות נחלקים לחברות, חברת האותיות, חברת המקרא פשט, חברת המקרא פשט ופתרון ערבי, חברת מסכת פלונית, חברת מסכת פלונית. והתלמיד מעלהו הרב ממדרגה למדרגה לפי השגתו עד אשר יהיה בתור מעיין, ובאופן כזה יהיה כל תלמיד קולט תרבות מסורית מרבו מילדותו עד היותו לאיש. וכן בזה הרבה קנאת סופרים וחכמים שכל תלמיד קטן שם לבו לעלות תמיד ממדרגה למדרגה. וכן הרב יהיה אימתו על כולם כקטן כגדול אחרי כי חינוכם אצלו הוא מטל ילדותם. גם יהיה ביכולתו להרחיקם ולשמרם מחברת פועלי און בהיות לו ידיעה במצבו של כל תלמיד מתלמידיו".

פשוט לימוד יחד עם חינוך. ואז הוא ממשיך:

"והניסיון הורנו כי דרך זו מוצלחת הרבה בעו"ה. אך באיזה עיירות חדשים מקרוב באו רצו להתחכם למנות רב אחד לאותיות ורב שני למקרא ורב שלישי לגמרא וכולם לומדים בחצר אחד המחולקת לבתים רבים. ואם כי הוציאו הוצאות מרובות על חינוך כזה לא עלתה בידם ואין בזה רק השם הגדול והפועל מועט. אך פה בהנהגה זו ת"ל רבים וכן שלמים זכו לכמה מעלות טובות".

במשפט הזה גילה המחבר רק טפח אבל כיסה טפחיים. הכוונה היתה לא כל כך לשיטה חדשה בלימוד "אותיות, מקרא וגמרא" אלא לנושאים אחרים. באמצע העיר חארא כבירא, עיר שכולה יהודים, עמד בנין לבן מפואר, בעל שלוש קומות שחלש על הסביבה והיה ניגוד לבתים הנמוכים של תושבי העיר. להפתעתי הם אמרו לי שזה בית ספר יומי לילדים ערבים, שבאים לשמה מהסביבה. היה לי הרושם שהקמת בית ספר לערבים באמצע העיר היהודית היתה בה מרשעות הגוים, אבל חשדתי בכשרים. הבניין הוקם על ידי המוסד היהודי-צרפתי "כל ישראל חברים" (כי"ח - אליאנס) לשמש בית ספר "מודרני" ליהודי ג'רבה. אבל הידיעות על השמות בחיים המסורתיים שגרמה החברה הזאת עם בתי ספר שלהם בערים אחרות של תוניס, גרמו שהרבנים אסרו על היהודים לשלוח ילדיהם שמה. ואף יהודי אחד לא עבר על האיסור הזה, ולמרות כל השידולים וההסברים של ה"חדשים מקרוב באו רצו להתחכם", ולמרות ה"הוצאות מרובות על חינוך" לא קיבלו אף ילד יהודי אחד, ובדלית ברירא מסרו את בית הספר לערבים! וכך הם המשיכו בשיטתם העתיקה וראו בה ברכה.

כי בלימוד התורה קיימו יהודי ג'רבה במלוא מובן המלים "והגית בה יומם ולילה" ו"כי הוא חייך ואורך ימיך". שיטת לימודם היתה מה שנקרא בימינו שיטת הלימוד ה"ליטאית" פרט לשוני אחד מעניין. הם התרכזו יותר על הפוסקים, ובפרט על השולחן ערוך של המחבר מאשר על הגמרא. אבל בזה עשו גדולות. אני הייתי עד ראיה לשיטה מעניינת של לימוד בשבת אצל המבוגרים. בסוף השיעור של שבת בבוקר המגיד-שיעור הציע להם שאלה בהלכה, שעליהם היה לדון עליה במשך השבוע ובשבת הבאה, שם הייתי נוכח, כולם מסרו את תשובתם בכתב. הרב עבר עליהן, דן בהן ובסוף אותו השיעור הציע שאלה לשבוע הבא.

בית הדפוס העברי בג'רבה היה לברכה בהפצת התורה ולהנצחת פעולתם הרוחנית של יהודיה בשדה התורה, ההגדה של פסח, שירים ופיוטים, ספרי מנהגים, שאלות ותשובות וכו' וכו'.

יהודי ג'רבה היו קשורים בכל נימי נפשם עם ארץ ישראל. היתה להם אפילו מסורת מלאת חן שהאי עצמו היה פעם חלק של ארץ ישראל שנותק מיבשת אסיה ונשאר בלב הים התיכוני, אך הקשר הרוחני נשאר.

כיום כמעט ולא קיים יותר ישוב יהודי בג'רבה. כל בני האי המופלא הזה קמו ועלו כאיש אחד למדינת ישראל עליה חלמו ולה התפללו. אך גם כיום בתוך היריעה הססגונית של עולי הגלויות אפשר להכיר את אנשי ג'רבה המופלאים שעדיין שומרים על תורתם ותמימותם הנפלאה.