האנוסים - פרק מר ונמהר זה בתולדות ובקורות היהודים - הביאו בעקבותיהם ספרות גדולה ורחבה אשר דנה בשאלת מעמדם ההלכתי מכמה וכמה בחינות. ספרות זאת רבת גוונים היא ביותר ומסקנותיה והכרעותיה משתנות הרבה מפוסק לפוסק מארץ לארץ והכל לפי הזמן והמקום והכותב. מדור לדור הלכה הבעיה ההלכתית ונסתבכה, שכן מבני האנוסים ומבניהם אחריהם נשתכחה התורה ונצטרפה הבורות ועם-הארצות לקשיים החיצוניים העצומים שבשמירת התורה ומצותיה, ונקודה זו מורגשת היטב בספרי השו"ת, כפי שנראה להלן .
על אף הגורם האנושי האישי המורגש ברוב התשובות הדנות בסוגיא זו, וביחוד בתשובות בנות אותו הזמן, מבוססות התשובות כולן על כמה עקרונות הלכתיים ברורים אשר לאורן ניתן לקבוע בנקל הלכותיו של כל אנוס או קבוצת האנוסים. עקרונות אלו, וכן רשימת השאלות המקיפה שנתעוררה ביחס לאנוסים, מהווים את ענין המאמר.

העקרונות ההלכתיים לדיני האנוסים

א. יהודי אינו יכול לפרוש מיהדותו לעולם.
עיקרון יסודי וחשוב זה, המהווה גם בסיס ראשון לכל דיון רציני בבעיית "מיהו יהודי" בזמננו, קובע במקומות רבים בהלכה, פרט לדין האנוסים, ותפקידו העיקרי הוא בפתרון שאלות הלכתיות הקשורות בהמרה ושמד מרצון ובקביעת מעמדו ההלכתי וקשריו ההלכתיים של היהודי הפרוש - אל סביבתו הקודמת ואל משפחתו.

בהתאם לעיקרון זה אין עובדת היות אחי המת מומר פוטרת את אשתו מזיקת חליצה אליו (פרט לדעה אחת ויחידה המובאת במרדכי פרק החולץ בשם רב יהודאי גאון שהערתו מפקיעה את האחוה שבינו לבין אחיו המת, וכבר דחו הפוסקים דעה זו ותמהו על עניינה עד שכתב על כך ב"בית יוסף" [טור אהע"ז, קנ"ז]:

"ועל רב יהודאי שכתב בשמי איני תמה, משום דגמירי דמאור עיניים הוה ולפעמים היו תלמידיו כותבין בשמו מה שלא עלה על דעתו וכמבואר, אך על תלמידיו הכותבים כן יש לתמוה ועל בעל העיטור שהעתיק דבריהם יש לתמוה למה לא רדפם וכתתם עד החרמה, דדבר פשוט הוא דאין לדברים אלו שורש וענף ולא שום צד סמך כלל..."

ואין המקום לדון ביתר הרחבה בענין זה. המשתמע מכך הוא שהיהודי אינו יכול לצאת מידי יהדותו, שכן אפילו אם יעבוד עבודה זרה, אין בידו אלא חטא עבודה זרה - אשר ענשה ודיניה מפורשים בתורה - אולם יהודי הוא לכל דבר, ואם לגבי זכויותיו אולי, לגבי חובותיו - בודאי. והדבר מובן שכן יהודי הוא כל שאמו יהודית, ועובדא טבעית זו אין בידו לשנות. כלל זה כוחו יפה, על אחת כמה וכמה, במקרה של אנוס. לעומת זאת נוהגים כמה הלכות היהודי העובד, או שקיבל עליו, עבודה זרה, והלכות אלו הנוהגות כמובן במומר, ייתכן שלא תנהגנה באנוס.

ב. חיוב יהרג ואל יעבור בג' עבירות
על אף שכל מצוות התורה, ואף החמורות ביותר, נדחות מפני הצלת נפש, הרי שעוון העבודה הזרה חמור גם מכדי הצלת נפש. והיהודי חייב לאבד נפשו ולא לקבל על עצמו אלהות אחרת. הדבר הזה ידוע ומפורסם הרבה ואין צריך להאריך בעניינו ולא הזכרתיו אלא לציין על גביו את העקרון השלישי:

ג. "אונס רחמניא פטריה" חל בשווה גם על ג' עבירות החמורות.
חידוש גדול זה, הפוטר את שלא עמד בנסיון מכל עונשין שבתורה, מיוסד על דברי הרמב"ם, שפסק בפ"ה מהל' יסודי התורה, ה"ד:

"וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם וכו' וביטל מצות עשה שהיא קדוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין וכו'. אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע, ואינו עושה, הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד כוכבים במזיד, והוא נטרד מן העולם הבא, ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם".

דברים אלו, על אף ההסתייגות הרבה הנשמעת מהן, ממעטת בעל כורחה בחומרת הענין בדיעבד ונותנת פתח רב לקרובם של האנוסים, שכן רחוקם שלא כדין מהווה אף הוא מידה מסוימת של עונש כלפיהם. מן הצורך להוסיף שדבריו אלו של הרמב"ם ערוכים עפ"י המקורות ואין להם חולק (פרט לדעה יחידית אחת, י"ד בכ"מ שם)

ד. חזקת כשרות
חזקה זו, שבכוחה אנו מכשירים אדם כעת על סמך כשרותו בעבר וכל עוד לא עורערה כשרותו, אף היא יסוד גדול בהלכה היא, והיא עצמה ורבים אחרים בדומה לה, משמשים הרבה למטרות בכיוצא בדבר. במקרה שלפנינו מאפשרת החזקה לקבוע שם "אנוס" אף על אותם יחידים שנשארו במקומותם בעוד שרוב אחיהם ברחו מן המדינה למקום בו יוכלו לקיים מצוות ה' בלא פחד. כל עוד לו עורערה כשרותו של אחד הנשארים ע"י עדות ברורה או בדומה לכך, אנו מניחים כי הלה נשאר במקומו מתוך סבת אונס נפשות ואף שרוב אחיו עזבו, כאמור. דבר זה משמש אחד מנקודות הדיון המרכזיות בכל דין בנושא האנוסים, שכן תוך שנים מספר לאחר השמד היו מוצאים הרבה מיהודי אותו מקום דרך להמלט מן המדינה ואותו מיעוט שנשאר ונתרבה במקומו זקוק היה, לשם הכשרתו, ליסוד זה.

ה. עבודה זרה שאין בה מעשה חומרתה פחותה
קיים הבדל בין הנצרות לבין האיסלאם והוא קובע הרבה בדינם של האנוסים, והן לכתחילה והן בדיעבד. לפנינו קטע מעניין מתוך אגרת מקדש ה' לרמב"ם:

"דע שכל השמדות שהיו בזמן החכמים היו מצווים בה לעבור על המצוות והיה בם עשיית מעשה... ואולם בזה השמד לא יתחייבו עשיית מעשה זולת הדיבור בלבד ואם ירצה אדם לקיים תרי"ג מצוות בסתר יקיים... כי זה האונס אינו מחייב לשום אדם מעשה, אלא הדיבור בלבד, וכבר נתאמת אצלם שאין אנחנו מאמינים באותו הדיבור ואינו בפי האומרו רק להנצל מן המלך כדי להפיס דעתו... אבל מי שבא לישאל אותנו אם יהרג או יודה אומרים לו שיודה ולא יהרג, אבל לא יעמוד במלכות אותו המלך אלא ישב בביתו עד שיצא... כי מעולם לא נשמע כמו זה, השמד הנפלא שאין כופין בו כי אם על הדיבור בלבד ולא יראה מדברי רז"ל שיאמרו יהרג ואל יעבור ואל יאמר דבר אחד שאין בו מעשה...".

לעומת זאת נתברר בבירור גמור בין הפוסקים שהנצרות עבודה זרה של ממש היא, בגלל הצלמין והכריעות הנהוגים בה, ואין כאן המקום לפרט בענין זה שיש להקדיש לו מקום רחב לעצמו.

לאחר הקדמה זו נבדוק מה הן השאלות הקונקרטיות שנתעוררו ביחס לאנוסים ומה הן הדעות השונות שהושמעו בהן.
אחת השאלות הקשות והעקרוניות בסוגיא זו היא שאלת כשרותם לעדות של האנוסים, שכן בכשרותם זו תלוי נישואיהן וולדותיהם אחריהם. את מעמדם האישי, לאור העקרונות שפורטו לעיל, מסכם הריב"ש בדברים הבאים, שהם אבן-פינה לכל פסקי האנוסים הבאים אחריו:

"האמנם ראוי להבין שזהו [שהאנוס כיהודי לכל דבר וכשר לעדות] במי שכשהוא בינו לבין עצמו נזהר מכל עבירות שבתורה בכל יכולתו, אבל אם אפילו בינו לבין עצמו שלא במקום שיראוהו עובדי כוכבים עובר על אחת עבירות שבתורה וכו' הרי הוא פסול לעדות וחשוד לאותו דבר וכו' ואעפ"י שתחילת השמד היה באונס הרי הוא עתה עובר ברצון, כיון שעושה כן אף בינו לבין עצמו ושלא במקום רואים שירא מה שיעלילוהו וימסרהו. ולזה אלה האנוסים אשר נשארו בארצות השמד כל זה הזמן, ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים, מהם עשירים ומהם עניים מרודים, כבר יצאו מחזקת כשרות וצריכין חקירת חכם שיחקור עליהם אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם, ושאין בידם לצאת ולהמלט וכו' ואם עוברים ברצון על א' מן העבירות, אפ"י בינם לבין עצמם, אם העבירה היא עבודת כוכבים או חלול שבת בפרהסיא הרי הם כעובדי כוכבים גמורים וכו'. ואם העבירה היא משאר איסורין, הרי הוא מומר לאותו דבר ולא לדבר אחר, אך אינו אוסר יין במגע כיון שאינו כעובד כוכבים גמור" וכו'.

על דברים אלו חוזר הריב"ש גם בסי' י"א אלא ששם הרחיב מעט וקבע סדר עדיפויות לאנוסים, מה יעשו קודם ומה אח"כ:

"ויש אחרים שהיו יוצאים בלב שלם ובנפש חפצה מן השמד אלא שאין יכולת בידם כי לא יספיק אשר בידם אל ההוצאות המרובות שיש להם לעשות, להוציא עצמם לנשיהם וטפם. ואולי מספיק להם להוציא עצמם, אבל הם יראים פן בהניחם אנשי ביתם בין עכו"ם יתערבו בהם וילמדו ממעשיהם ולא יצאו משם לעולם, והם בוחרים להתעכב שם עד ירחמו עליהם מן השמים ויפתחו להם שערי הצלה, ובינתיים הם נזהרים מלהתגאל... לפי האמת כל שאפשר להם להציל עצמם חייבים להציל, אף אם יעזבו בניהם ובני ביתם שאהבת ה' ותורתו קודמת לכל..."

השאלות המסוימות עליהן דן הריב"ש בתשובותיו אלא הן:

"אם יוכל אדם מאנוסי הזמן לעכו"ם לדרוך ענבים בגת של ישראל... גם יש מהם רבים עושים יין בביתם... הנוכל לסמוך עליהם לשתותו... ולענין שחיטתן ומגען אם נחשבים כישראלים גמורים אם אין יחס ואם הם בגדר רשעי ישראל שהם פסולי עדות מן התורה אחר שהוברר שהם עומדים לשם בעד חמוד ממונם ויהיו פסולין מן התורה"... (שו"ת ריב"ש, סי' צ', י"א).

והנה בשו"ת התשב"ץ (ח"נ, סי' מ"ז) באה השאלה :

"על אלה האנוסים שהם נושאים נשים אנוסות בחופה וקידושין, אם תצא איזה אנוסה להיכנס בבריתנו ויהיה בעלה חי אם יהיה דינה כדין עכו"ם... או לא".

לאחר שהוא מאריך ומבאר שהאנוסים הינם כיהודים לכל דבר, הוא חוזר ומבאר את פסול האנוסים לעדות, שהם

"ודאי פסולים לעדות... דלא גרעי מישראל בעל עבירות שהוא פסול לעדות, שכיון שעמדו שם ברצונם ומתפקרים לעבור על דברי תורה... אין ספק שפסולים הם".

ואולם, מאחר ומצויים בעיר עדים כשרים, והזוג הרי הולך אח"כ ונישא גם בנשואים נוצריים, א"כ מוכח שחופתם ובעילתם היתה לשם נישואים ואז נעשים העדים הכשרים שבעיר לעדי יחוד וביאה וקובעים את נשואי הזוג. ולכן מסכם התשב"ץ:

"והיוצא מכל זה הוא שאם קדשה בעדים כשרים קדושיו קידושין דבר תורה, אם קדשה בעדים אנוסים אין חושבין כלל לקידושין, וכן אם נשאת בחוקות העכו"ם הרי היא אצלו כפילגש ואין לחוש כלל לבעילותיו, שאין בעילותיו דרך אישות, ומה שיש לחוש בזה הוא אם קדשה בעדים אנוסים ונשאה בחוקות העכו"ם בעיר שיש בה ישראל, שאפשר לומר דגמר ובעל לשם קידושין וחושבין להן".

דעה אחרת, מקילה יותר ומחייבת יותר היא הסכמת חכמי סלוניקי, שאפשרה להמון האנוסים שבאו מספרד ומפורטוגל למלכות העותומאנית להתערב באוכלוסייה היהודית המקומית ללא זעזועים ומשברים. וזו לשון ההסכמה בלשונה בספר לקט קמח, (בשו"ת מהרשד"ם אהע"ז סוף סי' י' מובאים הדברים בשנויי סגנון ובשנוי שמות החותמים עליה):

"שכל אישה שנשאת לשום איש מבני ישראל בעודם בגזירת השמד, אעפ"י שקדש אותה בפני ישראל העומדים שם, אשר צפו מי השמד על ראשיהם, שאין לחוש לאותן קידושין כלל, והרי היא מותרת לכל איש ישראל אשר ירצה לכנוס אותה, הן שמה במקום השמד הן אחר הינצלם מחרב השמד, וכן אנו נוהגים בעיר הזאת שכל אשה אשר תבוא מפורטוגל אין אנו חוששין כלל לקדושין שנתקדשה אחר השמד ואנו מתירין אותה להינשא לכל איש אשר תרצה להינשא, כי אין שם עדים כשרים בשום צד, וכיון שהעדים אינם כשרים, הקדושין אין קדושין כלל, ואם תשאר ג"כ זקוקה ליבם, אין זיקה כלל ואינה צריכה גט חליצה כלל".

עד כאן לענין כשרות ולענין עדות וקדושין. לעניו ממון, לעומת זאת, שונים הדברים לחלוטין. כאן קובע הכלל כי לגבי ממון אין האנוסים - שאינם חוזרים - כישראל לשום דבר, וקנסו חכמים את האנוסים הללו להפקיע אותם מזכות ירושתם ומכל זכות ממונית אחרת (שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, שט"ו ועוד הרבה: ראה החומר הרב שאסף הרב ש. אסף המנוח בספרו "באהלי יעקב").

באופן כללי ניתן לומר שהיחס אל האנוסים היה תמיד של ימין דוחה ושמאל מקרבת ונעשה כל מאמץ לקרב את אלו שבקשו לחזור למקורם ויחד עם זאת לרחק עד הסוף את אלו שבחרו להמשיך בחיי אנוסים מתוך רצון לזכות בממון וברוחה היחסיים שבמצבם החדש. מצב אחר לגמרי נוצר כעבור דורות הרבה בעת שהתעורר החשש המבוסס שהללו נטמעו לחלוטין בעבר בדת החדשה, כי אז בניהם גויים גמורים הם, שכן הולד הולך אחר האם בכל מקרה של נשואי תערובת.