כשחוקקה הכנסת את "חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953", שבו נקבע כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים" וש "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה" - עמד לנגד עיניה נימוק חותך ומכריע: שמירה על אחדותה של האומה היהודית.

ידענו שכל פילוג או פיצול בין יהודים ליהודים, יש לו תקנה. יכולים היהודים להיות מפוצלים אפילו לדתיים ולשאינם-דתיים. אך שעה שחלק אחד מן היהדות, ויהא גודלו אשר יהיה, לא יוכל לבוא בקשרי חיתון עם חלק אחר של היהדות, פירושו של דבר קרע ללא תקנה, והאומה תיחצה, חלילה, לשתי אומות. המסורת היהודית רואה כל יהודי כיהודי, בין שהוא שומר מצווה ובין שאינו שומר מצווה; ואפילו המיר דתו הוא נשאר בחזקת יהודי ופתוחה לפניו הדרך לשוב בתשובה - עד הרגע האחרון שלפני מיתתו. לא כן יהודי שנולד מקשרי חיתון אסורים. יהודי כזה אין לו תקנה, כיוון שלידתו היתה באיסור, ואסור לבוא עמו בקשרי חיתון.

אי לכך לא הייתה לפני המחוקק הישראלי אלא דרך אחת ויחידה: לקבל בעניין זה את ההשקפה הדתית ההלכתית, ללא סייג ושיור, אם ברצונו למנוע היפערות תהום בין חלק אחד של העם למשנהו.

הקשיים שנראו ושלא נראו מראש

היה ברור, שמפעם לפעם יהיו תקלות וייגרמו אי-נעימויות.

אבל איש לא הביא בחשבון, שעקב התהליך המרהיב והמופלא של קיבוץ הגלויות יבואו לארץ גם שבטי יהודים אשר במרוצת הדורות נוצרו סייגים כלפיהם או הסתייגויות כלפי כשרות נישואיהם, כגון הקראים או "בני ישראל".

ביחס לקראים יש ספרות הלכתית ענפה ורבת ותק, והיא נוטה בדרך כלל להחמיר נגד קשרי חיתון של יהודים אתם, פרט לפוסקים מעטים שהתירו אותם בפה-מלא או בחצי-פה; גם הקראים עצמם מקפידים, עד היום הזה, על שמירת עצמאותם כעדה יהודית נפרדת.

ואילו ביחס ל"בני ישראל" - המצב שונה בתכלית. ראשית, הספרות ההלכתית הדנה בהם - מועטת ומוגבלת גם בתכנה וגם בכמותה. שנית, היא צעירה יחסית וגילה הידוע הוא כמאה ושלושים שנה. שלישית, רוב החכמים שדנו בענין "בני ישראל" נטו בדרך כלל - פרט למעטים - לראותם כיהודים לכל דבר וביקשו לקרבם ולא לרחקם. ולבסוף - הם עצמם אינם מסתייגים ומעולם לא הסתייגו מן המסורת היהודית ותמיד רצו לקיימה ולהיות, יותר נכון: להישאר, חלק בלתי נפרד ובלתי שונה ממנה.

אין תימה אפוא, שהמקרים של סירוב הרבנים לתת חופה וקידושין לזוגות, שאחד מהם הוא מעדת "בני ישראל", הסעירו מאוד את הרוחות לא רק בקרב הציבור שאינו דתי, אלא גם בקרב המחנה הדתי עצמו.

מי הם עדת "בני ישראל"?

ידיעות מקוטעות נשארו בידינו ובידיהם של "בני ישראל" על מקורם. לפי מסורות שונות הגיעו ראשוניהם להודו לפני כ- 1,700 שנה.
בעלי גירסה זו סבורים שהם באו מארצות ערב - אולי מתימן או מדרום ערב. ויש מסורת המקדימה בואם עד ימי חורבן הבית השני, כבורחים מפני תיגרת ידו של טיטוס. בכל המסורות מצויה הגירסה, שאבותיהם הראשונים נסעו בספינות כגולים או כנרדפים, ובקרבת חוף הים של נוגאם, הסמוכה לבומבי, נשברו האניות והנוסעים טבעו וירדו מצולות. רק מעטים ניצלו והתיישבו באותה סביבה. בשל האסון לא נשארו בידי הניצולים לא ספרים ולא תעודות ולא תשמישי קדושה, אף על פי כן שמרו בקפדנות על השתייכותם לעם ישראל. העובדה, שקראו לעצמם "בני ישראל" ולא יהודים סתם, שימשה נושא לחקירות אם הדבר מעיד על קדמותם, מלפני שפשטו בעולם גולי יהודה, שמהם נתהווה המושג "יהודים", או שהם השתמשו בכינוי זה, מחמת שהאיסלאם בראשיתו שנא את היהודים והכינוי "בני ישראל" יצר הבחנה לטובתם ביניהם ולבין יהודים. מכל מקום, הם שמרו על כמה וכמה מכללי היהדות, על פי הזיכרון ועל פי המסורת, עד כמה שהיו יכולים.

בשנת תקצ"א, (1831), ביקר בהודו הנוסע הצפתי ר' דוד דבית-הלל ובספר מסעותיו הזכיר אותם ברפרוף ובזלזול:

"ישנם בהודו יהודים ילידים, הקוראים לעצמם "בני ישראל", כ- 600 משפחות, המתבדלים במידותיהם ובמנהגיהם מכל האומות. הם נימולים ומקדשים את יום הכיפורים - - - אולם אין בידם מנהגים של תורת משה - - - ואיש מהם אינו לוי או כהן".

לדעתו אינם אלא שרידי שבט שהתגייר ולא צאצאי ישראליים. הוא הגיע לדעה זו משום ש

"טרם נפגשתי בקהילה (כזאת) של אנשים מאוד עמי-הארץ, המחללים את השבת בפרהסיה".

כעבור 17 שנים ביקר אצלם הנוסע ישראל בנימין ממולדובה, אך דעתו היתה שונה מזו שהזכרנו קודם:

"אין כל ספק אצלי כי שבט ה"בני ישראל", מלבד שהם יהודים גמורים, הם גם באמת מזרע עשרת השבטים".

בין שאר הראיות שהוא נותן לדבריו הוא מדגיש שהם

"שומרים כמה מצוות עיקריות מדת-ישראל ומדקדקים בהן מאוד, כגון מצות מילה ושמירת השבת".

לאחר 12 שנים נוספות הגיע להודו הנוסע המפורסם ר' יעקב ספיר הלוי, שגדל גם הוא בצפת ואחרי כן עבר לירושלים. ספיר כתב על "בני ישראל" דברים ברורים לאמור:

"מכל דבריהם וענייניהם, מנהגיהם ואמונתם, נראה ברור בעליל שהם מזרע בית ישראל, ככל היהודים הנפוצים בגולה, ולא התערבו עם כל אומה ולשון, כי אינם מתחתנים עם העמים אשר סביבותיהם - - ותמיד שמרו את המצוות אשר החזיקו בידם ונשאר להם חוק זיכרון למורשה, לבב ונפש".

גם הוא מאשר שהם שמרו את השבת "ונחו ממלאכת ידיהם", והוא מוסיף עוד פרטים לתיאור קלסתר פניהם, הליכותיהם ומנהגיהם, ובין השאר:

"בהתגלחם את ראשם - יניחו פאתי הצדעים ארוכות",

ועוד:

"אמונתם חזקה בביאת המשיח כאמונת כל ישראל, ויודעים שיש יהודים, וארץ-ישראל וירושלים - - וכשיבוא המשיח יהיו נגאלים וייאספו כולם לירושלים".

מה הבדיל ומי הבדיל אותם:

לפי ספר "בני ישראל", שהוצא לא מכבר על ידי הרבנות הראשית לישראל, מסתבר כי במרוצת השנים הופנו מידי פעם בפעם שאלות אל רבני בגדאד, רבני צפת (ספרדים ואשכנזים) וחכמי טבריה - בדבר כשרותם של "בני ישראל" לקשרי חיתון עם יהודים אחרים, והתשובות היו חיוביות רובן ככולן. "על כגון דא אמרו חז"ל: לקרב ולא לרחק!" הדגישו חכמי טבריה.

אך העניין החמיר לפני כ- 50 שנה, כאשר שני יהודים בגדדיים, שהגיעו להודו, היפנו אל חכמי בגדאד וירושלים בעניין זה שאלה מנוסחת בצורה פרובוקאטיבית, בהצביעם על כך של"בני ישראל" "אין לא גירושים ולא חליצה ולא יבום". זוג נשוי יכול אפוא להיפרד סתם לפי הסכמה הדדית - "או ילכו לערכאות של הגויים ויאמר להם השופט: כל אחד ילך לעצמו, והיא תלך ותינשא לאחר".
מובן שנוסח זה ממש הזמין תשובה שלילית. ואמנם השיב בית הדין בירושלים" "אסור להתחתן בהם ואיסורם איסור עולם", וברוח דומה פסק גם בית הדין בבגדאד.

אולי מן הראוי היה לחקור פעם מה הניע את שני היהודים ההם לשלוח שאלה פרובוקאטיבית כזאת - שמא היא צמחה על רקע של יחסים עדתיים מתוחים בין יוצאי בגדאד, שנחשבו כמהגרים חדשים לעומת "בני ישראל" הוותיקים, ה"ילידים". או שמא משום שצבע פניהם של "בני ישראל" היה שחום ביותר בעוד היהודים שבאו מבגדאד היו בהירים יותר, והדברים התנהלו על רקע של תסביך "שחורים" ו"לבנים", שהיה חזון נפרץ בזמן ההוא.

יש ויש מקום לחוקרים להתגדר בו. שכן לא זו בלבד שעוד עשרות רבות בשנים לפני כן סופר כי "בני ישראל" השתדלו מאוד לקיים את המצוות בהתאם לתפיסה היהודית ההלכתית, פתחו בית ספר בו למדו עברית, בנו בתי כנסת וכו'; אלא שגם בענייני קידושין וגירושין היתה עליהם עדות שונה מזו שנתנו אותם שני יהודים - והעדות היתה כנראה ידועה גם להם. הנוסע ספיר
הלוי כתב על הגירושין:

"ואם תזנה (האשה) ושבה לבית אביה ותשב שממה באלמנות חיות עד יבוא יומה, כי אין להם עוד סדר גט ולא יבום".

והיו גם אחרים שאישרו עדות זו, שאין בכלל גירושין אצל "בני ישראל", ואם קרה פירוד בין בני הזוג - נשארה האשה עגונה כל ימי חייה ומעולם לא נישאה לאחר.

עם קיבוץ הגלויות בא"י - חזרה הבעיה ונתעוררה

בשנת תש"ד נשאלו הרבנים הראשיים לא"י, הרצוג ועוזיאל זצ"ל, מה דעתם על "בני ישראל", והאם מותר להתחתן אתם.

הרב עוזיאל נתן פסק מנומק היטב, שבסיכומו קבע:

""בני ישראל" אין דינם כגויים הבאים להתגייר, אלא הם כישראל".

גם הרב הרצוג עסק בסוגיה זו, ולאחר פלפול מרובה הגיע בערך לאותן מסקנות.

הבעיה החריפה יותר והסתבכה יותר בתקופת המדינה, כאשר זרמו לארץ עולים רבים מ"בני ישראל".

כבר בשנת 1953 נשמעו בפרלמנט ההודי דברים חריפים ביותר על יחס ההפליה הגזעני, שמדינת ישראל כאילו נוהגת בו כלפי "בני ישראל", יוצאי הודו.

ד"ר גיורא יוספטל ז"ל, בעודו מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות פנה אל שר הדתות דאז מר משה שפירא בערך בדברים אלה:

"אין אני רשאי להביע דעה מבחינה הלכתית, אך עבודתי עם עדה זו מחייבת אותי לבקש עזרתך שלא יקרה אסון. בני עדה זו הם עדיני נפש, רגישים וזקוקים לאהדה".

רק לאחר ארבעה-חמישה חדשים באה תשובה לפנייה זו - מאת סגן שר הדתות, ד"ר ורהפטיג, המשמש כיום כשר הדתות, לאמור: "הרבנות תדון" - זאת על אף העובדה, שהיתה ידועה למדי, שכבר ישנו בסוגיה זו פסק הלכה של הרבנים הראשיים.

כיום ישנם בארץ קרוב לששת אלפים נפש מ"בני ישראל", כשהם מתחתנים ביניהם לבין עצמם, כמעט שאין מתעוררת בעיה, הבעיה היא רק כשאחד מבני הזוג אינו מ"בני ישראל". בזמן האחרון היו כמה זוגות כאלה; הם וראשי העדה כולה נלחמו ונלחמים במרץ נגד כל הפלייה כלפיהם, ואין להניח שירפו ממלחמתם זו עד שהשאלה תבוא על פתרונה המניח את הדעת.

עקב הלחץ הזה, שמתלווה אליו גם לחץ מצד חוגי ציבור שונים, ובכללם חוגים דתיים מובהקים - פתחה מועצת הרבנות הראשית, בדיוניהם שבסיכומם הוחלט שאין כל יסוד לאסור נשואיהם של "בני ישראל" והנישואים עמהם מותרים.

אותן ההחלטות גם הסמיכו את הרב הראשי להוציא לרושמי הנישואין הנחיות - כיצד עליהם להתנהג, בעיקר "בעת שיתעוררו אצלם ספקות".

אולם בינתיים קמו עוררין על החלטה זו בין כמה רבנים קיצונים והרב הראשי נאחז בסמכות ש"ניתנה" לו, והוא עמד ופירסם את ההנחיות הידועות, העושות את כל ההחלטות של מועצת הרבנות בנידון זה פלסתר ומרוקנות אותן מתכנן. ההנחיות הללו מטילות על רושמי הנישואים
"לחקור ולדרוש את הורי המבקש והורי הוריו ולמעלה עד כמה שאפשר, נישאו לאחר גירושין".
ההנחיות הללו הן אבסורדיות, כיון שאפשרות של בדיקה כזו אינה קיימת מכל וכל. אין רישום כזה בנמצא, ומי זוכר, או מי ירצה לזכור, נישואין כאלה.

כיצד תיפתר הבעיה סופית?

אמנם אותם מקרים, שנתקלו בסירובם של רבנים לתת להם חופה וקידושין, מצאו בינתיים את פתרונם על ידי רבנים מתונים שהסכימו לקבל עליהם משימה זו. אבל העניין לא נגמר ואין רואים כיצד ייגמר.