ההגנה ממשיכה בחטיפות

חטיפתו של דניאל ינובסקי
תיאורי החטיפות של גורדון, כץ ורביד, פורסמו בעיתונות היומית, אבל החטיפות עצמן לא עוררו הד רב בציבור. קל וחומר חטיפתו של טודרס, שאפילו לא זכתה לשום הד בעיתונות היומית. לא כן חטיפתו של דניאל ינובסקי, דמות ציבורית מוכרת בירושלים, ומי שהיה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית ומזכיר ועד הקהילה בעיר. ינובסקי, שהיה מפקד באצ"ל, הגם שבאותה תקופה לא שימש בתפקיד מוגדר, הרגיש שעוקבים אחריו, והבין שרוצים לחטוף אותו. פעמיים אף היכה את העוקבים שעמדו ליד ביתו. ב-14 בדצמבר, כאשר חזר מעבודתו, בא לקראתו אחד השכנים ולחש באוזנו: "ליד ביתך עומדים כמה בחורים; אחד מהם מצביע עליך באומרו: זהו האיש". ינובסקי פנה מייד לאחור ולן אותו לילה אצל ידידים במאה שערים. אחר-כך החליט שאינו רוצה לעזוב את ביתו ולהתחבא בעיר אחרת (יש לזכור שהוא היה נשוי ואב לשני ילדים קטנים), ולכן הגיש תלונה במשטרת מחנה-יהודה בתקווה שהמשטרה תִמנע את חטיפתו. אולם לא כך התפתחו פני הדברים.
שלא כבמקרהו של ד"ר גורדון, חטיפתו של ינובסקי בוצעה בצורה מתוחכמת. ביום שישי, 29 בדצמבר 1944, בשעה 7.30 בערב, הקישו בדלת ביתו של ינובסקי פלמ"חאים מחופשים בבגדי שוטרים. כאשר נפתחה הדלת, נכנסו ה"שוטרים" פנימה ו"השוטר היהודי" פנה אל ינובסקי, שהיה לבוש פיג'מה (לאחר ארוחת ערב שבת המסורתית), והורה לו להתלבש ולהתלוות אליהם לבולשת. ינובסקי, שהיה דתי, מחה על כי באים אליו בשבת, אולם לא חשד שהשוטרים מתחזים. כשיצא אִתם מביתו, הבחין בתנועה חשודה (היו אלה המאבטחים שהקיפו את הבניין) ופתח בצעקות: "זו לא משטרה". חוטפיו תפסו אותו בכוח והכניסוהו למכונית שחיכתה בפתח הבית. אשתו, שליוותה את בעלה, התנפלה על דלת המכונית וניסתה למנוע את החטיפה, אולם סולקה בכוח הצידה והמכונית יצאה לדרכה.
בדו"ח של האחראי לחטיפה נאמר, בין השאר: 1
חטיפת ינובסקי הצליחה אחרי שלושה נסיונות שנכשלו. הפעולה הרביעית הצליחה בגלל השתתפות "שוטרים" ובמיוחד "הבריטי". למרות שינובסקי ידע שרוצים לחטוף אותו, בכל זאת לא חשד בגלל "הרושם העז" ולא העז להתנגד. עצם הופעת משטרה גורמת לכך שהנחטף אינו מנסה להתנגד, כי הוא בטוח שהבית מוקף. לצורת פעולה זו יש ערך ויתרון בייחוד בסביבת ירושלים, בשכונות שכל אחד מכיר את שכנו, מקום שהתנועה קטנה וכל תנועה מעוררת חשד ומכשילה את הפעולה. יתרון המשטרה התבטא בזאת שלא היה צורך לחכות לנחטף, אלא לבוא ישר לביתו, והפעולה אורכת זמן קצר ואין לשכנים אפשרות להתערב ואין מקום לחשדות".

ינובסקי הובא לחדר המעצר באחד מקיבוצי העמק. כעבור שבוע ימים קיבלה ממנו אשתו מכתב בכתב ידו, שבו נאמר:
"אני בריא, אל תדאגי לי, אני מקווה לחזור בקרוב".

יש לזכור כי ימים מספר לפני כן נערכו בחירות לוועד הקהילה בירושלים, ומפלגות הפועלים הסתבכו במהלכם בזיופים. ינובסקי שימש מזכיר ועדת הבחירות, וברשותו נמצאו כל הפרוטוקולים וכל החומר שהיה קשור עם גילוי הזיופים. חטיפתו, כך טענו הרוויזיוניסטים, נעשתה "כדי לטשטש את עניין הזיופים בבחירות שאת כל פרטיהם ידע הנחטף".
כך או כך הוא הוחזק במעצר שבועיים ימים. במוצאי שבת, 13.1.1945, הביאוהו שוביו לחדרה, והורידו אותו בתחנת הרכבת (במרחק של שמונה קילומטר מהמושבה), כנראה בגלל התנועה הרבה שהיתה בחדרה. הם נתנו לו לירה א"י (לא"י) להוצאות הדרך מחדרה לירושלים. מאחר שהשעה היתה מאוחרת, החליט ינובסקי לעשות את הלילה בבית מלון בחדרה. בבוקר נוכח לדעת כי הלירה הזאת נגנבה ממנו. 2

חטיפתו של מרדכי קורנגולד
בליל חטיפתו של ינובסקי, נחטף בירושלים גם מרדכי קורנגולד, שהיה בן שש-עשרה וחצי כשנחטף. הוא היה חבר בתנועת הנוער "ברית חשמונאים", שרוב חבריה הצטרפו לאצ"ל ומיעוטם ללח"י (קורנגולד היה חבר לח"י). כאשר נתקבל לעבודה כשליח בסוכנות היהודית, עזב את ברית חשמונאים והצטרף לתנועת הנוער העובד. מאחר שחבריו היו מזוהים כחברי אצ"ל, נחשד כנראה קורנגולד שהוא משמש כ"מודיע" של האצ"ל בסוכנות היהודית וזו היתה מן הסתם סיבת חטיפתו.
בדומה למקרה ינובסקי, גם לביתו של קורנגולד הגיעו בערב שבת שני "שוטרים", אחד "אנגלי" והאחר "יהודי", מלווים בבלש ללא מדים, והודיעו לאיש בעיצומה של הארוחה החגיגית, כי באו לעוצרו. הם שמו אזיקים על ידיו והוליכוהו למכונית שהמתינה בחוץ. כל הפעולה נמשכה דקות מספר ואיש מן הנוכחים לא העלה על דעתו כי מדובר בחטיפה. אביו המודאג של מרדכי פנה לרב אריה לוין (שהיה קרוב משפחה) וביקשו לברר אצל השלטונות מה עלה בגורלו של בנו. ר' אריה לוין, רבם של האסירים, שהיו לו מהלכים אצל השלטונות, הלך עוד באותו לילה אל מרכז הבולשת בירושלים ושאל את הקצין התורן היכן מרדכי קורנגולד ובמה מאשימים אותו. הקצין בדק והודיע לר' אריה לוין: "אנו לא עצרנו אותו. עשו זאת אחיכם היהודים".
החוטפים השכיבו את קורנגולד על רִצפת המכונית, כשעיניו קשורות, והביאוהו לחדר המעצר במערה שליד משמר העמק. אחר-כך הוסרה המטפחת מעל עיניו, אולם השומרים היו נכנסים אליו במסכות על פניהם ולא דיברו אתו מטוב ועד רע. הוא עצמו ביקש מהם רק תפילין וסידור ונענה בחיוב. לבד מכך היה מספר ימים בבידוד מוחלט. אחר-כך הובא לחקירה בחדר שהואר במנורת "לוקס" חזקה. הוא עמד בפני חוקריו, שישבו מאחורי שולחן, מאחוריו ניצבו שני שומרים, שהרביצו לו בכל פעם שלא ענה לעניין. קורנגולד נשאל על חבריו, שהיו אנשי אצ"ל, ונתבקש לספר על פגישותיהם ומעשיהם. חוקריו האשימוהו בהדבקת כרוזים של אצ"ל והוא נדרש למסור את שמות החברים שהיו אתו. כן שאלו אותו על עבודתו בסוכנות היהודית ועל הקשר בין עבודתו לבין פעילותו המחתרתית. קורנגולד הכחיש שהיה חבר באצ"ל, אבל לא סיפר לחוקריו כי היה חבר לח"י. עובדת חברותו בלח"י נודע לש"י רק במהלך החקירה וביום האחרון של החקירה, שאלוהו על אנשים שהיו חברי לח"י. בו ביום הודיעו לו על שחרורו; הוא הוכנס למכונית, כשעיניו קשורות, והוסע לאחד הפרדסים בקרבת כפר-סבא. שם הוסרה המטפחת מעיניו, ניתנה לו חצי לירה להוצאות הדרך, ונאמר לו: "רוץ לכיוון האורות. זוהי כפר-סבא". מרוב התרגשות, מעד ונפל. שומריו האיצו בו לקום ולהמשיך בריצה, ותוך כדי כך הסתלקו מן המקום, לא לפני שאמרו לו כי נחטף בטעות. 3
לאחר שחרורו, הוזמן קורנגולד למשרדי הבולשת בירושלים ונתבקש לתאר את פרטי חטיפתו, מקום מעצרו ומה עשו בו בזמן המעצר. לאחר מכן הודיעו לו שהוחלט להטיל עליו מעצר בית ועליו להימצא בביתו משקיעת החמה ועד הזריחה. כן הוטל עליו להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה.

חטיפתו של יהושע וורקר
יהושע ורקר נחטף חמישה ימים לאחר ינובסקי וקורנגולד, הפעם בשיטה שונה לחלוטין. בידיעה על כך ב"הארץ" מיום 5.1.45 נאמר:

עוד יהודי נחטף בירושלים?

תעלומת החטיפות טרם נפתרה. אתמול נתעורר בירושלים חשש כי עוד יהודי נחטף, מאחר ומאז יום ג' אחר הצהריים נעלם ואיש אינו יודע דבר על מקום הימצאו. הנעלם הוא יהושע ווארקאר, בן 28, בנו של בעל דפוס ווארקאר ("העברי"). הוא יצא מבית הדפוס בו עבד, ביום ג' 2.1.45 בשעה 6 בערב כדי ללכת לביתו. הוא לא הגיע הביתה ומאחר שהתברר כי גם לקרוביו לא הלך - מתעורר חשד כי נחטף. ייתכן כי השערה זו אינה נכונה. ווארקאר הוא בעל לאישה ואב ל-5 ילדים. היה פעיל בקרב אנשי משמרת השבת והשתייך לרוויזיוניסטים.

בית הדפוס של יחיאל ורקר (אביו של יהושע) הדפיס, בין השאר, את פרסומי האצ"ל; כבר ב-1936 נדפס שם ספרם של דוד רזיאל ואברהם שטרן "האקדח" )בחתימת ד' ראש(, שעליו נכתב כי הודפס בדנציג. יהושע ורקר עצמו היה חבר בארגון ההגנה ומילא בנאמנות את כל אשר הוטל עליו, עד שנקלע לבעיה מצפונית קשה. מפקדו ביקש ממנו שידווח מי האנשים המבקרים בבית הדפוס ויציין במיוחד את שמותיהם של אלה החשודים בחברוּת באצ"ל. בתגובה על כך הסביר יהושע כי אין לו כל קשר עם האצ"ל או לח"י, אולם נבצר ממנו למסור שמות של חשודים, כי הדבר נוגד את אמונתו. כאדם דתי, אמר, עומד לנגד עיניו הפסוק "ולמלשינים לא תהי תקווה". ראשי הש"י החליטו אפוא להפעיל עליו לחץ וכך נולד הרעיון לחטוף ולחקור אותו בתנאי מעצר. הוא הוזמן לבנייני הסוכנות היהודית לפגישה עם מפקד המחוז, ושם נאמר לו שעליו להיפגש עם אדם נוסף, הנמצא במעלה-החמישה. מיד אחר-כך הוכנס למכונית והוסע לקיבוץ. בהגיעם למעלה-החמישה, אמרו המלווים ליהושע כי האיש כבר הלך ולכן ימשיכו לנסוע כדי לפגוש אותו במקום אחר. כך נסעו עד לחדרה, שם כיסו את עיניו במטפחת והודיעו לו כי הוחלט לחקור אותו במקום בלתי ידוע. הוא הועבר למשמר העמק והוחזק שם במעצר יותר משבועיים ימים. ביום שישי, 19 בינואר 1945, הובא יהושע ורקר לפרדס חנה ושם הודיעו לו שהוא חופשי. לאחר שקיבל לירה אחת להוצאות הדרך, ביקש עוד שתי לירות לצורכי שבת, והבטיח להחזיר אותן למפקדו הישיר בירושלים.
החטיפה והחקירה שברו את רוחו של יהושע ורקר, ובמשך שנים לא יכול היה להתגבר על ההשפלה שהיתה כרוכה בכך.

חטיפתו של חיים ביינארט
ב-14.1.45 נתפרסמה ב"הארץ" ידיעה נוספת בענייני חטיפה:



שוב חטיפה בירושלים

הנחטף הוא חיים ביינארט, סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא נעלם מחדרו בשכונת נחלת-אחים כבר ביום שני (8.1.45), אולם דבר חטיפתו (או העלמו המסתורי) נמסר למשטרה רק ביום חמישי. לביינארט אין קרובים בירושלים, והוא היה גר בחדר לבדו.
לפי הנמסר היה ביינארט חבר הצה"ר.

חיים ביינארט היה אחראי בשעתו על שירות הידיעות של האצ"ל בירושלים, אולם בתקופת הסזון שוב לא היה פעיל (הוא פרש מפעילות בסוף 1943) . בשעה שצעד לביתו, לאחר שסעד במסעדת "תנובה" ברחוב אוסישקין, הקיפו אותו שלושה בחורים וביקשו ממנו להצטרף אליהם. הם הכניסו אותו למכונית ונסעו לכיוון חדרה. שם כיסו את עיניו והמכונית המשיכה בנסיעתה לעבר משמר העמק. ביינארט הוכנס למערה והושאר שם מספר ימים. אחר, העבירו אותו למתבן בעין חרוד ושם נערכה חקירתו. בשעת החקירה היו עיניו של ביינארט מכוסות, ואור חזק כוון אליו ועיניו דמעו כל הזמן. הוא סיפר להם שמזה שנה אינו פעיל ועל כן אינו יודע לענות על שאלותיהם, אולם החוקרים לא הניחו לו. הם ביקשו מקומות מסתור של מחסני הנשק בירושלים וכן את מקום מגוריו של מנחם בגין. כעבור שלושה שבועות שוחרר בייאנרט והורשה לשוב לירושלים.
דבר חטיפתו של ביינארט נודע מפי חברתו, שנהגה לבקרו בחדרו והיא שהודיעה למשטרה על דבר היעדרו. 4

חיפש בביתו של חן-מלך מרחביה
כמעט במקביל לכך נערך חיפוש בדירתו של חן-מלך מרחביה, מזכיר "הגימנסיה העברית" בירושלים. מרחביה היה פעיל במפלגה הרביזיוניסטית, אך לא נמנה באותם ימים על פעילי האצ"ל. הוא עסק אז בכתיבת מחקר היסטורי-פוליטי על "חרות ומשטר" וביקש מאחד מאנשי ההגנה את הטרמינולוגיה הצבאית-משפטית הקשורה באמנות בין-לאומיות. בכך עורר עליו את חשדה של ההגנה כי הוא כותב בשירות האצ"ל, והוחלט לערוך חיפוש בביתו. ביום חמישי, 11 בינואר 1945, בשעה 10 בבוקר, נכנסו לדירתו של מרחביה שני אנשים לבושים במדים של שוטרים בריטים ואִתם אדם נוסף בלבוש אזרחי. הם מצאו בבית את אשתו ואת אימו של מרחביה (הוא עצמו היה בגימנסיה כמנהגו מדי יום ביומו), שנתקפו בפחד רב. שתיהן הוכנסו לחדר השינה ואחד ה"שוטרים" שמר עליהן. השניים האחרים ערכו חיפוש מדוקדק בכל הבית, והפכו אותו על-פיו. לאחר שלא מצאו דבר, עזבו את הדירה, הצטרפו אל המאבטחים שנשארו למטה והסתלקו מן המקום במכונית שחנתה בסמוך. כשנודע דבר החיפוש לח"מ מרחביה, הוא דיווח על כך לד"ר אלטמן (מראשי המפלגה הרביזיוניסטית), ובעצתו התייצב במשרדי הבולשת והגיש תלונה רשמית, שלא העלתה דבר. 5

תגובות הציבור בארץ

החטיפות עוררו זעם רב בקרב היישוב היהודי בארץ וגופים ציבוריים רבים יצאו בגנותן. ב-15 בינואר 1945, פרסמה הרבנות הראשית הודעה פומבית נגד החטיפות, בזו הלשון:

הרבנות הראשית - נגד החטיפות

מטעם הרבנות הראשית לארץ-ישראל נמסר לפרסום הכרוז הבא, בחתימת נשיאי הרבנות הראשית ר' י"א הרצוג ור' ב"צ עוזיאל:
"בשם תורתנו הקדושה, מוסרה ותוכחתה ובשם כל הקדוש לעם ישראל, הננו מוחים בכל תוקף נגד מעשה חטיפת אנשים מישראל מחופשתם ומביתם, משפחתם ועבודתם.
מעשה אכזרי זה אסור בהחלט מדין תורה, זר ומתועב לעם ישראל ולכל איש מישראל ומחלל שם ישראל ויישובנו הארץ-ישראלי.
הננו קוראים את כל אלה שידם במעל הזה והשותפים בו, ואומרים: חדלו לכם ממעשה אכזרי זה, והשיבו את העשוקים שנחטפו לחופשתם ולעבודתם, לביתם ומשפחתם; והפסיקו מיישובנו כל מעשה אלימות וחטיפת אנשים ומאסרים אפילו לזמן קצר לאיזו מטרה שהיא.
ולא תהיה עוד כזאת בישראל ובארץ-ישראל.

אל הרבנות הראשית, הצטרפו גם הארגונים האזרחיים, שהתארגנו במסגרת "האיחוד האזרחי", כדי ליצור משקל נגד להסתדרות. ב-16 בינואר, התכנסה בתל-אביב מועצת "האיחוד האזרחי" בתל-אביב, לדיון בשאלת החטיפות, וקיבלה את ההחלטה הבאה:
לאחר שהמועצה שמעה פרטים על החטיפות שאירעו בכמה מקומות, הוחלט להביע בשם הגושים האזרחיים שבתל-אביב, פתח-תקוה, רמת-גן, רעננה, הרצליה, נתניה, רמתיים וכפר-סבא, את החרדה לשמע מעשי פשע אלה. יחד עם הנציגים האזרחיים ברשויות המקומיות, תובעת המועצה מאת היישוב ומאת השלטונות לעקור את הטרור מתוכנו".

היתה זו הפעם הראשונה שהמונח "טרור" יוחס למעשי החטיפות שביצעו אנשי ההגנה.

אל המגַנים, הצטרפו גם עיריות תל-אביב, פתח-תקוה ונתניה, שבתחום שיפוטן בוצעו מעשי חטיפות.
בישיבת מועצת עיריית תל-אביב, אמר ראש העיר, ישראל רוקח:
"אני מצטער על הצורך לשוב לעניין החטיפות ביישוב, לאחר שנדמה היה כי חלפה תקופה מבישה ומצערת זו. המעשים מעבירים כבר את עושיהם על דעתם. מצב זה עלול להביא אותנו לקטסטרופה ומחובת נציגי תל-אביב להזהיר אזהרה חמורה שהמצב הקיים חייב להיפסק לחלוטין ובמהרה. מועצת עירית תל-אביב מרימה את קולה באופן החמור ביותר, שהחטיפות ייפסקו מייד וללא כל תנאים, טענות ומענות, הצטדקויות והסברים".

באותה תקופה התנהלה בארץ "מגבית ההתגייסות וההצלה", ששמה לה למטרה לעזור למפעלי הצלת יהודים מן הגולה ולעזרה סוציאלית לחיילים ולמשפחותיהם. עיקר הכסף בא מן החוגים האזרחיים ונציגם בנשיאות המגבית, התעשיין טורבוביץ, התפטר באופן הפגנתי מתפקידו, כאשר נודע לו שחלק מן הכספים משמשים להפעלת הסזון.
"בחוגי האזרחים גברה בזמן האחרון ההתמרמרות על מעשי החטיפות ביישוב והם החליטו להתנגד למצב המשונה שכספים, שרובם נתרמים על-ידם, יממנו את המוסד האחראי לחטיפות ומכלכל את החוטפים ואת תאי העינויים שלהם. התפטרותו של מר טורבוביץ מנשיאות המגבית היא הצעד הראשון של תגובת החוגים האלה למעשי ההפקרות של השמאל ביישוב". 6
אולם בשלב זה, לא היתה שום התייחסות של מטה הסזון לפניות הנרגשות והחטיפות נמשכו.

הערות:


1. א"צ, א"פ, 19/801.
2. עיתון "הארץ" מיום 15.1.45
3. ראיון המחבר עם מרדכי קורנגולד וכן: א"צ, א"פ, 19/801.
4. ראיון המחבר עם חיים ביינארט. ה5. ראיון המחבר עם חן-מלך מרחביה וכן: א"צ, א"פ, 17/801.
6. את"ה, 112/1005.