|
|
הסזון הראשון
|
שלמה בן-יוסף דוד בן-גאון (קורט מנגן), מראשוני הבית"רים בברלין, עלה ארצה מגרמניה בשנת 1932. בארץ שירת שנתיים בפלוגות העבודה, בתוכן גם בפלוגה בראש-פינה, שם גם הצטרף לשורות האצ"ל וסיים קורס סגנים. לאחר גמר שירותו בפלוגות התיישב בנהרייה והמשיך את פעילותו באצ"ל ובבית"ר. מקרי הרצח גרמו סערת רוחות בקרב חברי פלוגת העבודה של בית"ר בראש-פינה. שלושה מחברי הפלוגה, אברהם שיין, שלום ז'ורבין ושלמה בן-יוסף (טבצ'ניק), החליטו שאין לעבור בשתיקה על מעשים אלה. מבלי לקבל אישור ממפקדם, וללא ידיעת המחסנאי, הוציאו ממחסן הנשק שני אקדחים ומספר רימונים. ב-21 באפריל בשעה חמש בבוקר יצאו השלושה בשעה חמש בבוקר לכביש המקשר את צפת עם ראש-פינה. על-פי התכנית אמורים היו שיין וז'ורבין לירות על אוטובוס ערבי, שנהג להגיע בסביבת השעה 7:30 לעיקול הדרך בדרכו מטבריה לצפת. על בן-יוסף היה להטיל על המנוע רימון יד ולשתקו. בשעה היעודה הגיע האוטובוס אולם לפתע התקרבה מונית יהודית וחצצה בין התוקפים לבין האוטובוס. ברגע האחרון הספיק בן-יוסף לעכב את הצתת הפתיל והרימון נשאר בידו. הם חיכו במקום ובשעה אחת וחצי, כשהאוטובוס חזר מצפת בדרכו לטבריה, ירו השניים עליו ובן-יוסף זרק את הרימון. הרימון לא התפוצץ והאוטובוס המשיך בדרכו כשמתוכו בוקעות צעקות הנוסעים. הם עזבו מיד את המקום והסתתרו בחורבה עזובה באזור. לרוע מזלם, הבחין בהם השוטר מזרחי במנוסתם, ולאחר זמן קצר באה המשטרה ואסרה את השלושה. שיין, ז'ורבין ושלמה בן-יוסף הועמדו ב-24 במאי 1938 לדין בפני בית-הדין הצבאי בחיפה והואשמו בנשיאת נשק שלא כחוק וכן "בכוונה לגרום למוות או נזק אחר לאנשים רבים". לפי התקנות לשעת חירום, כל אחד מסעיפי ההאשמה נחשב עברה שדינה עונש מוות. ראשי ברית הצה"ר ניסו להציל את חיי השלושה ולשם כך שכרו את עורכי-הדין פיליפ ג'וזף ואהרון חוטר-ישי, שהציעו להכריז על ז'ורבין כמי שנתערער שיווי משקלו הנפשי ולהמציא עבור שיין תעודות המאשרות שעדיין לא הגיע לגיל שמונה-עשרה. לבן-יוסף הוחלט למצוא אליבי ולהוכיח כי בשעת המקרה היה עסוק בעבודה חקלאית אצל אחד מאיכרי המושבה. השלושה דחו את קו ההגנה הזה, והודיעו כי בדעתם להפוך את המשפט לבמה פוליטית, ומעליה יכריזו בגלוי על השקפותיהם. הסניגורים הפעילו לחץ על הנאשמים לקבל את עמדתם, אולם ללא הועיל. לבסוף נמסר לשלושה מברק מז'בוטינסקי ובו פקודה להישמע לעורכי-הדין. בכך הסתיים המאבק; השלושה הסכימו לשתף פעולה והדיון בבית-המשפט הצטמצם בחקירת עדים והעלאת נימוקים משפטיים יבשים. ב-5 ביוני ניתן פסק-הדין: ז'ורבין הוכרז בלתי שפוי בדעתו ונידון לכליאה בבית-חולים לחולי-רוח "עד שהנציב העליון יחליט לשחררו". שיין ובן-יוסף נידונו "למוות בתלייה עד שתצא נשמתם". השניים קיבלו את גזר הדין בשלווה נפשית בלתי רגילה, ובתום דברי השופט הכריזו: "תחי מלכות ישראל משתי גדות הירדן". ביום 24 ביוני 1938 אישר מפקד הצבא בארץ את גזר-הדין נגד שלמה בן-יוסף, והמתיק את דינו של אברהם שיין למאסר עולם בשל גילו הצעיר. כעבור חמישה ימים, בשעות בוקר מוקדמת, נטל בן-יוסף את ידיו, צחצח את שיניו, שתה כוס תה וחיכה לקריאה. כשהגיעה השעה שמונה צעד בקומה זקופה, ובקול חזק שר את שיר בית"ר מראשיתו ועד סופו. כאשר צעד את צעדו האחרון לפני הגרדום, אמר: "יחי ז'בוטינסקי". אבל כבד ירד על היישוב היהודי בארץ-ישראל. בתל-אביב נסגרו כל החנויות והמסעדות והקהל זרם לרחובות. בלחץ הקהל נפסקה כל התחבורה ובערב נערכה הפגנה מאורגנת, אשר פוזרה על-ידי המשטרה. עיריית תל-אביב ערכה ישיבת אבל מיוחדת, בהשתתפות רבה הראשישל העיר רב עוזיאל, אשר אמר, בין היתר: 1 |
ביום אבל זה אנחנו כולנו תפילה לאלוהינו שבשמים: יכניס את הקורבן הקדוש לחיים של מעלה, וייתן לנו כוח להמשיך בעבודתנו הקדושה בבניין ארצנו. ולאם השכולה ולמשפחה - אין נחמה בפינו, רק נחמה אחת, והיא ההכרה שלמען העם והמולדת הקריב את חייו.
|
|
האהדה העצומה ברחבי הארץ לה זכה עולה הגרדום, היו לצנינים בעיני ראשי המפלגות הסוציאליסטיות. בערב התקיימה ישיבה מיוחדת של מרכז מפא"י, בה אמר בן-גוריון, בין היתר: 2 |
תלייתו של בן-יוסף תכניס מבוכה בתוך מחננו ותגביר את ידי המיעוט המתנגד לעמדתנו... ובכן, המו יום זה: יום אבל? היום הזה הוא יום אסון וקלון. אינני מזועזע מתליית יהודי בארץ-ישראל. אני מתבייש במעשה שהביא לתלייה... הניסיון להפוך את בן-יוסף לקדוש בעיני הוא אסון [...] (הדגשה שלי, י.ל.) |
|
תגובת האצ"ל לא איחרה לבוא. ב-4 ביולי פתח האצ"ל במתקפה רבת עוצמה במקומות שונים בארץ. בערים המעורבות (ירושלים, חיפה ויפו) הוחרדו השכונות הערביות מרעם יריות והתפוצצויות והערבים תושבי הספר הוכו בתדהמה. ההתקפות התפשטו גם לאזורים כפריים ומוקשים הונחו בדרכים ובשבילים שהובילו את הכפרים הערביים. תגובת המוסדות הלאומיים |
מעשים אלה, אם גם הם מעשי יחידים מחוסרי אחריות ציבורית, מטילים אחריות כבדה על היישוב ומעמידים בסכנה את שלום הארץ כולה... לפיכך מגנה היישוב מעשים כאלה ומתקומם נגדם. בשעה קשה וחמורה זו הננו רואים צורך לפנות אל כל בני הציבור העברי בארץ, לכל זרמיו ומפלגותיו, לתת את ידם למוסדות היישוב למניעת מעשי איבה ונקם... |
|
גם הרבנות הראשית פרסמה כרוז ברוח דומה. אולם חריף במיוחד היה הכרוז שהתפרסם מטעם מפא"י ב-10 ביולי בעיתון "דבר" . |
אל פועלי ארץ-ישראלומאת עצמנו נדרוש: חיזוק וביצור כושר ההגנה העצמית של היישוב ומלחמה בהפקרות דמים ונקם. |
|
אותו יום, ה-10 ביולי, כונסה מליאת הוועד הלאומי לישיבה סגורה, בהשתתפות חברי הנהלת הסוכנות היהודית, באי כוח הרבנות הראשית, העיריות ומועצות המקומיות. 3 את הישיבה פתח יצחק בן-צבי (יו"ר הוועד הלאומי) ובדבריו הציע לפתוח בפעולה נגד האצ"ל. במסגרת פעולה זו יש לגרש מבתי-הספר תלמידים החשודים בהשתייכות לאצ"ל וכן ליצור בציבור אווירה שתרסן ותקצץ את יכולת הפעולה של הארגון. משה שרתוק-שרת (ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) תקף בחריפות את פעולות האצ"ל נגד הערבים וטען כי כדי לשתק את הארגון יש להפעיל נגדם כוח, גם אם כתוצאה מכך יישפך דם יהודי. יתר נציגי המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות תמכו בהפעלת כוח ואף בשיתוף פעולה עם השלטונות, כדי לשתק את פעילות האצ"ל. תקיף במיוחד היה בן-גוריון (יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית), שיצא בחריפות נגד פעולות האצ"ל בשווקים הערביים. הוא הסביר כי היישוב היהודי בארץ-ישראל זקוק לתמיכת הממשלה במלחמה בטרור הערבי (כמו אספקת נשק לנוטרים היהודים, שהגנו על היישובים היהודיים ברחבי הארץ) ולכן אין מנוס משיתוף פעולה עם הממשלה גם נגד האצ"ל. בן-גוריון התפלמס עם הרב הראשי ואמר כי אין להסתפק בהטפת מוסר, הגם שרצח ערבים היא קודם כל שאלה מוסרית. "אבל אנו חיים בעולם שמוסר טוב למטיפים", אמר. "לא חיים על-פי זה. גם היהודים חדלו לחיות על-פי זה. לא נוכל להוכיח ליישוב בדברי מוסר בלבד, אלא אם כן נוכל להוכיח שיש בזה אסון פוליטי". מכאן עבר למסקנה המתבקשת והיא פעולה תקיפה נגד האצ"ל. נציגי האזרחים תקפו בחריפות את דברי השמאל בטענה שהצעותיהם יובילו למלחמת אחים ואת זה יש למנוע בכל מחיר. "האם אתם חושבים שהיום זה הזמן לעשיית החשבון של מלחמת אחים? אני חושב שזו טעות, לא טעות - זה חטא שאין דוגמתו", דברי דניאל סירקיס (חבר הוועד הלאומי מטעם ה"מזרחי"). הוא הוסיף ואמר שבמקום לצאת למלחמה נגד האצ"ל ולגרש תלמידים מבתי-הספר (לפי הצעתו של יצחק בן-צבי), יש לגנות את מעשי הממשלה על שהיא מרשה את מעשי הטרור הערביים. בסיום דבריו הציע לקיים שולחן עגול עם "אלה שחושדים בהם" (הכוונה לאצ"ל). מעניינים דבריו של יהושע סופרסקי (יו"ר ברית הציונים הכלליים) שהסביר כי השאלה אינה אם שלמה בן-יוסף צודק או לא. הרוב, לדעתו, חושב שפעולתו של בן-יוסף לא היתה צודקת, אולם תלייתו גרמה "לרגש של עלבון, של סטירת-לחי לכל העם העברי בארץ ובחוץ-לארץ, שקיבלנו מהממשלה פה ובלונדון. היו מקרים שרוצחים קיבלו חנינה. פה לא היה רצח, היה אולי ניסיון לרצח, היה שיגעון, אבל הלא דם לא נשפך, והיישוב צעק מתוך גרונו. כאשר דברו בבית-המשפט שבמשך 2000 שנה לא תלו יהודי בארץ, זה עשה רושם". מסתבר כי פעולות התגובה הגדילו את האהדה של הנוער לאצ"ל ועל-כך מיצר שפרינצק, שטען כי יש "להכריז מלחמה על אהדת הנוער לתגובה". אחרון הדוברים היה אליהו אלישר (חבר נשיאות ועד הקהילה בירושלים), שיצא בחריפות נגד ההצעות של נציגי השמאל: "למלחמת אחים לא ניתֵן יד. אנו נגד רוצחים.. להבלגה כולנו נלך. אבל אני רואה שמובילים אותנו למלחמה פנימית ויגיעו הדברים לידי כך שאנו נירה איש ברעהו. כל הדברים ששמענו כאן מפי באי-כוחם הרשמיים של חוגים ידועים מעידים על-כך. אני אומר לכם שהסכנה היא גדולה". בסיכום ניתן לומר כי תוצאות הכינוס היו כישלון ניסיונה של מפא"י ללכד חזית נגד הרביזיוניסטים. בן-גוריון אף לא נקב בדרכים קונקרטיות שיש לנקוט בהן כדי להילחם בטרור היהודי - כמו שיתוף פעולה עם הבריטים והפעלת כוח כדי למנוע את פעולות הטרור (ראה להלן). הוא הבין כי לא יוכל להשיג רוב להצעות כאלה, מאחר שרוב הנואמים באספה הביעו התנגדות לכך בחששם שהפעלת כוח נגד האצ"ל והרביזיוניסטים עלולה להביא לידי מלחמת אחים; ואת זאת רצו למנוע בכל מחיר. אולם בן-גוריון לא אמר נואש, והחליט לפעול נגד האצ"ל והרביזיוניסטים גם ללא הסכמת המוסדות הלאומיים. אמנם באופן פורמלי היה ארגון ההגנה כפוף למוסדות הלאומיים, אולם מאחר שרוב המפקדים הבכירים היו חברי מפלגת הפועלים, לא היה כל קושי להפעילם גם ללא הסכמת הוועד הלאומי או הסוכנות היהודית. למחרת הכינוס היישובי נפגשו דוד בן-גוריון ומשה שרתוק (שרת) עם הנציב העליון. בפגישה דובר על שיתוף הפעולה בין הסוכנות היהודית לבין ממשלת המנדט במלחמתם נגד הטרור היהודי. וכך כותב שרת ביומנו: 4 |
|
בן-גוריון פתח בדברים על ההתפרצות שהיתה אמש בחיפה [הפצצה בשוק הערבי]. הוא אמר שהיה זה דבר נורא. אין לסוכנות שום ידיעות בדבר מקור הפצצה. אנו רוצים מאוד לעזור לממשלה ככול יכולתנו בגילוי האמת. אם נשפוט על-פי אופייה המסובך של הפצצה והמומחיות הרבה בייצורה, אין היא נראית מוצר מקומי ואפשר שיובאה מחוץ-לארץ. מכאן הגיע למסקנה כי ייתכן שלסוכנים נאציים היתה יד בדבר. הנציב אמר שהעניין עוד לוט באפלה. הוא מצידו אינו שולל את האפשרות שהזכיר בן-גוריון. מצד שני, ייתכן מאוד שההתפרצות בוצעה על-ידי רביזיוניסטים. נראה כבלתי מתקבל על הדעת לחלוטין שהערבים עצמם עשו זאת. הפצצות שהם השתמשו בהם היו בדרך כלל פרימיטיביות. הוא יודע מה עמדת הסוכנות בעניין ועד כמה היתה לעזר בעבר בעשותה ככול יכולתה כדי לרסן את היהודים שלא ינקטו פעולות נקם. אין הנושא דורש נאומים רבים... העיקר הוא למצוא היכן מייצרים פצצות כאלה. ייתכן שמייבאים אותם מחוץ לארץ, אולם אין הוכחות לכך. הבולשת עושה כמיטב יכולתה לגלות את האמת. הוא יודע שמחלקת המודיעין של הסוכנות טובה לא פחות מזו של הממשלה אם לא יותר. אולי יהיה באפשרותה לעזור לממשלה באיתור מרכזי-ייצור כאלה. אמרתי שעשינו מאמצים בכיוון זה והם יימשכו, אולם לרוע המזל התברר שהתפקיד הוא קשה מאוד... לפני שנפרדנו דיבר הנציב על בעיית החימוש [של הנוטרים] ואמר, שפעולות התגמול אינן מקילות על הממשלה להמשיך ולחמש את היהודים להגנה עצמית... הוא חושש שהציבור הערבי יטען: הריגת ערבים מצד אחד וחימוש יהודים מצד שני. [הדגשות שלי - י"ל] |
|
בערב ה-31 ביולי 1938 נערכה בביתו של שרת פגישה עם הוועדה הפוליטית של מפא"י, לדיון בפעולות התגמול היהודיות. השאלה שנדונה היתה האם יש להתנגד להן באמצעים שישנם בידי היישוב המאורגן או גם לשתף פעולה עם המשטרה.5 בדיון מפורט יותר "על הטרור היהודי הרביזיוניסטי ועל דרכי המלחמה בו", שנערך באותם ימים במסגרת כנס פעילים לענייני ביטחון של הקיבוץ המאוחד, חשף בן-גוריון את כוונותיו.6 ראשון הדוברים היה יצחק טבנקין, אשר כרך את המלחמה בטרור עם המאבק ברביזיוניסטים, שלגביו הם אויבי תנועת הפועלים: |
|
[...] וקיימת השאלה של צורת מלחמתנו בתופעות אלו של טרור יהודי, הקשורה בשאלת מלחמתנו ברביזיוניסטים בכלל, שהיא בשבילנו מלחמה בפאשיזם, מלחמה על עצם קיומה של תנועת הפועלים... אין לדחות את המלחמה הפעילה ברביזיוניסטים... יש אומרים שחובתנו לעשות את המלחמה הזאת יחד עם הממשלה, אחרת - זה חיפוי על הרביזיוניסטים... יש לנו מלחמת פועלים ברביזיוניסטים, ויש לנו גם מלחמה בהם שהיא כללית-לאומי, שאותה עלינו לעשות עם כל היהודים... |
|
דוד בן-גוריון ביקש להפריד בין המלחמה בטרור לבין המאבק בתנועה הרביזיוניסטית. הוא חשש שללא הפרדה כזו, לא יוכל לקבל את תמיכת היישוב היהודי למלחמה בטרור ובמיוחד בתכניתו להלשין לבולשת על חשודים בהשתייכות לאצ"ל: |
|
[...]אך את שאלת הטרור הרביזיוניסטי נגד הערבים אי אפשר להעמיד כחלק משאלת מלחמתנו ברביזיוניסטים... זה קובע את יחסי העם היהודי עם שני כוחות חיצוניים הקובעים את גורלנו, ערבים ואנגלים... עניין הטרור שכנגד הוא עניין יהודי [ולא מעמדי]. ואם יהודי בא למסקנה שטרור נגד הערבים מזיק לנו הרי זה מזיק ליהודים ולא רק כפועלים יהודים... אף אילו ידעתי שכל העם היהודי הוא נגד הדעה אשר אביע, אומר שאילו ראיתי בחור יהודי יורה בערבי העובר ברחוב, הייתי קורא לשוטר, בין יהודי, בין אנגלי, בין ערבי, ומוסר אותו. לדעתי כך צריך לעשות יהודי... אפשר להילחם בטרור רק בעזרת הממשלה, איני רואה בזה פסול מוסרי. מהי מלחמה נגד הטרור - השמדת הטרוריסטים. אם נעשה דין לעצמנו - לא בעזרת הממשלה - יביא הדבר לטרור פנימי ונאכל איש את רעהו... אני רואה סכנה איומה בחיפוי, שכן החיפוי הוא הזדהות. איני יכול ואסור לי להזדהות עם רוצח. ולטרוריסטים היהודים יש לי יחס כמו לטרוריסטים הערבים. אסורה ההזדהות עם בן-יוסף, מבחינה ממלכתית היה צריך שייתלה. אילו היתה מדינה יהודית היתה משמידה בן-יוסף וחבריו. איני יכול להבין מדוע פסולה עזרת הממשלה נגד הטרור היהודי המסכן אותנו יותר מאשר הטרור הערבי; אני אומר: בעזרת הממשלה! (הדגשות שלי: י"ל) |
|
דבריו הברורים של בן-גוריון לא הותירו שום מקום לספק; הוא לא הסתפק "במלחמה יישובית", דהיינו הפעלת ההגנה נגד האצ"ל, אלא דרש במפגיע גם שיתוף פעולה עם השלטונות הבריטיים, דהיינו - הלשנות. לצורך זה הוקמה במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים יחידה חשאית מיוחדת בראשותו של ראובן זסלני (שילוח). זסלני היה קשור ישירות עם ראש הבולשת הבריטית והיה מעביר אליו רשימות של חשודים בהשתייכות לאצ"ל. את הרשימות קיבל זסלני מדוד שאלתיאל, שעמד בראש הש"י (שירות הידיעות של ההגנה). אותו זמן הוקמה בש"י מחלקה מיוחדת ("המחלקה היהודית") שעסקה באיסוף מידע על אנשי האצ"ל, בעיבוד החומר והעברתו לבריטים.
עשרות חשודים נעצרו בידי הבריטים כתוצאה מן ההלשנות של ההגנה, רובם פעילים במפלגה הרביזיוניסטית. במרס 1944, בשעת הדיון על ה"סזון הגדול" (ראה להלן), התייחסה גולדה מאירסון (מאיר) לפעילות ההגנה נגד האצ"ל בשנת 1938. באותה ישיבה אמרה גולדה מאירסון (מאיר), בין היתר: 7 |
|
פעם נתקיימה מועצת ההסתדרות באותו היום שנזרקה פצצה בחיפה [יולי 1938], ונפגעו ערבים רבים. אני זוכרת שבן-גוריון דיבר במועצה ההיא. לא היה כל ספק אצל בן-גוריון שאנחנו צריכים לעזור לחסל כל אפשרות של פעולה כזאת להבא... לי אין מעצור מוסרי בנוגע לקבוצה זו, ואני עדיין חושבת כך. בן-גוריון לא צריך לשאול איך לחסל, אם יש לעשות משהו [כדי שהם] לא ייעשו דברים כאלה, יש לחסל גם על-ידי חיסול כמה בחורים (בן-גוריון: והם ישתקו?) אני לא שאלתי גם אז איך לחסל שהרביזיוניסטים לא יזרקו פצצות גם בנו, הייתי בעד זה ולא שאלתי פרטים... אני חושבת שזה רע, שהם מביאים אסון לנו, לא רק לקצינים בריטיים, ולכן מותר לעשות להם הכול. (הדגשה שלי, י.ל.) |
|
|
חטיפות ראשונות
|
חטיפתו של אליהו רפפורט כשנודע דבר חטיפתו של רפפורט, החליטה המפקדה הראשית של האצ"ל לעצור אחד ממפקדי ההגנה ולהחזיק בו כבן-ערובה עד להחזרתו של אליהו רפפורט. ואכן ב-1 באוגוסט נחטף בתל-אביב זכריה קיקיון, ממפקדי ההגנה בעיר, ובהמשך לחטיפה נמסרה הודעה להגנה, כי שחרורו מותנה בשחרור אליהו רפפורט. מכיוון שההגנה הסגירה בינתיים את רפפורט לבולשת הבריטית, לא נותר לאצ"ל אלא לשחרר את קיקיון. רפפורט עצמו ניצל מן התלייה, מאחר שהבריטים לא השיגו שום ראיות נגדו, אבל חקירתו בבולשת לוותה בעינויים קשים. מאחר ולא היו נגד רפפורט כל הוכחות, אי אפשר היה להעמידו למשפט ולהאשימו ברצח או בהחזקת נשק חם. הוא נידון למעצר אדמיניסטרטיבי והיה בין 251 עצירים שנשלחו באוקטובר 1944 לגלות אפריקה. כעבור שנתיים, כאשר מצב בריאותו התדרדר, שוחרר והוחזר ארצה. הוא נפטר בשנת 1947 בחיפה. אליהו רפפורט היה איש האצ"ל הראשון שנחטף על-ידי ההגנה. לאחר החטיפה של רפפורט, פירסם האצ"ל כרוז, בו נאמר, בין היתר: 8 |
|
[...] המחנה הלאומי לא ייתן את ידו ולא ייענה לפרובוקציה זו. שום יד של צעיר לאומי לא תתרומם נגד יהודי, יהיה אשר יהיה. כל מאמצינו קודש למלחמה באויבים החיצוניים [...] |
|
חטיפתו של נתן (ניקו) גרמנט חטיפות בשרון ורצח אליהו שלומי תחילתה של הפרשה היתה היה בקיץ 1939 , כאשר האצ"ל גילה בהרצליה שני מחסני נשק של ההגנה בפרדסי המושבה. חברי האצ"ל פתחו את המחסנים הללו, החרימו את תכולתם והעבירוה במשאית למקומות אחרים. אנשי ההגנה עמדו על כך רק כעבור שנה לערך, בקיץ 1940, כאשר ערכו ביקורת במחסנים. הם פתחו מייד בחיפושים יסודיים בפרדסי הרצליה, חטפו את מחסנאי האצ"ל המקומי וחילצו מפיו, במכות ובעינויים, פרטים על המחסנים של ארגונו. מאחר שכמות הנשק שנמצאה בהרצליה היתה קטנה מדי, חטפו אנשי ההגנה את האחראי על מחסני הנשק של האצ"ל בכפר-סבא ולאחר חקירה מאומצת, שלוותה אף היא בעינויים, גילו את המחסנים והחרימו נשק בהיקף גדול בהרבה מזה של ההחרמה בהרצליה. בדיווחים של ההגנה על שתי החטיפות הללו נאמר:9 |
...כשהגיעו לפרדס של פלסר נתקלו בהתנגדות. הבן סירב לתת להם לחפש בפרדסו. נכנסו לפרדס למרות רצונו ... פלסר [שמואל] עמד בסירובו והתחיל לאיים על מ.ה., שהכיר אותו מקודם, שימסור אותו למשטרה. מ.ה. סטר לו על הלחי ולקח אותו בכוח ... קשרנו את עיניו והחילונו לחקור אותו. הובלנו אותו יחף בין עצי הפרדס והודענו לו שאם לא יספר לנו כל מה שידוע לו על הגניבה בהרצליה, לא ישוב לראות את בני משפחתו. אחרי ששוב סירב, בדק אחד החברים את הדופק שלו והגשנו לאפו 'טיפות מרדימות' (ה'טיפות' היו רק אגרוף שהוגש לאף וזה השפיע בצורה הטובה ביותר, כפי שקיווינו). אחרי זה הוספנו לו שתי מלקות על כפות רגליו ...
|
|
על החטוף השני נאמר בדו"ח, בין היתר:
|
...באחד משני הפרדסים נחקר בעל הפרדס ואשתו, שסירבו למסור דבר. לאחר שהאישה הוצאה מן הבית, נלקח הבעל ... נהגנו בו כמו בחברו מכפר-סבא, אבל הוא סירב למסור כל ידיעה. הִכינו אותו 6-5 מלקות על כפות רגליו [כדרכם של הטורקים בעינויי עצירים] ולאחר שעמד בסירובו, הוספנו עוד 25-20 על כפות הרגלים". בסיכום של הדו"ח נקבע כי :
א. בכל מקרה היה השימוש בכוח יעיל בהחלט. ב. יש להניח כי בנוסף לשימוש בכוח, השפיעה על הנחקר בהרצליה העובדה שהיה עצור במשך ימים ולכן חשב שחבריו הפקירו אותו ... |
|
אולם פיקוד ההגנה לא אמר די בכך והחליט לנצל את המקרה כדי להעניש את אנשי האצ"ל בהרצליה. תחילה נעשה ניסיון לחפש את הנשק האבוד בצריף של פלוגת בית"ר במקום. יעקב לנקין, מפקד הפלוגה, הניח להם לערוך את החיפוש באין מפריע, אבל לא היה יכול לסייע להם מעבר לכך. לא זו בלבד שבצריף לא נמצא דבר, אנשי האצ"ל בהרצליה לא ידעו כלל היכן מצוי הנשק שנלקח בזמנו מן ההגנה, ולו רק מפני שההחרמה אירעה בעיצומו של הפילוג (ראה להלן) והפלג שהלך עם אברהם שטרן ("יאיר") תפס את מרבית הנשק. אולם ההגנה לא הרפתה. ב-18.8.1940 התנפלו כמאתיים מאנשיה, מזוינים בידיות של טוריות, על פלוגת בית"ר בהרצליה, ניתקו את המים למקום ומנעו כל קשר עם הסביבה. בתגרה שהתפתחה, היכו אנשי ההגנה (שעלו במספרם על הבית"רים עשרת מונים) את חברי בית"ר מכות נמרצות. רבים מהנתקפים נפצעו והבית"רי אליהו שלומי שהובהל לבית-החולים במצב אנוש , מת מפצעיו. הצריף, על כל מה שהיה בו, נהרס כליל. אנשי ההגנה היו עתידים להודות כי לא באו לחפש שום נשק ולא רצו אלא "להטיל סנקציות נגד הפורשים". 10 |
הערות: 1. עיתון "הארץ" מיום 30 ביוני 1938. 2. בן-גוריון, זיכרונות, ה', עמוד 220-223. 3. אצ"מ, J 1/7238 מצוטט אצל: אניטה שפירא, "בין הבלגה וטרור - הכינוס היישובי ביולי 1938", הציונות ו (תשמ"א), עמ' 325. 4. שרת, יומן מדיני, 26.7.1938. 5. שרת, יומן מדיני, 31.7.1938. 6. אורי ברנר, הקיבוץ בהגנה 1939-1923, עמ' 241 (מצוטט אצל שביט, הבלגה ותגובה, עמ' 113). 7. ארכיון מפא"י (בית ברל), ישיבת הוועד הפוליטית של מפא"י, 27 במרס 1944. 8. מ"ז, כ 1/13/4 9. את"ה, 112/1050. 10. סת"ה, ג', עמוד 474. |
