|
|
הסזון דועך
|
ככל שגברו החטיפות וההלשנות, כן גברה התסיסה בקרב היישוב היהודי בארץ נגד פעולות הסזון. תסיסה זו חלחלה גם לדרגים בכירים, ובכלל זה לחוגים האזרחיים במפקדה הארצית של ההגנה, שלא הובאו, כזכור, בסוד העניין. גם חברי הנהלת הסוכנות היהודית לא קיבלו כל דיווח על מהלך החטיפות וההלשנות והם ניזונו, בעניין זה, מן העיתונות בלבד. בישיבת ההנהלה ב-7.1.45 שאל, למשל, משה שפירא (איש הפועל המזרחי): |
"האם אפשר לקבל דין-וחשבון על פעולתנו נגד הטרור? בציבור מתהלכות שמועות משמועות שונות".
|
|
משה שרתוק ענה לו על כך: |
"אני מציע להעמייד את השאלה הזאת על הפרק בישיבה הקרובה, ובינתיים אכין את החומר".
|
|
אבל השאלה לא הועלתה בישיבה הבאה ולא בזו שלאחריה. במשך כל חודשי הסזון לא נתקיים אף לא דיון אחד בעניין זה בהנהלת הסוכנות היהודית, המוסד שלא היה גבוה ממנו ביישוב ואשר חלש לכאורה על ההגנה. גם ממשלת המנדט לחצה על ההגנה להפסיק את החטיפות. יעיד על כך מברק ששלח הנציב העליון מירושלים לשר המושבות בלונדון, ובו נאמר בין היתר: 1 |
...הסוכנות היהודית הודתה שההגנה אחראית לביצוע החטיפות, אולם ציינה כי שיטות החקירות שלהם יעילות יותר מאלה של הבולשת והביאו לתוצאות טובות. בשיחתי עם הד"ר וייצמן, ובשיחתו של המזכיר הכללי עם משה שרתוק, הודענו באופן קטגורי כי אנו מתנגדים לשיטת החטיפות ודורשים להפסיקן באופן מיידי. הסוכנות היהודית הודיעה לאחרונה כי החליטה להפסיק את החטיפות ... |
|
בספר תולדות ההגנה, תולים את הפסקת הסזון בלחץ הציבורי: 2 |
מכשול לפעולה היתה אי-הצלחת המוסדות הלאומיים למשוך את הציבור האזרחי למלחמה בטרור. ציבור זה לא קיבל ברובו לא את הפנייה לשלטונות שבה ראה, בהתאם למסורת היהודית - "מסירה", ולא את שיטת המעצרים הפנימיים. וכך נשען המאבק בטרור בעיקר על ההסתדרות ומפלגותיה. |
|
ללחץ הציבורי בארץ, נוסף גם לחצם של מנהיגי יהדות ארצות-הברית. הלל קוק (שהגיע לארצות-הברית לפני פרוץ מלחמת העולם כנציג של האצ"ל) הקים שם את "ועד החירום להצלת יהודי אירופה" ועורר באמצעותו את דעת הקהל, גם היהודית, לפעול לצורך זה. אגב כך הזכיר שוב ושוב את ההתכתשות המיותרת בארץ בין ההגנה והאצ"ל ועורר אהדה רבה לאצ"ל. אנשיו נראו בארצות-הברית כלוחמי חופש ולא כטרוריסטים, כפי שראשי הסוכנות היהודית ניסו להציג אותם. כן התעורר בקרב ראשי ההגנה החשש שהגוש האזרחי ינטוש אותם )כפי שקרה בשנות השלושים( ויתמוך באצ"ל. חשש זה הצטרף לתחושת הניצחון שפקדה אותם, לאור ההנחה שהצליחו להנחית על האצ"ל מכה אנושה שאולי לא יוכל להתאושש ממנה. כך הבשילה הקרקע לקראת המסקנה שמוטב להגנה להגיע להפוגה במלחמתה באצ"ל ולהפסיק את פעילותם של חברי הפלמ"ח בערים ובמושבות. הפלמ"חאים שבו למחנותיהם שבקיבוצים, אולם הרגשתם היתה שעדיין לא סיימו את מלאכתם. שמעון אבידן, שעמד בראש מטה הסזון של הפלמ"ח, הבין שראוי להסביר לאנשיו מה קרה. לפיכך יזם כנס של חברי הפלמ"ח באפריל 1945, באולם של בית-הספר טיץ, בקיבוץ יגור, בהשתתפות אליהו גולומב, משה סנה ויעקב דורי. ראשון הדוברים היה גולומב, שהסביר כי האצ"ל הוכה מכה אנושה ועל כן יש להפסיק את הסזון. סנה הזכיר שמלחמת-העולם עומדת להסתיים, ויש לחכות ולראות לאן יהיו פני הממשלה הבריטית. הוא הוסיף ואמר שהמשך הפעילות נגד האצ"ל לא יביא בתנאים אלה כל תועלת. רבים מהיושבים באולם התנגדו להפסקת הסזון. הם היו אמנם נגד שיתוף-פעולה עם הבריטים, אולם טענו כי אם יינתן לפלמ"ח להמשיך בו זמן-מה, האצ"ל יחוסל לחלוטין. הפסקה בטרם עת, אמרו, תביא לפריחתו מחדש של האצ"ל ושוב יהיה צורך להפעיל כוחות נגדו. מורת- רוחם של הפלמ"חאים מהפסקת הסזון התבטאה בשני שירים, פרי עטו של חיים חפר, שפורסמו בקרב הפלמ"ח לאחר הכנס ביגור; "שיר הסיום" ו"שיר האשלייה". שירים אלה נעלמו, משום מה, מהקבצים ה"קנוניים" של שירי הפלמ"ח וכנראה שזהו פרסומם הראשון ברבים. 3 |
סביבנו משטמה גועשת
|
הערות: 1. CO 733/457. 2. סת"ה, ג', עמוד 541. 3. א"צ, א"פ, 6/801. |
