|
|
תגובת האצ"ל ל"סזון הקטן"
|
בשנת 1947, שוב לא הבליג האצ"ל על ההתקפות של ההגנה נגדו, כפי שעשה שנתיים וחצי לפני כן. הטעם העיקרי היה נעוץ בשינוי הנסיבות. ב-1944, בתקופת "הסזון הגדול", היה האצ"ל מבודד, והסכנה של מלחמת אחים היתה מוחשית. ראשי הסוכנות היהודית הצליחו להטיל מורא על היישוב, כאילו מלחמת המחתרת בבריטים עלולה להמיט שואה על יהודי ארץ-ישראל. הקרקע לא היתה בשלה עדיין לקלוט את רעיון המרד בשלטון הבריטי בארץ ונקל היה לקבל את הערכתה של ההנהגה הציונית, כי לאחר מלחמת העולם יחול שינוי מהותי לטובה במדיניות הממשלה הבריטית. אבל עם סיומה של מלחמת העולם שוב לא היה מנוס מהתפכחות. בראש וראשונה הובררו ממדי השואה שעברה יהדות אירופה, ולכך נוספה העובדה שיותר ממיליון פליטים יהודים נדדו מארץ לארץ, מבלי למצוא מקלט מדיני. הממשלה הבריטית התעלמה מרצונם של הפליטים האלה לעלות לארץ-ישראל, והמשיכה במדיניות "הספר לבן" שסגרה את שערי הארץ. היא שיגרה אוניות מלחמה של הצי הבריטי נגד פליטים שניסו לפרוץ את ההסגר והטילה את המעפילים למחנות מעצר. האשליות על שינוי לטובה נגוזו אפוא כליל. מעבר לכך נרשמה בתודעה הציבורית עובדת הקמתה של "תנועת המרי העברי". הכול ידעו עתה כי ארגון ההגנה אימץ את רעיון המחתרת הלוחמת ופתח במאבק מזוין בשלטון הבריטי בארץ. יחידות הפלמ"ח פוצצו גשרים ופסי-רכבת ופעלו באותן שיטות ששימשו את האצ"ל ואת לח"י. עכשיו לא היה אפשר לדבר על פגמים "מוסריים" בהתנהגותם של "הפורשים". באחת, האצ"ל יצא מן הסזון כמנצח מבחינה מוסרית ועצם הקמתה של "תנועת המרי העברי" שימשה הכרה בצדקת דרכו. ואם לא די בכך, הנה באה "השבת השחורה" ותרמה את שלה. בעקבות "השבת השחורה" נטשה ההגנה את המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי בארץ ו"תנועת המרי העברי" התפרקה למעשה (אם כי לא להלכה), אבל הפסקת המאבק המזוין לא חוללה שום שינוי במדיניות הממשלה הבריטית ביחס לארץ-ישראל; המצור על חופי הארץ נמשך וכל פתרון מדיני לא נראה באופק. גם האווירה הבין-לאומית, ערב הכרעות מדיניות באו"ם בשאלת ארץ-ישראל, לא הקלה על פתיחת מערכה פנימית שהיתה עלולה להחליש את היישוב היהודי בארץ בהתמודדות הקשה שעמד בפניה. ואכן, בישיבה של מליאת הוועד הלאומי נאמר מפורשות: "אין פנינו למלחמת אחים, אין רצוננו בשום תגרת אחים. אין כל הצדקה למערכה הפנימית בתוך המערכה החיצונית, אשר אנו נתונים בה ...". באותה ישיבה אמרה גולדה מאירסון: |
"בשום אופן איננו רוצים להוסיף על מצבנו החמור מלחמת אחים, ואנו הסברנו זאת לממשלה לא פעם. רק על-ידי לחץ מוסרי נוכל לנסות להפסיק אותן פעולות שאנחנו מתנגדים להן. לא נוכל לקבל על עצמנו תפקיד של מדינה ומשטרה, ואין לדרוש מאתנו שנִפנה למלחמת אחים בלי הסמכויות של מדינה ומשטרה ...".
|
|
יצחק גרינבוים היה עתיד להוסיף על כך בהזדמנות אחרת: |
"אני לא אהיה שותף לאחדות בין בן-גוריון ובווין נגד בגין".
|
|
לאור ההתפתחויות האלה, החליט האצ"ל שלא להבליג על התנכלויות ההגנה. בכרוז שהופץ ברבים ב-14.7.47, נאמר, בין השאר: |
|
|
בחוזר פנימי, מה-6.8.47, כתב בגין לחייליו: 2 |
|
בעמדנו מול רדיפות אלו, עלינו לנהוג לפי עצת החכמים: לא להגזים ולא לזלזל. הרדיפות אינן כה מסוכנות למלחמתנו ולקיומנו, כפי שזה נדמה ממבט ראשון. מאחורינו ניסיון. רבות למדנו ממנו. ואנו יודעים, כי מחתרת, אם היא שומרת על חוקי חייה, היא בעצם בלתי מנוצחת. אפשר לגרום לה אבדות; אי-אפשר להשמידה. אף הבוגדים מבינים זאת, על כן אין הם מדברים היום כפי שדיברו לפני שלוש שנים על 'חיסול ופרוק', כי אם על 'הפסקת הפעולות'. מאידך אל נקל ראש. המלחמה הפנימית תקשה עלינו. היא תקשה על חיינו, על תנועותינו ועל מלחמתנו. עלינו לחסן את עצמנו בפני כל ניסיונות העומדים לבוא עלינו. על נשקנו נשמור בכל מחיר - בכל מחיר ממש ... על חטיפות נשיב, כמובן, בחטיפות ועל מכות במכות. הבוגדים יודעים שאנו יודעים עליהם יותר משהם יודעים עלינו ... |
|
בעיתון המחתרת "חרות" שהופץ ברבים ב-20.8.47, נאמר, בין השאר: |
מכונת ההלשנה עובדתצא לרחוב, הקורא, ותבין. לוּ המנהיגות הכושלת היתה מעזה היום להודיע בפרהסיה, כי היא מסגירה לוחמים עברים בידי הבולשת הבריטית, היו קמים ההמונים ומטאטאים אותה ממש מכורסותיה. המנהיגות יודעת את זאת, ועל כן היא נשבעת שלא תסגירנו. מובן מאליו, ששבועותיה אינן אלא אחיזת-עיניים. שקר הדבר, כי אפשר להילחם נגד מחתרת לוחמת בלי שיתוף פעולה עם המשעבד; המלחמה נגד המחתרת היא היא שיתוף-פעולה עם האויב. ... גירוש פועלים "חשודים" ממקומות-עבודה וגירוש אזרחים "חשודים" מדירותיהם הנם לא רק ניסיונות הרעבה מחפירים, כי אם, בעיקר, הסגרה בעקיפין בידי הבולשת, שתדע בנקל מי ומי בין המגורשים. ... |
מכות ומכות נגד בחיפה
|
בתחילת יולי 1947, הגיב האצ"ל בחיפה על המכות שהוכו חבריו בידי אנשי ההגנה. חוליות של האצ"ל פרצו לדירותיהם של חמישה מפקדים בכירים של ההגנה והיכו אותם מכות נמרצות. ביניהם היה גם יוסף גרוספלד: 3 |
בחצות ה-5 ביולי, התפרצו לדירתו של יוסף גרוספלד, בן 45, מפקד ב"משמר העם", 7 צעירים רעולי פנים והכוהו במקלות ואלות באכזריות רבה בראשו. באותו זמן חדרו כתריסר איש לדירתו של יוסף אהרונוביץ, בן 29, אף הוא מפקד ב"משמר העם". הוא הותקף באלות, אולם אשתו יצאו לעזרתו, ובקטטה שפרצה, נפצעו גם כמה מן המתקיפים. ההתקפה השלישית היתה על מפקד הגזרה ב''במשמר העם", יוסף אהרוני בן 49, הגר ברחוב סוקולוב 19. כ-10 איש מזוינים במקלות ורעולי פנים חדרו לדירתו. לעזרתו בא גיסו, משה חבש, אף הוא חבר "משמר העם". פרצה קטטה, שבה היכו את חבש ואת אהרוני באכזריות על ראשם. המכים השאירו מכתבים המסבירים את מעשיהם. במכתבים נאמר: "נענשת על הכאת חברינו ויהודים סתם. על הוראת גירוש, איומים וחטיפות, שבוצעו על-ידך ועל ידי חבריך באזור העמק, הגליל וחיפה. עונש זה ישמש דוגמה ואזהרה לחבריך ולממונים עליכם. תגובה זו היתה רק התראה והמשכת מעשים מסוג זה תביא בעקבותיה תגובה חריפה יותר". חתום: "מפקד מחוז הצפון של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל". |
|
תגובת ההגנה לא איחרה לבוא. ב-11 ליולי הותקפו שלושה צעירים שנחשדו בהשתייכות לאצ"ל. אחד המוכים נזקק לטיפול רפואי והועבר לבית-החולים. באותו ערב הופצו בהדר-הכרמל כרוזים, בחתימת "מגן היישוב", ובהם נאמר כי בעקבות ההתראה לעזוב את חיפה, שניתנה לשמונה איש שהשתתפו בהתנפלות על חברי "משמר העם", נערכה בדיקה, ושלושה, שלא מילאו אחר ההוראה, הוכו. אחד מהם ביקש את חסותה של המשטרה ושוטרים נשלחו לשמור עליו. הכרוז הודיע כי גם אדם זה יבוא על עונשו ואיים בעונשים חמורים לכל מי שיפגע בעתיד באנשי המגן של היישוב. בדיווח פנימי הדן בגירוש מחיפה, נאמר: 4 |
|
1. הננו מתרים בך בפעם האחרונה שעליך לעזוב את מחוז חיפה למשך חצי שנה. 2. עליך לעזוב ביום 22.6.47 בין השעות 14:00 - 15:00 באמצעות "אגד". 3. במקרה של סירוב ינקטו נגדך באמצעים החמורים ביותר |
|
כעבור ארבעה ימים, באה התגובה לתגובה. אנשי אצ"ל, מזוינים באלות, התקיפו שלוש דירות בחיפה. הם הצליחו לחדור לדירה בנווה-שאנן והיכו שם שלושה אנשים שנזקקו אחר-כך לטיפול רפואי. בהדר-הכרמל הוכה ונפצע קשה גדעון פרידמן, בן 32, מורה בגימנסיה "ביאליק". הוא הועבר ל"מגן דוד אדום" ושם נקבע כי הוא סובל משבר בידו ומפצעים בראשו. במקום שלישי לא הצליחו המתקיפים לחדור לדירה. |
הערות: 1. מנחם בגין, המחתרת, ג', עמוד 223. 2. מנחם בגין, במחתרתף ג', עמוד 241. 3. את"ה, 112/1168, וכן: עיתון "הארץ" מיום 6.7.47. 4. את"ה, 112/1189. |
