ההגנה ממתנת את פעולותיה

ההתנגשויות בין ההגנה לבין האצ"ל, שהגיעו לשיאן בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1947, עוררו מורת-רוח קשה בכל שכבות הציבור בארץ. דעת הקהל דרשה בתוקף להפסיק את ההתכתשות ההדדית ולאחד את הכוחות לקראת ההתמודדות האמיתית עם האויב החיצוני. אחרי ככלות הכול, הלכה והסתמנה בעצרת האומות המאוחדות ההכרעה האמיתית בשאלת ארץ-ישראל. נידונה תוכנית החלוקה למדינה יהודית ולמדינה ערבית והערבים הודיעו בלשון נמרצת כי יתנגדו לכל פתרון שאין עמו הקמה של מדינה ערבית בכל שטחה של ארץ-ישראל, ואף יאחזו בנשק כדי לממש את תביעותיהם. בתנאים אלה היה זה רק טבעי שהקריאה להפסקת הסזון ולריכוז ואיחוד של כל הכוחות הציוניים אכן תישמע ברמה.
הפנייה להפסקת פעולות האיבה הפנימית הופנתה בראש וראשונה אל מנהיגי היישוב, אשר בידם היה המפתח לסיומו של הסזון. הנהלת הסוכנות היהודית היא שהכריזה, בעצה אחת עם ראשי ההגנה, מלחמת חורמה נגד האצ"ל ולח"י; ראשי הממסד, הם שהודיעו בפומבי על הצעדים שיינקטו כדי להביא להפסקת פעולותיה של המחתרת העברית נגד השלטון הבריטי; אנשי ההגנה הם שהחלו בפגיעה במדביקי כרוזים, הם שנקטו פעולות עונשין נגד אנשי האצ"ל, ובכלל זה הכאות וגירוש ממקום המגורים. האצ"ל מעולם לא שם לו למטרה לפגוע בארגון ההגנה. היפוכו של דבר, האצ"ל הכריז שהוא מוכן לקבל עליו את מרות ההגנה, אם זו תצטרף למלחמה בבריטים, כדי להביא לסילוקם מן הארץ )כפי שאמנם היה בתקופת "תנועת המרי העברי"(. פעולות האצ"ל נגד אנשי ההגנה נעשו בתגובה לפגיעה באנשיו, ומרגע שההגנה הפסיקה, למשל, את החטיפות, הלך האצ"ל בעקבותיה. משום כך לא היתה סימטרייה בקריאה להרגעת הרוחות.
האות הבולט הראשון להפסקת הסזון ניתן בכינוס של החוגים האזרחיים, שנערך ברמת-גן ב- 27.10.47 . משתתפי הכינוס הזה, השני במניין, היו הנבחרים האזרחיים ברשויות המקומיות וכן נציגי החוגים האזרחיים במפקדה הארצית של ההגנה. לאחר האזנה לדיווח על המצב בארץ, יצאו הדוברים בתביעה נמרצת לכול הצדדים להפסיק מייד את התנגשויות הדמים, והִפנו קריאה מיוחדת בעניין זה אל ראשי ההגנה, אשר הפכה את מלחמת הכרוזים, למלחמת דמים. בהחלטות נאמר, בין היתר, כי: "...הכינוס מטיל על הנציגים האזרחיים במוסדות ובמקומות המתאימים לתבוע באופן החלטי לתת הוראות להפסקה מיידית של ההתנגשויות". הכינוס גם קבע מחדש את "הצורך הדחוף ביצירת מסגרת יישובית המאחדת את כל היישוב בשעת חירום זו". בהתאם לכך הוטל על נציגי החוגים האזרחיים במפקדה הארצית של ההגנה להפעיל את מלוא כובד משקלם כדי שהמפקדה תורה לחברי ההגנה להפסיק את הפעולות נגד האצ"ל ולח"י, בטרם תפרוץ מלחמת אחים. מפלגת "המזרחי" הצטרפה אף היא אל קריאת החוגים האזרחיים. בגילוי הדעת שפרסמו, נאמר: "את אשר יגורנו ואת אשר שונאינו בנפש שואפים אליו - בא. מלחמת אחים, על כל המוראות והזוועות הגלומות בה, משתוללת ברחובותינו ומאיימת להביא, חס ושלום, הרס ליישוב ודלדול הכוחות על ארצנו ... אנו דורשים מהיישוב המאורגן וממוסדותיו הלאומיים, וגם ובמיוחד מאלה החושבים לנכון ללכת בדרך המיוחדת להם - לפקוח את עיניהם לסכנה של חרב איש ברעהו, שרק הרס וחורבן נשקף ממנה ...". הרב צבי יהודה הכהן קוק תרם את חלקו במאמר שכתב בעיתון "המשקיף" שכותרתו "נגד שנאת אחים". אל כל אלה הצטרף ארגון הנשים "ויצו". בישיבת הוועד הפועל שלו הוחלט לפנות אל המוסדות העליונים בדרישה לנקוט את האמצעים כדי להפסיק את שפיכות הדמים.
גם העיתונות היומית יצאה בקריאה נרגשת להפסקת פעולות האיבה ההדדיות בין הארגונים. עיקר הטענות הושמעו נגד ארגון ההגנה, אשר יזם את המהלכים ובידו היה להפסיקם. ב"הארץ", שלא נמנה עם אוהדי האצ"ל או לח"י, נכתב, למשל, כי "התנגשויות אלו בשעה זו הן בלתי רצויות ומסוכנות ... כלום דווקא עכשיו, ברגע הבלתי נוח ביותר, כשתפקידים חיוניים ביותר דורשים את כל מִרצם ]של המוסדות הלאומיים[, וסכנה מבחוץ קוראת לאיחוד הכוחות, הגיעה שעת הכושר לפתיחת חזית חדשה מבית?" עיתונים אחרים התבטאו גם הם באותה רוח.
קריאות להפסקת מלחמת האחים בארץ הגיעו גם ממנהיגיה של יהדות ארצות-הברית - במיוחד לאחר שדובר מחלקת המדינה ציין, כי התגרות בין ההגנה והאצ"ל יעמיידו בספק את כושר ההתגוננות היהודית בארץ. "קץ למלחמת האחים בארץ-ישראל", זו היתה כותרתו של המאמר הראשי באחד העיתונים החשובים של ניו יורק. באותו מאמר הובע צער רב על המלחמה הגלויה הנטושה בין ההגנה והאצ"ל ועל השימוש בדרכים לא-יהודיות כמו חטיפות, יריות ושפיכות-דמים.
הביקורת על הפעולות נגד האצ"ל, הלכה וגברה גם בשורות ההגנה, ומספר החברים שסירבו להשתתף בפעולות אלו הלך וגדל. לכך נוספה ההפתעה של ראשי ההגנה מן התגובה של האצ"ל על ההתקפות נגד אנשיו. אפשר שהם קיוו שהאצ"ל יבליג גם הפעם, כפי שקרה שנתיים לפני כן, אבל בוודאי לא ציפו לתגובה כל-כך נמרצת.
בישיבתה של הנהלת הסוכנות היהודית, ב-2 בנובמבר, הוחלט להגביל את ההפרעות לאצ"ל לשני תחומים בלבד - התרמת כספים ("סחיטות") והפעולה בבתי-הספר - וזאת "בצורה שלא תגביר את המריבה הפנימית".
בכרוז של ההגנה, שכותרתו: "מאת חבר ההגנה אל חבר אחד הארגונים הפורשים", נאמר, בין היתר:

השעה הנוכחית היא שעה גדולה לסכנות ולסיכויים. הסכנות והסיכויים כרוכים אלה באלה. סגר המדינה העברית איננו עוד חזון של ימות-המשיח - אלא תוכנית העשויה להתממש בזמן הקרוב ...
המייחלים לכישלוננו אינם מועטים. בריטניה תעשה כל שביכולתה כדי להכשיל אותנו. מדינות ערב משחיזות את הסכינים, האם גם בקרב היישוב העברי עצמו יקומו מכשולים ומהרסים?


בהמשך, קורא הכרוז למתינות ביחסים בין הארגונים, לפירוקם של הארגונים הפורשים ולהצטרפות חבריהם לארגון ההגנה - צבא האומה.
לאור כל הדברים האלה, החליטה מפקדת ההגנה למתן את פעולותיה נגד האצ"ל ולח"י. בספר תולדות ההגנה נאמר,בין היתר: 1



הוחלט לצמצם ככל האפשר את החזית הפנימית, ובהתאם לכך ניתנו הוראות להפסיק את ההתנגשויות עם מדביקי הכרוזים ולהסתפק בהורדת כרוזים לאחר מעשה.


תגובת האצ"ל לפנייה הציבורית להפסקת מעשי האיבה הפנימיים ביישוב, התפרסמה בשידור של "קול ציון הלוחמת", ב-2 בנובמבר: "...אנחנו איננו מעוניינים ואיננו נלהבים להוריד מהלומות על ראשים עבריים; לא לכך נוצרנו. אבל אין בדעתנו לסבול שאחרים יורידו מהלומות על ראשי חברינו; גם לכך לא נוצרנו. אם ההגנה תנהג לפי רגש האחריות, שחודש אצלה בשבוע שעבר, לא נתקיף אותה, כמובן ...". כחודש לאחר מכן, פורסם כרוז של האצ"ל ובו נאמר, בין השאר: 2

צו השעה - אחדות הכוחות

אל העם ואל הנוער!
האויב הנאצו-בריטי זומם להטיל את הארץ למערבולת דמים.
ג'מאל חוסייני, סוכנו של היטלר ושל בווין, מאיים עלינו במלחמת השמדה.
מול המזימה והאיום עולה הצו:
אחדות לוחמת!
המערכה היא בלתי נמנעת ...
במלחמה זו נעמוד כולנו כגוש פלדה.
אנו, חלוצי האומה הלוחמת, מוכנים להושיט ידינו גם לרודפינו מיום האתמול ...

הערות:


1. סת"ה, ג', עמוד 1060.
2. מנחם בגין, במחתרת, ד', עמוד 85.