חזרה לחטיפות

ב-4 בינואר 1948, בשעה 11.00 בערב, חזר עמוס גולדבלט לביתו שברחוב הרצל ברמת-גן, ונתקל בצעירים רעולי-פנים שהכניסוהו בכוח למכונית. אמו, ששמעה את קריאתו "אמא", יצאה לרחוב והספיקה לראות את המכונית המתרחקת. החוטפים היו אנשי ההגנה והחטיפה היתה קשורה לפריצת אחד ממחסני הנשק של ארגון זה.
בתגובה לחטיפתו של עמוס גולדבלט, פרצו אנשי אצ"ל לביתו של א' רבינוביץ, ממפקדי ההגנה במקום, וחטפוהו. החוטפים הודיעו לרבינוביץ כי הוא בן-ערובה וישוחרר ברגע שחבריו ישחררו את גולדבלט. ואמנם לא חלפו 24 שעות, ועמוס גולדבלט שוחרר, בפנים חבולות. למחרת היום שוחרר גם א' רבינוביץ. בכך תמה פרשת החטיפות ברמת-גן, שעוררה התמרמרות רבה בקרב תושבי המקום.


פרשת ידידיה סגל

היחסים בין ההגנה והאצ"ל בחיפה היו מתוחים במיוחד. הפעולות היזומות שנקט האצ"ל נגד הערבים, היו לצנינים בעיני מפקדת ההגנה בעיר זו, שהחליטה להעניש את הנוגעים בדבר. יחידות של ההגנה פרצו אפוא לבתיהם של כמה ממפקדי האצ"ל והיכום. בעיתון "המשקיף" מ-2.1.48 דווח, למשל, על קבוצת אלמונים מזוינים שחטפו את חיים רדיקוביץ. הצעיר הוכה על-ידם ושוחרר אחר-כך בשדה בקרבת שכונת כרמליה. בתגובה להכאת אנשי אצ"ל, הוכו כמה ממפקדי ההגנה בעיר, ביניהם גם מפקד בכיר בנוה-שאנן.
ממכות עברה ההגנה לחטיפות. ביום ראשון, 11 בינואר, חטפו אנשי "המחלקה המיוחדת" של ההגנה את משה לוי, סגן מפקד הח"ק בחיפה, בשעה שסייר בעיר התחתית. הוא הוכנס למכונית, הושכב על הרצפה כדי שלא יוכלו לראות אותו מבחוץ והוסע לבית בודד בשכונת אחוזה. לדברי אנשי ההגנה, חטיפתו של לוי בוצעה כדי למנוע מן האצ"ל לבצע פעולה נגד הערבים שתוכננה לאותו יום. לוי נחקר תוך עינויים במשך כל הלילה; הוא נשאל על מקומם של מחסני נשק, שמות מפקדים בכירים ועוד, אולם סירב לשתף-פעולה עם חוקריו. לפני עלות השחר, שוחרר ממעצרו.
בטרם נודע דבר שחרורו של לוי, חטפו אנשי האצ"ל כבן ערובה, את דניאל קמנצקי, ממפקדי ההגנה בעיר. קמינצקי הועבר לבית לא-גמור בהדר-הכרמל, ולאחר מכן לזכרון-יעקב, ושם הוחזק בביתו של אחד מחברי האצ"ל. בינתיים הגיעה ההגנה אל הבית הלא-גמור שבהדר-הכרמל, ומשלא מצאה שם את קמינצקי, חטפה את ידידיה סגל, מפקד צעיר באצ"ל, ששימש שומר במקום. במקביל, חטפה יחידה אחרת של אנשי ההגנה את יחיאל שרון. שני החטופים הועברו לחדר-מעצר של ההגנה, על הכרמל. הם נחקרו תוך שימוש בעינויים קשים ונכבלו כדי שלא יוכלו לברוח. למחרת פנה מפקד ההגנה בחיפה אל מפקד האצ"ל בעיר בהצעה בכתב לשחרר את החטופים משני הצדדים בעת ובעונה אחת. מפקד האצ"ל קיבל את ההצעה ומכונית נשלחה לזכרון-יעקב כדי לשחרר את דניאל קמינצקי. בו ביום שוחרר גם יחיאל שרון, אולם ידידיה סגל לא חזר לביתו.
גופתו של ידידיה סגל נמצאה למחרת ליד הכפר הערבי טירה, כשעל הגופה נראו סימני מכות וחבלות. כעבור מספר ימים פרסמה ההגנה את גרסתה לפרשת חטיפתו ומותו של סגל: 1
אנשי ההגנה עצרו את ידידיה סגל והעבירו אותו ל'קייטנה' בהר הכרמל, ששימשה כעין בית-מעצר לאסירים של ההגנה. כאן נחקר תוך שימוש באלימות ונכבל ... לפנות בוקר ביקש סגל רשות לעזוב את החדר, על-מנת לעשות את צרכיו. הדבר ניתן לו. סגל התחמק משומריו וברח במורד ההר לעבר הכפר הערבי טירה. האחראי לשמירה ירה לעברו, אך הוא נעלם בחשיכה שעטתה בשעת בוקר זו את ההר.

במלים אחרות, לטענת ההגנה, טעה ידידיה סגל בדרכו, ובמקום ללכת לחיפה, הגיע לטירה. יותר מכך "אנשי הכפר גילו צעיר יהודי שהתנהגותו היתה חשודה בעיניהם. הם תפסוהו ודקרוהו".
מפקדת האצ"ל לא קיבלה את הטענות האלה. ראשית, טען האצ"ל בכרוז שהפיץ ברבים, אנשי ההגנה נהגו לכבול את עציריהם והכריחו אותם לעשות את צרכיהם בחדר-המעצר, ומכאן שלסגל לא היתה כל אפשרות לברוח ממעצרו. נוסף לזאת, אם ברח, לא ייתכן כי טעה בדרכו שכן סגל הכיר היטב את הסביבה וידע במדויק היכן הכפר הערבי טירה והיכן מצויה חיפה. המסקנה המתבקשת היתה אפוא שידידיה סגל מת במהלך החקירה, והאחראים לכך ניסו לחפות על מעשיהם בכך שהשליכו את גופתו ליד טירה ובדו את סיפור הבריחה.
מפקדת האצ"ל דרשה להקים ועדת חקירה אובייקטיבית, לבירור הפרשה, ובינתיים הִשעה האצ"ל את המשך המשא-והמתן עם ההגנה. הנהלת הסוכנות היהודית נענתה לדרישת האצ"ל ומינתה ועדת חקירה, שכללה את: יצחק גרינבוים, הרב י"ל פישמן ומשה שפירא, אלא שוועדה זו לא הצליחה להגיע למסקנות ברורות באשר למותו של ידידיה סגל; לא נמצאו לה הוכחות לכך שההגנה רצחה את ידידיה סגל וגם לא לכך שערביי טירה עשו זאת. מסקנות הוועדה, שלא פורסמו ברבים, אפשרו לכל צד להחזיק בגרסתו, והמשא מתן שב והתחדש.


ההסכם מבשיל

בינואר 1948 החריפו הערבים את התקפותיהם על ישובים יהודים מבודדים ואת הפיגועים בנתיבי התחבורה הבין-עירוניים. ירושלים הושמה במצור והשיירות שנסעו אליה, נתקלו באש הכנופיות הערביות וחלקן נאלצו לחזור על עקבותיהן. בגליל ובנגב לא היה טוב בהרבה ומספר הקורבנות הלך וגדל. בחודש זה נהרגו ברחבי הארץ 175 יהודים.

אם בינואר חלה הפוגה בהתנגשויות בין ההגנה והאצ"ל, הנה הן חזרו והתחדשו בחריפות רבה בפברואר. חלקן נקשר במגבית עממית של האצ"ל, "קרן הברזל", שהקיפה את כל הארץ ונערכה על בסיס התנדבותי, ללא הפעלת אמצעי לחץ ואלימות. להתרמה קדמה מערכת הסברה מקיפה ובמסגרתה שידור מיוחד של תחנת "קול ציון הלוחמת" בכיכר מוגרבי בתל-אביב. הכוונה היתה להפעיל את המשדר מבית לא-גמור ברחוב פינסקר, אבל בבוא השַדרים לבניין, התברר שאנשי ההגנה הקדימו ותפסו אותו, וכל האזור מוקף באנשים חמושים. השַדרים החליטו להימנע מהתנגשות עם ההגנה וחיפשו מקום אחר לפעילותם. בינתיים התמלאה הכיכר באלפים שבאו לשמוע את דבר האצ"ל. אנשי ההגנה פנו אל הקהל הרב וביקשו ממנו להתפזר, אולם הנאספים לא נענו להם, ואפילו פתחו בקריאות מחאה נגד ההגנה, המנסה למנוע את השידור של האצ"ל. "מפקד ההגנה פקד לזרוק בהמון רימוני הפחדה" 2 ועשרות נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי. משהגיעה למקום תגבורת של אנשי אצ"ל, נסוגו אנשי ההגנה והשידור התקיים ללא הפרעה. האירוע כולו עורר תגובות קשות בציבור ולמחרת היום יצאה הוראה מטעם הפיקוד העליון של ההגנה, שלא להפריע עוד להתרמה ל"קרן הברזל".
בעוד הקרבות משתוללים ברחבי הארץ, עצרו הבריטים אנשי מגן עברים והאשימו אותם בהחזקת נשק ללא רישיון. הם אף המשיכו להפעיל את בית-הדין הצבאי, בשכונת טלביה בירושלים, וב-3 בפברואר נידונו בו אנשי ההגנה לחמש שנות מאסר. האצ"ל, שראה בבית-הדין הצבאי הזה את סמל השלטון הבריטי בארץ, החליט לפוצץ את הבניין ולהפסיק בכך את משפטי הראווה הצבאיים. דבר ההתקפה נודע להגנה, שהחליטה למנוע את ביצועה. בשעה שיחידת האצ"ל התקרבה למקום, תפסו אנשי ההגנה את אחת מחוליות החיפוי, עצרו שניים מאנשיה, החרימו את מקלע הברן שהיה ברשותם, וסיכלו את פיצוץ הבניין. מפקדת האצ"ל בירושלים דרשה מההגנה להחזיר את הנשק שהוחרם מיידי לוחמי האצ"ל, ומשלא נענתה, פרצו אנשי אצ"ל למחסן של ההגנה והחרימו מקלע ברן. בעקבות המקרה הזה, נפגשו נציגי האצ"ל וההגנה, והחליטו שכול ארגון יחזיר את הנשק שאנשיו החרימו, ובכך באה הפרשה לסיומה.
לאחר תקרית זו, החליט בן-גוריון לפרק את היחידות המיוחדות שעסקו בפעולות נגד האצ"ל ולח"י. לא נותרו מהן אלא חמישה קציני ביצוע: בחיפה, באזור התיכון, בתל-אביב, בדרום (ראשון-לציון ורחובות) ובירושלים. 3
ב-9 באפריל, כבשו לוחמי האצ"ל ולח"י, באישור ההגנה, את הכפר הערבי דיר-יאסין. באותם ימים התכנס הוועד הפועל הציוני, לדון, בין השאר, בהסכם עם האצ"ל. הדיונים נמשכו שבוע ימים ובן-גוריון גייס את תומכיו לטרפד את ההסכם. הדי פרשת דיר-יאסין 4 העיבה על הדיונים, ושני הצדדים השתמשו בה כדי לחזק את עמדתם. שוללי ההסכם אמרו: "ראו למה מסוגלים ה'פורשים'. אין לעשות אִתם הסכם". לעומתם טענו המחייבים: "ראו מה קורה כאשר אין הסכם וה'פורשים' פועלים לבדם". בסופו של דבר אישר הוועד הפועל הציוני את ההסכם עם האצ"ל; 23 נציגי מפא"י ומפ"ם הצביעו נגד ההסכם, אבל 39 הנציגים של יתר המפלגות הצביעו בעד ההסכם ובן-גוריון נותר במיעוט בשאלה זו.

ואלה סעיפי ההסכם:
א. עמדות האצ"ל תהיינה נתונות למרותו של מפקד החזית הממונה מטעם ההגנה שיעביר למפקדיהן את הוראותיו באמצעות מפקד שיתמנה על-ידי האצ"ל.
ב. תוכניות ההתקפה בחזית א' (הערבית) ותוכניות התגובה בחזית ב' (הבריטית)
תהיינה טעונות אישור מוקדם. פרטיהן, ביחס לאובייקט ולזמן, יתבררו בפגישות אישיות של הנציגים והמומחים. כמו כן יהיה האצ"ל מוכן לבצע תוכניות שתוטלנה עליו.
ג. את חברי האצ"ל יחייב העיקרון של התנגדות לניסיון לפרוק מעליהם את נשקם. בנסיבות מיוחדות יתחשבו חברי האצ"ל, הניצבים בעמדות מהגן, במצבן של עמדות ההגנה הקרובות.
ד. לא תבוצענה פעולות החרמה של כסף בשטח הניתן לשמירה יהודית. מאידך לא יופרע האצ"ל באוסף כספים חפשי והמוסדות יאשרו, הן בארץ והן בתפוצות הגולה, כי אין אצ"ל מקבל מהם כל הקצבה מן המגביות הנערכות לצרכי הביטחון הכלליים.
ה. התוכניות לרכישת נשק תעובדנה מתוך התייעצות משותפת ותבוצענה מתוך הסכמה הדדית.
ו. ההסדר העקרוני הזה יהיה טעון, בטרם ייכנס לתוקפו, הבהרה ביחס לאי-אלה פרטים. על הנציגים והמומחים יוטל להבהיר פרטים אלה.


לקראת הסוף ...

ההסכם בין האצ"ל וההגנה לא כלל את לח"י, שאנשיו המשיכו לפעול באופן עצמאי. בתחילת חודש מאי 1948 החלו הבריטים להזרים תגבורת צבאית לארץ-ישראל והתעורר החשש שהם מתכוונים להשתלט מחדש על הארץ. לח"י יצא בהודעה פומבית, לפיה : "הננו מכריזים על הפסקת ההפוגה וחידוש המלחמה הישירה באויב הבריטי". ההגנה החליטה למנוע את הפעולה העצמאית של לח"י, "ומאחר שבחיפה נמצא אז הבסיס הבריטי הגדול האחרון בארץ, נתן מפקד ההגנה בחיפה הוראה לעצור את מפקד לח"י בעיר". 5 ב-7 במאי פרצו יחידות של ההגנה לדירותיהם של ארבעה מראשי לח"י בחיפה: משה קסטנבוים (מפקד לח"י בעיר), שמעון שימנסקי, יפה וישראל תבואה. הארבעה נחטפו והובאו לנווה-שאנן, שם נאמר להם כי חטיפתם נעשתה כדי למנוע מלח"י לפעול בחיפה. אחר-כך הועברו החטופים לקיבוץ בית-אורן, שם "זיהה קסטנבוים את אחד השומרים כאחיה של אחת הבנות שלנו. הוא ביקשו בלחש למסור דרישת שלום לבחורה, ובדרך זאת נודע לנו בחוץ מקום הימצאם של הנחטפים. למחרת ניסה יורם להגיע בראש קבוצה לשטח הקיבוץ כדי לשחררם, אולם טנדר של הקיבוץ הבחין במונית חשודה, וחזר מהר למשק. הושמעה צפירת אזעקה וכל אנשי הקיבוץ יצאו לעמדות". 6 לאחר ניסיון הסרק לשחרר את החטופים, הם הועברו לקיבוץ משמר-הים. בינתיים הוחלט בלח"י לחטוף ארבעה מפקדים בכירים של ההגנה ולהחזיקם כבני-ערובה עד לשחרורם של חטופי חיפה. בין הארבעה היו יוסף אבידר (רוכל), חבר המטה הארצי של ההגנה, וכן מנחם ברבש, מראשי שירות המודיעין של ההגנה בתל-אביב. כאשר נודע על כך לבן-גוריון, הוא הטיל על לוי אשכול ליצור מגע עם לח"י כדי להביא לשחרור החטופים. ואמנם, כעבור יומיים הצליח אשכול במשימתו וכל החטופים שוחררו ממעצרם.

הערות:


1. סת"ה, ג', עמוד 1555.
2. סת"ה, ג', עמוד 1549.
3. דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 200.
4. פרטים על פרשת דיר-יאסין, ראה ספרו של המחבר "בלהב המרד" בהוצאת משרד הביטחון.
5. סת"ה, ג', עמוד 1546.
6. יעקב בנאי (מזל), חיילים אלמונים, עמוד 605.