קובץ 15


התוכן:

[רבי נחמן מקוסוב]
[שינוסו כולם]
[בקהילת סלוצק]
[שני מופתים]
[עלילת דם]
[שטר חוב של מת]
[קברו של ר' דוד פורקעס]
[גניבת הלולקע]
[יום כיפור בשדה]

[רבי נחמן מקוסוב]

שמעתי מהרב דקהילתנו, שהרב החסיד המפורסם מורנו נחמן מקוסוב היה מחזיק כפר אחד, והיה שולח לעיר אל בני החבורה קדישא לכל אחד ואחד מה שצריכין לתקן בזה העולם מחטאיו. והיה הכל אמת, אך שחרה להם מאוד על הנביאות, כי היה תנאי ביניהם שלא יתנבא שום אחד מהם. ורצו לשלוח אחד מהם לשאול מה זה, וענה הרב המוכיח דקהילת-קודש פולנאה: אני אסע אליו, שאני צריך אליו בלי זה, ואשאל אותו. כי היה מלמד בניו והיו על שולחנו, והוא היה שולח לו קמח ותבואה, וזה זמן רב שלא שלח לו.

ונסע הרב המוכיח אליו, ולא מצא אותו בביתו. וראה עגלה מוכנת, ושאל עליו, ואמרו שהלך לכפר, והמתין עליו, וכשבא ראה אותו טוען טעינה גדולה של תבן על כתפיו.
ואמר המוכיח אליו בזה הלשון: משוגנער נחמן! אתה בעצמך צריך לשאת תבן, ולא היה לך לצוות לעבד הכנעני שלך לשאת את התבן הלז?
והשיב לו רבי נחמן: אתה המשוגע! הרי אמרה תורה "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת", ואתה אמרת לכבד את העבד כנעני במצוה זו. ונשתתק המוכיח כי יפה אמר.

והסוסים של רבי נחמן זכרונו לברכה היו חבושים בעגלה ללכת לעיר.
ואמר לו המוכיח: למה לא שלחת לי קמח.
והשיב לו: ראה שהעגלה מוכנת לנסוע בעצמו עם הקמח בשבילך.

ואחר-כך שאל אותו: מה זה שאתה מתנבא?
והשיב לו: לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, שאתה יודע המעשה שישבתי בסעודה שלישית אצל הרב רבי משה אב-בית-דין דקהילת-קודש קיטב, והיו מאחרים בתוך הלילה, והשוחט היה מאנשי החבורה וישב גם כן שם, ובא קצב אחד ושמו ליב, המכונה ליב גליץ, וקרא את השוחט לשחוט פעם ושתים ושלוש, ולא רצה השוחט לילך כי תאב לשמוע דברי אלוקים חיים, וזו הייתה תמיד שיחתם איך לעבוד השם. וכשראה הקצב שהשוחט אינו רוצה לילך ולהפרד משם, אמר בלבו: אביא נר ואבלבל אותו ויתפללו תפלת ערבית וילך השוחט לשחוט. וכן עשה. וכשהביא נר כעס עליו הרב והחרים אותו, ומת הקצב.

וראיתי בחלום שהלכתי אצל בית-הכנסת אחד ושמעתי אחד דורש דברי-תורה, ורצתי לבית-הכנסת, וכשבאתי לפתח בית-הכנסת הכרתי בו שהוא קלפה, כי הרב אמר שהיה להם סימן לידע אם זה המת עצמו או לאו, ורצתי אליו, ועכב אותי אבי ואמר: עוד תביש אדם, כי היה מעשה בהקיץ שגרש חמי זכרונו לברכה פעם אחת דרשן אחד מן הדרשה, ושמעתי מיד אבי, ורקקתי בפניו, ונשאר עומד ערום רק מטפחת נגד הערוה, והכרתי אותו שזה הקצב. ואמרתי לו: ליב, מאין לקחת את הדברי-תורה?
והשיב: מחמת החרם אין דנין אותי, ואני הולך סביב הגן-עדן ושומע מה שלומדים בפנים, ואין אני יכול לבוא לא לגיהנום ולא לגן-עדן, על-כן אני מבקש ממעלתכם שתאמרו להרב להתיר אותי מן החרם ואדע מה סופי.
ואמרתי לו: אם תאמר לי מה שצריך כל אחד מאנשי חבורתנו לתקן, אראה להתיר חרם שלך. והגיד לי על כל אחד ואחד מה שצריכין לתקן. וזה הוא מה ששלחתי לכם.

ושאלתי: מה יש לי לתקן? והוליך אותי לבית אחד, והראה לי גוי אחד מוטל מת, ואמר לי: זה אתה צריך לתקן.
והמעשה היה, שפעם אחת נסע רבי נחמן ז"ל לדרך ולן בכפר ולא רצה להתאכסן אצל יהודי, טעמו לא ידעתי, ונתן פלעשיל (בקבוק) יי"ש לגוי הנ"ל והתאכסן שם, ונתן מספוא לסוסיו. ובלילה שמע מן הגוי דברים של בינו לבינה ולא יכול להתאפק מן הרהור, וראה קרי רחמנא לצלן, והתענה על זה משבת לשבת והרג את הקלפה, אבל עדין נשארה הרשימה, ואמר שזה צריך לתקן. והתחיל לבכות. ואחר-כך ראה ונדמה לו כמו חרב תלויה על הכותל, ולקחתי החרב וחתכתי הגוי לשתים, ואמר כי כבר תקנת בזה, על-כן רציתי לנסוע, ומאחר שבאת אלי אין אני צריך לנסוע, ותראה שיתירו לו החרם, והילך קמח ולך לשלום.

[שינוסו כולם]

שמעתי מחמי זכרונו לברכה: פעם אחת קודם הבריחה הראשונה, שהיה קודם לבריחה הזאת שהייתה בימינו, שהיה בערב-שבת-קודש אחר חצות בעת שהיו כולם מבשלים תבשילי שבת לכבוד שבת, שלח הבעל-שם-טוב לכל אנשי העיר שינוסו כולם. והוא נס תכף כדי לקבל שבת מקודם כדרכו. והיו לו סוסים טובים, והדרך לא הייתה רחוקה רק פרסה אחת אל הנהר דנסטר. ועבר את הנהר וקיבל שבת. וכל העיר סננו המרק מן הבשר וברחו גם כן מעבר לדנסטר, רק קצת איחרו שהוצרכו להדליק נרות של שבת על המעבר, ותהלה לאל שכולם ניצלו.
וביום השבת באו הלסטים לעיר ולא מצאו היהודים.
ואינו ידוע לי אם היה המעשה בקהילת-קודש טלוסט או בקהילת-קודש קולימיע, כי דר אחר-כך בקהילת-קודש קולימיע.

[בקהילת סלוצק]

שמעתי מהרב דקהילתנו זכרונו לברכה: כשהיה הבעל-שם-טוב אצל הדירזאווצעס (החוכרים) דקהילת-קודש סלוצק, אשר שם אחד רבי שמואל ושם השני רבי גדליה, ושם אשת רבי שמואל טיבעלע, והיא הפצירה בבעלה לשלוח אחר הבעל-שם-טוב, כי בנו בית-חומה ויראו לדור בתוכו. ושלחו אחריו ובא אצלם. ולא היו האנשים בביתם, ורצתה לעשות סעודה, ואמר שצריך לראות הסכין, והוצרך השוחט לבוא ולהראות לו הסכין.

ולאנשי העיר חרה עד מאוד, איך מלאו לבו לראות הסכין אצל השוחט דמתא, ובפרט בקהילה גדולה, אבל לא יכלו לעשות לו מאומה כי הנגידה צותה כן. ובמנחה שמעו שהוא מתפלל נוסח ספרד חרה להם יותר, וכשבא רבי שמואל לביתו הלשינו עליו, והשיבם: אין דרך-ארץ לעשות לו שום דבר בלי תואנה. גם קודם המנחה הוליכה אותו אל הבנינים, ובכמה מקומות עשה תנועות כאלו רואה איזה דבר, והם חשדוהו בדבר שקר, כי היו שם ממש כל העיר. ואמר לאשתו כי הוא רוצה לנסות אותו בדבר אחד, ושכחתי הדבר.

והבעל-שם-טוב שמע מאכסניה דבר זה מה שהוא מדבר עמה במיטה, ושלח הבעל-שם-טוב את המשרת שתבוא תכף ואל יחוש מן השומרים שעומדים שם. ותכף ומיד קמה ממשכבה שלה והלכה, והבעל מנע אותה מלילך, אבל היא לא השגיחה עליו והלכה. וכשבאה רמז אליה הבעל-שם-טוב: השוטה רוצה לנסות אותי! ונתיראה מאוד, ופיסה את הבעל-שם-טוב עד שנתפיס. וכשבאה לביתה ספרה לבעלה, ונעשה חשוב בעיניו.

ולמחרת עשה בשבילו סעודה, ודיבר עמו על אודות הליכות ארץ הקודש, כי היה רוצה שישלח אותו ביבשה. ושאל להבעל-שם-טוב כמה הוצאות צריך על זה, והשיב כי צריך ששים אלף להוצאה והשיב לו: דבר קטן הוא אצלי. והבטיחו שישלם לו מעות בכל שנה לפרנסתו. והבעל-שם-טוב השיב כי אינו חושש לפרנסתו, כי העיקר שיזכה להיות שם בארץ הקודש.
והבעל-שם-טוב ישב שמה לערך שלושה שבועות.

פעם אחת שאלה האישה טיבעלע הנ"ל להבעל-שם-טוב: עד היכן יאריכו ימי המזל? וגער בה הבעל-שם-טוב ואמר לה שאין שואלים דברים כאלו. והפצירה בו מאוד, וסגר עיניו רגע אחד ואמר: יאריכו עשרים ושתים שנים. וכששמע בעלה דבר זה נתמלא עליו חימה.

וארע עוד דבר, שאצל אחד מן הנגידים היה ילד חולה, ובא אל הבעל-שם-טוב ואמר שיחיה, ואחר-כך ראה שימות, והבין שירצו לעשות לו בושה, ונסע משם בחצי הלילה בקפיצת הארץ לערך חמש-עשרה פרסאות, עד שיצא מגבולם אל ממלכה אחרת. ובאו לכפר אחד ויצאו מהכפר. ובתוך הכפר או העיר נסע כדרך כל הארץ, וכשיצאו מכפר זה הגיעו תכף לכפר אחר. ושאל אותו רבי צבי סופר: מה זאת? ולא השיב לו כלום, כי לא היה רשאי להפסיק, רק דחה אותו ביד. כן שמעתי מהרב הנ"ל כמה פעמים שאין להפסיק.

וכשבאו לגבול אחר ועמד לנוח, כתב אגרת:
תדע נאמנה כי הייתי יכול ליתן לי עצה שלא תוכל לעשות לי מאומה, רק שיראתי שלא יזיק לי זה במקום אחר, על-כן סרתי מעליך. ולא יפול דבר אחד מדברי כאשר אמרתי, שאחר עשרים ושתים שנים יהיה לך מפלה מעבד שלך. וחתם בסוף: נאום ישראל בעל-שם-טוב עבד ה'.
ושלח אגרת הנ"ל עם שליח מיוחד. וחרה לרבי שמואל עד מאוד, והיה רבי שמואל מתביש להראות האגרת לאחרים רק הראה את חתימתו.

[שני מופתים]

שמעתי מאנשים אחרים, שבא לביתו בשלושה ימים בקפיצת הארץ, אף-על-פי שהיו גשמים מרובים. כי מעשה זה היה קודם ראש-השנה, ונחץ לביתו על יום-טוב.
ושמעתי מאיש אחד מקהילתנו ושמו רבי אליעזר, והוא היה מעיר בערצע, ששבת הבעל-שם-טוב בחזרתו סמוך לעיר הנ"ל פחות מפרסה, ואמר לי שם הכפר ואיני זוכר אותו.
ובא הבעל-שם-טוב אל הכפר, וכשאמרו בבית הארענדע שבא הבעל-שם-טוב, רץ הארענדאר לחוץ כנגדו ושמח מאוד, כי לא היו לו בנים מעולם, ואמר בלבו: אפשר שתהיה לי פעולה. ונתן לו שלום.
ושאל הבעל-שם-טוב: אפשר שאשבות אצלכם?
והשיב להבעל-שם-טוב: אפשר ואפשר! ואני מבקש מרום מעלתו מאוד שישבות אצלי.
ושאל הבעל-שם-טוב: ויהיה אצלכם מנין? ומנה האנשים שבאו עמו ולא היו כי אם תשעה אנשים, ואמר להבעל-שם-טוב: שאין עמנו כי אם תשעה אנשים.
והשיב הבעל-שם-טוב: יהיה מנין!

ולא זז מן העגלה, וצווה לסע עם העגלה לפרוזדור של הבית, והיה השער נמוך מאוד ולא היה לשער משקוף מיוחד, כי אם העץ של הכותל היה מונח על שני הפצימין (קורות), והקומרין (גגון) של העגלה היו גבוהין, וכשנסע העבד לפרוזדור עיכב את הסוסים קודם שהגיע לקומרין.
ואמר הבעל-שם-טוב: למה עמדת? ונסע העבד, ונתעלה מעצמו המשקוף עם כל הבנין, ונכנסה העגלה עם הקומרין (ועל זה לא שאלתי איך יצא משם אחר-כך), וכל העולם עומדים ורואים פלא זה.
ושמח הארענדאר מאוד, ואמר בלבו: אם ירצה השם תהיה לי תרופה.

וכשהגיע אחר חצות היום, אמר שיתקבץ המניין לעמוד להתפלל, כמנהגו תמיד להתפלל בערב-שבת אחר חצות. ואמר: ידעתי כי יהיה בודאי מנין! ושחקו מאחורי כתפיו כי ראו שאין שם עשרה. ובתוך כך נפלה מחשבה לארענדאר, שיש מעבר הנהר ארענדע קטנה, ויש שם חולה איש אחד ערך עשר שנים שהוא חולה בלא כוח ידים ורגלים ובלא לשון, והוא שוכב כאבן דומם, רק שמלעיטין אותו מאכל מעט.
ואמר בעל-הבית להבעל-שם-טוב: אפשר סבורים אתם אותו? ואמר הבעל-שם-טוב: לכו קראו אותו שיבוא לכאן למניין! ונתן להם מקלו שייקח בידו ויבוא. והלכו אחריו, ולא קם ולא זע, וחזרו בידים ריקניות. ונטל הבעל-שם-טוב הכובע מעל ראשו ושלח אותם ואמר: הלבישוהו כובע שלי ומטה תתנו לו בידו ויבוא. וכן היה, שבא איש זה למניין.
וחי אחר זה עשר שנים והיה בריא כאולם. והשער הזה ראה רבי אליעזר הנ"ל אחר עשרים שנים, והראו לו הסימן עדין לא נפנה המשקוף על מקומו הראשון.

וכשראה הארענדאר את שני המופתים הגדולים והנוראים, וכשישבו לאכול התחיל לבקש לפני הבעל-שם-טוב ואמר: אני בשנים אמצעיות ואין לי בנים, ובעוד זמן-מה אהיה זקן ואינו ראוי להוליד, ומה יהיה התכלית שלי?
והשיב לו הבעל-שם-טוב: יהיו לך בנים!
ואחר זה חי עם אשתו עד שעלה לששים שנה, ומתה אשתו ונשא אישה אחרת והולידה לו שנים, ולא ידוע לי אם תאומים ואם יחידים.

הסוף של הדירזאווצעס שמעתי מרבי יצחק איזיק ז"ל כך: הדוכס של סלוצק היה רדזויל, ולוה מהם סך מעות, ולא יכלו לגבות ממנו, ויראו פן יבקש מהם עוד סך מעות בהלוואה, ועלה בדעתם לקבוע דירתם בעיר ברסלוי, ודברו עם המלך שייקח אותם תחת תקיפתו לקהילת-קודש ברסלוי, ונתנו לו החוב הנ"ל במתנה, והמלך יגבה ממנו ומנכסיו. ועשו כן, והלכו בספינה על המים, וכשבאו נגד קהילת-קודש סלונים אשר שם מושב הדוכס, ולקחו עמם שלוש חביות מעות להניח בקהילת-קודש ברסלוי, ונסע עימהם גם הפקיד שלהם, וכשהתקרבו לנמל הלך רבי שמואל עם הפקיד לאכסניא שלו והתקשט לילך לפני השר.

ובעוד שהוא היה מקשט עצמו ומלביש את עצמו, השתמט הפקיד ממנו, ופחד מאוד והלך במרוצה לדוכס. וכשראה אותו ראה שהפקיד עומד עם הדוכס בחדר לפנים מחדר, ומדבר עם הדוכס. בא אליו והכה את הפקיד על לחיו.
ענה הדוכס: מה שהכית אותו בפני, אף-על-פי שאינו מן הדרך-ארץ, אף-על-פי-כן אני מוחל לך זה, מפני שאתה בטוח ברוב אהבתי אליך, שאפילו אם הכית את בני בפני הייתי מוחל לך, אבל ענה תשובה על דבוריו. ולא היה לו פה להשיב.
ושלח הדוכס הנ"ל אל הספינה, ומצא כדבריו של הפקיד, ומיד נתפס בתפיסה. וצווה לשלוח לקהילת-קודש סלוצק דראגנס (חיילים רוכבים) עם שר המיור, וצווה למיור לחתום כל אשר להם הממון והחפצים.

וכשבא האיגרת מן הדוכס הנ"ל, נפל בלב המיור אימה, ואמר: שמא יתהפך הגלגל לטוב להם ויהיה לו שונא. ועשה עצמו כשיכור, וישן הרבה מאוד עד הלילה. וכשראה שישנים בכל העיר, הלך המיור בעצמו להאישה טיבעלע אשת רבי שמואל, והודיע לה מזה ושתפנה ותבער כל מה דאפשר, כי בבוקר ייחתם הכל.
שלחה את חתנה, וברח עם התכשיטין, ונעשה אחר-כך אב-בית-דין דקהילת-קודש ברסלוי, ומזה נתעשר מאוד והיה עשיר גדול.
ותפס כל משפחתם שיוכל למצוא, כי הם בעצמם הוכרחו לכתוב אגרת חתונה לכל הקרובים. וכששמעו על הדרך חזרו, ומי שלא שמע נתפס.
ובקשה מרת טיבעלע הנ"ל מאנשי העיר לשלוח להבעל-שם-טוב אולי יעזור להם בתפילתו. ואנשי העיר שונאים היו אותם, אף-על-פי-כן שלחו שליח מיוחד, ושמו דבריהם בפי השליח בסוד כמוס, שיבקש מהבעל-שם-טוב שלא יעזור להם. והיו שנים או שלושה ימים עד שגילה בקשת אנשי העיר, ואמר הבעל-שם-טוב: אני חיפשתי איזה דרך שאוכל לעזור להם, אבל מאחר שישראלים מבקשים שלא לעזור להם, לא אעזור להם.
והיה המעשה הזה אחר עשרים ושתים שנים שעברו, כפי שכתב אליו הבעל-שם-טוב.

[עלילת דם]

פעם אחת בשבת שקודם פסח התפלל הרב תפלת שחרית, ואחר התפילה הסיר הטלית ויצא לחוץ, והיו סבורים שהוא נצרך לנקביו.
כשהיה בחצר בית-הכנסת ראה שמוליכין דב ונערים רצים אחריו כדרכו, והלך גם הוא אחריו. אחרי זה הוליכו את הדוב מפתח שער חצר בית-הכנסת אל השוק, והלך גם הוא אחריו, ויפלא בעיני העם מאוד. והוליכו את הדוב עד נגד בית השופט. ואחרי זה קרע הדוב את החבל והיה כמשתגע, וברחו כל העם ההולכים אחריו מפני היראה שירוץ בכל העיר ויזיק בני-אדם. והרב עמד על עמדו.

והדוב רץ אל חצר השופט ונכנס לפרוזדור שלו ופתח דלת הבית בחוזקה, ומיד עמד הבעל-שם-טוב אצל החלון לראות מה יעשה לו, וגם כמה אנשים ורוב העולם עמדו אצל החלונות לראות המעשה שיעשה הדוב. ומיד הסיר הדוב את השולחן ממקומו, והגביה הרצפה, וחפר בקרקע עד שמצא ממזר אחד טמון תחת הקרקע. נטל משם את הממזר על שתי ידיו והגביהו לעין כל.

וצעק הרב: אתם עדים! כי היה רצונם להעליל על היהודים.
והלך לבית-הכנסת להשלים את התפילה.

[שטר חוב של מת]

פעם אחת בנסיעת הרב התאכסן בכפר אצל אחד מאנשיו, ועשה לכבודו סעודה גדולה. בין כך וכך דיבר הרב עמו על אודותיו כדרך העולם, אם יש פרנסה והאיך מעמדו, וסיפר לו מטוב מעמדו הכל כאשר לכל.
אמר הרב: יש לך סוסים טובים? אמר הרב, נלך לראות את הסוסים שלך. והלכו לארוותיהם, והוטב בעיניו סוס קטן, וביקש הרב את בעל הבית שיתן לו במתנה את הסוס.
והשיב לו: אדוני לא תבקש ממני הסוס הנ"ל, כי הוא יקר בעיני וחביב הוא מאוד, כי בכל עת ומקום קשה אשר לא ימשכו בקרון שלשה סוסים טובים, הוא מושך בעצמו, וכמה פעמים אירע לי כן, לכן נקבע אהבת הסוס בלבי.
אחרי שעה דברו עוד הפעם מטוב מעמדו, איך שיש לו גם כן חובות רבים על אנשים.
אמר הרב: בקשתי שתראה לפני שטרי החוב שלך.
והראה לפני כל השט"ח. וכאשר ראה שט"ח אחד, ביקש הרב ממנו שיתן לו השט"ח במתנה. והשיב: למה לו להסב זה השט"ח, אחרי שזה כמה שנים שמת הבע"ח, ולא נשאר אחריו כלום במה לסלק.
אמר הרב: אעפ"כ אני רוצה בזה.
ונתן לו השט"ח במתנה, ולקח השט"ח וקרע אותו לשני קרעים, ומחלו במחילה גמורה להמת.
אחר זה אמר הרב: לך נא וראה מה טיבו של הסוס. ויבוא וירא והנה הסוס מוטל מת. והבין כי לא דבר ריק הוא.
ואמר הרב, כי האיש אשר אתה היית נושה בו ולא היה לו במה לפרוע לך, נפסק דינו שיעשה לך נחת רוח, ויעבוד לך עבור המעות, ונתגלגל בסוס. ולכן עשה לך נחת רוח לעבוד עבודות קשות. וכאשר נמחל שעבודו, חזר למקומו ונפסקה חיות הסוס, ולכן מת מיד.

[קברו של ר' דוד פורקעס]

שמעתי מהרב דקהילתינו: פעם אחת היה הבעש"ט בקהילה קדושה פולנאי, ונסע מקהילה קדושה הנ"ל אל עיר חדש, והדרך הוא אצל בית הקברות של עיר חדש.

ראה הבעש"ט עמוד אש גדול עומד על קבר אחד, ושלח את המשרת שיראה על המצבה מי קבור שם, ונכתב שנקבר שם צדיק אחד הנקרא משה עבד ה'. ואמר הרב שאצלו יהיה נקבר איש אחד, ושמו ר' דוד.

והיה אצלם בעיר איש אחד הנקרא ר' דוד צערעס, ונתבהל מאוד כששמע דבר זה, שהוא סבור שעליו רמז הבעש"ט שהוא ימות. אמר לו הרב, אל תפחד, לא אתה הוא הדוד שאמרתי.

וכמו ערך י"ב שנים אחר פטירת הבעש"ט ז"ל, בא הרב דוד פורקעס לקהילה קדושה פולאני לשבת חזון, ועמד בעגלה שלו לפני הרב דקהילה קדושה הנ"ל, ונתראה פנים עמו, ונטל ממנו רשות שישבות על עיר חדש. ובא לבית הרב דשם ולא מצאו בביתו, כי נסע לדרך ושבת שם. והיה ר' דוד מתמה בעצמו כל יום השבת ואמר איני יודע מה אני עושה בכאן: הרב המגיה אינו בביתו, ואני לא באתי כי אם לקבל פני הרב, שהוא היה צדיק.

ובמוצאי שבת קודש, שהיה ט' באב, נחלש וקרא לחברה ועשה צוואה. ושכב על מיטתו ונפטר לעולמו ביום א', וקברו אותו אצל קבר ר' משה. וכשהיו בבית הקברות, ראו מה שנכתב על המצבה והיה לפלא בעיניהם. ויספר בכל העיר הפלא הזאת. אז נזכרה אמו של המוכיח מפולנאי, שהייתה זקנה ביותר, מדברי הבעש"ט, שאמר זה יותר מעשרים שנה, שאצל זה הקבר יוקבר ר' דוד, וראו כי דבר ה' הוא.

פעם אחת הלך הבעש"ט עם הרב מ' דוד פרקעס למרחץ ובהליכתם בא כנגדם איש יפה תואר קווצותיו סדורות לו תלתלים ולבוש בגדים נאים וכשבא האיש קרוב אליהם קפץ הבעש"ט לצדדין הרחק מאוד. כשעבר מלפנים חזר הבעש"ט העביר ידיו על עיניו ואמר ראה מי הוא מי שעבר לפנינו וראה שהוא אוד מוצל מאש בכל בקצותיו אכלה האש.

[גניבת הלולקע]

פעם אחת נסע הרב, ובדרך עישן את הלולקע [=מקטרת]. והיה ארוך מאוד, עד שהלולקע הייתה יוצאה מהעגלה. וכאשר נסעו כך, בא כנגדם שר אחד ושני אנשי חיל רוכבים על סוסים, ונטלו הלולקע ממנו ונסעו לדרכם. והרב נסע גם כן. ואחר שעה עמד הרב ואמר למשרתו, קח לך סוס אחד ותרכב עליו להשיג אנשי החיל, ותיקח מהם הלולקע, וכן עשה. וכשהשיגם, ראה שהם יושבים על סוסיהם וישנים. לקח הלולקע והלך כדרכו.

[יום כיפור בשדה]

פעם אחת נסע אחד על יום הכיפורים להבעש"ט, והנה יום קודם ערב יום כפור נסע האיש כל היום וכל הלילה, בכדי למהר נסיעתו לשם, ובא לאור הבוקר של ערב יום כיפור פרסה אחת סמוך לעיר מזיבוז.

אמר לנפשו, הנה הוא סמוך לעיר, והסוס נתייגע מאוד כי נסע כל הלילה - אעמוד בכאן להתפלל ובין כך ירעה הסוס. אחר התפילה גברה עליו השינה. אמר בלבו: מה בכך אם אישן בכאן שעות שתים. הנה הסוס ינוח מיגיעו, ואז אחר כך אסע במהירות ואיך שיהיה בוודאי אבוא קודם חצות היום לעיר. ושכב על העגלה, ונרדם בשינה מאוד.

כשניעור משנתו, ראה שהוא בין השמשות של יום הכיפורים. ונצטער הרבה מאוד, כי אחרי כל היגיעות שיגע ליסע להבעש"ט על יום כיפור, מוכרח הוא להיום יום כיפור על פני השדה לבדו, סמוך לעיר. ובפשיעתו וצעק ובכה במר לבו כל הלילה וכל היום.

במוצאי יום כיפור נסע במהירות להבעש"ט במר נפשו, וכשבא להבעש"ט, עשה צחוק ממנו. והעניין היה שהוא היה צריך להעלות בתפילתו תפילת עם שבשדות. ומן השמים הכריחו אותו לכך.