שמעתי מאיש אחד ששמע מפי הסופר רבי צבי זכרונו לברכה, שהבעל שם טוב נשתדך עם המפורסם רבי זאב קיצעס ביתום ויתומה שגידלו בביתם. היתומה נתגדלה בבית הבעל שם טוב והיתום נתגדל בבית רבי זאב הנ"ל, ופסק הבעל שם טוב שני מאות זהובים לנדן.

ובהגיע זמן החתונה, וקודם הבעדעקענס, אמר מורנו רבי זאב זכרונו לברכה להבעל שם טוב זכרונו לברכה, שלא ילך עם החתן לבעדעקענס עד שיסלק שתי מאות הזהובים שפסק. והיה בעיני הבעל שם טוב כמצחק ואמר: אינך מאמין לי הסך הלז?! והשיב לו: בהימנותא דידי (בנאמנות שלי) שלא אשנה מדיבורי, כי אני צריך להחזיק החתן אצלי ללמוד עימו, ואם אין קמח אין תורה. בתוך כך בא לבית הבעל שם טוב רבי ליב קרמינר, והושיבו הבעל שם טוב בכבוד, וציווה ליתן לו צלוחית יין לשתות, וברך עליו, וענה הבעל שם טוב אמן.

ואחר כך התחיל רבי ליב הנ"ל וסיפר להבעל שם טוב על סיבת ביאתו, שהקומיסר על העיר שלח אחריו והראה לו איגרת מאדון אחד רחוק מקהילת קודש מז'בוז' שמונה פרסאות, שכתב אליו שהבעל שם טוב חייב לו אלף זהובים מפדיון שבויים, וכפי השטר חוב שתחת ידו שיסלק לו תכף ומיד דווקא. ואמר הקומיסר כשלא יסלק לו תכף יוביל אותו בשלשלאות של ברזל לאדון הנ"ל, ושלחו להודיע לו שיסלק לו תכף ומיד. וכששמע דברים האלו מפיו, קרא הבעל שם טוב תכף לעבדו בקול גדול לאסור מרכבתו. ואמר לרבי ליב: תכף ומיד תיסע לאדון הנ"ל ותסלק לאדון הסך הנ"ל, ותזדרז לבוא על הבעדעקנס, ולא הניחו לילך לביתו. והיה נפלא בעיניו, אך לא השיבו דבר, ונסע תכף לאדון הנ"ל.

ובאם הדרך, בקרעטשמע (בית מרזח) אחת, היה לו מודע ומכיר, והתראה פניו עימו, וסיפר לו עסק נסיעתו, אך היה נחפז מאוד לדרכו. והיה פלא לבעל הקרעטשמר. ונסע ובא לאדון בצהרים בעת קביעות הסעודה שלהם, והמתין עד גמר הסעודה ובא לבית האדון. ושאל האדון תכף אם הביא לו מעות מן הבעל שם טוב, והשיב לו: הן! הושיבו בכבוד ונתן לו מי דבש לשתות. והיה תמה בלבו באיזה אופן יהיה הסילוק, ואמר בלבו: אולי כוונת הבעל שם טוב שייטב בעיני האדון סוס טוב מסוסיו ויקבל בסך הנ"ל. ובתוך כך הכניס ה' עצה בלבו לומר לאדון: אני צריך לדבר עמך דבר סתר. והלך עימו לחדר אחד, ואמר לאדון בזה הלשון: ידעתי שאתה איש צדיק ונאמן מאוד, ולא תחפוץ אפילו שווה פרוטה ממון אחרים, וכעת אני רוצה לסלק לך סך הנ"ל, אבל אולי על פי החשבון אינו מגיע מהשבויים סך כזה ותיכשל חס ושלום בגזל.

והשיב לו האדון בתשואות חן גדול: אהבה גדולה אהבתיך על זה שאתה מציל אותי מגזל ומעונש עולם הבא. וחיפש תכף הקוטיל (הכרטיס) של המוכסנים שניפדו, וחישב חשבונות, ונטל השטר חוב של הבעל שם טוב וזרק אותו באש.

ואמר לרבי ליב כי אדרבא מגיע לבעל שם טוב שתי מאות זהובים. ונתן לו אחד עשר אדומים. ואמר לו רבי ליב: מגיע עוד שני זהובים. והוסיף לדבר עימו באהבה וחיבה על שאינו נושא פנים אליו, ותיקר נפשו בעיניו שהצילו מן הגזל, ונתן לו שני זהובים, ונסע רבי ליב לדרכו.

ובבואו לקרעטשמע הנ"ל קפץ מן העגלה לספר נפלאות האלה. והבעל שם טוב גוער בביתו ואומר: שוטה הלז משתהה בדרך ומספר המעשה.

ואחר זה בא רבי ליב הנ"ל להבעל שם טוב ורצה לספר המאורע, והשיב: ידעתי, מהר תן לי המעות, כי מאוחר היום לעשות בעדעקענס. ורגז עליו למה עמד בדרך בחזירתו. ואחר כך אמר: כעת זמן החתונה! ועשה כאחד הבדחנים.

שמעתי מהרב דקהילתנו, שפעם אחת הלך רבי פינחס מקוריץ עם הרב דקהילת קודש ראונע לאסוף על פדיון שבויים, שהיה אחד קרוב לשניהם נתפס בתפיסה. אמר רבי פינחס להרב הנ"ל: שמעתי שהבעל שם טוב שובת בקהילת קודש קמינקע, ניסע אליו, אפשר שתהיה תשועה ולא נצטרך לטלטל עצמנו בטלטול דגברא.

נמנו וגמרו ומיהרו למצוא אותו קודם שילך למקווה, כי אחר המקווה אי אפשר לדבר עימו שום דיבור. ואף על פי כן מצאו אותו שבא מן המקווה ולבש בגדי שבת בבית המדרש. אמרו להם אנשיו: התראו לפניו וידע בודאי הצטרכות שלכם אף שלא תספרו לו. וכן עשו, ובאו על פתח בית המדרש. וכשראה אותם נענע בידו שילכו.

אחר כך שמע רבי פינחס שבא אביו מורנו אברהם אבא מעבר הנהר לקהילת קודש מריפוליע, והלך אצלו, כי היה ירא פן ירצה לשבות אצל הבעל שם טוב, ואצלו לא היה חשוב הבעל שם טוב לכלום, ותמיד היה אומר לבנו: מה אתה נוסע? וירא פן לא ינהג לו כבוד בדבר אחד, והוא בודאי יעז פניו, ויהיה לו צער ובושה חס ושלום. ושאל אותו היכן ישבות, ואמר: מה לי לילך להבעל שם טוב? אני אשבות בכאן ואדרוש כאן.

ובבוקר כשהתחיל הבעל שם טוב 'הודו', בא לבית המדרש של קמינקע ועמד אצל ארון הקודש, והבעל שם טוב היה מתפלל לפני התיבה, ואביו היה מתפלל בקול רם, וירא רבי פינחס פן חס ושלום יבלבל את הבעל שם טוב ויגער בו. והבעל שם טוב לא דיבר אליו מאומה עד אחר תפילת שחרית.

והיה שבת ראש חודש וצרכו להוציא שני ספרי תורה, ולקח הבעל שם טוב ספר תורה אחד והספר תורה השני לקח אביו, והלך אחר הבעל שם טוב לשולחן. וראה הבעל שם טוב שהוא אוחז ספר תורה, ויגער ואמר לאחר: קח הספר תורה מידו! ושתק ולא ענה אותו הדבר. ותמה רבי פינחס על זה. ואחר התפילה הלך לעיר שמעבר הנהר אצל פרנס החודש, ואכל שם וישן מעט, והלך לבית הכנסת לדרוש. ובעת שלוש סעודות בא להבעל שם טוב.

ואנשי קמינקע היה המנהג, כשהיה הבעל שם טוב אצלם העמידו להם שולחן מן הצד, והאורחים יושבים עם הבעל שם טוב על יד השולחן שבבית. וכשראו אותו שבא, קראו אותו אצלם, כי הם הכירו אותו שהוא "ליטוואק" ותקיף בדעתו, פן יבלבל את הבעל שם טוב או יכנס לדבריו. וקראו אותו: רבי אברהם, בוא ושב איתנו! ונתנו לו צלוחית מי דבש.

וכשהתחיל הבעל שם טוב לאמור תורה, יצא ממקומו ועמד נגד הבעל שם טוב באמצע הבית והציץ בפניו. וירא רבי פינחס לומר לו שלא יביט בפני הבעל שם טוב, מחמת כיבוד אב. ועמד נגד הבעל שם טוב, והיה רבי פינחס בצער. וכשפסק הבעל שם טוב לומר תורה חזר למקומו. ואחר הדליקו נרות ואכלו בשר. וחזר הבעל שם טוב ואמר: צריך אני לאמור עוד דבר אחד, ולא היה בדעתי לאמור אותו דבר, אלא מפני ששמעתי דבר זה בגן עדן בשמי. והתחיל לומר, ורבי אברהם הנ"ל יצא פעם שנייה ממקומו ועמד נגד הבעל שם טוב עד שגמר, וחזר למקומו, וברכו ברכת המזון והתפללו תפילת ערבית.

אחר התפילה אמר לרבי פינחס: הוא ולא אחר! הוא ולא אחר! ואמר רבי פינחס: מה ראית בו? אמר לו: אתה סבור ששתקתי לו כשגער בשעת קריאת התורה, אבל המתנתי עד הסוף, ואספר לך בני, כי ראיתי בלילה הזה חלום שנכנסתי לגן עדן ובא שר התורה ואמר דבר תורה משמו של הבעל שם טוב, וכשננערתי משנתי זכרתי היטב, ובאתי בשביל דבר זה לכאן. וכמו ששמעתי, כן שמעתי מפיו הקדוש. (ואודות השבויים לא שמעתי מפי הרב הנ"ל, ושכחתי לשאול אותו).

שמעתי שהיה כומר אחד בקהילת קודש מז'בוז' אצל הקומיסר ועשה צרות גדולות לישראל מאותה העיר, ובני העיר היו מציקים את הבעל שם טוב שיתפלל לגרש אותו מן העיר, ואמר: אינני רוצה להתגרות עימו כי הוא מכשף גדול, וכשאתחיל עימו ירגיש תכף. ולא עסק בזה כלום. פעם אחת לחץ את בני העיר מאוד, ובאו אל הבעל שם טוב בצעקה ובקובלנא רבה. ענה להם: מה אעשה עמכם? אני אתחיל לעסוק עימו, אבל לאט ובנחת בכדי שלא ירגיש. והתחיל בתפילות, ותכף הרגיש הכומר.

פעם אחת נסע הבעל שם טוב על הר אחד, ופגע בו שיורד מן ההר, ואמר שיהיה לו מפלה, ואילו היה חס ושלום להפך לא היה טוב לו. וכן היה, כי באו מן שר העיר ונטלו ממנו את רכושו וממונו והורידו אותו ממקומו, והוכרח לשלם לכל היהודים שבעיר לכל אחד ואחד תביעתו עד שנעשה עני, ונסע מן העיר בסוס אחד לעגלה בזויה.

ומן מורנו ליב מסינאמי שמעתי נוסח אחר, כי עשה לבעל שם טוב כישוף. כשנסע הבעל שם טוב על הגשר אצל הרחיים נשא העגלה עם הסוסים, והבעל שם טוב עיכב את העגלה והעמיד את הלאטאקס והניח את הדפים, ויצאו האנשים ושכרו ערלים והוציאו את הסוסים עם העגלה. אז אמר הבעל שם טוב: כיוון שהוא יודע, יהי לו בוודאי סוף רע.
וזה רבי ליב היה איש למדן ומופלג, והיה אחיו של רבי דוד סופר מהניפוליע.

וגם שמעתי ממנו, ואחר כך שמעתי מהרב דקהילתנו, שפעם אחת בא חנווני בעיר שדה לבן מברסלא עם בריקע (עגלת משא) גדולה עם סחורה גיוואנט (=בדים). ובא בלילה, ולא רצה לפתוח החנות בלילה. וציווה להתיר את הסוסים מן העגלה, ואמר בלבו: מי יכול לגנוב עגלה גדולה כזו? ועזב בחוץ הבריקע עם הסחורה. ואחר כך בא גנב וגנב, ואסר סוסים אחרים לעגלה הנ"ל וברח עם הסחורה, והתחילו לרוץ ולחפש בכל הרחובות ובפרשת הדרכים, ולא מצאו ולא השיגו הגנב.

ושלח הסוחר איגרת להבעל שם טוב. וכבוא השליח להבעל שם טוב מצא אותו שהוא עומד אצל המזוזה ורוצה לנסוע לקהילת קודש דראזנע לברית מילה, כי כיבדו אותו במצוות מילה. וקיבל האיגרת מין השליח ואמר לו: המתן עד שאחזור. והמתין השליח.

והבעל שם טוב לן בדרך, ובהיות הבוקר נסע לעיר, וכשבא סמוך לעיר ראה הבעל שם טוב מרחוק כי העגלה עם הסחורה באה גם כן לעיר בדרך אחרת. ואמר לרבי צבי סופר: ראה והבט העגלה הנוסעת עם שני סוסים. ואמר: אני רואה. ואמר: השליח ששלחו אלי הוא עבור העגלה הזאת עם הסחורה שבתוכה שנגנבה, כשנבוא לעיר תשאל על אכסניה שלו ותאמר לו שייתן לך העגלה עם הסחורה כי היא גנובה אצלך. וכשבאו לעיר תיכף הלך רבי צבי סופר לאכסניה שלו וראה שהוא עומד ומתפלל, ולא יכול להעז ולומר לו כנ"ל, כי הוא מתפלל כאיש תם וישר. ובא הסופר להבעל שם טוב והשיב לו כנ"ל. אמר לו: תכף לך, כי הוא ייסע תכף עם הסחורה ותאבד העגלה עם הסחורה. והלך הסופר בפעם השנייה ומצא אותו שאוכל סעודת בוקר. ושאל לבעל הבית אם שתה יי"ש הרבה כדרך הגנבים, ואמר שלא שתה כי אם בעד שני גדולים כדרך כל הארץ. והלך ממנו עוד הפעם בידיים ריקניות לביתו.

אמר לו הבעל שם טוב: לך אמור לו כל הסימנים, שעמד ביער שלושה ימים עד שעברו כל הרצים המחפשים, ואחר כך לן במקום פלוני, ואמור לו כל הלינות שלן עד עיר דראזנע. והלך הסופר ואמר לו כל הסימנים. אז נתרשלו ידי הגנב ואמר: אמת כן הדבר, קחו העגלה עם הסחורה. וציווה לבעל הבית שישמור העגלה עם הסחורה.

וכשבאו לאכול על הברית מילה אמר הגנב: עכשיו אני עני כשאר עניים, אני אלך לאכול על סעודת ברית מילה הנ"ל. וכשאכלו ושתו מי דבש עמד הגנב אצל הבעל שם טוב ואמר: קושיה גדולה קשה לי על רום מעלתו, מכיוון שרום מעלתו יודע ורואה איך גנבים גונבים ומקומם ולינתם, מסתמא תוכלו לראות דברים טובים מאלה, למה לכם להביט על דברים שפלים, יותר טוב להביט בדברים טובים. ואמר הבעל שם טוב זכרונו לברכה תורה על קושיא זו עד תפילת מנחה, ולא גמר התורה.

שמעתי מהרב דקהילתנו: בעת הלווית הבעל שם טוב תמה מאוד רבי נחמן מהורודנקע מה זה שאין רואה מאומה. וכשבאו סמוך לבית החיים ראה נוראות גדולות. ואמר לרבי זאב קיצעס שבודאי צריך להיות כך.

שמעתי מהרב דקהילתנו:
כשרצה רבי נחמן לנסוע פעם שנייה לארץ הקודש הלך על קבר של הבעל שם טוב עם רבי יוסף מקמינקע, וכשחזר מבית העלמין שמח שמחה גדולה, ואמר: הבעל שם טוב ציווה לי לנסוע לארץ הקודש. תמה מאוד רבי יוסף ואמר: והכין דיבר עמכם? תמה עליו רבי נחמן ואמר: ולא ראית שדיבר עמי והיה עומד אצלי?!

ובנסיעתו שבת בקהילת נמרוב אצל הרב המוכיח, והייתי גם כן שם, ושמעתי אני הכותב שהיה על השולחן בין רבי נחמן ובין המוכיח דברים חדודים ושחק, והמוכיח ז"ל הקפיד על רבי נחמן ואמר: אדם יכול להינצל ממחשבה זרה, אפילו אם הוא מתפלל ללא מחשבה זרה, סמוך לגמר התפילה נופל לו במחשבה שיגמור תפילתו, וזו מחשבה זרה ודקה מאוד. ומכל עברה נברא מקטרג אחד, רחמנא לצלן, ומחמת שהיא מחשבה דקה מאוד מתלבשת אותה המחשבה בתלמיד חכם ומצערת אותו.

וליוו אותו כל אנשי עירו, ואני הייתי גם כן בתוכם, וגם הרב והמוכיח. ורצה המוכיח לנסוע עד עיר לאדיזין ללוות אותו, אך מחמת שהקפיד המוכיח איך הוא הדרך ארץ לעזוב אותו, ולא נסע. והתפללו מנחה בשדה, והרב הניח תפילין והתפלל לפני התיבה, ורבי נחמן התפלל בלא טלית ותפילין, ולא ראיתי את המוכיח אם התפלל שם, וכמדומה לי שהלך לעיר להתפלל.

ולשנה האחרת מת רבי נחמן זכרונו לברכה בחודש תמוז, והיה בנמרוב גם כן בחודש זה, ונלווה אליו רבי מנדלי אצלו בלילה וקידש על יין ושתה כשיעור, וישב בבגדי שבת. והלך רבי מנדלי לאכול סעודת שבת, ובעת אכילת הלפת שלח אחריו ומצא אותו גוסס, ולמד זוהר בשעת יציאת נשמתו, ומת במנחה ויצא למנוחה.