ביוגרפיה של הרב משה דוד פלעש הי"ד / משה לוונטהל

ביוגרפיה של הרב משה דוד פלעש הי"ד

אביה מולידה של תנועת בית יעקב

משה לוונטהל

מתפרסם לראשונה באתר דעת • תשס"ו • 2006

תוכן המאמר:
פרק ראשון: שרשים ומשפחה
פרק שני: הרבנות בבית הכנסת בשטומפרגסה: סביבת בית הכנסת
(1) הסביבה הגיאוגרפית
(2) הסביבה הכלכלית
(3) הסביבה היהודית
פרק שלישי: הרבנות בבית הכנסת שטומפרגסה: קהל המתפללים
1) מבוא
2) מוצאם
3) המתחים שאפיינו את בית הכנסת שטומפר
    א. היכן יושקע הונו של בית הכנסת?
    ב. נוסח התפילה
    ג. הברת התפילה
    ד. כיבודים
    ה. פוליטיקה
    ו. חברה
    ז. מחיצה
    ח. קבורה נפרדת
    ט. שמירת שבת
פרק רביעי: תולדות בית הכנסת שטומפרגסה
פרק חמישי: דרשותיו של הרב
1. מבוא.
2. התכנים
3. הסגנון
4. המאזינים
5. אומץ לב בהבעה
פרק שישי: השקפתו והנהגתו
1. רוחב הדעת בפסיקה ההלכתית
2. יחסו לחזנות
3. יחסו לחסידות
4. יחסו לציונות
5. חינוך הצעירים
פרק שביעי: ערש תנועת בית יעקב
א) מבוא
ב) האוטוביוגרפיה של שרה שנירר
ג) תורת מערב אירופה
    א) בתכנים
    ב) באיכפתיות לחינוך הנוער
    ג) באומנות הנאום
ד) מקורות נוספים
פרק שמיני: שקיעת החמה
1. הפילוג
2. הסיפוח (האנשלוס) והשלכותיו
3. ליל הבדולח והשלכותיו
פרק תשיעי: תקופת הולנד ובוכנוולד

מילות מפתח: בית יעקב, הונגריה, שואה

פרק ראשון: שרשים ומשפחה

הרב משה דוד פלעש ז"ל נולד בפרשבורג, בט"ו באב תרל"ט¹, ונפטר מרעב ביום ח' באדר תש"ד² במחנה ריכוז בוכנוולד. השם יקום דמו.

הרב התייחס למשפחה רבנית מיוחסת³ בחבל ארץ הונגריה המערבית, "שבע קהילות" וסלובקיה. לגבי שרשיו המשפחתיים, עיין בהערה⁴.

בצעירותו נשלח הבחור משה דוד פלעש לבית אריזה ללמוד אריזת סחורות. ביום השלישי לעבודתו זאת, הוא החליט שהוא עוזב את בית האריזה - מאחר ורצה להיות רב⁵. הוא ידע שהוא נין ונכד לדורות של רבנים, ובקש ללכת אף הוא בדרכם זו. הלימודים בישיבה עלו ביוקר, וההסכם היה, שהאחיות יממנו מעבודתן⁶ את הלימודים, ותמורת זה הוא יתחלק אתן בנדוניא שיקבל לכשיתחתן⁷.

הרב משה דוד פלעש למד תורה בישיבת פרשבורג, תחת הנהגתו של הרב שמחה בונים סופר⁸ בעל ה"שבט סופר", אב בית דין פרעשבורג, ומופיע ברשימת תלמידיו⁹ ¹⁰.
לאחר מכן [1906] למד הרב פלעש בישיבת הרב שלמה זלמן ברויאר¹¹, בפרנקפורט דמיין. מדברי בתו עולה שבשלב זה השתלם בצרפתית, בלטינית וברטוריקה, היא תורת הנאום. ואמנם קשה לאשר עובדה זו ממקורות אחרים, שכן מחד גיסא בישיבת פרנקפורט לא למדו לימודים כלליים מעין אלה¹², ומאידך גיסא לא ידוע שהרב פלעש למד באוניברסיטה¹³.

תוך כדי לימודיו בפרנקפורט שימש כ- Hausrebbe בבית משפחת פוזן המקומית¹⁴.

כנראה שלאחר לימודיו בפרנקפורט דמיין, שימש כמלמד, בעל תפילה ובעל קורא בקהילת אונגריש-ברוד שבמורביה. שם היו מרוצים מאד מפעולתו.

בשנים שאחר כך חזר לוינה, שכן הוא מופיע¹⁵ כרב בית הכנסת מונטיפיורי שם. הוא שימש, כנראה, אחר כך גם כרב בית כנסת קטן בשם Hofbauer Schul ברובע הראשון.

בשנת 1913 הוצע לו על ידי מר ברנרד הופבאואר¹⁶, מחשובי יהודי השיפשול בוינה, ומגדולי סוחרי הבדים והמשי של וינה, לשאת לאשה את העלמה פערל הופבאואר, בת אחיו, ר' שלום ז"ל, שהייתה יתומה מאב ואם, כאשר כרוכה הייתה בשידוך זה הרבנות בבית הכנסת ברחוב שטומפר בוינה, שרבו הקודם, בנו של הרב פירסט¹⁷, נפטר זמן קצר קודם לכן בגיל צעיר¹⁸.

תגובתו הייתה שאם הכלה אינה מוצאת חן בעיניו, הוא לא ישא אותה בשביל לקבל את הרבנות בבית הכנסת¹⁹.
אך נראה שהיא מצאה חן בעיניו, שכן בחשון תרע"ד (סתיו 1913) הם נישאו²⁰, ומאז ועד ליל הבדולח²¹, שימש הרב פלעש כרב בית הכנסת בשטומפרגסה שבוינה.

לרב פלעש ולאשתו נולדו שלשה ילדים, ושלשתם שרדו בעזרת השי"ת את השואה. הבכורה מטילדה טעלזא תרע"ד (1914) שתבדל"א, הבן ר' שמואל ז"ל תרע"ו-תשנ"ט (1999-1916) והבת, אמי מורתי, סידוניה שפרינצא ז"ל תרע"ט-תשכ"ו (1966-1919). הבנות זכו להקים משפחות. למרבה הצער הבן לא זכה.

פרק שני: הרבנות בבית הכנסת בשטומפרגסה²²:
סביבת בית הכנסת

(1) הסביבה הגיאוגרפית
בית הכנסת היה ממוקם בחצר אחורית של בית ישן ברחוב שטומפרגסה²³ מס' 42²⁴.
עוד בטרם ימי שלטון הנאצים בוינה באביב תרצ"ח (3/38), מי שבאו בערבים להתפלל בבית הכנסת הסתכנו במידה מסויימת בדרך אליו, והקהל התארגן בקבוצות על מנת שלא להיפגע.

מי שעבר בחצר הבית הישן (כבן מאה שנה) שמט ליפול, נכנס לבית כנסת מודרני ויפה, מטופח ושמור.
בית הכנסת לא יצא אל הרחוב, ולכן לא הזמין פירחחים לבוא ולהתעלל בו. כדי להיכנס אליו צריך היה לעבור דרך חצר המאוכלסת אנשים שבחלקם התפרנסו סביב בית הכנסת.
מתוך האוכלוסיה המקומית היו שומרים (Hausmeisters) קתוליים שנהגו ביד קשה בפירחחים ופעלו לומר שכאן רשות פרטית ואין כניסה, הן בגלל שזו הייתה פרנסתם, והן בגלל שראו בפירחחים בולשביקים וכופרים-בעיקר.

(2) הסביבה הכלכלית
מבחינה כלכלית היה זה איזור של חנויות, שרבים מהם היו בבעלות יהודית. בית הכנסת שכן במחוז השביעי של וינה כמאה מטרים מרחוב Mariehilfstrasse, רחוב העסקים הגדול של וינה, שהיה מוקד האופנה של וינה, וחלונות הראווה שלו משכו קהל רב. רבים ממתפללי בית הכנסת היו בעלי עסקים או מועסקים ברחוב זה.

(3) הסביבה היהודית
סביבה יהודית של ממש לא הייתה לבית הכנסת במובן הגיאוגרפי של המילה. היה אמנם בית כנסת אורתודוקסי קטן ברחוב דורפנגסה שבמחוז ה-14, שכיהן בו הרב וייס, ידידו של הרב פלעש. אולם בית כנסת זה היה בגדר תופעה מאוחרת ושולית ביותר.
הסביבה היהודית של שטומפרגסה היא, על כן, קהילת וינה, ושאר בתי הכנסת שבה.
בוינה שבין מלחמות העולם היו שלש דרגות של מקומות תפילה, לפי גדלן:
א) היו ששה "היכלות" שהיו היכלות-פאר, עם עד 1500 מקומות ישיבה. אלה מומנו לגמרי על ידי הקהילה. הבימה שבהן הייתה ליד ארון הקודש, דבר שאינו תואם את ההלכה לפי דעות מסויימות²⁵. הרב הילדסהיימר התיר להכנס אליהם ולהתפלל בהם, אולם זה היה נושא שנוי במחלוקת.

ב) היו 14-12 "בתי-כנסת" (המספר תלוי בתקופה), מתוכם רק ארבעה היו אורתודוקסים. כל "בית כנסת" כזה היה צריך להיות רשום כעמותה, ובעלי התפקידים שבהם קבלו השתתפות בתשלום שכרם מאת קהילת וינה. העמותות היו באחריות משטרת וינה, ולכן אפשר להתחקות אחריהן בארכיון של משטרת וינה²⁶.

ג) היו 72 בתי-תפילה כלומר שטיבלך. אלה מימנו בעצמם את בעלי התפקידים בהם, ורק לפעמים קבלו תמיכה מהקהילה (למשל כשהנהגת הקהילה בקשה שיצביעו עבור מפלגה מסויימת וכיו"ב).

הנהגת הקהילה, אם גם לא הייתה רפורמית באופן רשמי, הייתה במידה רבה בידיים לא אורתודוקסיות, ולכן יהודים שומרי מצוות בקשו להשתחרר ממנה ולהקים קהילה נפרדת, כמו שנעשה בכמה מקומות בגרמניה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. אלא שבוינה הייתה הפרישה (Austritt בלע"ז) אסורה על פי חוק משנת תר"ן (1890). ולכן אם גם קמה בה אורתודוקסיה סֶפֶּרַטִיסְטִית (פורשת), לא הייתה זו קהילה נפרדת של ממש.
ואמנם באביב תרצ"ד (במרץ 1934) עם עליית המשטר הדיקטטורי - קתולי לשלטון, בקשו צעירי אגודת-ישראל מהמשטר החדש שישנה את החוק ויאפשר את הפרישה. זיגמונד שטרן (היום בלונדון) וצ'ארלס ריכטר (היום בניו-יורק) פנו לד"ר פודר, עורכו של עיתון נוצרי קתולי ואנטישמי, והתלוננו על ראשי הקהילה, שהם יהודים פולנים שאינם דתיים, וגם אינם פטריוטים אוסטריים טובים. אבל המשטר בעת ההיא לא היה מעוניין לשתף פעולה, והחוק לא השתנה²⁷. יוזמה נוספת ננקטה בכיוון זה בדצמבר 1934, ועל כך עיין לקמן.

היחסים בין הרבנות הראשית של וינה לבין קהילות-בתי-הכנסת השונות היו מתוחים, משום שבוינה היו שלש רשויות של רבנות ראשית. האחת שבראשה עמדו מרצים בבית המדרש המודרני לרבנים, של הרב חיות. השניה הקהילה חסידית שבראשה עמד הרבי מסדיגורה. השלישית הקהילה ההונגרית בראשות הרב פירסט.

מכל אלה הייתה זיקה מיוחדת ומכנה משותף רחב בין בית הכנסת ברחוב שטומפר שבמחוז הששי לבין השיפשול, מעוזם של היהודים יוצאי הונגריה במחוז השני.

הרב בנימין זאב יעקבזון²⁸ תאר זיקה זאת בספרו בתיאורים כמעט רומנטיים²⁹:
"שיפשול (מחוז 2) ושטומפרשול (מחוז 6) זה לעומת זה, הרב פירסט והרב פלעש, רבי וולף פפנהיים, ורבי משה פלזנבורג, החזן ברוין והחזן פינק, פה ושם ידידים נאמנים, עסקנים מעשיים, פה ושם מבינים ומסיקים המסקנות: הקהילה והכלל, הא בהא תליא! השיפשול הוא האם, השטומפרשול הבת.
'כְעובָדֵי אִמָּהּ עובָדֵי בַּרְתּא'³⁰. פה פועל רבי עקיבא ושם בן עזאי, וכן רווחא שמעתתא ונבנתה האגודה, וכן חונך הדור הצעיר".

ובמקום אחר³¹ כתב:

"יהודי וינה גרו בעיקר במחוז השני (ליאופולדשטט), במחוז 19 ובמחוז 20. אך חלק גר במחוזות אחרים. וכן גר דייטשלנדר במחוז השביעי, ששייך לבית הכנסת שטומפרשול, אשר רבו המצויין היה רבי משה פלעש, ופרנסיו הטובים³² היו הגבירים ר' משה פלזנבורג ור' דוד יהודה, המכונה עדוארד דויטש³³. הרב והפרנסים היו אגודאים פעילים וקשורים בשיף-שול".

אם נלך מעט הלאה עם המשל של האם והבת נאמר: לא תמיד הבת הולכת בדיוק בדרכה של האם. שמא יש לתלות הרבה מהמתחים של בית הכנסת ברחוב שטומפר ב"התרוצצות הבנים בקרבה", בין הזדהות עם קהילת השיפשול לבין הזדהות עם יסודות אחרים.

פרק שלישי:
הרבנות בבית הכנסת שטומפרגסה: קהל המתפללים

1) מבוא
ד"ר יוסף קרניאל שחקר את תולדות יהודי וינה בין המלחמות, השוה בין אוכלוסיית המתפללים של שני בתי הכנסת האורתודוקסים-האגודאים-הספרטיסטים (הפורשים) הללו, והסיק שבעוד שמתפללי השיפשול היו אורתודוקסים נלהבים במלוא מובן המילה, בני מעמד כלכלי בינוני - הרי שרבים מאנשי השטומפרשול היו עשירים מופלגים שהרב וההנהלה היו צריכים למשוך אותם לפעולה, וידיעת התורה ביניהם הייתה מועטת. כל זאת למרות שמבחינה השקפתית היו האם והבת שוות.

2) מוצאם
אמר ד"ר דוד קוליב: עד לשנת תר"י (1850) מנתה העיר וינה רק כחמשת אלפי יהודים שהייתה להם הפריבילגיה לשבת בה. עד סוף המאה ה-19 הייתה אוסטריה מדינה די מפגרת. מאידך גיסא, ההונגרים היו מודרנים, תלמידי המהפכה הצרפתית. הממשל ההבסבורגי הזמין הונגרים לוינה על מנת להכניס בה את המודרנה.
במסגרת זו הובאו יהודים בתר"מ (1880) מהונגריה לוינה, בכדי לתרום לפיתוח העיר שהייתה עד אז די נחשלת. יהודים אלה אכן הביאו עמם את המושגים המודרניים של המאה ה-19 לוינה, והתקבלו שם בהתלהבות. יהודים הונגריים אלה היו הונגרים שרשיים למדי, בעלי פטריוטיזם הונגרי מפתיע באדיקותו.

אלא שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לא היו הם עוד היהודים היחידים בוינה. עוד בטרם פרצה המלחמה הצטרפו אליהם יהודים רבים שנמלטו מגליציה מאימת הנצרות, ועם קום המשטר הדמוקרטי בוינה לאחר מפלת בית הבסבורג בתרע"ח (1918), מצאו אלה האחרונים הזדמנות להגר מן הגטו, ולהתיישב באיזורים, כגון רובע ליאופולד, שעד אז היו סגורים ליהודים, בפרט לאלה יוצאי הפרובינציה הפולנית. יהודים אלה באו מעולם שונה לגמרי מאחיהם ההונגרים.

דא עקא, שהם לא ממש הרגישו כמו אחים, ובכן היה בוינה בכלל, ובבית הכנסת ברחוב שטומפר בפרט, מעין קיבוץ גלויות מגוון מהסוג שמאפיין את מדינת ישראל ואת ארצות הברית של אמריקה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה - אך אינו מאפיין קהילות רבות בתחום המושב היהודי באירופה שבין המלחמות, שכן הרבה קהילות היו סגרגטיביות, וישבו עדיין במקומן. ובכן, על פי מוצאם הייתה הקהילה מחולקת לותיקים מהונגריה שראו עצמם כוֶסטיוּדֶן, ויהודים מגליציה שנקראו אוסטיוּדֶן, מונח שהוטבע על ידי יהודי מערב אירופה ויש בו ללא ספק צליל של גנאי והתנשאות.
מכאן יובן טוב יותר מדוע קהילת וינה הייתה שסועה באופן מהותי על ידי מחלוקות ומתחים.

3) המתחים שאפיינו את בית הכנסת שטומפר
מייסדי בית הכנסת, שנוסד בתרנ"ג (1893), היו יהודים ממוצא הונגרי, בעלי תודעה ופטריוטיזם הונגרי עד כדי גיחוך. הדבר בא לידי ביטויים שונים ומגוונים, וגרם למתח רב בין המתפללים. להלן כמה דוגמאות:

א. היכן יושקע הונו של בית הכנסת?
בתקנון בית הכנסת בשטומפרגסה נכתב שהכסף שנתרם לבית הכנסת ב"שנדר"³⁴, יושקע במניותיה של הרכבת הממלכתית של הונגריה. מיותר לציין שיוצאי גליציה לא רוו נחת מהחלטה זו. מאידך גיסא, מה שהסעיר את בית הכנסת לא פחות, הייתה השאלה באיזו מידה צריך בית הכנסת להרים תרומה לעולם הצדקה החסידי, שאלה של זיקה וקשר.

ב. נוסח התפילה
נוסח התפילה של יהודי הונגריה אלה, יוצאי אוברלנד, היה נוסח אשכנז, והם עמדו בתוקף על כך שזה יישאר הנוסח של בית הכנסת. יתכן שהרגישות הזאת הייתה בנויה על הצלחותיהם הקודמות של יוצאי גליציה, שכן מאז בואם לוינה בתרע"ח (1918) הצליחו להנהיג בבית הכנסת אמירת הלל בתפילת ליל הסדר³⁵. כאשר מי מבין הגליצאים עבר לפני התיבה ואמר בברכת "רצה" - "ולתפילתם שעה", או - "ויצמח פורקניה" בקדיש - פרצה מהומה בבית הכנסת.

ג. הברת התפילה
השורוק כמו בלוּלב וסוּכה, מבוטא במערב אירופה בדומה לאות U, ובמזרחה בדומה לאות I. בהונגריה (אוברלנד) ביטאו אותו בדומה לְאוּמלַאוּט U, כלומר הכלאה שבין U ל-I. המייסדים יוצאי הונגריה דרשו שזאת תישאר ההברה של בית הכנסת³⁶.

ד. כיבודים
כמו כן נלחמו המתפללים אלה באלה על כיבודים, ועל עליות לתורה כגון מי יעלה שלישי או ששי.

ה. פוליטיקה
שאלות פוליטיות גם כן נסרו בחלל בית הכנסת. למשל, במסגרת הענשת הונגריה בתרע"ט (1919), הופרדו ממנה שבע הקהילות המכונות "בורגנלנד", וסופחו לאוסטריה. יהודי קהילות אלה היו הונגרים קיצוניים. השליטה באוסטריה נמסרה לכמרים בעלי רקע פשיסטי, ונחלקו הדעות בין המתפללים כיצד להתייחס לכך. המחלוקות נגעו גם למדיניות היהודית של המשטר הזה, שהבחין בין יהודים "חיוביים" ל"שליליים". בבתי הספר התיכוניים חויבו התלמידים לענוד אות הזדהות עם המשטר הפשיסטי, ונער שבא לבית הכנסת ענוד באות זה, הזמין סביבו מחלוקות פוליטיות.

ו. חברה
הפערים החברתיים בין יהודי וינה היו תהומיים, והשכבות החלשות טענו שהבורגנים מתעלמים מהם. תופעה זו חלחלה גם לבית הכנסת ברחוב שטומפר שהיה מִיקרוקוסמוס של הגיוון המעמדי-כלכלי הזה, שכן, כאמור, רבים ממתפלליו היו עשירים מופלגים, ואחדים מהם התלוננו על כך שהרב מרשה לעניים ולמסכנים להיות חברים בבית הכנסת.

ז. מחיצה
מעדותו של מר ולטר דויטש עולה שהרב הנהיג שייתלה וילון על מעקה עזרת נשים. החלטה זו התקבלה לאחר התקוממות גלויה מצד נשים רבות.

ח. קבורה נפרדת
לא זו בלבד שלא היו "נישואיי תערובת" בין הונגרים לגליצאים,אלא היו מיוצאי הונגריה שאף הקפידו שקרוביהם לא ייקברו באותה חלקה עם יוצאי גליציה.

בהקשר זה נביא את דברי הרב דוד יהודה דויטש, נכדו של סגן ראש הקהל, ר' דוד יהודה אדוארד דויטש:

"והנה הגם שהייתה מתיחות בין ההונגרים ליוצאי פולין וגליציא אפילו הכי, כאשר הגיע הזמן לעזור ליהודי, לא הסתכל זקני על מוצאו, ויש לציין כי הבנין הגדול החדש של החברה כאשר נגמרה מלאכתו, היה אז חוק מטעם השלטונות שאסור לדור בבנין חדש תוך שנה לבניתו, ואולם אז הגיעו מהגרים ופלטים מאחינו בני ישראל מפולין, זה היה אחר מלחמת העולם הראשונה, ומכיון שהבנין חייב היה להיות ריקם עד שנה, הלך זקני ומילא את הבנין בפליטים, וזקנתי ז"ל בשלה להם ארוחות חמות.
שפטתי בדעתי כי אמנם הייתה מתיחות בין יוצאי הונגריה לבין יוצאי פולין וגליציא, אולם זה היה כנראה בעיקר בבית הכנסת, כי ההונגרים שמרו על גחלת מנהגם ולא רצו שהפולנים יכניסו מנהגים אחרים שהיה נהוג במקומם".

המאבקים הללו, מעבר להיותם מאבקים בין גלויות ותרבויות, היו גם מאבקים שבין ותיקים לחדשים. בית הכנסת היה קיים עוד בתקופת הזוהר של הבסבורג ופראנץ-יוזף, והיהודים הפולנים נחשבו בעיני היהודים ההונגרים לפולשים. שורשיה של כל אחת משתי העדות היו ברובע השני, שכן כולם ראו עצמם במידה מסוימת שלוחות של רובע זה, ובצר להם הלכו להתלונן שם בקהילות-האם.
אלא שאחיהם בשיפשול שבמחוז השני סבלו מאותן הבעיות בדיוק, ולכן לא יכלו להגיש להם עזרה משמעותית.

כל האינטריגות הללו הגיעו לאוזני הנוער, והצחיקו אותם עד כדי כך שהם סיפרו על כך גם לחבריהם הנכרים בבתי הספר. באופן טבעי מחלוקות מעין אלה בבית הכנסת בכוחם להרחיק את הנוער מבית הכנסת ואף מיהדות. שמא משום כך הקים הרב פלעש בשנת תרצ"ה (1935) מניין נפרד לנוער, וקיים שיעורים לנוער בספר ישעיהו. אלא שגם שיעורים אלה עוררו זעם רב בין המתפללים ויצרו מוקדים נוספים של מחלוקת.

בית הכנסת ברחוב שטומפר היווה עבור המתפללים גם מעין מפגש חברתי. מטעמים של בטחון אישי שהוזכרו לעיל, התארגנו המתפללים, בפרט בשנות השלושים, ללכת הביתה אחרי התפילה בקבוצות. בדרך הביתה הם התווכחו, רבו, וחרפו אלה את אלה באופן שהם סיפקו בידור לא מבוטל לנכרים שצפו בהם, ומריבות אחדות הגיעו לעיתים אף לידיעת המשטרה³⁷.

מבחינה זו עבד הרב פלעש בסביבה קשה לכל רבנות. הרב היה מודע היטב לכל המתחים האלה, והוא ניסה לאחד בין הפלגים השונים, אך ללא הצלחה של ממש. הוא כיתת את רגליו פעמים רבות מבית לבית על מנת לעשות שלום בין אנשים. מה שהוא דרש בתוקף, ואף קבל במידה רבה, הוא שלכל הפחות בבית הכנסת יישמר טון רציני, וכל המריבות והויכוחים לא יוכנסו לתוכו.

בשלב מסוים הוא עודד את יוצאי גליציה לקיים מניין נפרד משלהם לימים נוראים. לפי המלצתו מכרו מקומות באגף הימני לפולנים ובאגף השמאלי להונגרים. הוא ניהל מאבק עיקש נגד הגזענות האנטי-אוסְטיוּדִית, ושלם על כך לימים מחיר אישי יקר³⁸. כשיוצאי הונגריה סרבו לתת ל"פליטים" יוצאי גליציה זכות בחירה בבית הכנסת, אמר להם הרב שכשהרשעים ישתלטו על וינה, גם הם - ההונגרים, ייחשבו לפליטים³⁹.

הייתה גם קבוצה שלישית בין מתפללי בית הכנסת. היו אלה חילוניים שהתרחקו לחלוטין מיהדות, חלקם ציונים, וחלקם מקורבים לחברה הקתולית על ידי נישואי-תערובת, שהגיעו לבית הכנסת בימים נוראים ובחגים בעיקר בכדי לשמוע את דרשותיו של הרב.

ט. שמירת שבת
הטענה הרשמית של ההונגרים הייתה שרבים מהגליצאים אינם שומרים שבת. האמנם?
על פי חוקי-העזר של עיריית וינה, סגירת בית עסק בשבת הייתה נגד החוק. משום כך, למעט העסק של משפחת הופבאואר, היו רוב בתי העסק של היהודים ברחוב Mariehilf פתוחים בשבת, וסגורים רק ביום הכיפורים, ובחלקם אף בראש השנה.
כפתרון לאיסור ההלכתי הכרוך בכך נהגו אז בוינה לרשום אצל נוטריון שותף אחד גוי, על פי רוב עובד ותיק, שהתחייב שלא לשלוח יד בקופה. שותף רשום כזה נקרא קומפניון⁴⁰ ⁴¹.
עד כדי כך הייתה נפוצה התופעה, שעל מצבתו של מר ברנרד הופבאואר⁴² בפרשבורג נכתב "שומר שבת בוינה"⁴³ ⁴⁴. שכן בוינה שבין המלחמות הייתה זו רבותא ואפילו סנסציה. בתרס"ט (1909) הוקמה, על כן, "אגודת שומרי שבת", שבראשה עמד משה פלזנבורג, שהיה גם נשיא בית הכנסת שטומפר, ממלחמת העולם הראשונה ועד מותו בתרצ"ה (1935). זו הייתה בעצם לשכת מתווכי-עבודה, שבה ניסו לסדר עבודה לצעירים שומרי שבת אצל מעסיקים שומרי שבת.
מבלי לנקוט דעה הלכתית בנוגע לפתרון הקומפניון⁴⁵, בעיניהם של יוצאי הונגריה היו יוצאי גליציה "מחללי שבת", מפני שהם הושיבו את הנכרים בשבת למכור בחנויותיהם ללא "קומפניון".

פרק רביעי: תולדות בית הכנסת שטומפרגסה

בית הכנסת שטומפרשול נוסד בתרנ"ג (1893)⁴⁶, ושרת את היהדות האותודוקסית במחוז הששי והשביעי. ביום חול התפללו בו כעשרים עד שלשים מתפללים קבועים. בשבתות וימים טובים התמלאו רוב המקומות שהיו בו (150 לגברים, 120 לנשים), ואילו בימים נוראים ובשמחת תורה התקיים מניין נוסף ב"תלמוד-תורה" מפני שלא היה מקום לכולם בבית הכנסת. היו בו עשרים⁴⁷ ספרי תורה.

במבנה נפרד בחצר בית הכנסת פעל תלמוד תורה כמה פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים. עד גיל 11-10 למדו הילדים (שהלכו בבוקר לבתי ספר שונים, על פי רוב נכריים) אצל המורה פינק (שהיה גם החזן השני של בית הכנסת), ואחר כך למדו אצל הרב פלעש, כשנתיים שלש. היו כחמשה עשר ילדים בכל קבוצה. להבדיל מהמחוז השני, הרי שבמחוז השישי של וינה לא היה בית ספר יהודי, ולכן הפעלתו של תלמוד תורה הייתה חיונית. מר וילי אונגר, האדם היחידי שלמיטב ידיעתי בעת כתיבת הספר עוד בחיים, מכיר טובה לרב פלעש על שלימד אותו באהבה, בסבלנות ובהגיון.

הרב לימד חומש וגמרא, ונהג להרחיב הרבה מעבר למה שכתוב בספרים שלפניהם. אפשר היה לשאול אותו כל שאלה, והוא ענה לכל שאלה. הוא שמר מידה של דיסטנס מתלמידיו הצעירים, אך היה מאד אהוב ונערך עליהם. תלמידיו נזכרים שלעיתים נסחפו עם הסוגיא ובמקום ללמוד שעה למדו שעתיים או יותר⁴⁸.

בבית הכנסת התקיים גם לימוד תורה סדיר למבוגרים, ונערכו בו סיומים חגיגיים בשיתוף רבנים מכל רחבי וינה, בהם דקלמו תלמידים מהתלמוד תורה חומר שנלמד בעל-פה, הרבנים והפרנסים נאמו, והחזנים הנעימו בזמירות⁴⁹ ⁵⁰.

בית הכנסת קיים אגודת נשים, אך מייסדתה ונשיאתה, אשת ראש הקהל משה פלזנבורג, ואחות מר ברנרד⁵¹ הופבאואר, נפטרה בתרפ"ג (1923). הרב מסר שיעור לנשים לפני פסח.

בתרפ"ו (1926) הורחב בניין בית הכנסת לפי דרישת הרב פלעש, והתלמוד תורה יכול היה לקלוט את כל המבקשים ללמוד בו. הודות לרב פלעש התרחבה מאד פעילות בית הכנסת, התלמוד תורה שגשג, אך נוצר גרעון כספי, והמשכורת של עובדי בית הכנסת נשארה נמוכה.

למרות שהקהילה לא תמכה בבית הכנסת הזה, הוא הצליח בתרצ"ד (1934) לאזן את תקציבו, אמנם בקרבנות גדולים, שכן העשירים כיסו את התקציב מכספם. מבקר הבנקים הכט הצביע באסיפת בית הכנסת על ההישגים המרשימים של אגודת בית הכנסת הודות למרצו של ראש הקהל משה פלזנבורג, שכיהן בתפקיד זה ממלחמת העולם הראשונה ועד מותו בשנת תרצ"ה (1935). הוא ניהל את אסיפות החברים בטוב טעם וביד רמה, ואף מר וולף פאפנהיים, נשיא קהילת השיפשול היה חבר בבית כנסת זה, והתפלל בו מדי פעם.

ראש הקהל פלזנבורג היה תלמיד חכם, מוצאו היה מטופולצ'אן⁵² שבסלובקיה. לרב היו יחסים מצויינים אתו, ובסעודה שלישית שהתקיימה בתלמוד תורה שרו תמיד ביחד זמירות, כגון "לבי ובשרי" ו"ידיד נפש".

על פי מר וילי אונגר, יום יום לפני תפילת מנחה אמרו תהילים. בין מנחה לערבית התקיים שיעור יומי במשנה, ואחרי ערבית התקיים שיעור יומי בגמרא. יום יום, אחרי תפילת שחרית מסר הרב שיעור יומי של כעשרים וחמש דקות לכעשרים בעלי בתים. בשבת בבוקר התקיימו בבית הכנסת שני מניינים, בשעה שבע ובשעה תשע. הרב התפלל שחרית במניין של שבע, אחר הלך הביתה, קידש ואכל, וחזר למניין השני לקריאת התורה, כמנהג יהודי פרשבורג⁵³. בשבת מברכין נהג הרב לדרוש לפני מוסף, ואז היה בית הכנסת מלא מפה לפה, כי משני המניינים ואף מחוץ לבית הכנסת הגיעו לשמוע את הדרשה.

פרק חמישי: דרשותיו של הרב

1. מבוא
לפי כל העדויות שבידינו⁵⁴ ⁵⁵, היה הרב פלעש נואם בחסד עליון, ובמידה רבה היו שיעוריו ודרשותיו הדלק שקיים את בית הכנסת.

רבות מדרשותיו שרדו את השואה, ומצויים אצל נכדו בגייטסהד שבאנגליה. הן כתובות גרמנית-גותית רהוטה בכתב יד יפהפה, ועריכתן ותרגומן היא מלאכה לכשעצמה שאין כאן המקום לקיימה, כי רבה היא. בשנת תשס"ה הוציא נכדו, הרב שלמה לוונטהל, חוברת בשם "מתוקים מדבש", ובה דרשות אחדות מעובדות על ידי העורך מעזבונו של הרב פלעש.
בתו יודעת לספר שהוא השקיע זמן רב בהכנתן, ופעמים רבות שמעה אותו חוזר בקול רם בבית על מה שהוא עתיד לומר בבית הכנסת.

2. התכנים
התכנים, היה בם שילוב הרמוני בין הלכה לאגדה בסגנון הדומה לזה של מהר"ל מפראג⁵⁶.

כאמור, דרשותיו, חלקן נכתבו בלשון הקודש, וחלקן האחר טרם תורגם, אך נביא דוגמא ממכתב ברכה לחתן וכלה, שנכתב בערך בשנת תרס"ז (1907) עת היה הרב תלמיד בישיבת פרנקפורט, ושימש כנראה כ-Hausrebbe אצל משפחת פוזן בעיר.

במכתב זה הוא מתעמק בדברי דוד המלך ע"ה בתהילים⁵⁷: "אשר בנינו כנטיעים, מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות, מחטבות תבנית היכל".

וזו לשון הרב במכתבו (מתורגם לעברית): "אם בנינו הם כבר בנעוריהם 'נטיעים' - צמחים שניטעו, שאינם גידולי פרא ללא טיפוח וחינוך, שכבר בצעירותם מתכשרים ברוחם ובנפשם לקראת בגרותם, ואם בנותינו, על אף הטיפול והחינוך הרוחני והגופני שלהם זכו, מתחנכים ומתייעדים לא להתבלטות ולחיצוניות, אלא להעדפת חיים ביתיים צנועים ושלוים, אזי זיווגם של בן כזה עם בת כזו הינו בעיני ה' שלב בבניינו מחדש של בית המקדש בימיהם הם, וזאת מכיון שזוג כזה ללא ספק ייסד את ביתו לפי דוגמת המקדש".

ואכן בפירוש הרש"ר הירש לתהילים⁵⁸ כתוב לאמר:

"בנינו הם כנטיעים, שתילים נטועים, שאינם גדלים כעשבי בר בלי טיפול וטיפוח. מגודלים בנעוריהם: כבר בנעורים מגודלים הם בגופם וברוחם כאנשים. זויות: חלקי בניין צנועים, שאינם בולטים ונראים מיד. בנותינו הן כחלקי בניין צנועים, שאינם בולטים לחוץ, ואף אם אינם מיועדים לעין מסתכלת, משוכללים הם בכל אומנות היצירה והדייקנות, בארמונות המושכים והמרהיבים את העין, שהמסתכל מופתע מחיטובם וממבניהם המעיד על אמנות, ומה עוד כשהם בנויים במקום שאין מצפים בו כלל לעידון ופיתוח אומנותי.

כך לא גודלו ונועדו בנותינו לפומביות, כי אם לחיים ביתיים שקטים. ואף על פי כן יש להן בתוך חיים אלה ולמענם חינוך גופני ורוחני המטופח בלא פחות אמנות וזהירות. פירוש זה... שמעתי מפי דוד אבי, ר' לייב פ"פ נ"ע מחבר 'הרכסים לבקעה'"⁵⁹ עכ"ל.

3. הסגנון
אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצר בוינה פולחן מיוחד במינו של לימוד הבעה גרמנית מובהקת. המקצוע הראשי בבתי הספר היה הבעה בכתב ובעל פה בשפה הגרמנית. לרב פלעש הייתה תכונה נדירה בעולם הרבני-הוינאי דאז. הלשון הגרמנית שבפיו הייתה רהוטה עד כדי התפעלות, עשירה מאד, משכנעת מאד וחפשית מכל נסיון להכניס דימויים מיידיש ושפות אחרות, המורידים מאיכות ההבעה⁶⁰.
הרצאות ונאומים בסגנון כזה נשמעו מדי פעם ברדיו, והדרשה הייתה עבור השומעים חוייה גדולה⁶¹.
הוא הסביר לבתו פרק באומנות הנאום: "מתחילים נמוך, באמצע מגביהים את הטון, ומסיימים נמוך". ואכן מהאוטוביוגרפיה של שרה שנירר בספרה על דרשת שבת חנכה תרע"ה ניכר בעליל שכך נהג.

מעדותו של ולטר דויטש עולה שהיו רק כעשרים מתפללים "שומרי שבת" בבית הכנסת⁶² ⁶³. "בכדי לקיים שם בית כנסת אורתודוקסי" - הוא אמר - "היה צריך כשרון רב ודרשות טובות - אחרת לא היו באים. שכן במרחק עשרים בתים משם, בשְמַלְצְהופגַסֶה התקיימה תפילה עם עוגב... ידועים לי הרבה יהודים שחזרו לדתיות ולשמירת מצוות דרך דרשותיו".

4. המאזינים⁶⁴
בוינה אסור היה לקיים בתי כנסת רפורמים. הכנסייה הקתולית התנגדה לכל רפורמה דתית, ופעלה שהממשלה תאסור את הרפורמה גם אצל היהודים. כאמור, במרחק כשלוש מאות מטר מבית הכנסת היה "בית כנסת" ברחוב שמלצהופגסה, שהיה רשמית "בית כנסת מודרני", ומעשית טמפל רפורמי לכל דבר ועניין⁶⁵.

משרד החינוך האוסטרי, שהחשיב מאד את לימודי הדת בבית הספר, הקפיד על כך שכל תלמיד חטיבת ביניים וחטיבה עליונה ישתתף פעם בשבוע בתפילה בכנסייה, או להבדיל, בבית כנסת. התלמידים נדרשו להביא בכל יום שֵנִי ראיה למחנך הכיתה או למורה לדת, שהשתתפו בתפילת הנוער שנקראה Jugensgottesdienst.

תפילת מנחה של שבת נקבעה עבור התלמידים היהודים כתפילת החובה השבועית, ובין ההורים הייתה מחלוקת היכן לקיימה: בשטומפרגסה האורתודוקסית, או בשמלצהופגסה הרפורמית למעשה.

לאחר שהופעל לחץ מצד ההורים, הפיקוח הכריע לטובת שמלצהופגסה. התפילה שם הייתה בעיקרה בגרמנית, ונשאה בעיני התלמידים אופי היתולי. רבים מהתלמידים היו רחוקים מאד אפילו מ"היהדות" שהוצגה שם, והתפילה הפכה, מבחינת התלמידים, לקומדיה. "רב בית הכנסת" בשמלצהופגסה היה פרופ' מנחם פאפו, מורה בתיכון הנכרי המקומי, ממשפחה ספרדית מסלוניקי, מתבולל אוסטרי, שאומרים עליו ששנא אשכנזים וציונים, ולא ממש ידע גרמנית. אחריו כיהן אדם בשם דברינסקי שכשנכנסו הנאצים לוינה, התאבד⁶⁶.

במסגרת המפגש הזה נפגש נוער דתי עם נוער מנוכר, ואפילו מתבולל. מפגש זה היה בעייתי ביותר עבור הנוער שומר המצוות, ולשם כך מצא הרב פלעש צורך לחזק את התודעה הדתית שלו.

הרב פלעש קבע עבור בני קהילתו, שמחוסר ברירה, על ההורים לשלוח את ילדיהם לאותה "תפילה", ושאחר כך יבוא הנוער לבית הכנסת שטומפרשול למנחה של שבת, ויראה תפילה אמיתית מהי⁶⁷.

הנוער הדתי, וגם רבים שאינם דתיים, התענגו, על כן, על הטכס המשעשע בשמלצהופגסה, המשיכו משם כמה מאות מטרים לבית הכנסת שטומפרשול, והאזינו שם אחרי תפילת מנחה של שבת לשיחה שמבחינת הטעם של יהודים צעירים, ואפילו מתבוללים, הייתה מרתקת, ועסקה בפרשת השבוע מזוית אקטואלית⁶⁸.

5. אומץ לב בהבעה
האסון של שנת תרצ"ח (1938), עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית, בא בהפתעה על יהדות וינה, שהייתה נאיבית עד כדי אולת, והתייחסה לראש הממשלה הפשיסטי-קתולי-קיצוני שושניג כאילו היה גואל ומציל מידי היטלר, בה בשעה שדוקא הוא שהפך את אוסטריה לגרורה של גרמניה הנאצית עד שנאלץ להתפטר בגלל מרד בצמרת השלטון שלו, והשלטון עבר לידי הנאצים.

בדבריו של הרב פלעש בשנות השלשים שקדמו לכך, לא נשמעה, מה שהיה כל כך מקובל בעת ההיא - הזדהות עם הממשל הקתולי פשיסטי, שקם בתרצ"ג (1933), והחמיר מתרצ"ד (1934) ואילך - אלא נשמעה אזהרה רצינית ביותר מפני העתיד לקרות.

הרב הסביר לקהל את ערך הפעולה של הג'וינט⁶⁹, מתוך תפיסה שלא הכל אבוד, ושיש דרך להתגבר בעזרתו על המצוקה הכלכלית שנוצרה בעקבות הרס החנויות היהודיות. הוא ניסה להשפיע על אבות לשלוח את בניהם מוינה לארץ ישראל, ולא לחכות לסרטיפיקטים. באותו זמן יצאו מוינה טרנספורטים שהיו ראשיתה של עלייה ב'. אנשים חיו באשליה שהמצב לא כל כך נורא, ואילו הרב טען שאין עוד טעם להשאר בוינה.
הסביבה - הוא טען - השתנתה, והאשליה שהם חיים בסביבה יחסית תרבותית ולא מתעללת, לא תאריך ימים. הוא צפה מראש את האסון הגדול שהתרחש שמונה חודשים אחרי הקמת הממשלה הנאצית באוסטריה - את ליל הבדולח, שאם גם בגרמניה היה פשע מאורגן, הרי שבוינה היה התפרצות ספונטאנית של נשמת החלאה, המתפרעת לשמה⁷⁰ ⁷¹.

את אומץ לבו גילה הרב גם כלפי פנים. הוא אמר מוסר בדרשותיו, אמנם ברמז, אבל מי שהיה צריך, הבין שאליו הדברים מכוונים. הוא לא פחד ולא עשה חשבון גם לבעלי ממון. דברי המוסר שאמר היו בעיקר על לימוד תורה ועל יחסים שבין אדם לחבירו ולקהילה⁷².

מר וילי אונגר, השריד היחידי מבית הכנסת (על פי מיטב ידיעתנו), שהיה בליל הבדולח כבן שבע עשרה, זוכר שהרב הרבה לדרוש בענייני צניעות. הוא יצא נגד שימוש הנשים בשפתון ובאודם, תופעה שהתחדשה ערב מלחמת העולם השנייה.

פרק שישי: השקפתו והנהגתו

1. רוחב הדעת בפסיקה ההלכתית
ההיסטוריון ד"ר דוד קוליב ציין בהרצאתו המאלפת את רוחב הדעת בפסיקה ההלכתית, שהייתה מודרנית בעיניו. לאחר שהמראיין דרש ממנו לתת דוגמאות, עלה שהם מתרכזים בעיקר בעניינים שבהעדפת ספק פיקוח נפש על פני שבת וכשרות.
בעיני הכותב יש כאן טעות. גם לרבי חיים מבריסק באו בפליאה כיצד הוא מיקל בהלכות יום הכיפורים, והוא השיב שהוא מחמיר בהלכות פקוח נפש⁷³. כך שדומה שאין כאן חדשנות הלכתית, ואם חידוש יש כאן, הרי הוא בַּשִיווּק, בכך שהרב הבהיר בלשון מודרנית את דברי הפוסקים ונושאי כליהם.
ובכל זאת "רוחב דעתו בפסיקה" זוקק התייחסות במובן אחר, שכן הוא נשאל שאלות על ידי בני קהילתו בנושאים רבים ומגוונים.

צבי גליקזליג נזכר כיצד נשלח פעמים רבות על ידי סבתו לשאול את הרב בדיני טריפות. אריך דויטש יודע לספר שבאו לביתו לשאול בענייני כשרות ובהלכות משפחה.

האם הוא היה "מודרני" בפסיקותיו? להלן כמה דוגמאות, והשופט ישפוט: א)
הורה אחד פנה אליו להתייעצות אם לשלוח את בתו המוכשרת ללמוד באוניברסיטה. הרב המליץ שלא לשלחה, והשואל שאל: "האם אתה לא למדת בפרנקפורט, שם יהודים דתיים לומדים באוניברסיטה מבלי שדתיותם נפגעת?!" והוא ענה: "וינה זו לא פרנקפורט"⁷⁴.
ב)
הוא התנגד לביקור בתיאטרון⁷⁵ ובקולנוע.
ג)
לאחר השתלטות הנאצים נשאל על ידי יהודי אם מותר לו להזדהות לנכרי. והוא אסר⁷⁶.
ד)
הוא היה דבק מאד בעיקרון ה- Austritt - הפרישה מהקהילה הכללית, עיקרון שלא היה ממש בר ביצוע בוינה. לכן הוא סרב לקבל מינוי לבית הדין האורתודוקסי של קהילת וינה, בגלל שיש בקהילה שתוף פעולה עם רפורמים. בהתאם לכך, כשחברה של בתו התחתנה בבית כנסת אורתודוקסי של הקהילה הכללית, אסר על בתו להיכנס לבית הכנסת, והדריך אותה להשתתף בשמחת חברתה תוך עמידה בחוץ.
ה)
כשהנאצים פלשו לוינה באביב תרצ"ח, יום ערב שבת קודש היה. מישהו הדליף לבני משפחת דויטש שהם עומדים להיעצר. הבן ולטר ניגש לרב ושאלהו אם לברוח מיד. הרב הורה לו להימלט בעצם יום השבת, מכיוון שהייתה זו שעת הסכנה⁷⁷.

2. יחסו לחזנות
באופרה של וינה, על מנת לחסוך בכסף, נהגו לעיתים קרובות, להזמין את מקהלת בית הכנסת הגדול ברובע הראשון שתבוא לשיר כַּרְמֶן וכיוצא בזה יחד עם החזן. ואם באותו ליל-שבת הייתה הופעה באופרה, הרי שתפילת ליל שבת בבית הכנסת הגדול הייתה קצרה ו"עניינית".

עלתה דרישה להביא גם לשטומפרשול איזה טֶנור שישמש חזן, על מנת שהקהל יוכל לקבל חוויות מוסיקליות. הרב שלל הצעה זאת בכל תוקף. הנימוק היה: בעל התפילה המקומי הזקן, מר פינק, אהוב על הכל ומתאמץ מאד. הטעם האמיתי היה: בוינה רבים מהחזנים התנהגו כאנשי בוהמה, שכן וינה היא עיר של מוסיקה, ו"מוסיקאי" כלל את עצמו בדרך כלל במסגרות שלא התיישבו עם הרוח שבקש הרב להחדיר לבית הכנסת. הרב ראה את התפילה כעבודת השם יתברך, ולא היה מוכן להתפשר על טוהרתה לטובת האסתטיקה⁷⁸.
ואמנם, בימים נוראים פעלה לצד בעלי התפילה מעין מקהלה של ארבעת האחים למשפחת אוסטרייכר, שבאו לוינה בתרפ"א (1921) מ"שבע קהילות" שבבורגנלנד⁷⁹, ושרו יחד עם בעלי התפילה מנגינות לימים נוראים כמנהג אוסטרו-הונגריה.

לרב עצמו היה קול ערב מאד, אך הוא נהג לעבור לפני התיבה בבית הכנסת רק לתפילת נעילה ובימי יאהרצייט שלו.

3. יחסו לחסידות
הוזכר לעיל שאחד הנושאים שהסעיר את בית הכנסת היה השאלה באיזו מידה על בית הכנסת להרים תרומה לעולם הצדקה החסידי. אנשי בית הכנסת בחלקם נתקפו תדהמה עמוקה, כשבנו של הרב פלעש יצא ללמוד בישיבות חסידיות בפולניה⁸⁰, מה גם שהוא חזר אחר כך לבית הכנסת בהופעה חיצונית כאחד החסידים, והתפלל - שומו שמיים - בנוסח ספרד⁸¹.

ואמנם מעדות בתו עולה, שהרב מאד רצה שבנו ילמד בישיבת פרנקפורט, אולם הבן סרב לכך. כמו כן מתברר שבשנת תרצ"ב (1932) נסע הרב לטשעבין לבקר את בנו בישיבה, וקבל באזניו על ששלח לו כסף לקנות כסא לשבת עליו בבית המדרש, והוא טרם רכש לו כסא הראוי לשמו. כך שגם אם חסידים היו מוקצה מחמת מיאוס בעיני אחדים מבני קהילתו, הרב התייחס אליהם בכבוד, למרות שבודאי לא נמנה עליהם. כשהלך לקבל את פניו של הרבי מטשורטקוב, הבהיר לבני ביתו שהוא נוהג כן לא בתור חסיד, אלא משום שהלה הוא תלמיד חכם גדול.

4. יחסו לציונות
אם גם בערים אחרות כמו ברלין ובודפסט, נשאה ההסתדרות הציונית אופי גמיש ופלורליסטי, שהשאיר מקום לכבד יהודים שומרי מצוות, הרי שהמנהיגות הציונית בוינה התאפיינה על ידי יו"ר ההסתדרות הציונית, שהפך לראש היודנראט, נשאר כל השואה בוילה בוינה עד לכיבוש הסובייטי, נמלט לשוייץ ומת שם, והיה אחד מעוזריו של אייכמן ימח שמו. לצדו פעל יהודי נוסף שהיה ממונה על המשלוחים מטריזין לאושויץ, ובכן וינה הייתה ללא ספק הדף השחור ביותר בתולדות הציונות⁸².

חבורה זו הייתה כה מנוכרת ליהדות, עד שבוינה המושג "ציונות דתית" היה לכל הפחות מבחינה סוציולוגית תרתי-דסתרי.

האם היה הרב פלעש "ציוני" במובן הפוליטי של המילה? לא ולא! הוא לא היה יכול להזדהות עם תנועה שבמקום כמו וינה נשאה אופי חילוני מובהק ואישי נפשע. מה שעמד לדיון כלל לא היה שאלת תורה וציונות, אלא תורה ואורח חייהם של הציונים⁸³.

אמנם גם לולא המאפיינים הייחודיים של הציונות בנוסח וינה, לא היה הרב פלעש "ציוני" במובן הפוליטי של המילה. הוא לא ראה סיכוי לגאולה אלא אם כן עם ישראל יחזור בתשובה⁸⁴. הדבר אינו מפליא, שכן רבו, בעל ה"שבט סופר"⁸⁵ התנגד למזרחי.

למרות כל זאת, במחצית השניה של שנות השלושים הוא עודד הורים בפה מלא לשלוח את ילדיהם לארץ ישראל. הוא ראה בעלייה זו עליית הצלה, מתוך ראייה ארוכת-טווח שאין ליהודים עוד עתיד בוינה. כל זאת למרות שאחרי מאורעות אביב תרצ"ו (1936) המצב בארץ ישראל כבר היה מאד מורכב, והאופוריה ביחס לישוב היהודי בה פינתה את מקומה לחרדה לעצם קיומו.

אגב, בבית כנסת אחד ברובע הגטו היה חוג שקרא לעצמו "תורה ועבודה", ונרדף עד צוארו מכל הצדדים. מצד אחד חשדו בהם שהם קומוניסטים, וזה היה חשד חמור ביותר תחת משטר פשיסטי קתולי. מצד שני, היהודים חשדו בהם שהם בעצם לא ממש יראי שמיים⁸⁶.

5. חינוך הצעירים
הנוער היהודי המנוכר בוינה, לא ממש מצא את מקומו במסגרות הנכריות, ולכן הלך למועדונים ציוניים, שבהם הייתה בדרך כלל אוירה של פריצות. הרב השתדל למצוא לנוער של בית הכנסת אלטרנטיבה למעורבות במסגרות אלה, שנקראו "ציוניות" ולמעשה נשאו אופי מביש. הוא נדרש לייסד מסגרות חברתיות לדור הצעיר, ובלבד שלא יראו עצמם חס ושלום כ"ציוניים".

הרב הופיע בין הנוכחים באסיפת היסוד של צעירי אגודת ישראל - תנועת הנוער האגודאי בוינה (Jugendgruppe), והיה מעין מדריך רוחני שלהם. האסיפה התקיימה בבית מנהיג אגודת ישראל, וולף פאפנהיים, בשנת תרע"ט (1919), כשאחרי מלחמת העולם הראשונה רבים שבו מהחזית, והמטרה הייתה להציל את הנוער הדתי⁸⁷. נספחת לפרק תמונה של הרב פלעש יחד עם הרב ישעיהו פירסט, רבה של השיפשול, מוקפים בבני נוער במחנה קיץ של הנוער האגודאי בשנות השלשים⁸⁸. הצעיר השני מימין בשורה הראשונה הוא לא אחר מאשר הרב שמואל הלוי ואזנר, מחשובי פוסקי ההלכה בימינו בארץ ישראל, ומחבר ספר "שבט הלוי".

הרב העביר שיעורים לצעירים בנביאים בכלל, ובספר ישעיהו בפרט, כאשר באותו הזמן לא היה הדבר מקובל. שיעורים אלה קרבו נוער יהודי ציוני לבית הכנסת. הוא עסק בניתוח לשוני וספרותי של הנביא, שכן כל התלמידים, כאמור, למדו בבית הספר, הבעה בגרמנית ובשפות קלאסיות, ולכן ידעו להעריך שאפשר גם ללמוד את דבר ה' על ידי עבדיו הנביאים בכלים אלה⁸⁹.

הרב אף יזם יצירת מניין מיוחד לצעירים, תופעה שהייתה נדירה בוינה, והוא אף נהג לבקר ולהתפלל בו מפעם לפעם. הטעם לייסוד מניין זה מונח בכך שהצעירים לא סבלו את המחלוקת, הפוליטיקה והפלוטוקרטיה שבה הסוחרים העשירים הכתיבו את חלוקת הכיבודים.

במסמך נדיר שנמצא בארכיון קהילת וינה⁹⁰, מופיע פרוטוקול של כנס רבני בתי הכנסת האורתודקוסים של וינה מיום 24/12/34, בו נידונה שאלת הפרישה מהקהילה הכללית. במסגרת זו מתבטא הרב פלעש בעיקר סביב מצוקותיו הרוחניות של הנוער.

וזו לשונו בתרגום לעברית:

"האם הילדים באמת מחוייבים ללכת לטמפל ברחוב שמלצהוף שם נכריות (Schickses) שרות? אב אחד היה אצלי וסיפר לי שהמורה לדת הוא כזה אפיקורס, שלדעתו עדיף היה שהילדים ילמדו אצל מורה לדת גוי מאשר אצלו. גם ביחס לכתיבה בשבת בבית הספר פנו אליו אבות רבים: או שהילדים האורתודוקסים שנואים על ידי חבריהם, או שהם הופכים להיות כמו חבריהם".

כאמור לעיל, הרב גם לימד כמה פעמים בשבוע מקרא משנה וגמרא לילדים בסביבות גיל בר מצוה בתלמוד תורה שהתקיים ליד בית הכנסת. כנראה, הוא לא חשב שללמד דרדקי זה "קטן עליו".

במחוייבות זו שגילה הרב כלפי חינוך הנוער מצדדיו השונים והמגוונים, לא רחוק לשער שעמדה לנגד עיניו אגרתו של הרש"ר הירש משנת תר"ט (1849) על תפקידיו של רב בישראל⁹¹, שכן סוף סוף היה תלמיד, תלמידו וחתנו.
וזו לשון האיגרת:

"ודאגת יומם ולילה ללימודי התינוקות, הבנים והבנות הקטנים בקרב עדתך, ולא תתן שינה לעיניך, ולא לעפעפיך תנומה, עד אשר תמצא מקום לילדי עדתך להרביצם עלי מַבּוּעַ נחלי התורה והתושיה, ואל יהיה קטן בעיניך ללמוד בעצמך ובכבודך את הבנים ואת הבנות... ואל תטה אוזן למלחשים באזניך לאמר: 'אין כבוד לרב ללמוד צעירי ימים תורה' ...נחזק ידי בנים יולדו לקנות לבביהם הרכים לה' טרם יהבלו בהבלי השוא והשקר המשוטטים על כנפי רוח הזמן".

עסקנו בפעליו למען הבנים. בפעלו למען הבנות, נעסוק להלן.

פרק שביעי: ערש תנועת בית יעקב

א) מבוא
מעט מספרי הקודש של הרב שרדו את השואה. בספר תורת-ברנש⁹² מעזבונו של הרב פלעש⁹³ מסומן קטע אחד ויחיד⁹⁴ בעיפרון⁹⁵. הקטע ראוי לתשומת לב משום שהרב ז"ל הדגיש אותו, אולי משום שהוא מבטא במידה רבה את מפעל החיים שלו. ואלה הדברים:

אמרה תורה⁹⁶: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך". בהקשר זה מובא במדרש חזית פסוק משיר השירים: "שיניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה, שכולם מתאימות, ושכולה אין בהם. מה רחל זו צנועה, כך היו ישראל צנועים וכשרים במלחמת מדיין. רב הונא בשם רב אחא אמר: שלא הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד, שאילו הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד, לא היה משה משבחן, ולא היו עולים משם בשלום".

הסביר בעל תורת-ברנש:

"ביאור דברים אלו כן הוא: יש שני מיני צדיקים. א' (האחד) צדיק באמונתו אשר ירש מאבותיו, והיא שמורה וחקוקה במשכיות לבבו, אבל לא התְחַקָה בשכלו על שרשי מחצב אמונתו, כי אהבת תורתו נצמדה עם נשמתו, ואינו מהרהר אחריה אף רגע אחד. ב' (השני) הצדיק אשר לא לבד מכח ירושת אבותיו, אבל גם על ידי החקירה ומופתי השכל עשה כפליים לתושיה, לחזק בלבבו יסודי הדת ואשיות האמונה.

והנה באמת גם הצדיק בלי חקירה יוכל לעבוד את ה' בתמימות, אבל אין לו הכשרון להורות גם לאחרים. ובפרט אם יעמדו נגדו אפיקורסים, אף אם הם לא יניעו את עמודי אמונתו, אבל גם הוא אין לאל ידו ללחום נגד הטענות ולהשיב על סכלותם.

והנה תפילין של יד הם נגד האמונה השוכנת בחדרי הלב, והתפילין של ראש הם נגד השכל שבמוח. וטובה חכמה עם נחלה. ויש יתרון לזה אשר נתחזקה בו האמונה גם מצד החקירה ומופתי השכל, כי הוא יתגבר וינצח בשכלו את קלי הדעת, גם יורה להם הדרך אשר ילכו בה, לחסות תחת כנפי השכינה. וזה שאמר: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, כלומר שיחזיק עמודי אמונתו גם על ידי הבנת השכל השוכן בראשו, למען תהיה תורת ה' בפיך, רוצה לומר: על ידי חכמתך יהיה ביכולתך להורות בפיך את האחרים בתורת ה'"⁹⁷.

מי שמבקש להרביץ תורה - אומר הוא - אינו יכול שלא לפתוח את עצמו לשאלות יסודיות באמונה ולהתמודד עמן. אולי זה מה שמשך את הרב פלעש לסמן "תורה" זו בעיפרון, שמא גישה זו היא ששבתה את לבה של התופרת הצעירה מקראקוב בימי מלחמת העולם הראשונה.

ב) האוטוביוגרפיה של שרה שנירר
בתשעה באב תרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה. יהודי קרקוב עזבו את ביתם ונסו מנוסת חרב מפני חיילותיה של רוסיה לאוסטריה בכלל ולוינה בפרט. גם משפחת שנירר עברה לוינה⁹⁸.

להלן ציטוטים מתוך האוטוביוגרפיה של שרה שנירר⁹⁹:

"תרע"ה (1915). יחד עם רבים אחרים, עברו מקראקא לגור בוינה הגדולה.
...סוף סוף הצלחנו לקבל דירה במחוז הששי... דאגה חדשה, זה לא רובע יהודי, מרחק שעה הליכה לבית הכנסת שיף-שול, ולא הכרנו בית כנסת יהודי אחר בו אפשר להתפלל. היכן נתפלל?
בעלת הבית בראותה את עוגמת הנפש שלי בשרה לי בשורה טובה, שברחוב שטומפר מצוי בית כנסת אורתודוקסי. בית כנסת זה היה ערשה של תנועת בית יעקב הברוכה.
ביום ששי לפני לילה הבאתי לשם סידור וחומש בכדי שיהיה לי ממה להתפלל בשבת. השמש הסביר לי שהדבר היה מיותר, מכיון שהנשים שאינן מטלטלות בשבת (במקום שאין בו ערוב) מקבלות שם סידורים.
הייתי מופתעת מרוב שמחה. זה אומר שאני נמצאת בין יהודים... כן גם בוינה יש יהודים שאינם מטלטלים בשבת! בשבת בבוקר הלכתי להתפלל בבית הכנסת שטומפר. לפני קריאת התורה אני רואה כיצד הרב עולה על הבימה, בשבילי זה היה חידוש. 'מה זה אומר?' שאלתי, על כן, את שכנתי?
'היום הרי שבת חנוכה' ענתה לי, 'והרב ידרוש מעניינא דיומא'.
הקשבתי רב קשב לדרשתו הנלבבת של הרב.
בדרשתו שרטט הרב את גדולתה ואת דמותה של יהודית ההיסטורית, ואגב זה קרא בדברים היוצאים מן הלב לנשים ולבנות של ימינו ללכת בעקבות ובארחות נשי ישראל גדולות הרוח בימי קדם.
חבל ששכחתי את הזכרונות והרעיונות היפים של אותה דרשה, וגם מה שזכור לי עדיין, אינני מסוגלת בעטי העני לבטא על הנייר.
רק דבר אחד אינני יכולה לשכוח. כשהקשבתי לתיאור הנפלא של הדמות יהודית, חשבתי לעצמי, איך מביאים הנה את כל נשותיה ובנותיה היהודיות של קראקא, כדי שתשמענה מי אנחנו, ומהיכן מוצאנו.
מיד הרגשתי שהחסרון הוא שאחיותינו יודעות כל כך מעט על המנהגים שלנו, ושהן זרות לעמנו ולמורשתנו. אילו ידעו את סיפורי הגבורה שלנו, והייתה להן איזו השגה ביחס ל... של אנשינו ונשותינו, היה הכל אחרת.
...במחשבתי נולדו באותן הרגעים תכניות מגוונות לעשייה גדולה...
מאז הדרשה הראשונה של הרב פלעש, נהייתי אורחת תדירה בבית הכנסת בשטומפרגסה. לא שמתי לב לשום הפרעה. יכול היה להיות מזג אויר איום, יכלו להיות מהומות נוראיות, שיכולים להתרחש בזמן מלחמה. אני הייתי מקשיבה תמידית לשיעוריו של הרב פלעש בחומש, תהילים, פרקי אבות ודרשותיו העמוקות על בעיות שונות ...ובמוחי ניקרה השאלה כיצד להביא הנה את בנות פולין, כדי לשמוע את כל זה, כדי לדעת את כל זה.
...כיצד לממש בקרקא את מחשבתי, להקים מקום משיכה עם רוח יהודית עבור בנות ישראל".

וכך תמצת ירחי¹⁰⁰:

"היא הוגה בספרי הרב רבי שמשון רפאל הירש, בספרי הרב ד"ר להמן וסופרים חרדים מגרמניה...
...בשלהי תרע"ה (1915) חוזרת שרה שנירר לקרקוי. היא מביאה אתה מטען רוחני רב הכמות והאיכות תוצרת וינה ופרנקפורט. היא יודעת כי אוצרות רוח אלה הצילו את יהדות מערב אירופה מסכנה חמורה... אמנם המצב השורר בין צבור הנשים דומה מאד למצב הדור קודם גרמניה".

ג) תורת מערב אירופה
עם שבנושא תורה עם דרך ארץ לא המשיך הרב ברויאר את דרכו של הרש"ר הירש, עם זאת דומה שהחינוך ההירשיאני שספג הרב פלעש מבית מדרשו של מורו ורבו הרב שלמה זלמן ברויאר בפרנקפורט דמיין, הוא שהביא בסופו של דבר להקמת התנועה שהצילה את בנות מזרח אירופה מחילון והתבוללות. הדבר בא לידי ביטוי בשלשה תחומים שנזכרו לעיל.

א) בתכנים
נשוב ונצטט בקצרה את דברי הרש"ר הירש בפירושו לפסוק¹⁰¹: "בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל" - "בנותינו הן כחלקי בניין צנועים, שאינם בולטים לחוץ, ואף אם אינם מיועדים לעין המסתכלת, משוכללים הם בכל אומנות היצירה והדייקנות... במקום שאין מצפים בו כלל לעידון ופיתוח אומנותי, כך לא גודלו ונועדו בנותינו לפומביות...".

ב) באיכפתיות לחינוך הנוער
כאן נשוב ונצטט מתוך אגרת הרב הירש לרב בישראל: "ודאגת יומם ולילה ללימודי התינוקות, הבנים והבנות... ואל יהיה קטן בעיניך ללמוד בעצמך ובכבודך את הבנים ואת הבנות". השקפת העולם החינוכית מפורשת. החזון של הרב הירש, הביצוע של הרב פלעש, התלמידה - שרה שנירר.

ג) באומנות הנאום
כאמור לעיל בפרק השלישי, גם את זה קנה הרב בפרנקפורט דמיין.
בנות קרקוב העריצו את התרבות הגרמנית, אך ראו בה סתירה לערכים של תורה. והנה בא הרב פלעש ויצר סינתיזה בין השתיים. ובכן, הייתה וינה שוב מפגש בין מזרח למערב, והפעם ככלי שדרכו הצילה תורת המערב את בנות המזרח.

ד) מקורות נוספים
מקורות נוספים מאששים, מבססים ומרחיבים ביחס לזיקה הנ"ל שבין שיעורי הרב פלעש לבין שרה שנירר.

1. הרב פלעש אימץ את מנהג השיפשול (במחוז השני) להספיד כל שנה בז' באדר, יום פטירתו של משה רבינו, את גדולי ישראל שהלכו לעולמם באותה שנה¹⁰² ¹⁰³. (כבר בדרשות חתם סופר מופיע שנהג כן).
בז' באדר תרצ"ה (1935) הספיד הרב את שרה שנירר, מייסדת תנועת בית יעקב, וסיפר כיצד במשך חודשים רבים באה יום יום לעזרת נשים - בהתחלה רק בידיעת עובדת הנקיון, ואחר כך גם בידיעת הרב ובעידודו - התפללה שחרית, וסיכמה בקצרנות את השיעור היומי במשנה שעסק בעיקר בנושאים שבמחשבת ישראל מתוך מסכת אבות. בסיכומים אלה השתמשה אחר כך בשובה לפולין, בהדרכת תלמידותיה ברשת בית יעקב¹⁰⁴. ובכן, עם היות המחוז הששי עני ביהודים וביהדות, עולה מכאן שהשפעתו של הרב חרגה הרבה מעבר לתחום הקהילתי המצומצם אל עבר העולם היהודי.

2. בשנת תרפ"ב (1932), כשנסע הרב לבקר את בנו בעת לימודו בישיבת טשעבין שבפולין, ערכה לו שרה שנירר סיור מודרך בסמינר שלה בקרקא, על מנת להכיר לו "את הילד הרוחני שלו" כלשונה¹⁰⁵. בנו אף נזכר שהיא שבה לבקר בוינה אצל הרב זמן קצר לפני שנפטרה.

3. רבי יעקב רוזנהיים כתב בזכרונותיו¹⁰⁶: "מרכז אגודת ישראל בפרנקפורט פתח פעולה עניפה בשטח הסוציאלי לעזרת פליטי גליציה. בין הפליטים האלה נמצאה גם התופרת העניה שרה שנירר מקרקא. היא הייתה עובדת בשעות היום במקצועה כדי פרנסתה, ובערבים הייתה משתתפת בהרצאות הרב פלש (תלמיד ישיבת פרנקפורט לשעבר). הרצאות אלה עוררו בלבה את רעיון פעולות ההצלה הרוחנית של בנות ישראל, והולידו ברבות הימים את יסוד תנועת בית יעקב".

4. הרב בנימין זאב יעקבסון אף הוא אישר¹⁰⁷: "שרה שנירר הדגישה תמיד, שדרשות הרב פלעש ששמעה אותן בעת גלותה בוינה הלהיבו אותה למעשיה הכבירים".

5. הרבנית יהודית גרינפלד¹⁰⁸ אף היא כתבה על כך: "אשה זרה נצמדה כבמסמרות למקומה בעזרת הנשים, כולה מוקסמת מן הדברים ששמעה... היא גלתה את הדרך!... כך רשמה לה שרה שנירר בנאמנות כל אות, כל מילה, כל שיעור ששמעה מהרב פלעש בתקופת שהותה בוינה. וככל שתפחו כרכי כתביה, כך קצרה רוחה לשוב לקרקא ולהתחלק עם הבנות בגנזי הרוח שרכשה".

הרב פלעש היה סוף סוף רבה של קהילה די קטנה בוינה שבין המלחמות. והנה זכה לפרוץ הרבה מעבר לגבולות קהילתו. הלקח העולה מפרשה זו לרב הקהילה גדול מאד. אתה כרב קהילה שקוד על תפקידיך תמידים כסדרם. לעולם לא תדע אלו מהפכות יכולה מלאכתך לחולל, בעזרתו של קורא הדורות יתברך שמו.

פרק שמיני: שקיעת החמה

"Zum Begraben Braucht Ihr Keiner Rabbiner" - "לקבור מתים אין לכם צורך ברב".

הנאצים ששמעו על כך שהרב הוא נואם מוכשר, דרשו ממנו באיומי אקדח לשאת נאום לפני שאר היהודים העצורים. מאוחר יותר סיפר הוא לילדיו: "באותם רגעים קשים התפללתי מעומק לבי לה': 'אנא עזור לי למצוא את המילים הנכונות, שמצד אחד יחזקו ויאמצו את אחי השבורים, ומצד שני לא ירגיזו את הנאצים'". בתום הדרשה שמע את הנאצים אומרים בינם לבין עצמם:

"Der Judenbub kan aber reden" - "היהודון הזה יודע לנאום!".

מה עשו לו במעצר - אין ידוע. היו שמועות שקרעו את זקנו, והיו שמועות שזרקו אותו בגרם המדרגות. לפני ששוחרר חתם הרב על התחייבות כפולה: א)
שיעזוב את וינה בתוך שלשה חדשים. ב)
שלא יאמר לאיש דבר ממה שעבר עליו שם.
לילדיו הוא אמר שבכוונתו לקיים הבטחה זו כלשונה - לא לומר דבר לאיש. הוא התכוון להעלות ביום מן הימים את כל מה שעבר עליו על הכתב. אלא שגם את זה לא הספיק לעשות, בשל צוק העיתים.

אחר הדברים האלה, וכאמור אולי אף קודם לכן, חדל בית הכנסת מלפעול, והרב הוסיף לקיים בביתו מניין קטן עם ספר תורה אחד. כשהיו עשרה למניין, הוא שלח את האחד-עשר הביתה, בשל הסכנה.
למרות החשאיות, זימן הגסטאפו את בנו לחקירה על המפגשים המתקיימים בבית אביו. הוא כנראה הצליח לפייס אותם. באותה הזדמנות המליץ החוקר בפני הבן לעזוב את המדינה לפני ש"הרדיפות יגברו" כלשונו.
הלה לקח את הדברים אל לבו, ולאחר ניסיון כושל אחד, הצליח בניסיון השני לחצות את נהר הדונַאוּ ולגנוב את הגבול להונגריה.

הרב עודד אותו לעשות כן במהירות האפשרית, ולא להמתין לימים הנוראים הקרבים ובאים, בהם תהיה הפרידה קשה עוד יותר. באזני אחד ממקורביו אמר הרב שגם אם הוא לא ישרוד את המלחמה, אם רק בנו, שמואל, ישרוד, הוא סמוך ובטוח בנוגע לעתיד בנותיו, שכן יש לו אמון מלא בבנו שידאג להן¹³⁵.

כשנמצאה בפעם הראשונה טעות בספר התורה, ראה הרב בכך סימן מן השמים, והפסיק לקיים גם את המניין הקטן שבביתו.

כאמור, לפני ששוחרר, חתם הרב על התחייבות שהוא ובני ביתו יעזבו את אוסטריה תוך שלשה חדשים. המשפחה פנתה לאנגליה, להולנד ולצרפת בבקשה להגר אליהן, והרב החליט שהם יהגרו למדינה הראשונה שתענה בחיוב, מתוך אמונה שיש בזה סימן טוב מן השמיים.

הראשונה שהסכימה לכך הייתה הולנד, שהיה לה שם טוב ביחסה ליהודים. בעצם ההליכה להולנד הייתה, לדעת ד"ר קוליב, תפיסה שהנאצים הם אפיזודה, אם לא חולפת, על כל פנים מקומית, ולא יתפשטו עד שם.

כשהם ארזו את רכושם, בתו הגדולה בקשה להימנע באופן עקרוני מלקחת עמה את הספרות הגרמנית הקלאסית, כגון כתבי גתה, היינה ושילר. הרב הגיב: "אל תאשימי אותם במעשי היטלר והגרמנים".

פרק תשיעי: תקופת הולנד ובוכנוולד

משפחת פלעש עברה להולנד בסתיו תרצ"ט (1938), והתיישבה במחנה פליטים Internierungslager ברוטרדם. משם עברו לעיר רוטרדם, שם הרב המקומי הציע לרב את מפתחות בית הכנסת. הגיב הרב: "בשביל מה לי מפתחות בית הכנסת אם אין לי בעלי-בתים?!".

משם עברו לאמסטרדם, שם הייתה קהילה יהודית יותר גדולה ויותר חיונית, ושם הרביץ תורה יום יום¹³⁶.

בנובמבר 1941, חורף תש"א, כשכבר החלה מכונת ההשמדה לפעול, והתברר שאירופה הופכת למלכודת-מוות, פנה הרב פלעש לבן-דודו ד"ר מקס שי, בסינסנטי שבארצות הברית, בבקשה שישיג עבור בני משפחתו ויזות לקוּבַה¹³⁷. יוזמה זו, כנראה, נכשלה.
באחרון של פסח תש"ג, 1943, נפטרה אשתו הרבנית ממחלה, ונקברה באמסטרדם בחלקה מיועדת לחברי החברה קדישא. באותן השנים סידר הרב לזוגות אחדים גט על תנאי, מתוך ראיית המציאות העגומה שבה עם ישראל היה נתון.

הרב פלעש ובנותיו הצטיידו במסמכים הונגריים, וכך הוסיפו להסתתר בדירתם באמסטרדם, עד שבסתיו 1943 נעצר הרב, ונשלח למחנה מעבר וֶסטֶרבורק. משם הועבר, חולה במחלת הפרקינסון למחנה בוכנוואלד.

לשליטים הגרמנים בהולנד, שהיו רובם ככולם קתולים, הייתה סמכות רחבה להחליט מי יישלח למחנות ההשמדה של גְלובּוצ'ניק, ומי יישלח למחנות שעדיין המשטרה הממלכתית הגרמנית שמרה עליהן.

באותן הימים, אם שלחו אדם לבוכנוואלד (או לברגן-בלזן) שבגרמניה התיכונה, לא שלחו אותו למחנה מוות. מחנה זה הפך למחנה מוות לקראת סוף המלחמה, כשהכל התמוטט, והנאצים החליטו לנקום. רק בתש"ה (1945) יצאה הוראה של ה- S.S. שכל יושבי כל המחנות מות-יומָתו. ובכן עצם המשלוח לבוכנוואלד היה נחשב לאנושי, יחסית. אולי "זכה" לכך בשל המסמכים ההונגריים שהמשפחה רכשה, ובתור הונגרים למראית עין¹³⁸ יתכן שזכו ליחס מועדף, ונעצרו בשלב מאוחר יותר.

בבוכנוואלד¹³⁹ הצעירים שרדו, כי הם היו חזקים. הרב פלעש הגיע לשם זקן, חולה וחלש מדי בשביל ההרפתקאה הזו.
אסירי המחנה נדרשו לחפור בורות ולהניח בהם כבלים חשמליים עבים. היו אתו באותו צריף עוד רבנים: הרב פרנקל מהלברשטט, הרב דוּכֶּס מאלטונא ועוד. מר וילי לאופר נזכר ששאל את הרב קניג מדוע הוא חוזר בעל פה על דפי הגמרא תוך כדי חפירה, ואינו אומר תהילים. תשובתו הייתה: בכדי שלא לשכוח את הש"ס.

זקן-הבלוק היה יהודי בשם קרליבך מהמבורג, שלימים היה לראש העיר דרזדן שבגרמניה. הוא זכור כאיש הגון מאד, שכשקבל חבילה מהצלב האדם חילק כל פירור לחם בהגינות יתירה. בצריף היו כמאתיים איש, שמתוכם כעשרים היו דתיים שהתפללו מנחה יום יום תוך כדי צעידה, שחרית תוך כדי מסדר השכמה Appel, וערבית ביחידות. היו שם כששה אסירים בעלי קשרים, שלא יצאו לעבוד במפעל, אלא נשארו להשגיח על הסדר והנקיון, שכן הנאצים חששו ממחלת הטיפוס, ולכן הקפידו מאד על כך.

רוב הרבנים, כמו גם הזקנים, מתו מהר. לא היה להם הכח הפיסי לעבוד כנדרש. העיקרון היה שמי שאין לו הכח לצאת לעבודה במפעל היה נשאר לשֶבת, ונלקח ל"רִיוִוֶיירַה" (Riviera) שהייתה מין בית חולים, שם לא היו מאכילים אותם עוד, והחולים היו מתים ברעב.

הרב שרד כשלשה עד ארבעה חדשים. מר וילי לאופר זוכר אותו כאיש רגוע, צנוע ואינטליגנטי, שבטח בהשי"ת. בשלב מסויים הוא נתקף במחלת מעיים קשה, שהחלישה אותו מאד, מה גם שהיה חורף והוא רעד מקור כפשוטו. לפי עדותו של מר לאופר, ביום ח' באדר תש"ד, נלקח הרב ז"ל לריויירה, וההמשך ידוע.

כיון שהרב פלעש (כמו גם רבים מאד מאחינו בני ישראל) לא זכה לקבר ישראל ולא למצבה, הוסיפו לאחר מלחמת העולם השניה דברים למצֶבת אשתו בזו הלשון: "והמצבה הזאת תהי גם אבן זכרון להרב מוהר"ר משה דוד בן ר' שמואל פלעש, שהרביץ תורה בישראל יום יום פה העירה, ושנסחב על ידי אויבינו האכזריים, ונשמתו הטהורה עלתה השמימה במחנה המות בוכענוואלדע. נולד ט"ו מנחם תרל"ט ונפטר ח' אדר תש"ד. תנצב"ה".

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין עושין נפשות (מציבות) לצדיקים. דבריהן הן הן זכרונן"¹⁴⁰ ¹⁴¹.

אכן, הרב רבי משה דוד, לא זכית לקבר ישראל, ואף לא למצבה משלך. אמנם דבריך, עשו נפשות, ונפשות אלה הם הנפש - המצבה - שלך.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים!

"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"¹⁴².

הערות:

1. כך כתוב על מצֶבת אשתו. הרב לא זכה לקבר ישראל.
2. על פי עדותו של מר וילי לאופר.
3. Die Familie Flesch, ד"ר חיים היינריך פלעש, ברין 1914, עמודים 45 ואילך, וכן אנציקלופדיה יודיאקה ערך Flesch. עיין עוד בהקדמה לספר: "מחקרים בספרות התשובות" של ר' יצחק זאב כהנא, עמוד ח'. וראה "החתם סופר ובני דורו" (קִינְסטְלִיכעֵר) סימנים רל"ג ותרי"א.
4. אבי סבו, הרב יוסף פלעש, נולד בסביבות שנת 1788 ב- Gross Meseritsch. הוא למד לאחר נישואיו 21 שנה בישיבת אביו בנייטרא, ואף לימד שם. בשנת 1825 נתמנה לרב, תחילה בשטמנסדורף, ואחר כך ברגנדורף, ולבסוף בשנת 1834 נקרא להיות רב בק"ק Veszprem. היה למדן, חריף ונואם מעולה, ונפטר שם בשנת 1854. השאיר כתבי יד של חיבורים בהלכה. סב סבו, הרב ר' שלמה ב"ר פרץ ב"ר צבי הירש פלעש, נולד בסביבות שנת 1750. הוא למד תורה במשך כאחד עשרה שנה, ואחר כך קבל סמיכה לרבנות מהרב הראשי ר' גרשון חיות [הרב גרשון בן אברהם חיות, נפטר 1789, נכד רבי מנחם מנדל קרוכמל, רב בהוטנפלוץ, מטרסדורף וניקולבורג. ב-1780 נבחר ל-Landsrabbiner של מורביה. הוא שהחרים את הרב יעקב עמדין. מתוך אנציקלופדיה יודאיקה ע' Chajes]. הוא היה בשנת 1784 לרב מקומי ב- Gross Meseritsch שבמורביה. בשנת 1800 נבחר לרב ואב"ד בעיר נייטרא, שם נפטר ב-16.1.1832, י"ד שבט תקצ"ב. חיבר ספרים בהלכה בשם עטרת-שלמה ושרביט-הזהב.
רבי שלמה נזכר פעמים אחדות כמכותב בשו"ת חתם-סופר חלק אבן-העזר [סימנים ט', ל"ב, ע"ב, ע"ד, קל"ח]. בלשון זו: "שלום וכל טוב לידיד נפשי הישיש המאור הגדול, המופלג בתורה המפורסם כמ"ה שלמה פלעש נ"י, אב"ד דק"ק נייטרויא" [שם סימן ל"ב]. "שלום לי"נ המאה"ג הישיש המופלג בחכמה ודעת תורה כש"ת מהו' שלמה נ"י אב"ד דק"ק נייטרא יע"א" [שם סימן ט']. "שלמה שמו ושלימה משנתו אשרי הורתו ויולדתו ברוך יאמר לעומתו, ה"ה ידיד ה' וי"נ הרב המופלג המאה"ג מעוז ומגדול כבוד שמו מפארים מה"ו שלמה נ"י אב"ד דק"ק נייטרא יע"א, הגיעני נועם מכתבו וכו'" [שם סימן ע"ג]. "שהשלום שלו ישפות שלומו ורב טובו לי"נ הרב המאה"ג המופלא ומופלג, המפורסם כערוגת הבושם כש"ת מו"ה שלמה נ"י אב"ד ור"מ דק"ק נייטרא יע"א" [שם סימן קל"ח].
רבי שלמה מופיע כמו כן כמכותב בשו"ת בן יהודה [לר' אברהם ב"ר יהודה ליטש ראזענבוים הלוי, פרעסבורג, התרל"א, סימן י"ט]. וזו לשונו: "שלום ועוז ממרומים, יחדיו יהיו תמים, לאיש צדיק תמים, מפעליו ומידותיו שלימים, לו ההוד והמשרה, גדול ושר בתורה, כנפיים ממעל לו, לעוף ולהאיר שבילו, ה"ה הגאון חריף ובקי ע"ה פ"ה בוצינא דנהורא, כבוד מו"ה שלמה נ"י פלעש אב"ד ור"מ דק"ק נייטרא והגליל".
שמו הובא בספר שם הגדולים מארץ הגר [לפנחס זעליג הכהן שווארטץ, פאקש תרע"ד, וברוקלין תשי"ט. מערכת גדולים, אות ש', סי' ל"ח]. בזו הלשון: "הרב מו"ה שלמה פלעש, רב גאון מפורסם, אבד"ק נייטרא" והזכיר שהובא הנ"ל [צילום אגרת מכתב ידו פורסמה בחוברת "מזקנים אתבונן" ע"י ישראל שטרן, לונדון, תשמ"ח].
חוקרים [Die Familie Flesch שחיבר ד"ר חיים היינריך פלעש, ברין, 1914, עמוד 45 ואילך, וכן אנציקלופדיה יודיאקה ערך Flesch. וכן מהקדמה לספרו: "מחקרים בספרות התשובות" של ר' יצחק זאב כהנא (עמוד ח')] סבורים שמקור שם המשפחה ב- Haus zur Flasche, "בית הבקבוק". בית כזה מוזכר בארכיונים הישנים של בתי הגטו היהודי בפרנקפורט דמיין מלפני כ-500 שנה, שם נאמר שהבית נבנה ע"י יעקב מפראג, לכבוד בני המלמד המשורר הרב והדרשן עקיבא ואשתו Maidgen. מסורת במשפחה, שהיא אכן מיוחסת לרבי עקיבא פרנקפורטר שהתגורר בבית זה.
המצב הכלכלי בבית הוריו של הרב פלעש ז"ל היה קשה ביותר. הם היו אנשים צנועים, פשוטים ועניים מאד. אביו, ר' שמואל, עסק לפרנסתו ביבוא חיטה, שעועית ושאר ירקות לפרשבורג. כשהרכבת עם הסחורה הגיעה בשבת, הוא נמנע מלפרוק אותה עד מוצאי שבת. כשהיו יומיים או שלשה רצופים של שבת ויום טוב, גם כן נהג כך, ועד שהגיע לפרוק את הסחורה במוצאי שבת ויו"ט לא היתה עוד ראויה לשיווק, וכך התמוטט בסופו של דבר העסק שלו לגמרי [מפי בתו]. על מציבת אביו הקבור בבית הקברות ה"חדש" (חדש יחסית - זה שנקבר בו הכתב-סופר. להבדיל מ"הישן" - זה שנקבר בו החתם-סופר) של פרעשבורג כתוב בין השאר (על פי תמונות המצבות. אגב, בכריכת ספר "חורב" לרש"ר הירש, שמסר הרב תחילה לאביו, כלשונו "לזכרון אהבה מאת בנו", כתוב אח"כ: "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי, ה"ה אדוני אבי מורי היקר החבר ר' שמואל בן רוזא ז"ל, נפטר בשם טוב ביום ה', א' דחנוכה (מקץ) ונקבר בכבוד גדול ביום ו', עש"ק תרע"ו לפ"ק. תנצב"ה"):

שמואל נודע בשערים לתהילה
מוקיר רבנן ולאהבת השם עלה
איש תם וישר מעודו עד קיצו.

על מציבת אמו הקבורה ליד אביו כתוב:

אמנו היקרה הצדקת אשת חיל באפרתה
סבבו הסופדים כשהגוף שב לעפרתה
תמכה אביונים בחכמת נשים נחלתה
רדפה חסדים ולמרום עלתה תפילתה.