לאחר תבוסת פולין בתחילת מלחמת העולם השניה, ב- 1939, וחלוקתה בין גרמניה הנאצית לבין ברית-המועצות, הוגלו לפנים רוסיה ולאזוריה הנידחים למעלה ממיליון אזרחים וחיילים פולנים, כשליש מהם יהודים. רובם נכלאו במחנות והועסקו בעבודות קשות.

לאחר פלישת הנאצים לברית-המועצות בקיץ 1941 חל פיוס זמני בין הממשלה הפולנית הגולה שפעלה מלונדון ובין הסובייטים, ונחתמו הסכמים, ביניהם הסכמים שלפיהם שוחררו אזרחי פולין ששהו במחנות ומהם הוקם צבא פולני אוטונומי, שבראשו הוצב קצין פולני ותיק, גנרל ולדיסלב אנדרס, שהיה חבר לפני המלחמה במפלגה "הלאומית-הדמוקרטית" האנטישמית. לאחר חיכוכים שפרצו בין הסובייטים לפולנים הוסכם כי הצבא הפולני יפונה מברית-המועצות ויעבור לאזורים שבשליטת האנגלים במזרח-התיכון.

החיילים הפולנים רוכזו בנמל קרסנוזאבודסק שבחוף האגם הכספי ומשם הפליגו לנמל פאהלווי באיראן. עד סוף המבצע, בספטמבר 1942, יצאו מרוסיה כ- 113 אלף נפש, מהם 70 אלף אנשי צבא ו- 43 אלף אזרחים. מקצת החיילים עברו לצפון עיראק לאימונים ובקיץ 1943 יצאו דרך עבר הירדן לארץ-ישראל והתמקמו במחנות בדרום הארץ. אחרים הגיעו לארץ דרך קאראצ'י שבהודו ומשם בים, דרך תעלת סואץ. בארץ התארגנו החיילים הפולנים בקורפוס השני של הארמייה הפולנית במזרח ונשלחו לחזית באיטליה בראשית שנת 1944 והשתתפו בקרבות במרכז איטליה. במאי אותה שנה השתתפו במערכה הקשה על מנזר מונטה-קאסינו ונגרמו להם אבדות כבדות. הם המשיכו את המלחמה במסגרת המחנה הבריטי השמיני עד תום המלחמה. רובם לא חזרו לפולין אחרי המלחמה והשתקעו באנגליה ובמקומות אחרים בעולם המערבי.

כבר בראשית חיולם של אזרחי פולין בברית-המועצות התברר שרבים מן המתגייסים הם יהודים. עובדה זו הדאיגה את הפיקוד הפולני וניתנו הוראות לוועדות-הגיוס לפסול את רוב רובם של המתנדבים היהודים, באמתלה של בריאות לקויה. כן הוגבלה קבלתם לבתי-הספר לקצינים ולקורסים מקצועיים. במקרים רבים הצליחו יהודים לעקוף קשיים אלו על-ידי-כך שהשתדלו להתייצב לפני ועדות-גיוס ומיון שבהן פעלו רופאים יהודים וכן ניצלו קשרים אישיים בקרב האצולה. אולם גם לאחר שקצתם זכו להתקבל לצבא סולקו מרביתם באמתלות שונות. זאת ועוד, על כל עבירה ממשית ומדומה שכרגיל חל עליה עונש קל, היה חייל יהודי מורחק בגינה מן השירות. אין תימה שהרבה חיילים יהודים התחזו לפולנים.
באחד הצווים מטעם הפיקוד הפולני נאמר שמספר המיעוטים הלאומיים,

"אינו יכול לעלות מעל 5 אחוז בקרב המפקדים שאינם קצינים, ו- 10 אחוז בקרב הטוראים".

צו זה הוצא לפועל בקנאות רבה כל-כך שהשיעור של היהודים בצבא אנדרס היה 3.8% בלבד כלומר כ- 4,000 איש, פחות מ- 1% מכלל פליטי פולין היהודים ששהו אז בברית-המועצות.

קומץ היהודים שנותר בצבא הפולני היה נתון ברובו להפליות ולהתעללויות שונות. בעוד רבים מן החיילים הפולנים עברו אימוני נשק עוד ברוסיה, נשלחו מאות יהודים לעבודה בקולחוזים החקלאיים ושכר עבודתם נוצל להשלמת דמי הכלכלה של היתר. היו גם לא מעט מקרים שהיהודים רוכזו ביחידות מיוחדות לשירות בבסיסים. יחידה כזו בגודל של בטליון מוקמה באוקטובר 1941 בבסיס קולטוביאנקה שבאוזבקיסטאן וחייליה היהודים הועסקו בתנאי פיזיים קשים ביותר בהכנת מגורי-חורף ליחידות הקרביות.

בצורה חריפה ובולטת התבטאה ההפליה כלפי היהודים בעת פינוי החיילים והאזרחים מברית-המועצות לאיראן. במגמה להגדיל ככל האפשר את מספר הפולנים המתפנים על חשבון היהודים אירעו לא מעט מקרים, שבהם הורדו חיילים יהודים בכוח מהרכבות בנמל היציאה קראסנזאבודסק. ברוב ייאושם על-כך שהוצאו מרשימות המפונים, פרצו כמה מהם את חגורת הזקיפים ששמרו על האוניות ואגב ניסיון לטפס עליהן - טבעו. בכמה מקרים פנו היהודים לשלטונות הסובייטיים והללו אכן גרמו להכללתם בפינוי. כך או אחרת פונו לפרס כ- 6,000 יהודים ומהם 4,400 חיילים, בהם 146 קצינים. בין האזרחים בכללו כ- 850 ילדים הידועים כ"ילדי טהראן". המבוגרים, אזרחים וחיילים, היו חתך תרבותי-חברתי של יהדות פולין דאז: ציונים, בונדאים קומוניסטים, דתיים, מתבוללים ומומרים.

בהגיעם לפרס ולאחר מכן לעיראק זכו רבים מהמפונים היהודים ליחס חם מצד יהודי המקום ויש בהם שהוזמנו לבתיהם ל"סדר" הפסח שחל באותו זמן. כן נוצר מגע בין מקצת המפונים, בעיקר פעילים ציונים בעבר, לבין אנשי הסוכנות וגופים אחרים מהארץ שעשו בעיראק בתפקידים שונים וכן גם חיילים מיחידות ארצישראליות ששהו שם.

בפגישות הראשונות עם הארצישראלים למיניהם בפרס ובעיראק וכן עם הקרובים והמכרים בארץ הועלתה האפשרות להסתלק לאלתר מהצבא הפולני על אווירתו האנטישמית ולהשתלב במערכות היישוב היהודי. אולם באותו זמן, קיץ וסתיו 1942, עמד הצבא הגרמני קרוב לשערי הארץ ובגלל חומרת המצב לא נראה צעד כזה מתאים באותו זמן. חייל ששירת אז באחד מהמחנות של צבא אנדרס בדרום הארץ ופנה ביוזמתו לגורמים שונים ביישוב כדי לעבור עם חבריו מהצבא הפולני ל"הגנה" נענה "שהדבר לא ייתכן כעת". בצורה דומה הגיבו גם מזכירי קיבוצים. גם כמה מהחיילים שעקרונית החליטו לערוק, דחו צעד זה עד לשעת כושר.

לעומת זאת, החלה באותו זמן פעילות מאורגנת של בריחה בעיראק, ששם עדיין חנו רוב היחידות של הצבא הפולני. אותו זמן פעלה שם שלוחה של המוסד לעליה שהבריחה יהודים לארץ. למטרה זו הסתייעו באנשי "סולל בונה", נהגי "אגד" ובעיקר בחיילים של יחידות ארצישראליות בצבא הבריטי שעסקו בהובלת שיירות בין עיראק לארץ. השיירות נוצלו להעברת שליחים מהארץ לעיראק ולאיראן ובשובן הוברחו בהן חיילים יהודים מצבא אנדרס וכן חברים במחתרת החלוצית בבגדאד. כן הוברחו כמה מחיילי צבא אנדרס על-ידי חיילי היחידות הארצישראליות שיצאו לחופשה בארץ. המוברחים צוידו במדים ותעודות של הצבא הבריטי. על יד הגבול בנהריים הם נתקבלו על-ידי נציגי ה"הגנה" ופוזרו במקומות יישוב שונים בארץ.

בקיץ ובסתיו 1943 חלפה סכנת הפלישה של רומל, אך גברה החרדה לגורל יהודי אירופה. המוסדות המרכזיים של היישוב נערכו לבריחה של חיילי צבא אנדרס היהודיים ולאפשרויות של קליטתם. היוזמה לכך באה מישראל כרמי, ראש "מרכז העלייה" בהסתדרות. הוא הציע, שכל חייל בורח יקבל מהמוסדות תעודת-זהות עם שם עברי חדש, ביגוד אזרחי, דמי-נסיעה ואש"ל ליומיים וכן העברתו למקום-קליטה בקיבוצים, מושבים או אצל קרובי משפחה ומכרים. לאחר תקופת מעבר, ייערכו שיחות אישיות עמו בקשר לעתידו ואפשרות התגייסותו לאחת מהיחידות הארצישראליות שבצבא הבריטי או ל"הגנה" ולנוטרות. הפעלתה של התוכנית התעכבה בשל התנגדות מצד כמה חברים מהנהלת הסוכנות כמו יוסף שפרינצק ויצחק גרינבוים, שבשלב מסוים אף איים בהתפטרות, אם התוכנית תצא לפועל. הם טענו שסיוע לעריקת החיילים עלול לסבך את היישוב היהודי עם הבריטים ועם הפולנים וכן יפגע במאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית.

לעומתם צידדו בתוכנית אישים מרכזיים במפא"י כמו טבנקין, בן-גוריון, ברל כצנלסון ובעיקר ראשי ה"הגנה" אליהו גולומב, שאול אביגור ואחרים. גם משהוכרע בעד ביצוע של התוכנית, לא ניתנה לה גושפנקה רשמית מצד הוועד-הלאומי. אולם החיילים עצמם וקרוביהם בארץ לא ידעו על הוויכוח שנערך במוסדות בקשר לעריקה, והכריעו לבד אם וכיצד להסתלק מהצבא הפולני. והיו מהם שביצעו זאת מייד או סמוך לאחר הגיעם לארץ כמו הטוראי ש"מ: משחצתה יחידתו את הירדן ב- 17 באוגוסט 1943 קיבל חופשה לבקר בחיפה את בן-דודו. הלה אמר לו: "אתה עם הצבא גמרת ועתה בוא לקיבוץ גן שמואל". וכך היה. לא פעם קרה שחיילים שהתקשו באיתור קרוביהם, עצרו אוטובוס יהודי ושאלו את הנהג והנוסעים היכן למצוא מקלט.

טבעי, על כן, שגם הסיוע הממוסד התמקד עתה באלה שברחו בהשראת קרובים וחברים, אך נזקקו ללגליזציה ולמקלט. על-פי רוב היו הללו מגיעים לסוכנות או ל"מרכז העלייה", לפי כתובת שהועברה מפה לפה, ושם טיפלו בהם לפי הצורך. כמו כל עולה, כך גם כל אחד מהם קיבל לירה-וחצי, מיטת ברזל ושמיכה כסידור ראשון.

כדי להגביר את ממדי הבריחה היו כרמי ואנשיו מבקרים במחנות צבא אנדרס בדרום הארץ לפגוש את החיילים היהודים ולשוחח עמם. על פגישת שכזו שנערכה במחנה קסטינה מספר כרמי בזיכרונותיו:

"אספתי את החיילים ותיארתי בפניהם את הרקע הכללי... בתום דבריו הסכימו 300-400 חיילים לצאת את המחנה לאלתר ולנסוע יחד אתי לכל מקום. הוצאנו אותם בחצות הליל ויצאנו לדרך שאובטחה על-ידי אנשי ה"הגנה". בהגיענו לתל-אביב החלפנו בגדיהם וציידנו אותם בתעודות-זהות מזויפות, שנחשבו 'כשרות' בנקודות הביקורת בדרכים. זו הייתה הקבוצה הראשונה. בעקבותיה באו קבוצות נוספות".

מספר ניכר של בריחות היו מתבצעות ערב חגים ושבתות, כאשר רבים מהחיילים קיבלו חופשה. הללו היו מגיעים בשעות הבוקר למרכז העלייה של ההסתדרות בתל-אביב ברחוב אלנבי 115. מחשש מפני המשטרה הבריטית, רוכזו הבאים בחצר האחורית ובמקלטים. שם רשמו אותם, הנפיקו להם תעודות-זהות, החליפו את בגדיהם והסיעום מייד באוטובוסים של "אגד" לקיבוצים שבעמק-הירדן, עמק-יזרעאל ומקומות אחרים. אחד המבצעים מסוג זה, שנערך בערב ראש-השנה תש"ד הקיף קרוב ל- 500 חיילים וכמותו במבצע שנערך בערב יום-כיפור. באותם ימים, אוקטובר 1943, הגיעה תנועת הבריחה לשיאה. לאחר מכן הצטמצמו ממדיה: בנובמבר ערקו 482 חיילים ובדצמבר - 192. לאחר מכן ידוע על מקרים מעטים בלבד. בסך הכל הקיפה תנועת הבריחה מצבא אנדרס קרוב ל- 3000 חיילים, כולל עשרה קצינים ולמעלה ממאה מש"קים.

רוב הבורחים נקלטו בהתיישבות העובדת ובייחוד בקיבוצים. כמה חודשים לאחר שנקלטו במקומות השונים נדרשו יוצאי צבא אנדרס להתנדב לצבא הבריטי, לנוטרות וכדומה. לבריגדה וליחידות אחרות בצבא הבריטי התגייסו יותר מ- 1,000 חיילים לשעבר מצבא אנדרס. 500,-400 נוספים הלכו לשרת בנוטרות. רבים הצטרפו ל"הגנה" ופחות - לאצ"ל ולח"י. כאלף איש סודרו בעזרת המוסדות והקרובים בעבודות בניין, חקלאות, נהגות וכדומה. אחרים" הסתדרו בתחום התמחותם המקצועית והאמנותית כמוסיקאים, שחקנים ובדרנים. מספר קטן של חיילי אנדרס נשאר בקיבוצים ובמושבים.

על-אף התמיכה המעשית והמוסרית מצד היישוב לבריחתם של היהודים מצבא אנדרס, לא עשו זאת כל הבורחים בלב קל וזאת בין היתר גם בגלל שבועת האימונים שמסרו בשעתם. הייתה זו שבועה מיוחדת בעברית (כולל "שמע ישראל") ובפולנית שכללה הבטחת נאמנות למדינת פולין, לחוקתה, לצבא ולמפקדיו וכו'. אולם החלטתם הסופית בקשר לעריקה עוצבה בהשפעת הפגישות עם הקרובים והחברים ובייחוד נוכח זרם הידיעות העגומות מפולין, שהגיעו משם בדרכים שונות, ושמהן ניתן היה להסיק ש"אין לנו לאן לחזור" וזאת בנוסף לאנטישמיות ששררה בצבא.

בגין מסרב לערוק

באחת מאסיפות ההסברה שנערכה על-ידי מרכז העלייה בבית-ברנר בתל-אביב לחיילי אנדרס שהיו עדיין בשירות, נאמר להם שאין רואים בהם "עריקים", אלא "יהודים שרוצים להישאר בארץ" ואין מניעה שימשיכו להילחם, אולם תחת דגל אחר. ברם, היו כמה מהחיילים שלא קיבלו דעה זו, אם מחשש לקידומם האישי, כמו קצינים, ואם מנימוקים אידיאולוגיים כמו קומוניסטים, בונדאים ודומיהם שקיוו להשתלב בשיקום פולין לאחר שחרורה. והיו גם כאלה שנרתעו מלברוח בגלל נימוקים מוסריים. אחד מהם היה נציב בית"ר לשעבר בפולין ולימים ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין. כאשר הוצע לו לערוק מן הצבא, הוא סירב בטענה,

כי "עריק אף מצבא זר עריק הנהו ולא יוכל לעמוד בראש מערכה לאומית".

עם זאת הוא שוחרר בסוף דצמבר 1943, כאחד מצוות של ארבעה חיילים יהודים, שאמורים היו, כתוצאה של עסקה בין הרוויזיוניסטים לבין הפולנים, להישלח לארצות-הברית כדי לנהל, בין היתר, תעמולה לטובת פולין. בינואר 1944 הוא כבר פעל כמפקד אצ"ל במחתרת. מכל הבחינות היה זה מקרה חריג: כל היתר שסירבו לערוק - נותרו בתוך הצבא.

כשהועבר הקורפוס הפולני השני בראשית 1944 לאיטליה, היו בו כ- 850 חיילים ו- 126 קצינים יהודים. בקרב על מונטה-קאסינו נפלו 22 מהם ו- 62 נפצעו. 126 קיבלו אותות הצטיינות ובהם שישה "צלב וירטוטי מיליטארי", הוא אות ההצטיינות הקרבי הגבוה ביותר בצבא הפולני. לימים התהדר גנרל אנדרס בנתונים אלה בהטעימו כי,

"מאז נשרו יהודים משורות הצבא במזרח התיכון לא נשנה יותר הדבר הזה. יהודים לחמו בגבורה בשדה-הקרב וגם הצטיינו בעמדות אחרות".

בתום המלחמה חזרו כמחצית החיילים היהודים מצבא אנדרס לארץ.

הפולנים מעלימים עין

עוד בחנייתו של צבא אנדרס בעירק נקטה המפקדה הפולנית כמה צעדים כדי להתחקות אחר הברחת החיילים היהודים לארץ. פעילות זו גברה נוכח הבריחה ההמונית שלהם בתוך הארץ. על אף זאת ועל אף כמה מאסרים, פשטה השמועה שהמפקדה אינה נחושה כל-כך לחפש עריקים

"אם משום ששמחה להיפטר מיהודים ואם משום שהבינה שטבעי הדבר שיהודים ירצו להישאר בארץ".

כחיזוק לשמועות אלה באו סיפורים על גילויי הבנה מצד המפקדים לבריחת פיקודיהם. עם זאת לא הופסקו אמצעי הזהירות מחמת המעורבות היתרה שהחלו לגלות השלטונות הבריטיים. פרטים מדויקים למדי על ההברחה המאורגנת נמסרו להם באופן שיטתי מהפיקוד הפולני שמטעמים מדיניים ואחרים נטה להימנע, ככל האפשר, מעימות עם היהודים בארצם. על סמך מידע זה נערכו חיפושים אצל פעילי ההברחה וכמה מהם אף נאסרו. כמו כן נאסרו כמה חיילים שברחו. אך אלה ואלה שוחררו לבסוף. לעתים סייעו חברי ה"הגנה" ששירתו בצבא הבריטי בפעולות החילוץ של האסירים.

החמרה ניכרת בצעדי השלטונות האנגלים באה סמוך להברחות ההמוניות של חיילי אנדרס בעונת החגים של שנת תש"ד. מבצעי הצבא והמשטרה הבריטית לגילוי מחסני נשק בקיבוצים נערכו עתה בתירוץ רשמי של חיפוש אחרי עריקים מהצבא הפולני של גנרל אנדרס. כך, למשל, חיפוש-הנשק שנערך בקבוצת חולדה ב- 3 באוקטובר 1943, החל במסווה של חיפוש אחרי עריקים פולנים. במהלך המבצע רוכזו הגברים המקומיים בחדר-האוכל לזיהוי לפני יחידת משטרה צבאית פולנית שלא מצאה ביניהם את מבוקשה. אך בשיחות פרטיות עם החברים "הם הביעו צערם על שמשכו אותם לחיפוש זה".

בצורה דומה נימקו השלטונות את חיפוש הנשק שנערך כחודש וחצי אחר-כך בקיבוץ רמת-הכובש ושהסתיים בהתנגשות-דמים חמורה. וזו הייתה ההודעה הרשמית האנגלית, שקדמה להתנגשות:

"לשלטונות הביטחון נמסר ממקור מוסמך כי לכמה עריקים פולניים ניתן מקלט ברמת-הכובש... על-כן נערך ב-16 בנובמבר חיפוש ברמת הכובש עם שוטרים פולנים ועם יחידות צבאיות קיסריות... המוכתר וחברי המושבה סירבו לשתף פעולה בחיפוש עריקים פולניים ועל-ידי עמידתם זו לא נתנו כל אפשרות לשלטונות הפולניים או למשטרה לברר אם נמצאו עריקים במושבה".

האנגלים אף ניכו כמה אלפי רשיונות-עליה (סרטיפיקטים) לארץ מהמכסה הקיימת על חשבון עריקי צבא אנדרס שנותרו בארץ.

ממשלת פולין הגולה נטתה אחרי המלחמה להמעיט בחומרתה של העריקה ההמונית. וכך גם הציג את העניין בכתב ובעל-פה הגנרל אנדרס עצמו. בראיון שמסר ב- 31.7.1967 להיסטוריון זביגנייב סימאצ'קו הוא התייחס לעריקות של חייליו היהודים ואמר:

"האמנתי שליהודים יש שתי נאמנויות, אחת לפלשתינה ושניה לפולניה, ולכן לא נטיתי להחזיקם בכוח בצבא הפולני. הוצאתי פקודות חמורות לא לרדוף את החיילים היהודים שעזבו את הצבא בהגיעם לפלשתינה. האמנתי בצדקתם של אלה מהם שראו את חובתם הראשונה להילחם לעצמאות פלשתינה. אולם הרבה חיילים יהודים שהרגישו עצמם כפולנים נותרו בצבא ולחמו באומץ באיטליה".

אגב, גל של בריחות עבר גם על החיילים היהודים שהגיעו לאנגליה עם הצבא הפולני. הם סבלו קשה מהאנטישמיות של קציניהם וחבריהם ומאות מהם ערקו מהצבא ודרשו לעבור לצבא הבריטי. אולם מזלם של אלו לא שפר וקצתם הובאו לדין ונדונו למאסר של שנה עד שנתיים.