|
תקציר: דיון בטענתו של יהושפט הרכבי כי מרד בר כוכבה היה מיותר, וסיכן לשוא את הקיום היהודי בארץ ישראל. יגאל ידין טוען כי עם החי על פי אידיאלים, ורוצה לשמור אותם, חייב לסכן ולהלחם. הוא מדגים זאת במלחמת השחרור, שגם אז יצאנו למלחמה והימרנו על כל הקיום היהודי בארץ. מילות מפתח: בר כוכבה, יהושפט הרכבי, יגאל ידין. |
|
זרבבל גלעד: מבחינות רבות חי הדור הזה ברגישות גדולה את אירועי הזמן, כי עליו, להלכה ולמעשה, להגשים את ערכי-חיינו, שעליהם הוא מתחנך. ה"התקפה" על מרד בר-כוכבא איננה רק עניין של "שחיטת פרות קדושות", כאפנת הימים האלה, אלא ערעור מהותי על מורשת ערכי הגבורה, העמידה על הנפש וחירוף הנפש של היהודים במאבקם על קיומם ועל עצמאותם הלאומית והמדינית. שהרי עדיין לא הגענו לעידן של "וגר זאב עם כבש" ושל "וכיתתו חרבותיהם לאתים". לא סוד הוא, שעד היום, לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל לא רק מדינות-ערב שכנותינו, אלא גם כמה וכמה מדינות נוספות בעולם. החינוך להגנה ולכוננות מתמדת להבטחת בטחונה של מדינת ישראל, וכפועל יוצא מכך גם הבטחת חייהם של היהודים בארצות-הגולה, במקום שהסכנה מתגלית - הוא כורח המציאות. החינוך להגנה ולכוננות ביטחונית הוא, איפוא, חיוני ביותר בשבילנו על-אף התמורות העצומות שחלו בחיינו מאז הקמת מדינת ישראל - חיוני, אם חפצי-חיים אנחנו כיהודים. ועל כן אנו מבקשים לשמוע גם הארה של הצד ההיסטורי-עובדתי של פרשת מרד בר-כוכבא, שיגאל ידין יש לו ודאי מה לומר לנו בתחום זה. כוונתנו בשיחה זו להתרכז בצד הערכי-חינוכי של הבעיה. שכן תורותיהם החדשות כביכול, של הרכבי מזה ולייבוביץ מזה - הן בעצם ערעור מהותי על התפיסה הערכית שנתחנכנו עליה, שלדעתי לא איבדה מחיוניותה עד עצם היום הזה. אם לייבוביץ אומר, שאין הבדל במעשי הגבורה - הנאצים היו יכולים להיות גיבורים כמו לוחמי הגיטאות - כלומר, גילויי עמידת הגבורה של היהודים מול הקמים להרגם, אינו מעניין אותו כלל. הוא אינו מכיר בעמידה על הנפש של העם ובמלחמה על כבוד העם, אם המושגים האלה עודם מושגים שתופסים לגבי לייבוביץ ותלמידיו. הרכבי בכלל, נוטה לא פעם להלך עלינו אימים. זכורים לנו הימים, שהיה מרצה לפני קציני-התרבות של צה"ל ואומר בערך כך: אין ערבי בעולם שיכול להסכים עם קיומה של מדינת ישראל, כי הערבים הם השונאים בנפש שלנו לדורי-דורות. מי שיקרא את ספרי הרכבי, שכתב בימים ההם, יוכל להביא לפנינו מלוא-חפנים מובאות בנוסח פסקני זה. והנה עתה, באותה פסקנות עצמה, הוא אומר את ההפך ממה שאמר אז. לוויכוח הזה עם הרכבי ועם התומכים בדעתו ישנן הקרנית על דרכו של חינוך הדור הצעיר. אמנם, הוויכוח אינו חדש. לא עם הרכבי הוא מתחיל. אבל הערעור המחודש לגבי הערך החינוכי שבנושא העמידה על הנפש בהיסטוריה היהודית וכורח הכוננות הביטחונית בימינו, הוא מאותות הזמן. ואני שואל: מהו, לדעתכם, משקלו של החינוך לערכי הגבורה וההגנה היהודית על צורותיה השונות - מאז ועד היום - לגבי הבטחת עתידה של מדינת ישראל? יש מי שאומר שזהו מיתוס שעבר זמנו; ויש מי שאומר, כמוני למשל, שזהו ערך מחנך מהותי, שאם נשמיטו ממסכת חינוכנו - פני הדור יהיו אחרים. אלמלא חששתי להעלות הרהורי הלב לפה, הייתי אומר: וגם פני עתידנו יהיו אחרים. כי החינוך על ערכי הגבורה וחירוף-הנפש למען בטחון ישראל מהווים את אחד המעצבים העיקריים של דמות עם ישראל במדינת ישראל. וכשאני אומר "חירוף הנפש", אני מבדיל בין היחלצות להגנת חיינו ומדינתנו ובין מעשים של הרפתקנות, או בביטוי הקולע של הרכבי - רהב, לגבי מעשים כאלה. ומתוך קיצוניות אחת יש ומגיעים לקיצוניות שניה: "בשל אנשי הגבורה, הלא הם הלוחמים היהודים, באו עלינו כל הרעות והצרות בארץ ובגולה", כותבת רחל רוזנצוויג ב"שדמות" (נ"ו, 1974). כלומר, הכניעה, היא הדרך הנבונה ביותר המבטיחה את קיומו של האדם והעם. ואינני יכול להאריך בזה עכשיו ולהביא דוגמאות נוספות. לדעתי, אלו הם סימפטומים לתמורה חמורה, שחלה בתפיסת כורח העמידה שלנו כנגד כל המתנכלים להמשך הגשמת הציונות ולקיומה של מדינת ישראל. פרופ' יגאל ידין: השאלה הראשונה שאני הייתי רוצה להציג - שאלה מרכזית - היא: האם בכלל יש דבר, שנהוג לקרוא לו אידיאל, או אמונה באידיאל, או איזו מטרה רוחנית שאתה מאמין בה, דבק בה, ואתה רוצה להשיג אותה? הקיים דבר מסוג זה והאם מוצדק דבר זה, אם הוא קיים, או לאו? שהרי אם אתה כופר בעיקר ואומר, שבכלל אין דבר כזה כ"אמונה במשהו", אז ברור שזה ניהיליזם מוחלט, ואתה יכול לשבור ולנתץ בצורה פשוטה ביותר את כל מה שהיה בעבר ולמעשה אין לך אז שום בסיס לחיים בהווה ובוודאי לא משהו שתשאף אליו בעתיד. אך לעומת זאת, אם התשובה היא חיובית, ומבחינתי התשובה היא חיובית, לא כערך אבסולוטי, אלא משום שבלי אמונה באידיאל, הרי התרבות של העולם כולו, והתרבות שלנו בכללה - התרבות של העם היהודי - אינה יכולה להתקיים. מכאן, בלתי נמנעת השאלה השניה הנשאלת: האם עבור הדבר שאתה מאמין בו, שבלעדיו, לפי דעתך, חייך אינם שווים את החיים - סוף-סוף אין אנו בהמות ולא חיות, וכדי לחיות וליהנות מהחיים נדרש לנו גם מה שקוראים "חיים רוחניים", או תנאים מסוימים לפתח חיים כאלה; אם אנחנו אומרים לכך "הן", כלומר, התשובה היא חיובית - ולפי דעתי, כמובן, התשובה היא חיובית - אז נשאלת השאלה: האם במערכת הזאת של האידיאולוגיה יש משהו, שהוא בבחינת מה שנוהגים לומר ביהדות "ייהרג ואל יעבור", או להפך: ייהרג, כדי להשיג את הדבר הזה; או יעשה את הכול, אפילו ייהרג, כדי למנוע שדבר הפוך ממנו יקרה. אם התשובה היא חיובית - ולפי דעתי התשובה היא חיובית - הרי זהו ה"מותר האדם מן הבהמה" והוא, בין היתר, בנושא הזה: איזו צורת-חיים אתה מבכר? כאן, כמובן נשאלת השאלה השלישית. כאשר אנחנו באים לדון מישהו בעבר - האם עשה, או לא עשה משהו בתוך הקריטריונים הכלליים האלה? האם אנחנו צריכים, קודם-כול, למדוד המתאים הדבר למה שאנחנו חושבים היום בנדון, או שעלינו קודם כול לבחון אם אותו האדם בימים משכבר, בתנאים שלו, ובדרך המחשבה שלו היה נתון - הוא ועמי - במצב כזה, שלא יכול היה לחיות אחרת ובשבילו לחיות בתנאים מסוימים, כפויים, זה כאילו לא לחיות? ואם אני כיום אינני חושב כמותו, או בשבילי אותו ערך שהנחה אותו, איננו כל-כך חשוב - זהו עניין משני מבחינת דרך המחשבה. למשל, עדיין מתנהל ויכוח גדול בין החוקרים: האם מרד בר-כוכבא פרץ לכאורה בגלל גזרות שהדריאנוס גזר נגד העם היהודי, ואשר העם לא יכול היה לעמוד בהן, או שבעצם, הגזירות הקשות של הדריאנוס באו, לכאורה, בעקבות המרד ולא בעקבות אקט שהוא עשה כלפי ירושלים - לא פחות ולא יותר אלא רצה לחרוש אותה ולהפכה למקום מקדש ליופיטר! אקט כזה איננו גזירה ולא עניין של מילה ולא עניין של שבת, אלא הפיכת העיר הקדושה ומקום המקדש, למקום מקדש לאל זר - ליופיטר. עובדות אלו אינן משנות דבר בתיזה שלי בוויכוח של היום. ברור, שזוהי השאלה הראשונה, שאני מציג כשאני רוצה לבדוק ולבחון את בר-כוכבא ואת רבי עקיבא. מהבחינה הזאת, אינני יודע למה נטפלו רק לבר-כוכבא. הרי ר' עקיבא, בעצם, מייצג חלק ניכר של העם היהודי, שנמצא בשני הקטבים מבחינת דרכי המחשבה בנושא הזה: האם בדרך האמונה שלו הקולקטיבית בקיום העם היהודי ובקיום אמונתו הוא היה מסוגל לתאר לעצמו חיים בתנאים שרצה לכפות על העם היהודי הדריאנוס? לפי דעתי, ואני חושב שאפשר להוכיח זאת בקלות, ר' עקיבא לא היה מסוגל לחיות בתנאים הללו, לא הוא ולא רוב בני העם. על כך מוכנים היו גם למות, או נכון יותר: להילחם מתוך אמונה, שמא, בכל זאת, על-ידי מלחמתם ישנו את התנאים הקטלניים הללו. והם עשו זאת בידיעה שעלולים הם גם ליפול במלחמה. הבאתי פעם דוגמא כמעט מקבילה, אם כי פחות אקוטית, פחות חריפה ממה שהיה אצל אנשי בר-כוכבא. בכוונה רציתי לבחור נקודה מתוך מה שנמצא היום בקונסנזוס בעם ישראל ולא לקחת איזה עניין, שהוא אולי דעה של קיצוניים מכאן וקיצוניים מכאן, וניתן לומר עליו: זה על גבול ההרפתקנות, או על גבול הרהב, כמו שנאמר פה. כוונתי - לבעיית ירושלים. גם בימי מרד בר-כוכבא הייתה זו בעיה מרכזית, מרכזית ביותר. נוסף לאלמנט הלאומי היה קיים בימים ההם גם האלמנט הדתי יחריף ביותר, שהיום איננו שייך לקונסנזוס הלאומי. בעיית ירושלים היום, ולפני שלושים וחמש שנה, ולפני שלושים וארבע שנים, ואולי גם מחר - היא בקונסנזוס הלאומי. כולנו מכירים, שירושלים היא בירת ישראל. אינני מדבר כרגע על הפרטים כגון: האם הממשלה צריכה לקבוע משרדיה בצד המערבי או בצד המזרחי של העיר וכדומה. נניח שמחר, במין מהפך שקשה לנו לתאר לעצמנו עתה, אם כי אין לפסול אותו לחלוטין באופן תיאורטי - מהפך אמריקני-רוסי פלוס ארצות-ערב וכו', כשהכול אומרים: "לב הבעיה היא פה - ירושלים, נכפה אפוא בכוח על העם בישראל - או על העם היהודי - את בינאום ירושלים." השאלה שאני שואל באה משום הקונסנזוס הקיים בעניין ירושלים: האם נצא להילחם בכוחות הללו, שרוצים לכפות עלינו פתרון העושה את ירושלים לא בירת ישראל, או נגיד: קודם-כול נעשה חשבון מה בדיוק הוא הכוח שלנו כנגד כוחות גוג ומגוג? במצב כזה אני אישית אומר: "אני הולך להילחם. בשבילי לחיות בישראל כעם בלי ירושלים, אין אלה חיים, ועל כך אוי מוכן לתת את נפשי!" הנכונות שלי להקריב את עצמי בעניין הזה באה משום שבשבילי זוהי שאלת חיים ומוות ואין הדבר כך אצל מי שרוצה לכפות עלי את הפתרון האחר. בסופו-של-דבר, מה שיכריע את הכף, תהיה המוטיבציה החיובית, המוטיבציה של ההקרבה, והיא היא שלמעשה תאזן גם את מה שנראה, אולי, כאי-איזון מראש, אי-איזון א-פריורי. אינני אומר, חס וחלילה, שאנחנו עומדים כיום בסכנת מלחמת גוג ומגוג, ואני מקווה, שלא נגיע לעולם למצב דומה. אבל אילו היה קיים מצב כזה, ואילו היינו נכשלים, חס ושלום, במצב כזה - ואני אומר פה שלושה "אילו", שהם כולם תיאורטיים, אשר ניתן לראותם כנושא לדיון לעתיד לבוא, נאמר, בעוד אלפיים שנה - כשיבואו לדבר בקונסנזוס שלנו היום. אז יקום חכם אחד ויאמר: "איזו מן הרפתקנות הייתה שם, איזה מין איבוד לדעת, איזה מין שיגעון של עם, שיצא להילחם עם כוחת עצומים ולא ראה שלמעשה הוא הורס את עצמו." בר-כוכבא ואנשיו היו יהודים דתיים. השילוב של הדת היהודית והלאום היהודי והארץ היהודית הוא כמעט יחיד בעולם. לא נמצא כמותו לא בנצרות ולא באיסלם ובוודאי שלא בדתות אחרות, שילוב אשר היה בשביל אבותינו מובן מאליו. שכן, הדת היהודית מושתת על הארץ הזאת ועל העם היהודי בלבד. וזאת, כאמור, לא נמצא במקומות אחרים. כאשר יש שילוב כזה של דת והרגשה לאומית - וזה עניין שבנפש, ואתה מאמין בכך בכל מאודך - אז ברור, שהדור ההוא לא יכול היה בשום פנים ואופן להשלים עם הסכנה שירושלים תיחרש, ובית-המקדש ייהפך למקדש של יופיטר או שיאסרו עליהם למול את בניהם ולקיים את השבת. איך אפשר, לכן, לבוא היום ולהגיד: "הם יצאו מדעתם, הם הביאו חורבן". חז"ל אמרו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". זו אולי אחת האימרות החשובות ביותר, לתיזה הזאת של הלקח ההיסטורי שאנו דנים בה. אנחנו שואלים: הניתן ללמוד מההיסטוריה או לא? חז"ל הבינו שאינך יכול לעשות את ההשוואה הקלה בין האירוע ההיסטורי למעשיך כיום, וכביכול אמרו: איננו יודעים מהן המסקנות שלך, אבל אסור לך לדון אותו איש, לפני שנתנסית במצבו. ולהיות במצבו, הווה אומר: להרגיש מה שהוא הרגיש. מאחר ואינך יכול להחליט היום להרגיש כפי שהרגיש אותו איש בימים ההם, ואתה בכל זאת מסיק את המסקנה שלך, אתה קובע: "הוא יצא מדעתו!" לדעתי זו גישה מוטעית. כאשר אנחנו באים לדון במאורעות היסטוריים בקורות עמנו, או לדון על גיבורים היסטוריים, שחונכנו על מעשי גבורתם, אסור לנו להוציאם מהקונטקסט ההיסטורי שלהם. מי היו הגיבורים? לדעתי, אנשים שהיו מוכנים להקריב את חייהם לטובת הכלל, בעד אידיאלים שהאמינו בהם. הגדרה זו יכולה לכלול בתוכה גם גיבורים, שהאמינו באידיאות, שאני כיום, אולי, מתנגד להן, אך אינני יכול לשלול מהם את תכונת הגבורה. ועוד. שואלים: "מה ניתן להסיק ממעשי בר-כוכבא אז כלפי דרכנו היום?" פה טמון, לדעתי, העיוות הגדול ביותר. כי אם כל הדברים שדיברתי עליהם עד עכשיו הם בתחומי המוסר, בתחום האידיאי-האמונתי, שאפשר להתווכח עליהם, הרי בנוגע להשוואה של אז ועכשיו - לא ניתן להתווכח. כאשר מנסים לבוא ולהגיד: "הנה, כמו שהיה אז - גם עכשיו אנחנו עלולים להגיע לידי אבדון", זוהי שגיאה תהומית מבחינה מתודית, אם אפשר לומר כך. קשה לי להאמין, שהיסטוריון רציני יעז לעשות השוואה כזאת. ואינני מאמין, שגם מדינאי אמיתי היה חושב בכיוון הזה; אם כי ההיסטוריה והמאורעות ההיסטוריים, ללא ספק, משפיעים על מהלכיו של המדינאי ועל מסקנותיו של ההיסטוריון הדן באירועי העבר. הטענה הקשה ביותר, שהייתה לי כלפי הרכבי וכת-דליה, שלמעשה הם עוסקים בדיסציפלינה לא שלהם. עליהם לעסוק בדיסציפלינה מדעית, שבה הם מומחים - והם אנשים של מדעי-מדינה; אנשים העוסקים במדעי-חברה של היום, של הזמן הזה. אני מכון להתווכח אתם על עצם העניין שהם בקיאים בו, להתווכח לכאן או לכאן לפי הטענות. למשל, אם יבואו ויגידו: "אסור לנו לעשות דבר כזה וכזה, מבחינת המדיניות והפוליטיקה של היום, כי זה עלול להביא אותנו לאבדון", עליהם לעשות זאת בכלים של הדיסציפלינה שלהם, ולהוכיח את התיזה שלהם. כי הם מדברים על היום והמקצוע שלהם הוא תורת המדינה של היום, הכוחות הפועלים היום, הכוחות האסטרטגיים והגלובליים וגו'. לפי נתונים אלה עליהם להוכיח לנו את התיזה שלהם. אבל כאשר הם נסוגים אל העבר ההיסטורי, ואולי אפילו המיתי, כדי לנסות ולהוכיח תיזה שהיא בתחום העיסוק המדעי שלהם היום, אני מרגיש שזוהי חולשתם - הם חלשים ביכולתם להוכיח את "תיזת האבדון" שלהם. כי הלוא כל ילד יכול לבוא ולומר לנו: מהי בכלל המשוואה הזאת בין מצבנו כיום ובין המצב שהיה כאשר שלטה האימפריה הרומאית בכל העולם ונגדה יצא למלחמה העם הקטן הזה בארץ-ישראל? ודרך-אגב: בתקופת מרד בר-כוכבא הייתה, כנראה, קוניוקטורה פוליטית מתאימה. לא היה זה סתם, כמו שאומרים, שהיהודים החליטו דווקא באותו הזמן לצאת ולהילחם בצבאו של הדריאנוס. לא הייתה זו החלטה של "ירייה מהמותן". אנחנו יודעים, שלמרות המצב הפרדוקסלי מבחינה היסטורית - עם קטן היוצא להילחם מול האימפריה הרומאית, מול לגיונות-לגיונות של צבא מאומן ומאורגן - הלגיונות הללו נאלצו לשלם מחיר גבוה מאוד עד אשר גברו על הלוחמים של העם היהודי הקטן. הדריאנוס, לפי המקורות ההיסטוריים, בדווחו לסנאט ברומא על הניצחון הגדול שלו על היהודים חייב היה להשמיט את הפסוק המפורסם: "לי ולצבאי שלום". זאת אומרת, שהייתה כנראה באותה עת קוניוקטורה אסטרטגית-צבאית, שהיהודים ביקשו לנצלה, אחרת לא היו יכולים להגיע להישגים הצבאיים האמורים. הווה אומר, שהיהודים בארץ-ישראל ראו במלחמה זו כורח פנימי. שכן, לא יכלו להשלים עם מצב השעבוד לרומאים וגילו את הנכונות להקריב את עצמם למען השתחרר מעולה של רומא. יחד עם זה היה להם גם שיקול אסטרטגי-צבאי שאמר: זו השעה הנכונה למרד. אך שיקולים בהיסטוריה יכולים גם להוכיח את עצמם שאינם נכונים, ובר-כוכבא אינו היחידי שטעה בשיקולו. כל ההיסטוריה האנושית מתחלקת למנהיגים גדולים ולעמים גדולים, שהצליחו או שטעו. אולי מחצית ההיסטוריה היא כזאת. אבל גם רבים אלה שטעו, יצאו למלחמה מתוך נכונות ואמונה באמיתות דרכם. לכן, כשבאים ואומרים היום: הנה, כמו שהלכו בר-כוכבא ואנשיו נגד הצבא הרומאי, נגד האימפריה הרומאית עם "הראש לקיר", ככה גם אנחנו היום הולכים עם "הראש לקיר". ואני שואל את עצמי: מי יכול ממשחק הכוחות ההיסטוריים האלו להסיק משוואה לסיטואציה שלנו כיום? ויש לי שאלה נוספת: אם כבר הולכים "להרוס את ההיסטוריה היהודית" למה "התלבשו" הרכבי ואנשים נוספים דווקא על בר-כוכבא? למה, למשל, לא על יאשיהוז אם "להרוס" אז בואו ונתחיל עם יאשיהו! יאשיהו עשה את השגיאה הפטלית ביותר בתולדות עם ישראל, שבעקבותיה, בעצם, באה גלות הבית הראשון. ושם לא הייתה בעיה של הגנה על המקדש ולא בעיה של הגנה על איזה אידיאלים, שאתה מאמין בהם, אלא מעין Power Politics: הוא חשב, שבמלחמה בין מצרים ובין אשור ובין בבל, ניתנת לו הזדמנות להראות את כוחו, ויצא למלחמה לא לו - ופרעה נכה הכה אותו. אך בהיסטוריוגרפיה אחרת לגמרי - בהיסטוריוגרפיה של העריכה המקראית - נרשם יאשיהו כמלך שהלך בדרך ה' וכיוצא בזה, ולכן נשאר בזיכרון היסטורי של עמנו כדמות חיובית. אינני בא עכשיו לדון פה גם את יאשיהו ו"לגמור" אותו, כמו שמבקשים "לגמור" את בר-כוכבא. הזכרתי את יאשיהו רק כדי להוכיח, שאם עוסקים במחקר ההיסטורי שלנו בדרך של "לגמור", אפשר לגלות טעויות ומחדלים אצל כמה וכמה מלכים שלנו, לפני יאשיהו ואחריו, ואפשר להוסיף ולהוכיח, שהיו כמה מקרים בהיסטוריה של העם היהודי, שעל-ידי פעולה לאומית מסוימת כמעט והביאו לחורבן. על כן לא נכון לבוא עכשיו ולהגיד שהחורבן שהביא בר-כוכבא על עמנו היה החורבן הגדול ביותר. אין בכך הגינות היסטורית, אם אפשר לומר כך. |
"מרד בר-כוכבא" - אומר הרכבי - "הביא את השואה הצבאית והחורבן הגדולים שבתולדותינו. התבוסה הייתה צפויה, שכן ליהודים לא היה סיכוי להביס את הצבא הרומי. אין זו רק חכמה שלאחר המעשה. מחוללי המרד לקו בחולשה בחשיבה ריאליסטית."
|
|
וכאמור, באווירה של אי-נחת השוררת כיום בישראל, אולי משום הגילויים של אותה הרפתקנות שהוזכרה כאן קודם, או בלשונו של הרכבי בראיונו ב"מעריב": "ציפיות שנתבדו ונתחוורו כבלתי-מציאותיות" - מעלים אנלוגיות מן ההיסטוריה היהודית, מפלות שבאו משום "אי-חשיבה ריאליסטית". למען ביסוס גישה זו מנסה הרכבי להסתייע בהערכה מחודשת של מרד בר-כוכבא. אבל אם אתה מאמין במשהו גדול, כמו שאמרתי קודם, ואתה מוכן להקריב עבורו את החיים - האם השיקול היחידי שצריך להתוות את דרכך זה הביטחון במאה אחוז שאתה תצליח? זה נקרא "חשיבה ריאליסטית"? איפה הוא הגבול בין מאה אחוז ובין האפס כאשר מדינאי או עם נלחמים על מה שאפשר לקרוא לו "חיים רוחניים"? והדוגמה הכי-בולטת לכך והקרובה לנו ביותר, שאינה ניתנת לערעור ואיננו זקוקים להסתמכות לגביה על ספקולציות מעורפלות של היסטוריונים ועל קטעי-קטעים של דוקומנטים - זוהי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח". אנחנו, שהכנו בני הדור הזה, איננו צריכים לעדויות של היסטוריונים. אני אישית זוכר, ששלושה ימים לפני הקמת המדינה, בא בן-גוריון וקרא את ישראל גלילי, ראש מפקדת ה"ההגנה" באותם הימים, ואותי עבדכם הנאמן, אל מועצת העם הזמנית - ונזכור, שכל אחד מאתנו היה אז בשלושים וחמש שנים צעיר יותר ממה שהוא היום, ובכל זאת צעיר - ובן-גוריון אמר לנו: הנה פה שלושה-עשר חברי הממשלה (באותה ישיבה השתתפו למען הדיוק רק עשרה חברים) העומדים להחליט אם בעוד שלושה ימים נכריז על הקמת מדינת ישראל או לא. כאשר אנחנו יודעים שאם נחליט "כן" - כל מדינות-ערב תתקופנה אותנו; ואמריקה מאיימת שהיא לא תתמוך בנו וכיוצא בזה, ועליכם להגיד לשלושה-עשר מהו מצבנו הצבאי לאשורו. לפני הישיבה ההיסטורית הזאת בן-גוריון שוב אמר לי: "תשמע, יגאל, אינני רוצה שתגיד לאנשים הללו מהי דעתך אם להכריז על הקמת המדינה או לא - זה לא תפקידך. הם רוצים לדעת דבר אחד: האם יש לנו סיכוי, אם נחליט 'כן' - לעמוד." כשאתה עומד בפני רגע היסטורי כזה, עומד פנים אל פנים עם ההיסטוריה של העתיד - התשובה שלך לשאלה חייבת להיות כנה. ואמנם אני וגם ישראל גלילי, שדיבר אחרי - נתנו תשובה אמיתית, אולי קצת סובייקטיבית, אבל במלוא אמונתנו. בסופו-של-דבר, אמרתי אז, שאם אנחנו משווים היום, יום לפני פלישת מדינות-ערב, את מאזן הכוחות בינינו לבין ארצות-ערב - אזי ברור, שמאזן הכוחות הוא לטובת ארצות-ערב. אבל, הוספתי, אתם יודעים וגם אני יודע, שיש אניות עם נשק בדרך הים והן מחכות עד לחמישה-עשר במאי, שאז אולי יוסר האמברגו. ומה היה הנשק, שנשאו אותן האניות שציפינו להן? - ארבעה תותחים וכמה תותחים בלי כוונות... אמרתי אז לאנשי מועצת העם הזמנית, כי אם נצליח להביא את הנשק, ובהתחשב ברוח הלחימה והמוטיבציה של הלוחמים - שהם גורם לא פחות חשוב מהנשק; ובהתחשב בניסיון שלנו עד עכשיו - אני מאמין, שהמצב הוא מאוזן. לא אמרתי דברי במלים האלה, אלא אמרתי: "אני חושב, שהסיכויים הם פחות או יותר מאוזנים." היום, כשאני מסתכל אחורה, אני חושב, שהגזמתי קצת באופטימיות שלי מבחינה אובייקטיבית; אך על סמך דברי ודברי ישראל גלילי שלושה-עשר נבחרי העם - כולל בן-גוריון - החליטו על הכרזת הקמת המדינה. לא אדם אחד החליט, אלא מועצת העם כולה ובראשה בן-גוריון. ואנחנו יודעים, שבן-גוריון לא היה מן ההרפתקנים. כל מי שעבד אתו יודע, שאולי בניגוד לדימוי שיש לו בחוגים מסוימים, שהיה אדם המוכן גם למיני הרפתקאות - הוא היה, לדעתי, אחד המדינאים השקולים ביותר, שהיו לנו עד היום, והיה לו העוז הגדול ביותר גם כשצריך היה להחליט "לא". אך נחזור לענייננו: על סמך הערכת המצב שלנו, זו שסיפרתי עליה עתה, החליטו להכריז על הקמת מדינת ישראל! הרי החלטה זו יכלה להביא גם להרס. וההרס יכול היה להיות גדול מההרס של מרד בר-כוכבא, הרס טוטלי. כי שנאת היהודים מצד ערביי הארץ, באותם הימים, כשהמופתי הירושלמי עמד בראשם, שנאתם הייתה כל-כך גדולה, שמלחמתנו, לו נגמרה במפלה, ואולי גם בשחיטה פיזית - הייתה נהפכת להשמדה מוחלטת! אלא מה? איך אומרים באנגלית: success succeeds like nothing - אין לך דבר המצליח יותר מן ההצלחה - ולכן, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מפי בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה הזמנית, תירשם בהיסטוריה העברית כאחד האקטים הגדולים של עמנו, ובצדק; ובן-גוריון - כגיבור שלמעשה הושיע את ישראל בשיקול-דעתו הנכון. מי שטוען, כטענתו של הרכבי, שיש לשקול כל מעשה העזה ב"חשיבה ריאליסטית" כהגדרתו, היה צריך להצביע בתש"ח נגד הקמת מדינה יהודית. שכן, כל הטיעונים נגד קריאת התיגר של 600 אלף יהודי ארץ-ישראל, היו אז חסרי הגיון. ובכל זאת, זה הצליחו אילו היינו נכשלים במלחמתנו כעבור שלוש שנים, כבימי בר-כוכבא, היה ללא ספק, קם מישהו ואומר, ש"היהודים לקו בחוסר חשיבה ריאליסטית". ניסיון ההווה מורה, איפוא, שאין לבסס את הכול על חשיבה שכזאת ולהסיק מכך מסקנות. זוכר אני גם את הימים שקדמו למלחמת ששת-הימים. היו אז בתוכנו כאלה, ובכללם הפרופ' יהושפט הרכבי, שהזהירו, כי פתיחת מלחמה בתנאים של אז תפיל מתוכנו רבבות קורבנות. מבחינה של "חשיבה ריאליסטית", ייתכן שהצדק היה אתם. אבל ישראל הצליחה! לו נכשלה ב-5 ביוני 1967, היו אלה שהזהירו אומרים - אם בכלל היו מסוגלים לדבר - שהנה התרגשה עלינו קטסטרופה כתוצאה מ"אי חשיבה ריאליסטית". מכאן המסקנה שלי - הדרך היחידה לדון על העתיד היא מההווה, תוך ניתוח מעמיק של המצב בו אתה נמצא: במה אתה מאמין ובאיזה תנאים אתה מוכן לחיות, ובאילו תנאים אינך מוכן, ומה דרוש לך בשביל לחיות כעם חפשי; ועל מה אתה מוכן להילחם כדי לבצע את שאיפותיך; ועליך להסיק מסקנתך לפי ה"ריאל פוליטיק" ולפי הנסיבות הקונקרטיות של הזמן הזה. מההיסטוריה אפשר ללמוד לקחים, אבל יש לעשות זאת בצורה היסטורית נכונה. מבחינה חינוכית, אין לי צל של ספק שאלה, שבזמנם ייצגו את הקונסנזוס של העם היהודי, שהיה מבוסס על האידיאלים והאמונה של העם באותו הזמן, גם אם הם נכשלו במלחמתם, הם חייבים, לפי דעתי, לשמש לנו כסמלים לחינוך הדור. ואשר לערך הגבורה וההקרבה למען האידיאל בו מאמינים בני העם היהודי - גם בנושא זה אין לי ספק, כי יש להמשיך ולחנך עליו. כי עמנו לא יוכל להתקיים כעם אם יפסיק להאמין במשהו שהוא הייחוד שלו - ועל כך יהיו בני העם מוכנים לתת את נפשם. |
