מערכת החינוך היהודי בליטא הסובייטית
1940-1941

דב לוין

- המשך המאמר -




אסיפות תלמידים להזדהות עם המשטר
פעמים רבות שימשו אספות התלמידים למטרות הודיה והזדהות עם המשטר. כך, למשל, נקראו תלמידי בית-הספר התיכון מס' 11 (על-שם שלום-עליכם) בקובנה, בתחילת שנת-הלימודים, לאספה בקשר לשחרור תלמידי ליטא הסובייטית משכר-לימוד. בסיומה של האספה, כנהוג, נתקבלה החלטה:
אנו מביעים תודתנו הגדולה ביותר למפלגה ולממשלה, שתוך התחשבות במצבם המיוחד של העמלים בליטא שיחררו אותנו משכר-לימוד. במשטר הסמטינאי, שהחזיק את העמלים בחשכה, ביקרו בבתי-ספר בנים של בורגנים ובעלי-אחוזות בלבד. כעת, במשטר הסובייטי, פתוחים כל דרכי ההשכלה לילדי עמלים. כביטוי לתודתנו על [הענקת] הזכות הגדולה להשכלה אנו מבטיחים ללמוד בצורה ראויה, כפי שנדרש מאתנו על-ידי המפלגה והממשלה. חחי המפלגה הקומוניסטית הכלל-סובייטית! תחי ממשלת ברה"מ ובראשה הח' מולוטוב! יחי המורה היקר ביותר שלנו, הח' סטאלין!
באספות דומות בוילקימיר ובפוניבז', לאחר שנתקבלה החלטת-הודיה מתאימה על ביטול שכר-הלימוד, הוסיפו והסבירו המנהלים לתלמידים גם את החשיבות הרבה שבדחיית יום-המנוחה משבת ליום ראשון בשבוע, וכן "פירשו" את מוצאם של החגים הדתיים היהודיים. באספות ובעיתונות הועלו על נס התלמידים המצטיינים. אבל הדרבון להישגים - של תלמידים ומורים כאחד - מצא ביטויו המודגש ב"תחרות סוציאליסטית" ("סאָצגעוועט"), אשר הופעלה בין מוסדות למוסדות חינוכיים, או בין כיתות לכיתות, כפי שהייתה נהוגה בכל תחומי העבודה והמשק. במגזר החינוכי, כבמגזרים אחרים, נערכה אותה "תחרות סוציאליסטית", לרוב, לכבוד מאורעות חשובים ותאריכים מקודשים, כגון יום מהפכת-אוקטובר, האחד במאי, חג הצבא האדום, יום הבחירות לסובייט העליון (12 בינואר 1941), יום החוקה של ברה"מ (5 בדצמבר), יום-האשה הבינלאומי, הועידה ה- 18 של המפלגה. לכבוד המאורע האחרון יזמו תלמידי בית-הספר על-שם שלום-עליכם גם תחרות סוציאליסטית נוספת, שנועדה במיוחד לסקטור היהודי ושאליה הוזמנו כל בתי-הספר התיכוניים היידישאיים שבליטא הסובייטית: העלאת קרנו והפצתו של ביטאון הקומסומול ביידיש, "שטראלן".

ציונם של ימי-מועד סובייטיים
מאמצים מרובים הושקעו, בכלל, לציונם של ימי-מועד סובייטיים. בהכנות לקראת יום-אוקטובר בבית-הספר התיכון מס' 14 בוילנה הותוותה מטרה להביא את התלמידים, בעיקר על-ידי עבודה עצמית, להכרה יסודית של המהפכה והשלכותיה על היהודים בברה"מ (הנושא הזה התפצל לנושאי-משנה: התיישבות יהודית בבירובידז'אן, קרים ואוקראינה; יהודים בתעשייה; יהודים בתרבות ובאמנות ועוד). לצורך זה נסתייעו התלמידים רבות בחומר שהיה מצוי בספריית "ייווא" (יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט - המכון היהודי המדעי), שם ביקרו כ- 50 איש בכל יום מעשרת הימים שהוקצבו להכנות. גם בית-הספר התיכון מס' 12 בוילנה שילב ההכנות לחגיגות-אוקטובר בעבודה עצמית של התלמידים בנושא המהפכה. וכך למדו התלמידים את הביוגרפיות וההישגים של יוצרי הסוציאליזם, על הפיכתו של העם היהודי מעם-סוחרים ליסוד יצרני ופרודוקטיבי, על הווי היהודים בקולחוזים ועל החיים החדשים בבירובידז'אן.

פעילות אמנותית
בבתי-הספר פיתחה פעילות אמנותית ובימתית רחבה למדי. ההצגות, בדרך-כלל, היו בעלות משמעות פוליטית. כדוגמה תוזכר הצגה בבית-הספר העממי מס' 4 בוילקומיר. בחלקה הראשון הועלתה תמונת-הווי: שלוש סדנות, שבהן נראים סנדלרים, חייטים ונפחים - מובטלים וסובלים. בחלק השני מעמיקה מצוקתם של המובטלים. בחלק השלישי פורצת שביתת העמלים: הם מפגינים בראש חוצות, המשטרה יורה בהם - ונושא-הדגל נפגע ומת. בחלק האחרון מקבלים הפועלים בשירים ובריקודים את הצבא האדום, שהופיע לפתע לעזרת העם המדוכא.

בבחינות המעבר והגמר, שהחלו בבתי-הספר התיכוניים ב- 26 במאי 1941 (כשלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה), ניתנה לתלמידים היהודיים אפשרות להיבחן חלקית בשפת-האם שלהם (יידיש) - וזאת לפי התקנות של הקומיסריון-להשכלה המובאות להלן:
1. בכיתה ה- 6 תינתן הכתבה - בשפת-האם, ובחינה בעל-פה - בשפה הליטאית.
2. בכיתה ה- 7 תינתן הכתבה ובחינה בעל-פה - בשפת-האם ורפראט בכתב - בשפה הליטאית.
3. בכיתה ה- 8 וה- 9 יידרש חיבור בנושא ספרות בשפת-האם, ותינתן בחינה בעל-פה בשפה הליטאית.
4. בכיתה ה- 10 יידרש חיבור בנושא ספרותי בשפת-האם, וכן חיבור ובחינה בעל-פה - בשפה הליטאית.
עוד בעת המערכה על שינוי שפת-ההוראה בבתי-הספר היהודיים מעברית ליידיש פרסם אחד מפעילי תרבות-יידיש בליטא מאמר על בעיות בית-הספר היהודי, שבו עמד בעיקר על הצורך הדחוף לחינוך-מחדים של ציבור המחנכים והמורים עצמם. כן דרש להקים הוצאת-ספרים פדגוגית ביידיש, שתספק את ספרי-הלימוד בהתאם לדרישות בית-הספר החדש - ספרים שבהם ימצא הילד השתקפות רב-צדדית של החיים, היהודיים והכלליים, בברה"מ. אולם לפי-שעה הסתפקו השלטונות (כלומר הרפרנטורה היהודית בקומיסריון-להשכלה) בספרי-הלימוד היהודיים הנהוגים בברה"מ. בקיץ 1940 נערכו שתי תערוכות של ספרי-לימוד באלה:
האחת - על-ידי מכון "ייוואָ" בוילנה, והאחרת - על-ידי חברת "ליבהאָבער פון וויסן" בקובנה (הן נועדו בעיקר למשתתפי קורסי-ההכנה למורים היהודיים).

הכנת ספרי-לימוד
החברה הקובנאית קיבלה על עצמה, בברכת הרפרנט, לסייע בהכנת כמות גדולה של ספרי-לימוד, לפי דוגמאות מקייב ומלבוב משנת 1940, לקראת שנת-הלימודים הממשמשת ובאה. העבודה נמסרה לאחד מבתי-הדפוס הגדולים בקובנה והתנהלה יום ולילה. תוך חידושיים - לקראת ה- 16בספטמבר, הוא יום פתיחת שנת-הלימודים - הספיקה ההברה להכין 15 ספרי-לימוד ו- 4 ספרים אחרים במספר כולל של 76,000 עותקים.

חנויות מיוחדות לספרי-יידיש, שנפתחו בקובנה ובוילנה על-ידי המדור היהודי בהוצאת-הספרים הממלכתית, אפשרו לציבור קנייה נוחה גם של ספרי-לימוד. בתחילת 1941 כבר ניתן היה להשיגם אף בסניפים של בית-ההוצאה הממלכתית בשאבלי, פוניבז', וילקומיר ומאריאמפול. במקומות אחרים אפשר היה להזמינם באמצעות בתי-הספר העממיים היהודיים. החריצות וההישגים בהוצאת ספרי-הלימוד בליטא עוררו עניין רב גם בקרב הממונים על המו"לות היהודית בברה"מ. מנהל הוצאת "עמעס" במוסקבה הביע תקוותו, כי הודות לבסיס הפוליגרפי הרציני ביידיש יוכל בית-ההוצאה הליטאי לקבל על עצמו, בנוסף לפרסומים מקומיים, הדפסת הלק מספרי-הלימוד וספרות-ילדים של הארצות האחרות. עם זאת שררה בחוגי המורים היהודיים בליטא דאגה בנוגע לספרי-הלימוד. במועצה של מורים ללשון-יידיש ולספרות-יידיש בבתי-ספר תיכוניים (31 בדצמבר 1940 - 2 בינואר 1941) נתבקש הקומיסריון-להשכלה "לספק ללא תור מספר מתאים של ספרי קריאה ולימוד ביידיש למורים ולתלמידים בבתי-הספר התיכוניים היהודיים", וכן - למען אותה מטרה - "להחיש את הפיכת הספריות היהודיות הפרטיות לספריות ממלכתיות". המועצה גם החליטה לפתוח חנויות-ספרים בערי-השדה. החלטה אחרת שלה אומרת:
לשגר למוסקבה, קייב ומינסק משלחת של מורים יהודיים מבתי-ספר תיכוניים, כדי לבוא במגע עם המוסדות שערכו את תכניות-הלימודים ואת ספרי-הלימוד לשפה ולספרות היהודית בבתי-הספר התיכוניים, במגמה להגיע להידברות על תכניות וספרי-לימוד במקצועות האמורים.
נראה שמימושן של תכניות אלה נתקל בקשיים. אבל לפי-שעה הזמין הקומיסריון-להשכלה בליטא ספרי-לימוד ביידיש מבתי-הוצאה במוסקבה, קייב ולבוב. באותו זמן נסעו מקובנה למוסקבה ולקייב - "בעניינים הקשורים לתכניות-לימודים ביידיש ובעניין הוצאת ספרי-לימוד לשנת-הלימודים הבאה" - הרפרנט, יואל קורלאנצ'יק, ומנהל ביה"ס התיכון מס' 11 על-שם שלום-עליכם, ד"ר שמואל לוין. נסיעתם עוררה ציפיות מיוחדות של פעילי החינוך היהודי בליטא, שמזמן תלו תקוות ב"מגע ישיר עם הוצאות-ספרים יהודיות-סובייטיות מרכזיות". אנשי "עמעס" במוסקבה, שאירחו שם את המשלחת, היו מודעים לדרישה הקונקרטית של האורחים: לקבל יותר ויותר ספרי-לימוד, אולם שיהיו בעלי רמה נאותה. דומה, דרישה זו קלעה לנקודה רגישה אצל פעילי התרבות היהודית (לרבות סופרים) במוסקבה, שהכירו יפה את הירידה המתמדת של החינוך היהודי בברה"מ. הדרישה שבאה מיהודי ליטא נשמעה באוזניהם כבשורה מעודדת, אלא שנתלוו אליה גם רגשות-דכדוך.

כתבת של היומונים היהודיים בברה"מ, גולדה פרטדס, תיארה את הפגישה של ה"ליטאים" ומארחיהם ממוסקבה:
כבר מזמן לא התקיימו בהוצאת "עמעס" ישיבות מעניינות כאלו... עד הזמן האחרון התייחסו במוסקבה, למרבה הצער, בצורה פושרת למדי לעניין הספרים של הספרות היוצרת. הויכוח המפורט, הרציני והמדוקדק הוכיח איזו אחריות כבדה חשו עסקני-התרבות המוסקבאיים לקיום, לאוטוריטה ולאיכות גבוהה של בית-הספר היהודי ברפובליקה הסוציאליסטית הליטאית וברפובליקות משוחררות ואזורים אחרים של ארצנו.
פעילי התרבות היהודיים (ביניהם סופרים וחוקרי לשון יידיש) במוסקבה נטלו על עצמם "לסייע למורים היהודיים ולבית-הספר היהודי [בליטא], ולשם כך יגייסו כל כוחותיהם וכשרונותיהם". המשלחת חזרה אפוא לליטא לא רק עמוסת חוויות מרגשות, אלא גם עם הבטחות. ואולם, לעת-עתה צריכים היו המורים ופעילי החינוך היהודי בליטא להתמודד לבדם עם הבעיות היומיומיות, תוך בדיקה זהירה של מקומם במציאות החדשה. עם זאת יכלו לשאוב עידוד מהעיתונות היהודית בקובנה ובוילנה, שבנוסף ל"כיסוי" נרחב ואוהד על הנעשה בעשרות בתי-הספר היהודיים הקצו גם מדורים ומוספים מיוחדים לחינוך היהודי. היומון "פאלקסבלאט", למשל, פתח ב- 24 באוקטובר 1940 מדור בשם "לעזרת המורה" ("צו הילף דעם לערער"), שמטרתו "לתת למורה היהודי בליטא את האפשרות להתחלק בניסיונו עם שאר המורים". הואיל ואותה שעה דחקה בעיקר השאלה של ספרי-לימוד, הוקדש מדור זה בתחילתו לעדכון מובחר של ספרי-לימוד ביידיש שפורסמו בשנים האחרונות בברה"מ.

סקירות ביבליוגרפיות על ספרות מקצועית סובייטית בענפי-הוראה שונים הופיעו גם במדור "בית-ספרנו" ("אונדזער שול") שבעתון "עמעס" (אשר בא במקום ה"פאָלקסבּלאט").
אחד המקצועות החשובים שקנה לו שביתה בבתי הספר היה "מארקסיזם-לניניזם", שלהוראתו הורשו מורים אשר לא רק הוכרו כמומחים בתחום זה אלא היו גם כשרים-לעילא מבחינה פוליטית. כנקודת-מוצא ללימוד מארקסיזם-לניניזם הומלצו, בדרך-כלל, "החוקה הסטאלינית" ו"המניפסט הקומוניסטי". במרוצת הזמן אמורים היו התלמידים להגיע לעיון בחיבורים "קלאסיים" של לנין וסטאלין, אלא שבשנת-הלימודים הסובייטית האחת בליטא (1941-1940) כמעט ולא הגיעו לכך.

בית הספר כמרכז פוליטי למשפחות
מלבד תפקידו בהקניית ידע ובהנחלת ערכים של החברה הסובייטית, שימש בית-הספר מסגרת ומכשיר להפעלתם הפוליטית של התלמידים ובני-משפחותיהם. כזרועות רשמיות פעלו כאן, בין היתר, ארגון הקומסומול (בבתי-ספר תיכוניים) וארגון הפּיונֶרים (גילאי 15-10). מחמת תנאים מחמירים לאישור החברות בקומסומול, נתקבלו אליו בליטא בשנת-הלימודים 1940-1941 אך מעט מועמדים חדשים (בנוסף לחבריו הותיקים - מימי המחתרת שלו). בנאומו לרגל פתיחת "פינת לנין" בבית-הספר התיכון מס' 3 בשאבלי ציין המנהל מאצקביץ' את העבודה הקשה והאחראית של בית-הספר הסוציאליסטי החדש בחינוכם מחדש של בני-הנוער. הוא קרא לתלמידים להיכנס לשורות הקומסומול, אולם אין הדבר צריך להיעשות בצורה שטחית אלא "מתוך השתכנעות פנימית" - ומכאן שאין יסוד לדיבורים על "כפייה או הפעלת לחץ".אף כי תאי הקומסומול בבתי-הספר היו זעירים, שמור היה בידיהם כוח רב. לא אחת נאלצו המורים וההנהלה לקבל דעתם. יחד עם השפעתם בפעילות של חוגים שונים ובאירועים חברתיים חגיגיים, הם היו מעורבים במבצעים כלליים לחיזוק המשטר.

באספת תלמידים בבית-הספר התיכון מס' 3 בשאבלי, בתחילת דצמבר 1940, נדונו הבחירות הקרובות לסובייט העליון והוחלט שהתלמידים "ישפיעו בבתיהם על קרובים ומכרים, יבהירו את תקנון הבחירות וינהלו תעמולה מתאימה". על עשרים התלמידים בעלי זכות-בחירה נאמר בהחלטה, ש"עליהם למלא את חובם הנעים ולהצביע כאיש אחד עבור הבלוק הסטאליני" בטכניון היהודי בוילנה אורגנו בריגאדות-תעמולה, שכללו ביחד 35 איש ובתוכן "לא רק קומסומולאים ומועמדים [לקומסומול], אלא גם חברה טובים שאינם קומסומול-אים". נציג הקומסומול בבית-הספר למלאכה מס' 4 בקובנה ("אורט" לשעבר) הכריז:
"השתתפותנו במערכת הבחירות היא חובתנו החשובה ביותר".
והוא הוסיף:
"את התעמולה עלינו לנהל בצורה כזו שלא יישאר בליטא המועצתית אף אזרח, אשר לא ימסור קולו לבנים ולבנות הטובים ביותר של העם"

תנועות הנוער הקומוניסטיות
מניינם של הפיונרים בבתי-הספר גדול היה בהרבה מזה של הקומסומולאים. טקס כניסתם של התלמידים לשורות הפיונרים, שהכיל שבועה פומבית שלהם, הפך, בדרך-כלל, לאירוע חגיגי. טקס ראשון מסוג זה בביה"ס התיכון (היהודי) מס' 12 בוילנה נערך ב- 23 באוקטובר 1940 וכוון ליום מותו ה-120 של פרידריך אנגלס. על מהלך הטקס סופר:
באולם המקושט יפה יושבים בשורה הראשונה 20 פיונרים בחולצות לבנות ומצפים בפנים משולהבות לאקט החגיגי. ליד שולחן הנשיאות יושב המנהל מאלר, המורים מורגנשטרן ונגטיב, מנהיג הפיונרים טויבין ונציגי הקומסומול קרטסין ופרובה... מיד לאחר השבועה החגיגית מצטופפים הפיונרים, הענודים כבר בעניבותיהם האדומות, סביב מדורה מאולתרת. הפיונר מירסקי קרא ביוגרפיה מעניינת של פרידריך אנגלס. לאחר-מכן באים דקלומים, שירים, זימרה וריקודים. רוב ההופעות הן פרי יצירה עצמית, שהרי כל פיוטר הכין משהו מקורי לחגיגה.
מדברי זיכרונות ועדויות של תלמידים, שהיו בעבר חברי תנועות-נוער ציוניות - ושנכתבו זמן-מה לאחר שנת-הלימודים 1941-1940 - מתבהר כי ההצטרפות לשורות הפיונרים לא באה בלי לחץ חברתי-כלכלי, ישיר או עקיף (הדברים שלהלן נכתבו עברית ומובאים כלשונם).

משה נאדל, אז כבן 14, תלמיד בית-הספר התיכון מס' 12, בנו של בעל בית-חרושת אמיד וחבר לשעבר ב"הנוער הציוני ב' " מספר:
בבוא הצבא האדום הנני נשאר ללמוד באותו גימנסיון, הנקרא עתה "-12טע יידישע מיטלשול". התעמולה שלהם משפיעה גם עלי. זוכר אני מקרה שפעם ניגשתי אל חבר-לשעבר, ז. ושאלתיו - האם אתה גם-כן כבר נהפכת לקומונאי? הוא שולח לי מבט דוקר ועונה ברצינות - איזה שאלות אתה שואל? מובן מאליו, לבי נתמלא ייאוש, ואני - אמנם לא ברצון טוב, כי אם, אפשר לאמר, מאונס - מתבולל ביניהם, זאת אומרת נרשם בארגון הפיונרים.
אברהם גורביץ, אז בן 13, שגם הוא השתייך קודם ל"הנוער הציוני ב' ", מספר:
גם בהיכנס הצבא האדום לא נכנעתי במהרה לתעמולתם, ורק בהיכנס כל חברי להסתדרות ה"פיונרים" נכנסתי גם אני. זוכר עוד אני את היום אשר בו הלכתי להירשם. סביבי עמדו חברים אחדים. אמרתי להם כי לבי לא נותן לי... אבל אחרי ניחומיהם, כי נעשה "קאַלוש"
[צחוק], נרשמתי. מובן, בלא לב שלם (עדים הם בולי הקק"ל, אשר הדבקתי יחד עם משה על הלוחות והספסלים).
מרים רוגול, אז כבת 14, מספרת:
"נמשכתי עם הזרם אפילו נגד רצון אבי, ונכנסתי אל הפיונרים. אך ציונית שבלב נשארתי ולמרות השתדלותם הרבה של הפוליטיקאים הקומונאיים לא יכלו המה לעקור זה מלבי".

שושנה זימון, כבת 14, חברת "החלוץ הצעיר" לשעבר, מעידה שכבר בהתחלת הלימודים התחילו הקומונאים להפחיד את התלמידים, כי
"מי שלא יתמסר להם ולא ייעשה לפיונר ייתקל בקשיים בשייכות לשכר-הלימוד, הלימוד בכלל - ועד גירוש מהגימנסיון".
והיא מודה:
"אני הושפעתי מהמצב החומרי הלא-טוב בביתי ונעשיתי לפיונרית, בחשבי שללבי שום עין לא תחדור".
דומה עדותה-הודאתה של חביבה בורשטין, שבית-המסחר של הוריה הולאם והמצב הכלכלי בבית החמיר:
"בשל סיבות משפחתיות הנני נכנסת להסתדרות הפיונרים, אך בלבי הייתי תמיד מתנגדת לרעיונותיהם".
הקשר בין ביה"ס לבין הורי התלמידים היה כלול בתפקידיה הפוליטיים והחברתיים של מערכת-החינוך. על אף התמורות הכלכליות צריכים היו ועדי-ההורים, כמקודם, לטפל בעניי-נים סוציאליים של התלמידים הנצרכים. לעתים קרובות נדחקו עניינים כאלה מפני נושאים פוליטיים-אידיאולוגיים, כגון המעבר ליידיש והעתקת יום-המנוחה ליום ראשון. ואולם, העיסוקים הפוליטיים של ציבור-ההורים לא חדלו גם לאחר ששני הנושאים האלה ירדו מן הפרק.
באספת הורים של בית-הספר התיכון מס' 3 בשאבלי ב- 12 באוקטובר 1940 הסביר המנהל מאצקביץ': "הפילנטרופיה הציונית מתה ועלינו להשתלב בחברה הסוציאליסטית". המפקח לאמפרט (לשעבר מנהל בית-הספר העברי בוילקימיר) דרש "חינוכם מחדש" של ההורים "מבחינה פסיכולוגית" וקרא להם "לשתף פעולה עם כל האזרחים החופשיים של ארץ-הסובייטים הגדולה" (כאשר מספר הורים עוררו נושאים מוחשיים יותר, הרגיעם המנהל והבטיח שספרי-לימוד יוכלו לקנות בתשלומים של 50 סנט לשבוע, שהמחירים במזנון יהיו נוחים, שכל התלמידים יקבלו תה-חינם וכיוצא באלה).

באספה בבית-הספר היהודי בעיירה שַאט, לרגל "יום הנוער", השתתף פעיל מקומי של המפלגה הקומוניסטית, גרינבלאט, שאילף דעת את קהל-ההורים "כיצד לסייע לבנין הסוציאליזם ולא להאזין לרכילות העוינת של אויבי העם. נמצאו מנהלים בעלי-יוזמה, שערכו ערבי-עיון להורים בנושאים פוליטיים, כמו "החוקה הסטאלינית" וכדומה. בבית-הספר היהודי בעיירה סאראי נערך נשף לציין הפיכתו "מקן של ריאקציה ושוביניזם לקן סוציאליסטי יצרני".

מנהל בית-הספר מס' 4 בוילקימיר הודיע בתחילת שנת-הלימודים:
כבר ערכנו את האספה הראשונה של ההורים. אספות כאלו בדעתי לערוך לעתים תכופות. אנו שואפים שבית-הספר ייהפך לכעין אוניברסיטה עממית בשביל ציבור ההורים. ניגשנו אמנם לארגן בית-ספר ערב למבוגרים, שהרי עד עכשיו לא נוהלה כמעט כל עבודה פוליטית-תרבותית בקרב המוני העמלים היהודיים. סתימת הפער הזה הוא רצונו וחובתו של בית-הספר.
שלא כמקובל בימים עברו, השתתפותם של ההורים באספות לא הייתה עתה רשות אלא חובה. בין כתלי בתי-הספר נערכו גם ערבי-בידור (או, כפי שכונו, "קונצרטים ונשפים") בשביל ההורים - ובמקומות שונים היו פתוחים לכל היהודים המבוגרים. באפריל 1941 נתקיימו בקובנה, ביוזמת העיתון "דער עמעס", שלוש עצרות-קונצרטים בשביל ההורים של תלמידי חמישה בתי-ספר יהודיים, בהשתתפותם של תלמידים, מורים, זמרים, שחקני-תיאטרון וסופרים. מטרתם המוגדרת של אירועים כאלה הייתה:
"למשוך את ההורים לעבודת בית-הספר, להפכם שותפים מלאים בבניין בית-הספר החדש ולקבוע עבודה הרמונית בינו לבין הבית".

בתי הספר מעודדים השתתפות בבחירות
בתי-הספר וגני-הילדים שימשו מכשיר לדרבון הציבור היהודי להשתתף בבחירות לסובייט העליון (ינואר 1941).

הורי גן-הילדים היהודי מס' 37 בסלובודקה שמעו, באספה, הרצאות על חשיבותן של הבחירות ומשמעותן והצהירו:
"החלטנו כולנו כאחד למסור את קולותינו לבנים הטובים ביותר של העם. כן ננהל תעמולה, שגם הבוחרים האחרים יצביעו עבור הבנים הנבחרים של העם".
באספות-הורים כאלו ניתן היה להבחין בתעמולה שבנוסח הסובייטי השגור נימה יהודית ספציפית. הנה דוגמה לכך מאספה (שהתנהלה, ברובה, ביידיש) בבית-הספר היהודי בעיירה שוואנצ'יונאליס (ב-6 בינואר 1941).
לאספה באו גם ידידים רבים של בית-הספר. המנהל, הח' מאטיס, פותח את האספה ונותן רשות-הדיבור ליו"ר ועד-ההורים, הח' איציקסון, המתרכז בהרצאתו בהישגים של בית-הספר בזמן הקצר שחלף מתחילת שנת-הלימודים. לאחר-מכן דיבר על הבחי-רות והחובה להצביע עבור הבנים הטובים ביותר של העם.
הח' פטשקביץ', יו"ר האיספולקים [הועד הפועל], מתאר במלים מועטות וחמות את מצב בית-הספר היהודי, קודם ועכשיו, ואת שחרורנו. נציג הקומסומול,
הח' שור, מדבר על חיינו החדשים והחובה להצביע. - - -
הח' רידניק מדבר על החוקה הסטאלינית וחובתם של ההורים להשתתף כאיש אחד בבחירות.

רבת-רושם היא הרצאתו של הידיד המסור של בית-הספר, חבר האיספולקום, הח'
גורדוס. הוא מתאר את דרך הייסורים של התלמיד היהודי קודם ואת ההישגים העילאיים של חיינו החדשים, הבנויים על היסודות הנאורים של החוקה הסטלינית הגאונית. - - - מקהלת בית-הספר מבצעת בהצלחה שירים סובייטיים אחדים. התלמידות-הפיונריות מלצר וליגומסקי מדקלמות כמה שירים בליטאית וביידיש. לבסוף מתקבלת פה אחד ההחלטה הבאה: "אנו, הורים של בית-הספר היהודי בשוואנצ'יונאליס, מביעים תודתנו העמוקה למפלגה הקומוניסטית ולמנהיג הגאוני של כל העמים, החבר היקר סטאלין, על ששחררו אותנו מהשעבוד הפשיסטי והעניקו לילדינו אפשרויות רחבות ללמוד ולהתפתח ברוח הסוציאליסטית וברוח האידיאות הרמות של לנין-סטאלין. - - - אנו מתחייבים כולנו כאחד ללכת לקלפיות ולמסור קולותינו לבנים ולבנות הטובים ביותר של העם הליטאי, שיגשימו את המטרות הנעלות של לנין וסטאלין".
בעצרת-בחירות בבית-הספר העממי שבעיירה מאראץ' נתקבלה החלטה האומרת:
"הננו מזדהים בשמחה עם מדיניות-החוץ הסובייטית, ששמרה עלינו מלהיסחף במלחמה הקפיטליסטית האיומה ושהבטיחה לילדינו חיים שקטים ועתיד מאושר. נלך, אפוא, בשמחה לבחירות של הסובייט העליון וסובייט-הלאומים ונבחר במיטב הבנים והבנות של ארצנו".
שימת-לב מודגשת הוסבה במערכת הבחירות לבתי-הספר למבוגרים, שהרי תלמידיהם היו בעלי זכות-בחירה בעצמם.
בימי המשטר הסובייטי גדל בהרבה מספרם של בתי-ספר-ערב למבוגרים בליטא. מעצם היותם מיועדים למבוגרים, שחלקם היו אבות לילדים, נודעה להם משמעות פוליטית וחברתית יתירה. הם זכו אפוא לעידוד ולסיוע, אך גם לפיקוח נמרץ מצד הגורמים הממלכתיים והמפלגתיים.

הקמתם של בתי-הספר הללו ביידיש החלה באמצע אוקטובר 1940. בעקבות הוראה כללית של הקומיסריון-להשכלה אל מנהלי בתי-הספר העממיים, להתחיל מיד ברישום מבוגרים המעונינים להשלים לימודיהם ברמה של בית-ספר, פנה גם הרפרנט לעניינים יהודיים שליד הקומיסריון בחוזר דומה לכל מנהלי בתי-הספר העממיים היהודיים. בציבור היהודי הייתה היענות ניכרת ליזמה הזאת. בוילקימיר, למשל, שם התנהל הרישום על-ידי בתי-הספר העממיים והאגודות המקצועיות, נרשמו - מתוך "מאות אחדות" בעיר כולה - 250 פועלים ושכירים יהודיים. שני בתי-ספר-ערב הראשונים ביידיש נפתחו בקובנה ב- 22 באוקטובר 1940 (כשבוע לאחר פרסום החוזר). בית-ספר-ערב שלישי נפתח שם ב- 3 בדצמבר בפרבר סלי-בודקה. בנובמבר נפתח בית-ספר למבוגרים בשפת יידיש בוילנה, שבו, כפי שנקבע, נלמדו גם "רוסית, ליטאית, קונסטיטוציה וכו'. כחודש לאחר פתיחתו נמצאו בו 170 תלמידים, גברים ונשים, בגילים של 40-17, מחולקים לחמש קבוצות. כבר בחודש הראשון של הלימודים נתארגנה בבית-הספר הזה מקהילה וב-21 בדצמבר כבר ערך ביה"ס ערב חגיגי לכבודו של הח' סטאלין (שיום-הולדתו הוא ה- 25 בדצמבר). אם כי לנרשמים לבתי-ספר למבוגרים ניתנה הרשות לבחור את שפת-ההוראה כחפצם, הרי בוילנה - כפי שמראה הלוח שלהלן - רק כשליש מהתלמידים היהודיים שובצו בכיתות עם שפת-ההוראה ביידיש.

מצב דומה מצטייר אצל התלמידים הפולניים: רק כמחציתם שובצו בכיתות בפולנית. הסיבה לכך, לפחות חלקית, נעוצה כנראה במוטיבציה תכליתית של בני המיעוטים להעדפת השפות הממלכתיות (כך גם קרה - בעיקר בוילנה - בעת הרשמת הילדים לבתי-הספר הרגילים).


לוח מס' 2


בתי-מפר למבוגרים בוילנה ב- 1941 לפי לאומיות התלמידים ולשון-הלימוד


מספר התלמידים %   מספר הכתות %
כל התלמידים 5,927 100 כל הכתות 250 100
פולנים 3,551 60 כתות פולניות 84 33
יהודים 1,642 28 כתות ביידיש 23 9
ליטאים 516 8 כתות בליטאית 74 30
רוסים 218 4 כתות ברוסית 69 28

לבתי-הספר למבוגרים ביידיש שבעיירה יורבורג נרשמו בתחילה 60 איש, אך למעשה למדו בו פחות תלמידים. בכתבה המתארת את בית-הספר הזה הובע צער על שאין מבקרים בו פועלים פשוטים - עגלונים, סבלים וכיוצא בהם - אלא פקידים, תופרות, ספרים, ובעיקר בני-נוער שסיימו מספר כיתות של בית-ספר עממי:
"חסרים אותם האנשים שלא יודעים כלום, או מעט מאוד. - - - קרוב לודאי משום שאלה אנשים בגיל קשיש והלימוד כבר קשה עליהם".
אף שבתי-הספר למבוגרים פעלו בתנאים קשים בהרבה לעומת בתי-הספר הרגילים, ובמיוחד מבחינת הזמן של הלימודים (בשעות הערב, לאחר יום-עבודה), התנהלו בהם פעילויות פוליטיות וחברתיות למכביר. למשל, בבית-ספר-ערב מס' 1 בקובנה הופעלו חוגים לספורט, לספרות, למארקסיזם-לניניזם ולנושאים פוליטיים אחרים. תלמידי בית-ספר זה ותלמידי בית-הספר למבוגרים מס' 2 ערכו ב- 21 בינואר 1941 ערבי-זיכרון למותו של לנין. תלמידי בית-הספר מס' 2 שלחו מברק-ברכה לועידה ה- 5 של המפלגה הקומוניסטית בליטא. בבית-ספר-ערב מס' 5 בקובנה הוציאה מועצת התלמידים עיתון-קיר בשם "ליכט פאר דערוואקסענע" (אור למבוגרים).

מן הראוי לציין את המבצע הארצי לחיסול הבערות והבערות-למחצה, שעליו הכריז הועד המרכזי של מק"ל. לפי מפקד שנערך באביב 1941 בליטא היו שם 181,283 אנשים (5.9%) שאינם יודעים קרוא וכתוב ו- 223,377 (7.3%) שכמעט אינם יודעים זאת". אם כי על שיעור היהודים בכלל האנאלפביתים לא פורסמו נתונים רשמיים,
אפשר לשער אותו על-פי הנתונים החלקיים בדבר התפלגותם הלאומית של האנאלפביתים בוילנה, כפי שהם מובאים בלוח הבא.


לוח מס' 3


בורים שנפקדו בוילנה לפי השתייכותם הלאומית ומספר הכיתות הדרושות להם


  מספר הבורים % מספר הכתות הדרושות %
כל הבורים 8,609 100 218 100
פולנים 6,750 77 168 77
יהודים 1,462 16 36 16
ליטאים 350 4 8 4
רוסים 247 3 6 3

בקובנה הופעלה לראשונה כיתה ללימוד קרוא וכתוב ביידיש במסגרת אגודת הסבלים. בעיירה דוסיאט, בה אותרו 2 בורים יהודים ו- 23 בורים-למחצה, החלו מורי בית-הספר היהודי ב- 1 באפריל במבצע של חיסול הבערות. יוזמה דומה ננקטה על-ידי מורי בית-הספר בראקישוק לאמהות של התלמידים. כן הוחל שם ב"ניסיון מעניין לארגן את תלמידי הכיתות ה- 5 וה-6 במאבק נגד הבורות בקרב ההורים. נראה, כי במבצע של "חיסול הבערות", בדרך כלל, העדיפו השלטונות המרכזיים שפות לועזיות על פני יידיש, אבל מידת ההצלחה של כל הניסיונות שפורטו בזה ושל אחרים אינה ידועה מחמת פרוץ המלחמה הסובייטית-גרמנית (יוני 1941).

על אף התנאים הנוחים יחסית שבהם פעלה מערכת-החינוך היהודית במתכונתה החדשה - הן לפי הסיוע מצד השלטונות והן לפי היענותם של רוב המורים היהודיים למשימות הנדרשות - נתגלו במהלך שנת-הלימודים 1940 ו- 1941 שורה של קשיים ותקלות. חלקם באו לידי ביטוי בכינוסי מורים ובעיתונות, וחלקם נודעו למעטים בלבד (לעתים בגלל רתיעתם לדבר על כך ברבים). בעיות מסוימות, בעיקר במישור הטכני-מנהלי, נבעו מחוסר ארגון תקין ומשאבים כלכליים, אך היו גם בעיות מהותיות הכרוכות בראש וראשונה במעבר ממערך-הלימודים העברי-לאומי ליידישאי-סובייטי. כן נתגלו סימנים מדאיגים, בכלל, ביחס להמשך קיומם של בתי-הספר היהודיים.

ריבוי תלמידים משכבות-עוני, שקודם-לכן כמעט לא הייתה להם אפשרות ללימודים תיכוניים שיטתיים, הטיל מעמסה ארגונית וכלכלית על בתי-הספר ופניותיהם בנדון לשלטונות לא תמיד נענו. בית-הספר למלאכה מס' 4 בקובנה (לשעבר "אורט"), ש- 80% מתלמידיו היו בני-עניים מעיירות קטנות, קיבל עד ינואר 1941 30,000 ליט, כדי לחלקם לתלמידים הנצרכים, אך הקומץ לא השביע את הארי, כי "מיום ליום עלה מספר הנזקקים לסיוע. כן העיקה שם מצוקת דיור, כאשר בקשות ההנהלה וועדת השיכון - להעמיד לרשות בתי-הספר מיבנה בשביל פנימיית התלמידים - הושבו ריקם 100. מ- 560 תלמידים של בית-הספר התיכון מס' 13 בוילנה נמנו 251 עם השכבות הסוציאליות הנמוכות ביותר. בדו"ח מביקורי-בית, שערכו מחנכי-כיתות אצל התלמידים, מסופר:
להרבה ילדים אין פשוט היכן להכין את שיעוריהם. בחדר-מגורים מצוי גם בית-מלאכה עם שולחן ומכונת-תפירה. הילד מתחיל להכין שיעוריו על מכונת-התפירה - מגרשים אותו לשולחן. מנסה הוא לעבוד ליד השולחן - מגרשים אותו למכונת-התפירה. יש דירות בלי חשמל, ומחמת הריח של מנורת-המאור באים [ילדים] לבית-הספר עם כאב-ראש. ויש מי שאין לו איפה לישון. מיטתו הושכרה לדייר.
בדירה אחת, - - - כאשר מחנך הכיתה דרש שהאם תעיר את בנה השכם בבוקר, ענתה לו: "מאחר שאין לי שעון אני מסתכלת בשמים, ומובן שקורה לפעמים טעות". מחנך אחר, שחייב את אחת האמהות לרכוש לבנה מכנסי-התעמלות, קיבל ממנה את התשובה: "לבני יש בסך-הכל זוג מכנסיים אחד והוא הולך בהם כל השבוע; משמגיע יום שישי אני מכבסת אותם, בשבת הוא מסתדר בלעדיהם - וביום ראשון הוא שוב במכנסיים".

מחסור בספרים
אמנם, בית-הספר האמור הקצה לתלמידים מסוג זה חדר מיוחד להכנת שיעורים, וכן הסדיר את הזנתם של 80 תלמידים, אך בעיות סוציאליות מרובות נותרו ללא פתרון. מכשול אחר למהלך התקין של הלימודים היה המחסור הכרוני של ספרי-לימוד ביידיש. היוזמה שנסתמנה בעניין זה בראשית שנת-הלימודים לא הספיקה. מנהל בית-הספר בוילקימיר קובל:
"רצוננו הטוב נחסם על-ידי חוסר ספרים ביידיש ובית-ספרנו סובל מאוד. בגלל זה גם לא תיתכן עבודה רצינית בבית - הספר למבוגרים"
המפקח (קודם לכן - הרפרנט) על בתי-הספר היהודיים בקומיסריון-להשכלה הטיל את האחריות למחסור בספרי-לימוד, במידה רבה, על המורים עצמם:
כמה פעמים כבר דובר על כך, ובכל-זאת קיימים בתי-ספר שבהם אין אפילו ספר-לימוד אחד בכיתות שלמות. בכיתות רבות מצוי ספר-לימוד אחד בשביל 5-4 תלמידים. אף שניתן לרכוש את הספרים בקלות, אין המורים מתאמצים כראוי להשיגם. נכון שחלק מהמורים מתלונן, כי בית-המסחר-לספרים היהודי בקובנה אינו מספק את הספרים המוזמנים. ראוי שבימ"ס היהודי בקובנה ידייק יותר במילוי ההזמנות של המורים, כדי לא לתת עילה לטענותיהם. מצד אחר, אין הדבר יכול לשמש תירוץ למורים, שהרי הם יכולים לרדת לקובנה ולהביא בעצמם את ספרי-הלימוד הדרושים.
ועוד הודה אותו מפקח:
"בבתי-ספר עממיים חסרו השנה מספר ספרי-לימוד נחוצים. עוד יותר קשה היה המצב בבתי-הספר התיכוניים. כאן נאלצו ללמד את רוב המקצועות ללא ספרי-לימוד. היה הכרח לבזבז זמן יקר בכל שיעור לרישום קונספקטים - דבר שהיקשה מאוד את העבודה בבתי-הספר".
כן ציין המפקח את המחסור, ברובה של שנת-הלימודים, בספרות-ילדים ואת חסרונם של כתב-עת פדגוגי מתאים למורים ופרסום לילדים (בנוסף ל"קינדער-בלאט" המשולב ב"דער עמעס").

לחסידי המשטר הקומוניסטי וליידישיסטים מושבעים זימנה, למראית-עין לפחות, שעה של סיפוק.
"מעולם לא זכו הקלאסיקנים שלנו - ציין אחד מהם - למקום כה בולט בבית-הספר שלנו. השמות של פפר, מארקיש, הופשטיין וקוויטקו אהובים וקרובים ללבו של כל תלמיד".
עם זאת נתגלו בבתי-ספר שונים קשיים בהקנייתן של לשון וספרות יידיש. המפקח על בתי-הספר היהודיים, אשר שנים רבות היה בעצמו מורה ביידיש והוראתה הייתה קרובה ללבו, טען באמצע שנת-הלימודים:
יידיש מהווה מקצוע יסודי בבית-הספר שלנו. יש להודות, כי רוב המורים אכן מקדישים לו את תשומת-הלב הראויה. אולם נמצאים לא מעטים שאינם מתייחסים אליו ברצינות הדרושה. - - - עובדה היא, שהרבה מורים עדיין לא מכירים כראוי את השפה בה הם מלמדים את התלמידים. כותבים בהרבה שגיאות, מדברים בשפה רצוצה, מלאה בארבאריזמים. באחת - מתייחסים ליידיש כפי שמעולם לא היו מרשים לעצמם להתייחס, נניח, לליטאית, רוסית או שפה אחרת.
במאמר ראשי שהוקדש לסיום שנת-הלימודים ביומון היהודי הוגדרה ההתייחסות של מורים מסוימים לשפת יידיש כ"בורות פראית" ("ווילדע אמעראצעס"). כדוגמה לבורות כזו מובא נושא לחיבור, ביידיש משובשת, שמסר מורה לתלמידיו: "ווי קראסאארמייצן ליב האבן קינדער" (הכוונה: כיצד חיילי הצבא האדום אוהבים ילדים). באותו גיליון של העיתון מפרט המפקח על בתי-הספר ליקויים בהקניית לשון-יידיש - והוא מרבה להאשים בכך את המורים:
בבתי-ספר רבים, ובמיוחד בבתי-הספר העממיים, הועמדו לימודי-היידיש בצורה חלשה. מורים מסוימים לא הוכיחו התעניינות מספקת ורצון טוב למקצוע זה. נזדמן לי להיות בבתי-ספר שבהם המורים בעצמם לא ידעו את הכללים היסודיים ביותר של האורתוגרפיה היידישאית וכתבו על הלוח בשגיאות גסות. ניתן כבר לשער כיצד הקנו מורים כאלה לתלמידים את שפת-האם. הרבה מורים אף לא השתדלו בשעת השיעורים לנתח לפני תלמידיהם את היצירות הספרותיות שקראו. הם גם מיעטו ללמד את תלמידיהם דקדוק-יידיש ולעשות עבודות-בכתב.
המפקח ד"ר מאלר מוילנה קבע באחד מפרסומיו, כי יש בתי-ספר שבהם ההתייחסות לדרישות החינוך החדש הן פורמליות, כדי לצאת ידי חובה. המורה בורח מבית-הספר מיד בגמר הלימודים ומתעניין מעט מאוד בחינוך - ואין תימה שבבתי-ספר כאלה גם הלימודים חלשים מאוד. כדי שמורה יצליח במשימה החינוכית במציאות החדשה עליו להיות בראש וראשונה
"בעל הכרה סובייטית ולהאמין בכל לבו בניצחון המוחלט של הקומוניזם".

מאבק תלמידים לחיים יהודיים
גם לאחר שבתי-הספר היהודיים עברו להוראה בלשון יידיש ולמנוחה ביום ראשון הוסיפה להישמר בין כתליהם השפעה רבה לתרבות העברית ולמסורת הדתית-הלאומית, שבמשך דורות נשתרשו בחינוך היהודי בליטא והיו לסימני-היכר אופייניים שלו. השפעה זו פרנסה מתח ומאבק סמוי בין חלק מהתלמידים (תוך אהדה אילמת מצד כמה ממוריהם הותיקים) לבין בעלי-הסמכויות בבתי-הספר, ויש שגם פרצו ביניהם התנגשויות גלויות.

רשמית לא הוכרחו תלמידים לכתוב בשבת, אבל בצורות שונות הופעל עליהם לחץ לעשות כן. אחד התלמידים מהכיתה ה- 5 של בית-הספר התיכון מס' 12 בקובנה, שהיה מן המעטים שלא כתב בשבת, הוזמן לפתע למנהל לקבל פרס של 20 רובל - על הצטיינותו בלימודים, כביכול, אף שלא נחשב לתלמיד מצטיין. שנה לאחר-מכן כתב בזיכרונותיו:
"הרהרתי שכאן גלומה בוודאי איזו-שהיא כוונה. בעוד רגע נתברר לי העניין. נזכרתי שהיום יום שבת. המנהל הגיש לי עט-נובע וביקש לחתום שקיבלתי את הכסף. מלחמה פנימית פרצה בלבי... התאמצתי בכל כוחי, עניתי שאני לא כותב ביום שבת, ובלי לחתום הנחתי את הגיליון ויצאתי מחדר המנהל".
התנגדות עקבית לכתיבה בשבתות גילו במיוחד תלמידי מוסדות-חינוך דתיים לשעבר, אך גם אחרים הוכיחו אומץ-לב, אם בהשפעת הוריהם ואם מתוך מוטיבציה עצמית. במאמר לסיכום שנת-הלימודים בבית-הספר התיכון מס' 12 בקובנה, שנכתב בידי המפקחת שלו, ציין המאבק במישור הדתי:
במקביל לפעילות החברתית עמד בית-הספר בחזית נוספת - האדיקות המסורתית של אחוז ניכר מהילדים, שהתבטאה במיוחד באי-רצון לבקר את בית-הספר בשבת ובאי-כתיבה בשבת. בנושא זה צריך היה לנהל מערכה מחושבת היטב, אפילו לגשת בצורה עדינה לעניין, שכן נגד תעמולה ישירה התחפרו הילדים בעמדה של שתיקה... אני חייבת להדגיש, כי גם בחזית זו טרם השגנו את כל 100 האחוזים. עדיין מצויים אצלנו כ- 10 ילדים שאינם כותבים בשבת, אך לבית-הספר הם באים.
אבל מסתבר, כי בבית-ספר זה ובאחרים לא פסקו היעדרויות של תלמידים בשבתות ובחגים. במיוחד נתרבו בעניין זה תקריות בימי הפסח. וודאי גרמו לכך אמונה דתית והרגלי-מסורת, אך במקרים לא מעטים חברו כאן מוטיבים לאומיים וביטוי לאי-השלמה עם הנוהגים החדשים. בשורה של תקריות כאלו אמנם היו מעורבים גם הרבה תלמידים שלא הקפידו קודם לכן על שמירת מצוות. תלמידי הכיתה ה- 8 של בית-הספר התיכון מס' 12 בקובנה נעדרו במאורגן מבית-הספר ביום הראשון ובימים האחרונים של פסח - על אף האזהרה המפורשת שניתנה להם לפני החג. תלמידים מהכיתה ה- 10 של אותו בית-ספר הגיעו ביום הראשון של פסח ללימודים בהיותם לבושים בגדי-חג, אך סירבו לגשת ללוח ולכתוב. המורה עבר על תקרית זו לסדר-היום. בכיתה ה- 9 של בית-הספר התיכון מס' 11 בקובנה הביאו מספר תלמידים וכן המורה מצות לכיתה ואכלו אותן בפרהסיה.

מורת-רוח מודגשת מן הנוהגים החדשים גילו תלמידים לשעבר של בתי-הספר העבריים. זו נבעה בחלקה מן הקושי האובייקטיבי שלהם להסתגל בפרק-זמן קצר לשפת ההוראה ביידיש, אך בעיקר באה מתוך אי-ההשלמה עם דחיקת השפה העברית (וכל הקשור בה) מבתי-הספר. עם זאת נסתמנה כבר בקיץ 1940 תופעה מאלפת: תלמידים מבתי-ספר עבריים לשעבר העדיפו, "לאות מחאה" ובהסכמת הוריהם, לעבור לבתי-ספר לא-יהודיים, שבהם - כך קיוו - "לא תישמע, לפחות, השמצה מתמדת על ארץ-ישראל, היהדות והתרבות העברית". מי שהייתה חברת "מכבי הצעיר" ותלמידת הגימנסיה העברית מציינת, כי בכיתתה, בבית-הספר התיכון הרוסי (שאליו עברה), היו הרוב תלמידי הגימינסיון העברי [לשעבר], ולעתים תכופות היינו מדברים בינינו עברית. יחד עם חברה אחת הייתי קוראה ספרים עבריים".

היחס למורים שנכנעו
גדולה הייתה מועקתם של התלמידים שהמשיכו ללמוד במוסדותיהם הקודמים ועם מוריהם הקודמים, במיוחד כאשר המורים הללו שימשו - מרצונם או בעל-כרחם - את המדיניות של חיסול התרבות העברית. כך, למשל, היו תלמידים לשעבר מהגימנסיה העברית על-שם שוובה מקימים מהומה בשיעוריו של מי שהיה מורה לתנ"ך, נתן לידסקי, שלימד עתה ביידיש, בטענם: "למה הוא לא פרש ואיך הוא מסוגל להתבזות עתה?" אחד התלמידים בקובנה היה מציק למורהו לשעבר, דומבליאנסקי, בפנותו אליו רק בעברית - ועל כך גורש מבית-הספר. היו תלמידים שבהיקראם לכתוב על הלוח - רשמו עליו, כאילו בשוגג, את המלים העבריות בכתיב העברי המסורתי ולא, כנדרש, בכתיב הסובייטי. תלמידי הכיתה ה- 8 לשעבר של הגימנסיה העברית בוילנה על-שם אפשטיין המשיכו לדבר ביניהם, באורח הפגנתי, עברית, בעת השיעור של שפת-יידיש. לנוכח דברי הכיבושין של המורה על שהם נמשכים עדיין אחרי "לשון הריאקציה", פרצו התלמידים מתוך רוגזה, עלבון ואין-אונים גם יחד - בבכי.

ביטויי מחאה אחרים:
ציור סיסמאות ציוניות על הקיר;
הופעה בכיתה עם חולצה של בית"ר;
הורדת הכיסוי האדום (עם הסמל הסובייטי), שבו כוסה השלט העברי של המוסד;
ריקוד הורה ושירה בעברית במסיבה לציין אירוע סובייטי (התלמידה שיזמה את הריקוד הזה הוזהרה, כי תורחק מבית-הספר.

לימים חזרו ונתקרבו כמה מהתלמידים למוריהם הותיקים - אם משום שלמדו מניסיונם טעמו של הכלל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ואם משום שנוכחו לדעת כי חלק מהמורים מוסיפים לשמור אמונים לערכים שעליהם חינכו את תלמידיהם.
"זכורני שפעם חזרתי הביתה עם המורה פינצ'וק" - מספר בזיכרונותיו תלמיד הגימנסיה העברית מקובנה - "ובדרך שוחחנו בינינו עברית. אך מיד עם התקרב עובר-אורח, היינו משתתקים".
הרגשת החרון כלפי אי-אלה מורים פינתה מקומה לכעין רגש-רחמים, כפי שמתאר תלמיד לשעבר של המורה למתמטיקה בבית-הספר העברי בקובנה:
"כמה צר היה לראות בצערו של מר קפיט, החייב לדבר אלינו, תלמידי טיפוחיו, בשפה שמעולם לא דיבר עמנו. כמה מגוחך ומסכן הוא".
להערכה יתירה זכו המורים שמתוך דבקותם בעקרונותיהם פרשו מההוראה. כבור ויקר, למשל, רחשו תלמידים לאחד ממוריהם לעברית, מאיר קנטורוביץ, שהתהלך מחוסר-עבודה והתקיים בעיקר ממכירת ספריו וממתן שיעורים פרטיים בעברית. תלמידים יחידים אף המשיכו לקיים עמו מגע. ברבות הימים, משהתגבשו קבוצות של נאמני עברית וציון, שימש להן מורה זה מקור השראה. מורה אחר שפרש ושעמו קיימו תלמידיו לשעבר מגע היה ד"ר אריה הסלזון. הוא החל לעבוד בבית-חרושת, אך מחמת מעמדו הקודם החשוב בתנועה הציונית נתון היה לעיקוב ולנידוי. פגישותיו עם תלמידיו נערכו לכן במירב הזהירות, כמסופר בזיכרונותיו:
כל פגישה ופגישה הייתה מתוכננת מראש, כל צעד מחושב היטב. היו מתקרבים למקום הפגישה שניים. האחד היה מתעכב ועומד על המשמר, מסתכל מרחוק בכל המתרחש מסביב, והשני היה ניגש אלי רק לאחר שהוא מקבל מחברו סימן שהכל בסדר. - - - הפגישות היו מתקיימות ליד מקום-העבודה שלי בשעת צאתי מבית החרושת (בו הייתי מועסק), ופעמים באחד מהרחובות הצדדיים, ופעם בביתו של אחד מהתלמידים ממש. הם סיפרו לי בפרוטרוט על חוויותיהם, על דאגותיהם ועל פעולתם... התגלתה בצעירים אלה העקשנות היהודית הטיפוסית (ועקשנות היהדות הליטאית בנוסף לכך), והם התחילו לדבר דווקא עברית, לקרוא דווקא בספרים עבריים, ללמוד דווקא היסטוריה יהודית ולהתעסק דווקא בבעיות יישוב ארץ ישראל... גא הייתי בנוער משובח זה, וכשהייתי נפרד מהם - הייתי יוצא מדי פעם בפעם בלב הולם, נרעש ונרגש.
ואכן, בקבוצות זעירות וחשאיות, שאחת לא ידעה על קיומה של חברתה, היו תלמידים שניהלו שיחות בעברית, שמעו הרצאות בתולדות העם היהודי ודנו בשאלות ארץ-ישראל. על התארגנותה ופעילותה של אחת מן הקבוצות הללו מספר אחד מחבריה:
בראשית שנת-הלימודים פנה אלי חבר בגימנסיה, שלום בלומברג, ואמר לי כי הוא רוצה לשיחת ברצינות ביחידות בבית פרטי. מהעת ההיא החלו להתאסף בדירתנו פעם בשבוע 6-5 מחברינו. היינו דנים - - - על דרכים ועל אפשרויות - - - להישאר עם דעותינו הציוניות הקודמות. באחת מהפגישות האלו - - - הוחלט להוציא - - - מהגימנסיה שלנו ספרים רבי-ערך בנושאים ציוניים והיסטוריים, אשר בעת ההיא כבר הוציאום מספרית בית-הספר ושמו אותם בחדר מיוחד נעול בחותמות. - - - שלום בלומברג חיבר מיד, לפי הזיכרון, רשימת הספרים הדרושים לנו... ימים אחדים ארכה הכנת מפתח. - - - ביצענו שלושה מסעות עד אשר הוצאנו את כל הספרים, לפי הרשימה שהוכנה."
פעולות מאורגנות דומות בוצעו על-ידי תלמידים של בתי-ספר יהודיים במקומות אחרים. בעקבותיהן באו מעקבים, חקירות, נזיפות ואיומים כלפי תלמידים חשודים - ואף כלפי מורים מסוימים, כפי שאפשר ללמוד מזיכרונותיו של מורה בבית-הספר התיכון מס' 3 בשאבלי (אשר בראשו הועמד הקומוניסט מאצקביץ'):
מאצקביץ' היה נוהג לרשום כל שמועה וידיעה בפנקסו ושומר את הדברים לעת-מצוא. ושעת-הכושר הייתה מזדמנת בישיבת המועצה הפדגוגית. במשך הישיבה היינו מקבלים מפי מנהלנו רק הערות והארות סתמיות על החינוך הסובייטי. איומים היו סופי הישיבות: בסוף כל ישיבה, כשעמדנו כבר לעזוב את חדר הישיבות, היה מנהלנו נזכר בפרט קטן ומעכבנו לכמה הערות, אז היה מוציא פנקסו, מעיין בו שעה קלה, מתלחש עם סגנו ואחר-כך מגלגל עיניו כלפי מעלה ומפיק אמריו על הפדגוגיה הסובייטית, בהודיעו ברוב משמעות שהשלטון הסובייטי הוא טוב לנשמעים לו, אבל קשה ואכזרי למתנגדיו. לצערו - היה אומר - ישנם בתוך המוסד אלמנטים מזיקים... בהגיעו למשפט זה היה מוציא פנקסו שוב, מעיין בו ומתחיל מונה חטאיו של כל אחד...
יותר מאשר ממאצקביץ' סבלנו ממי שהיה חברנו, צבי פרנקל. הוא היה חבר צ"ס, עבר לבית"ר והפך לקומוניסט נלהב בראשית השלטון הסובייטי. הוא שימש גם "מודיע" במוסד נ.ק.וו.ד. (הבולשת) ודרש לשרוף את הספרים העבריים."
שנת הלימודים 1941-1940 הסתיימה בצילה ועל סיפה של המלחמה בין גרמניה הנאצית לבין ברה"מ. מספר מורים ותלמידים עם משפחותיהם גורשו לקצווי ברה"מ באמצע חודש יוני 1941, כשבוע לפני פרוץ המלחמה הזאת. ביום א', 22 ביוני 1941, כאשר חלק מהתלמידים הגיעו לבית-הספר כדי להיוודע בדבר תוצאות בחינות-הגמר שלהם, כבר התנהלו קרבות עזים במערבה של ליטא וערי הרפובליקה הופצצו מהאוויר.
מערכת החינוך היהודית במתכונת הסובייטית פעלה אפוא בליטא שנת-לימודים אחת בלבד. ולאור גורלו של החינוך היהודי בברה"מ כולה, יש מקום לשאלה:
אלמלא באה המלחמה הגרמנית-הסובייטית, האם היה עתיד למערכת-החינוך היהודית בליטא הסובייטית, או שממילא נועדה להיות אפיזודה חולפת?

מגמות לצמצום החינוך היהודי
על פני השטח, לפחות, נראה החינוך היהודי בליטא הסובייטית יציב למדי. עם זאת קיננה בנפשות פעיליו - כבר מראשית השלטון הסובייטי בליטא - דאגה, שהרי ניסיונם של בתי-הספר היהודיים בברית-המועצות לא בישר טובות לעתיד גם כאן. דאגה זו לא פסקה לכרסם בלב גם לאחר שמשלחת המורים היהודיים מליטא ואישים אחרים חזרו מביקוריהם בברה"מ, כלומר בערים סובייטיות "ותיקות", ובפיהם סיפורים מפגישות לבביות עם אנשי תרבות וחינוך יהודיים. דעה פסימית על עתיד החינוך היהודי בליטא הביע גם ד"ר נח פרילוצקי, שבשעתו הוזמן על-ידי השלטונות בליטא להרצות בפני המורים העבריים שהועברו להוראת יידיש ואשר לימים מונה כראש הקתדרה ללימודי-יידיש באוניברסיטת וילנה:
"השלטון הסובייטי לא יתיר המשך של חינוך יהודי; הם ירצו שהילדים היהודיים יבקרו בבתי-ספר רוסיים".
התראה ברוח דומה באה מפי הסופר היהודי-הסובייטי זליג אקסלרוד, בעת ביקורו - יחד עם הסופר אליהו קאהאן - בקובנה ובוילנה. הוא טען, כי גם בשטחים החדשים של ברה"מ, כולל ליטא, "צפויים ניסיונות לחיסול בתי-הספר ביידיש". אקסלרוד הצביע על "הדרך היחידה למנוע ניסיונות אלו: הגשת דרישות מפורשות מצד ההורים להמשך החינוך היהודי של ילדיהם".

לקראת סוף שנת-הלימודים 1941-1940 נתרבו סימנים, שאכן ניתן היה לפרשם כמגמה לצמצום החינוך היהודי. מנהל בית-הספר המקצועי היהודי מס' 4 בקובנה (לשעבר "אורט") מספר בזיכרונותיו:
"הרגשנו וידענו שאנו מתקרבים ל'נעילה'. שפת היידיש תיעלם והניהול יעבור לידי ליטאים. לבית-הספר יתקבלו לא רק ילדי יהודים, ובית-הספר ייהפך לאחד מבין בתי-הספר המקצועיים הליטאיים האחרים".
ואמנם, סמוך לסיום שנת-הלימודים הוזמן מנהל זה למרכז מק"ל, שם נדון כנראה המשך שירותו (כמו שירותם של מנהלי בתי-ספר מקצועיים אחרים). בשעה קרובה לחצות נקרא לחדר הדיונים:
נכנסתי ונבהלתי: אני רואה בגלריה יושבים -20-30 אנשים וליד השולחן ישבו 4-3 אנשים, וביניהם גם בחור יהודי אחד אשר התחיל לחקור אותי בקשר לשביתות-תלמידים שהיו לפני בואם של הרוסים. בנוסף לבחור הזה ישב ליד השולחן מזכיר המפלגה, והתחיל אתי ויכוח על העניין הזה: האם צריכים בתי-ספר ביידיש? הויכוח הזה היה רק עם המזכיר, ואילו היהודי שתק...
בעקבות שיחה זו פוטר המנהל ממשרתו ועמו פוטרו גם כמה מהמורים - והוכנה התכנית לליטוויניזציה מלאה של בית-הספר התיכון המקצועי היהודי בקובנה.

בין המקדימים להביע חששות לגורלו של החינוך היהודי בליטא היו אנשים מ"החלוץ" לשעבר, שהמשיכו לקיים פעילות תנועתית במחתרת. הללו הסתמכו בעיקר על מה שאירע באזורי פולין שנכבשו על-ידי ברה"מ, שם בתי-ספר שהיו קודם עבריים ושנהפכו ליידישאיים - נצטוו במרוצת הזמן לעבור לביילורוסית או לאוקראינית. אמנם, מספר אחד מפעילים אלה, הקומוניסטים היהודיים
"היו בשר מבשרנו בקשר ליידיש, אבל ידענו שהם עבדים ושהם יעשו את הפקודה של בעלי-הבתים שלהם מא' ועד ת'. עם זאת הביעו אותם הפעילים של "החלוץ" ביטחונם, כי, "אם יקומו המוני העם, בעלי-מלאכה ויהודים עמלים, והם יגידו, 'אנחנו לא רוצים' - אז לא תהיה להם ברירה והשפה תישאר יידיש"."
באורח מעשי תכננו אנשי "החלוץ" להפעיל תלמידים יהודיים, שאמורים היו להכין את הוריהם להפרת הגזירה הצפויה. אולם, כמובן, בפרוץ המלחמה נתבטלו תכניות ההתנגדות וכל השאלה של החינוך היהודי בליטא ירדה מן הפרק.

יש לציין: לעומת החששות הבלתי-פוסקים והשמועות העקשניות על פגיעות הצפויות בעתיד הקרוב בחינוך היהודי בליטא, הם לא אושרו מעולם על-ידי גורם סובייטי או יהודי-סובייטי מוסמך. יתר על כן, בתחילת החופש הגדול שלאחר שנת-הלימודים 1941-1940 אמור היה
להפתח קורס להשתלמותם של מאות מורים במערכת החינוך היהודית בליטא. סמוך לסיום שנת-הלימודים הזאת נמסר רשמית, כי 25-30 בתי-ספר עממיים יהודיים ייהפכו בשנת-הלימודים הבאה לבתי-ספר תיכוניים לא-מלאים. אמנם אין בעובדות אלו להפריך את הפקפוקים ביחס לעתיד החינוך היהודי בליטא הסובייטית. אולם לטווח הקצר, לפחות, לא ניכרו תכניות לחיסולו.

לאחר הכיבוש הנאצי
שלוש שנים הייתה ליטא כבושה בידי הנאצים. ביולי-אוגוסט 1944 חזר אליה הצבא האדום. יהודים מועטים, ששרדו מהטבח ההמוני, התהלכו כצללים. נוספו עליהם מספר יהודים, חיילים ואזרחים, שחזרו מברה"מ. אחד מהם, ד"ר בנימין בלוּדז, שלפני המלחמה היה פעיל ביהדות ליטא בתחום הבריאות הציבורית, יזם הגשת תזכיר ליו"ר מועצת הקומיסרים העממיים ולמזכיר הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בליטא, שנסב על מצבם וצרכיהם של השרידים היהודיים, ובמיוחד של הילדים הניצולים שרובם נשארו בלי הורים. התזכיר כלל בקשה להקים שתי פנימיות (בקובנה ובוילנה) בשביל ילדים ניצולים (250 ילדים בכל פנימייה), ולייסד שני בתי-ספר עם יידיש כשפת הוראה (גם-כן בקובנה ובוילנה). יחד עם ד"ר בלודז חתמו על התזכיר שני משוררים, פרטיזנים לשעבר, אברהם סוצקבר ואבא קובנר. כשנתקבצו בוילנה כ-2,000 יהודים (לעומת 53,000 לפני השואה) ובעיית החינוך נעשתה דוחקת, נחלצה לפעולה גם המורה הותיקה צילה וילדשטיין, שהייתה מתדפקת על דלתות המיניסטריון-להשכלה כדי לקבל רשיון לפתיחת בית-ספר יסודי יהודי ופנימייה ליתומים יהודיים.

לעזרתה באו אנשי-צבא רמי-דרג יהודיים, אשר הבינו כי עתה אין לשלוח את הילדים היהודיים לבתי-ספר ליטאיים או פולניים שבהם שררה אוירה עוינת ליהודים. אחד מאנשי-הצבא הללו היה סגן-אלוף, פרופסור יוסיף בינימינוביץ' רֶבֶּלסְקי, הפסיכיאטור הראשי של החזית הביילורוסית השלישית. הוא פנה בנדון למספר אישים בעלי השפעה וסמכות. בין האחרונים היו שטענו, כמו מזכיר המפלגה הקומוניסטית הליטאית: "אני מסכים, אך מוסקבה אינה מרשה". והיו שהתנגדו מלכתחילה, מסיבות שונות, ליוזמה היהודית. יש מקום להניח כי הנימוקים אשר העלה רבלסקי בחוגי המיניסטריון-להשכלה במוסקבה, ש"מטעמים פסיכולוגיים יש להחזיק את הילדים הניצולים בסביבה יהודית גרידא", היו בין השיקולים שהכריעו להיענות חיובית של השלטונות. ואמנם, תוך זמן קצר קמו שני מוסדות-חינוך יהודיים: מס' 3 בקובנה ומס' 9 בוילנה, שכללו 4 כיתות בית-ספר, גן-ילדים ופנימייה. חלק ניכר מחניכי המוסדות האלה היו יתומים, או ילדים להורים שטרם חזרו ממחנות-הריכוז בגרמניה וממקומות-מאסר בברה"מ. בבית-הילדים בקובנה, שבהנהלת רפאל לוין, נמצאו בתחילה רק 12 ילדים.

בתחילת 1945 החלו להגיע ילדים שפינו בשעתו לעמקי רוסיה. באותו זמן חזרה מרוסיה גם המחנכת הותיקה הלנה חאצקֶלֶס, שמונתה כמנהלת הפדגוגית של בית-הילדים הזה והיא נעשתה כתובת למאות תורמים ואוהדים מרחבי העולם. מספר הילדים שסודרו ולמדו במוסדות שבקובנה ובוילנה הגיע במרוצת הזמן לכ- 200 אבל לא ארכו הימים והשלטונות החלו לגלות הסתייגות גוברת והולכת כלפי אותם המוסדות - והדבר נתבטא גם בצמצום הסיוע לאחזקתם ולפיתוחם. אולם בו-בזמן נסתייעו המוסדות הללו יותר ויותר בשרידים היהודיים עצמם ובחבורת אנשי-צבא יהודיים שבראשם סגן-אלוף רבלסקי שהוזכר לעיל. ואף כי חלק מן הניצולים - מתוך שיקולים של קידום הילדים - העדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר לא-יהודיים, ובעיקר רוסיים, נמשך קיומם של שני בתי-הספר המוזכרים, בקובנה ובוילנה, 5-4 שנים ופותחה בהם גם פעילות תרבותית יהודית-לאומית. בבית-הספר בקובנה, למשל, צוינה הקמתה של מדינת ישראל. ב- 1949 נסגר בית-הספר בוילנה, ושנה לאחר-מכן גם בקובנה.

סגירת בית הספר היהודי האחרון בקובנה
על סגירת בית-הספר בקובנה, האחרון בבתי-הספר היהודיים, שבכל ברה"מ, מספר מנהלי מאז 1945, חיים יהודה גרטנר:
בית-הספר שלנו היה תמיד לצנינים בעיני אנשי המפלגה. - - - ברחבי ברה"מ כבר לא היו בתי-ספר יהודיים מאז שנות ה- 30, והנה בליטא (בקובנה ובוילנה) שוב קיימים בתי-ספר ליהודים. לא פעם שאלו אותי אנשי הק.ג.ב. מה טיבו של בית-ספר זה? תשובתי להם תמיד הייתה, שאנו בית-ספר ככל בתי-הספר היסודיים בליטא ורק שפת ההוראה היא יידיש. אנו שייכים למשרד החינוך, - - - ממלאים את כל הדרישות שמציגים לגבי בתי-הספר, ואין לנו שום סיבה לסגור אותו, כיון שההורים אשר ילדיהם לומדים בו רוצים בזה. כך נמשך הדבר עד שנת 1950.
יותר מאוחר סיפר מנהל משרד החינוך בקובנה כמה צרות היו לו וכמה הוא סבל מהתקפות המפלגה, בשל החזקת בית-ספרנו. הוא, אדם ישר, היה עונה להם שהחוק אינו אוסר קיום בתי-ספר למיעוטים.
בשנת 1950 בוצעה רפורמה במערכת-החינוך בברה"מ וגם בליטא. הונהג לימוד-חובה של 7 שנים. לנו הודיעו שבית-ספרנו קטן מדי ולכן הגיעו - - - למסקנה, כי אין לבית-ספרנו תנאי-קיום וצריך לסגור אותו.
קראתי לאספת הורים והסברתי להם את המצב. ההורים התמרמרו מאוד וצעקו שזה אי-צדק, אי-שוויון, זה נגד החוק וכו', אבל שום דבר לא עזר. משרד החינוך ניצל את ההזדמנות של הרפורמה ובית-הספר נסגר ב- 31 באוגוסט 1950. קיבלתי הודעה רשמית שבית-הספר נסגר ואת רכושו יש למסור למשרד החינוך.
זאת הייתה אחריתו של בית-הספר היהודי האחרון בברית-המועצות.

* המאמר מתבסס על ממצאים של פרוייקט-מחקר בדבר מצבם של היהודים בארצות ובאזורים באירופה שסופחו לברה"מ בימי מלחמת-העולם השניה. המחקר מתבצע בידי המחבר במכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית בירושלים, בסיועם של קרן-הזיכרון לתרבות יהודית ושל אברהם שפיגל מלוס-אנג'לס, ארצות-הברית.

חזרה לתחילת המאמר