בקובנה הופעלה לראשונה כיתה ללימוד קרוא וכתוב ביידיש במסגרת אגודת הסבלים. בעיירה דוסיאט, בה אותרו 2 בורים יהודים ו- 23 בורים-למחצה, החלו מורי בית-הספר היהודי ב- 1 באפריל במבצע של חיסול הבערות. יוזמה דומה ננקטה על-ידי מורי בית-הספר בראקישוק לאמהות של התלמידים. כן הוחל שם ב"ניסיון מעניין לארגן את תלמידי הכיתות ה- 5 וה-6 במאבק נגד הבורות בקרב ההורים. נראה, כי במבצע של "חיסול הבערות", בדרך כלל, העדיפו השלטונות המרכזיים שפות לועזיות על פני יידיש, אבל מידת ההצלחה של כל הניסיונות שפורטו בזה ושל אחרים אינה ידועה מחמת פרוץ המלחמה הסובייטית-גרמנית (יוני 1941).

על אף התנאים הנוחים יחסית שבהם פעלה מערכת-החינוך היהודית במתכונתה החדשה - הן לפי הסיוע מצד השלטונות והן לפי היענותם של רוב המורים היהודיים למשימות הנדרשות - נתגלו במהלך שנת-הלימודים 1940 ו- 1941 שורה של קשיים ותקלות. חלקם באו לידי ביטוי בכינוסי מורים ובעיתונות, וחלקם נודעו למעטים בלבד (לעתים בגלל רתיעתם לדבר על כך ברבים). בעיות מסוימות, בעיקר במישור הטכני-מנהלי, נבעו מחוסר ארגון תקין ומשאבים כלכליים, אך היו גם בעיות מהותיות הכרוכות בראש וראשונה במעבר ממערך-הלימודים העברי-לאומי ליידישאי-סובייטי. כן נתגלו סימנים מדאיגים, בכלל, ביחס להמשך קיומם של בתי-הספר היהודיים.

ריבוי תלמידים משכבות-עוני, שקודם-לכן כמעט לא הייתה להם אפשרות ללימודים תיכוניים שיטתיים, הטיל מעמסה ארגונית וכלכלית על בתי-הספר ופניותיהם בנדון לשלטונות לא תמיד נענו. בית-הספר למלאכה מס' 4 בקובנה (לשעבר "אורט"), ש- 80% מתלמידיו היו בני-עניים מעיירות קטנות, קיבל עד ינואר 1941 30,000 ליט, כדי לחלקם לתלמידים הנצרכים, אך הקומץ לא השביע את הארי, כי "מיום ליום עלה מספר הנזקקים לסיוע. כן העיקה שם מצוקת דיור, כאשר בקשות ההנהלה וועדת השיכון - להעמיד לרשות בתי-הספר מיבנה בשביל פנימיית התלמידים - הושבו ריקם 100. מ- 560 תלמידים של בית-הספר התיכון מס' 13 בוילנה נמנו 251 עם השכבות הסוציאליות הנמוכות ביותר. בדו"ח מביקורי-בית, שערכו מחנכי-כיתות אצל התלמידים, מסופר:

להרבה ילדים אין פשוט היכן להכין את שיעוריהם. בחדר-מגורים מצוי גם בית-מלאכה עם שולחן ומכונת-תפירה. הילד מתחיל להכין שיעוריו על מכונת-התפירה - מגרשים אותו לשולחן. מנסה הוא לעבוד ליד השולחן - מגרשים אותו למכונת-התפירה. יש דירות בלי חשמל, ומחמת הריח של מנורת-המאור באים [ילדים] לבית-הספר עם כאב-ראש. ויש מי שאין לו איפה לישון. מיטתו הושכרה לדייר.
בדירה אחת, - - - כאשר מחנך הכיתה דרש שהאם תעיר את בנה השכם בבוקר, ענתה לו: "מאחר שאין לי שעון אני מסתכלת בשמים, ומובן שקורה לפעמים טעות". מחנך אחר, שחייב את אחת האמהות לרכוש לבנה מכנסי-התעמלות, קיבל ממנה את התשובה: "לבני יש בסך-הכל זוג מכנסיים אחד והוא הולך בהם כל השבוע; משמגיע יום שישי אני מכבסת אותם, בשבת הוא מסתדר בלעדיהם - וביום ראשון הוא שוב במכנסיים".

מחסור בספרים

אמנם, בית-הספר האמור הקצה לתלמידים מסוג זה חדר מיוחד להכנת שיעורים, וכן הסדיר את הזנתם של 80 תלמידים, אך בעיות סוציאליות מרובות נותרו ללא פתרון. מכשול אחר למהלך התקין של הלימודים היה המחסור הכרוני של ספרי-לימוד ביידיש. היוזמה שנסתמנה בעניין זה בראשית שנת-הלימודים לא הספיקה. מנהל בית-הספר בוילקימיר קובל:

"רצוננו הטוב נחסם על-ידי חוסר ספרים ביידיש ובית-ספרנו סובל מאוד. בגלל זה גם לא תיתכן עבודה רצינית בבית - הספר למבוגרים"

המפקח (קודם לכן - הרפרנט) על בתי-הספר היהודיים בקומיסריון-להשכלה הטיל את האחריות למחסור בספרי-לימוד, במידה רבה, על המורים עצמם:

כמה פעמים כבר דובר על כך, ובכל-זאת קיימים בתי-ספר שבהם אין אפילו ספר-לימוד אחד בכיתות שלמות. בכיתות רבות מצוי ספר-לימוד אחד בשביל 5-4 תלמידים. אף שניתן לרכוש את הספרים בקלות, אין המורים מתאמצים כראוי להשיגם. נכון שחלק מהמורים מתלונן, כי בית-המסחר-לספרים היהודי בקובנה אינו מספק את הספרים המוזמנים. ראוי שבימ"ס היהודי בקובנה ידייק יותר במילוי ההזמנות של המורים, כדי לא לתת עילה לטענותיהם. מצד אחר, אין הדבר יכול לשמש תירוץ למורים, שהרי הם יכולים לרדת לקובנה ולהביא בעצמם את ספרי-הלימוד הדרושים.

ועוד הודה אותו מפקח:

"בבתי-ספר עממיים חסרו השנה מספר ספרי-לימוד נחוצים. עוד יותר קשה היה המצב בבתי-הספר התיכוניים. כאן נאלצו ללמד את רוב המקצועות ללא ספרי-לימוד. היה הכרח לבזבז זמן יקר בכל שיעור לרישום קונספקטים - דבר שהיקשה מאוד את העבודה בבתי-הספר".

כן ציין המפקח את המחסור, ברובה של שנת-הלימודים, בספרות-ילדים ואת חסרונם של כתב-עת פדגוגי מתאים למורים ופרסום לילדים (בנוסף ל"קינדער-בלאט" המשולב ב"דער עמעס").

לחסידי המשטר הקומוניסטי וליידישיסטים מושבעים זימנה, למראית-עין לפחות, שעה של סיפוק.

"מעולם לא זכו הקלאסיקנים שלנו - ציין אחד מהם - למקום כה בולט בבית-הספר שלנו. השמות של פפר, מארקיש, הופשטיין וקוויטקו אהובים וקרובים ללבו של כל תלמיד".

עם זאת נתגלו בבתי-ספר שונים קשיים בהקנייתן של לשון וספרות יידיש. המפקח על בתי-הספר היהודיים, אשר שנים רבות היה בעצמו מורה ביידיש והוראתה הייתה קרובה ללבו, טען באמצע שנת-הלימודים:

יידיש מהווה מקצוע יסודי בבית-הספר שלנו. יש להודות, כי רוב המורים אכן מקדישים לו את תשומת-הלב הראויה. אולם נמצאים לא מעטים שאינם מתייחסים אליו ברצינות הדרושה. - - - עובדה היא, שהרבה מורים עדיין לא מכירים כראוי את השפה בה הם מלמדים את התלמידים. כותבים בהרבה שגיאות, מדברים בשפה רצוצה, מלאה בארבאריזמים. באחת - מתייחסים ליידיש כפי שמעולם לא היו מרשים לעצמם להתייחס, נניח, לליטאית, רוסית או שפה אחרת.

במאמר ראשי שהוקדש לסיום שנת-הלימודים ביומון היהודי הוגדרה ההתייחסות של מורים מסוימים לשפת יידיש כ"בורות פראית" ("ווילדע אמעראצעס"). כדוגמה לבורות כזו מובא נושא לחיבור, ביידיש משובשת, שמסר מורה לתלמידיו: "ווי קראסאארמייצן ליב האבן קינדער" (הכוונה: כיצד חיילי הצבא האדום אוהבים ילדים). באותו גיליון של העיתון מפרט המפקח על בתי-הספר ליקויים בהקניית לשון-יידיש - והוא מרבה להאשים בכך את המורים:

בבתי-ספר רבים, ובמיוחד בבתי-הספר העממיים, הועמדו לימודי-היידיש בצורה חלשה. מורים מסוימים לא הוכיחו התעניינות מספקת ורצון טוב למקצוע זה. נזדמן לי להיות בבתי-ספר שבהם המורים בעצמם לא ידעו את הכללים היסודיים ביותר של האורתוגרפיה היידישאית וכתבו על הלוח בשגיאות גסות. ניתן כבר לשער כיצד הקנו מורים כאלה לתלמידים את שפת-האם. הרבה מורים אף לא השתדלו בשעת השיעורים לנתח לפני תלמידיהם את היצירות הספרותיות שקראו. הם גם מיעטו ללמד את תלמידיהם דקדוק-יידיש ולעשות עבודות-בכתב.

המפקח ד"ר מאלר מוילנה קבע באחד מפרסומיו, כי יש בתי-ספר שבהם ההתייחסות לדרישות החינוך החדש הן פורמליות, כדי לצאת ידי חובה. המורה בורח מבית-הספר מיד בגמר הלימודים ומתעניין מעט מאוד בחינוך - ואין תימה שבבתי-ספר כאלה גם הלימודים חלשים מאוד. כדי שמורה יצליח במשימה החינוכית במציאות החדשה עליו להיות בראש וראשונה

"בעל הכרה סובייטית ולהאמין בכל לבו בניצחון המוחלט של הקומוניזם".

מאבק תלמידים לחיים יהודיים

גם לאחר שבתי-הספר היהודיים עברו להוראה בלשון יידיש ולמנוחה ביום ראשון הוסיפה להישמר בין כתליהם השפעה רבה לתרבות העברית ולמסורת הדתית-הלאומית, שבמשך דורות נשתרשו בחינוך היהודי בליטא והיו לסימני-היכר אופייניים שלו. השפעה זו פרנסה מתח ומאבק סמוי בין חלק מהתלמידים (תוך אהדה אילמת מצד כמה ממוריהם הותיקים) לבין בעלי-הסמכויות בבתי-הספר, ויש שגם פרצו ביניהם התנגשויות גלויות.

רשמית לא הוכרחו תלמידים לכתוב בשבת, אבל בצורות שונות הופעל עליהם לחץ לעשות כן. אחד התלמידים מהכיתה ה- 5 של בית-הספר התיכון מס' 12 בקובנה, שהיה מן המעטים שלא כתב בשבת, הוזמן לפתע למנהל לקבל פרס של 20 רובל - על הצטיינותו בלימודים, כביכול, אף שלא נחשב לתלמיד מצטיין. שנה לאחר-מכן כתב בזיכרונותיו:

"הרהרתי שכאן גלומה בוודאי איזו-שהיא כוונה. בעוד רגע נתברר לי העניין. נזכרתי שהיום יום שבת. המנהל הגיש לי עט-נובע וביקש לחתום שקיבלתי את הכסף. מלחמה פנימית פרצה בלבי... התאמצתי בכל כוחי, עניתי שאני לא כותב ביום שבת, ובלי לחתום הנחתי את הגיליון ויצאתי מחדר המנהל".

התנגדות עקבית לכתיבה בשבתות גילו במיוחד תלמידי מוסדות-חינוך דתיים לשעבר, אך גם אחרים הוכיחו אומץ-לב, אם בהשפעת הוריהם ואם מתוך מוטיבציה עצמית. במאמר לסיכום שנת-הלימודים בבית-הספר התיכון מס' 12 בקובנה, שנכתב בידי המפקחת שלו, ציין המאבק במישור הדתי:

במקביל לפעילות החברתית עמד בית-הספר בחזית נוספת - האדיקות המסורתית של אחוז ניכר מהילדים, שהתבטאה במיוחד באי-רצון לבקר את בית-הספר בשבת ובאי-כתיבה בשבת. בנושא זה צריך היה לנהל מערכה מחושבת היטב, אפילו לגשת בצורה עדינה לעניין, שכן נגד תעמולה ישירה התחפרו הילדים בעמדה של שתיקה... אני חייבת להדגיש, כי גם בחזית זו טרם השגנו את כל 100 האחוזים. עדיין מצויים אצלנו כ- 10 ילדים שאינם כותבים בשבת, אך לבית-הספר הם באים.

אבל מסתבר, כי בבית-ספר זה ובאחרים לא פסקו היעדרויות של תלמידים בשבתות ובחגים. במיוחד נתרבו בעניין זה תקריות בימי הפסח. וודאי גרמו לכך אמונה דתית והרגלי-מסורת, אך במקרים לא מעטים חברו כאן מוטיבים לאומיים וביטוי לאי-השלמה עם הנוהגים החדשים. בשורה של תקריות כאלו אמנם היו מעורבים גם הרבה תלמידים שלא הקפידו קודם לכן על שמירת מצוות. תלמידי הכיתה ה- 8 של בית-הספר התיכון מס' 12 בקובנה נעדרו במאורגן מבית-הספר ביום הראשון ובימים האחרונים של פסח - על אף האזהרה המפורשת שניתנה להם לפני החג. תלמידים מהכיתה ה- 10 של אותו בית-ספר הגיעו ביום הראשון של פסח ללימודים בהיותם לבושים בגדי-חג, אך סירבו לגשת ללוח ולכתוב. המורה עבר על תקרית זו לסדר-היום. בכיתה ה- 9 של בית-הספר התיכון מס' 11 בקובנה הביאו מספר תלמידים וכן המורה מצות לכיתה ואכלו אותן בפרהסיה.

מורת-רוח מודגשת מן הנוהגים החדשים גילו תלמידים לשעבר של בתי-הספר העבריים. זו נבעה בחלקה מן הקושי האובייקטיבי שלהם להסתגל בפרק-זמן קצר לשפת ההוראה ביידיש, אך בעיקר באה מתוך אי-ההשלמה עם דחיקת השפה העברית (וכל הקשור בה) מבתי-הספר. עם זאת נסתמנה כבר בקיץ 1940 תופעה מאלפת: תלמידים מבתי-ספר עבריים לשעבר העדיפו, "לאות מחאה" ובהסכמת הוריהם, לעבור לבתי-ספר לא-יהודיים, שבהם - כך קיוו - "לא תישמע, לפחות, השמצה מתמדת על ארץ-ישראל, היהדות והתרבות העברית". מי שהייתה חברת "מכבי הצעיר" ותלמידת הגימנסיה העברית מציינת, כי בכיתתה, בבית-הספר התיכון הרוסי (שאליו עברה), היו הרוב תלמידי הגימינסיון העברי [לשעבר], ולעתים תכופות היינו מדברים בינינו עברית. יחד עם חברה אחת הייתי קוראה ספרים עבריים".

היחס למורים שנכנעו

גדולה הייתה מועקתם של התלמידים שהמשיכו ללמוד במוסדותיהם הקודמים ועם מוריהם הקודמים, במיוחד כאשר המורים הללו שימשו - מרצונם או בעל-כרחם - את המדיניות של חיסול התרבות העברית. כך, למשל, היו תלמידים לשעבר מהגימנסיה העברית על-שם שוובה מקימים מהומה בשיעוריו של מי שהיה מורה לתנ"ך, נתן לידסקי, שלימד עתה ביידיש, בטענם: "למה הוא לא פרש ואיך הוא מסוגל להתבזות עתה?" אחד התלמידים בקובנה היה מציק למורהו לשעבר, דומבליאנסקי, בפנותו אליו רק בעברית - ועל כך גורש מבית-הספר. היו תלמידים שבהיקראם לכתוב על הלוח - רשמו עליו, כאילו בשוגג, את המלים העבריות בכתיב העברי המסורתי ולא, כנדרש, בכתיב הסובייטי. תלמידי הכיתה ה- 8 לשעבר של הגימנסיה העברית בוילנה על-שם אפשטיין המשיכו לדבר ביניהם, באורח הפגנתי, עברית, בעת השיעור של שפת-יידיש. לנוכח דברי הכיבושין של המורה על שהם נמשכים עדיין אחרי "לשון הריאקציה", פרצו התלמידים מתוך רוגזה, עלבון ואין-אונים גם יחד - בבכי.

ביטויי מחאה אחרים:
ציור סיסמאות ציוניות על הקיר;
הופעה בכיתה עם חולצה של בית"ר;
הורדת הכיסוי האדום (עם הסמל הסובייטי), שבו כוסה השלט העברי של המוסד;
ריקוד הורה ושירה בעברית במסיבה לציין אירוע סובייטי (התלמידה שיזמה את הריקוד הזה הוזהרה, כי תורחק מבית-הספר.

לימים חזרו ונתקרבו כמה מהתלמידים למוריהם הותיקים - אם משום שלמדו מניסיונם טעמו של הכלל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ואם משום שנוכחו לדעת כי חלק מהמורים מוסיפים לשמור אמונים לערכים שעליהם חינכו את תלמידיהם.

"זכורני שפעם חזרתי הביתה עם המורה פינצ'וק" - מספר בזיכרונותיו תלמיד הגימנסיה העברית מקובנה - "ובדרך שוחחנו בינינו עברית. אך מיד עם התקרב עובר-אורח, היינו משתתקים".

הרגשת החרון כלפי אי-אלה מורים פינתה מקומה לכעין רגש-רחמים, כפי שמתאר תלמיד לשעבר של המורה למתמטיקה בבית-הספר העברי בקובנה:

"כמה צר היה לראות בצערו של מר קפיט, החייב לדבר אלינו, תלמידי טיפוחיו, בשפה שמעולם לא דיבר עמנו. כמה מגוחך ומסכן הוא".

להערכה יתירה זכו המורים שמתוך דבקותם בעקרונותיהם פרשו מההוראה. כבור ויקר, למשל, רחשו תלמידים לאחד ממוריהם לעברית, מאיר קנטורוביץ, שהתהלך מחוסר-עבודה והתקיים בעיקר ממכירת ספריו וממתן שיעורים פרטיים בעברית. תלמידים יחידים אף המשיכו לקיים עמו מגע. ברבות הימים, משהתגבשו קבוצות של נאמני עברית וציון, שימש להן מורה זה מקור השראה. מורה אחר שפרש ושעמו קיימו תלמידיו לשעבר מגע היה ד"ר אריה הסלזון. הוא החל לעבוד בבית-חרושת, אך מחמת מעמדו הקודם החשוב בתנועה הציונית נתון היה לעיקוב ולנידוי. פגישותיו עם תלמידיו נערכו לכן במירב הזהירות, כמסופר בזיכרונותיו:

כל פגישה ופגישה הייתה מתוכננת מראש, כל צעד מחושב היטב. היו מתקרבים למקום הפגישה שניים. האחד היה מתעכב ועומד על המשמר, מסתכל מרחוק בכל המתרחש מסביב, והשני היה ניגש אלי רק לאחר שהוא מקבל מחברו סימן שהכל בסדר. - - - הפגישות היו מתקיימות ליד מקום-העבודה שלי בשעת צאתי מבית החרושת (בו הייתי מועסק), ופעמים באחד מהרחובות הצדדיים, ופעם בביתו של אחד מהתלמידים ממש. הם סיפרו לי בפרוטרוט על חוויותיהם, על דאגותיהם ועל פעולתם... התגלתה בצעירים אלה העקשנות היהודית הטיפוסית (ועקשנות היהדות הליטאית בנוסף לכך), והם התחילו לדבר דווקא עברית, לקרוא דווקא בספרים עבריים, ללמוד דווקא היסטוריה יהודית ולהתעסק דווקא בבעיות יישוב ארץ ישראל... גא הייתי בנוער משובח זה, וכשהייתי נפרד מהם - הייתי יוצא מדי פעם בפעם בלב הולם, נרעש ונרגש.

ואכן, בקבוצות זעירות וחשאיות, שאחת לא ידעה על קיומה של חברתה, היו תלמידים שניהלו שיחות בעברית, שמעו הרצאות בתולדות העם היהודי ודנו בשאלות ארץ-ישראל. על התארגנותה ופעילותה של אחת מן הקבוצות הללו מספר אחד מחבריה:

בראשית שנת-הלימודים פנה אלי חבר בגימנסיה, שלום בלומברג, ואמר לי כי הוא רוצה לשיחת ברצינות ביחידות בבית פרטי. מהעת ההיא החלו להתאסף בדירתנו פעם בשבוע 6-5 מחברינו. היינו דנים - - - על דרכים ועל אפשרויות - - - להישאר עם דעותינו הציוניות הקודמות. באחת מהפגישות האלו - - - הוחלט להוציא - - - מהגימנסיה שלנו ספרים רבי-ערך בנושאים ציוניים והיסטוריים, אשר בעת ההיא כבר הוציאום מספרית בית-הספר ושמו אותם בחדר מיוחד נעול בחותמות. - - - שלום בלומברג חיבר מיד, לפי הזיכרון, רשימת הספרים הדרושים לנו... ימים אחדים ארכה הכנת מפתח. - - - ביצענו שלושה מסעות עד אשר הוצאנו את כל הספרים, לפי הרשימה שהוכנה."

פעולות מאורגנות דומות בוצעו על-ידי תלמידים של בתי-ספר יהודיים במקומות אחרים. בעקבותיהן באו מעקבים, חקירות, נזיפות ואיומים כלפי תלמידים חשודים - ואף כלפי מורים מסוימים, כפי שאפשר ללמוד מזיכרונותיו של מורה בבית-הספר התיכון מס' 3 בשאבלי (אשר בראשו הועמד הקומוניסט מאצקביץ'):

מאצקביץ' היה נוהג לרשום כל שמועה וידיעה בפנקסו ושומר את הדברים לעת-מצוא. ושעת-הכושר הייתה מזדמנת בישיבת המועצה הפדגוגית. במשך הישיבה היינו מקבלים מפי מנהלנו רק הערות והארות סתמיות על החינוך הסובייטי. איומים היו סופי הישיבות: בסוף כל ישיבה, כשעמדנו כבר לעזוב את חדר הישיבות, היה מנהלנו נזכר בפרט קטן ומעכבנו לכמה הערות, אז היה מוציא פנקסו, מעיין בו שעה קלה, מתלחש עם סגנו ואחר-כך מגלגל עיניו כלפי מעלה ומפיק אמריו על הפדגוגיה הסובייטית, בהודיעו ברוב משמעות שהשלטון הסובייטי הוא טוב לנשמעים לו, אבל קשה ואכזרי למתנגדיו. לצערו - היה אומר - ישנם בתוך המוסד אלמנטים מזיקים... בהגיעו למשפט זה היה מוציא פנקסו שוב, מעיין בו ומתחיל מונה חטאיו של כל אחד...
יותר מאשר ממאצקביץ' סבלנו ממי שהיה חברנו, צבי פרנקל. הוא היה חבר צ"ס, עבר לבית"ר והפך לקומוניסט נלהב בראשית השלטון הסובייטי. הוא שימש גם "מודיע" במוסד נ.ק.וו.ד. (הבולשת) ודרש לשרוף את הספרים העבריים."

שנת הלימודים 1941-1940 הסתיימה בצילה ועל סיפה של המלחמה בין גרמניה הנאצית לבין ברה"מ. מספר מורים ותלמידים עם משפחותיהם גורשו לקצווי ברה"מ באמצע חודש יוני 1941, כשבוע לפני פרוץ המלחמה הזאת. ביום א', 22 ביוני 1941, כאשר חלק מהתלמידים הגיעו לבית-הספר כדי להיוודע בדבר תוצאות בחינות-הגמר שלהם, כבר התנהלו קרבות עזים במערבה של ליטא וערי הרפובליקה הופצצו מהאוויר.
מערכת החינוך היהודית במתכונת הסובייטית פעלה אפוא בליטא שנת-לימודים אחת בלבד. ולאור גורלו של החינוך היהודי בברה"מ כולה, יש מקום לשאלה:
אלמלא באה המלחמה הגרמנית-הסובייטית, האם היה עתיד למערכת-החינוך היהודית בליטא הסובייטית, או שממילא נועדה להיות אפיזודה חולפת?

מגמות לצמצום החינוך היהודי

על פני השטח, לפחות, נראה החינוך היהודי בליטא הסובייטית יציב למדי. עם זאת קיננה בנפשות פעיליו - כבר מראשית השלטון הסובייטי בליטא - דאגה, שהרי ניסיונם של בתי-הספר היהודיים בברית-המועצות לא בישר טובות לעתיד גם כאן. דאגה זו לא פסקה לכרסם בלב גם לאחר שמשלחת המורים היהודיים מליטא ואישים אחרים חזרו מביקוריהם בברה"מ, כלומר בערים סובייטיות "ותיקות", ובפיהם סיפורים מפגישות לבביות עם אנשי תרבות וחינוך יהודיים. דעה פסימית על עתיד החינוך היהודי בליטא הביע גם ד"ר נח פרילוצקי, שבשעתו הוזמן על-ידי השלטונות בליטא להרצות בפני המורים העבריים שהועברו להוראת יידיש ואשר לימים מונה כראש הקתדרה ללימודי-יידיש באוניברסיטת וילנה:

"השלטון הסובייטי לא יתיר המשך של חינוך יהודי; הם ירצו שהילדים היהודיים יבקרו בבתי-ספר רוסיים".

התראה ברוח דומה באה מפי הסופר היהודי-הסובייטי זליג אקסלרוד, בעת ביקורו - יחד עם הסופר אליהו קאהאן - בקובנה ובוילנה. הוא טען, כי גם בשטחים החדשים של ברה"מ, כולל ליטא, "צפויים ניסיונות לחיסול בתי-הספר ביידיש". אקסלרוד הצביע על "הדרך היחידה למנוע ניסיונות אלו: הגשת דרישות מפורשות מצד ההורים להמשך החינוך היהודי של ילדיהם".

לקראת סוף שנת-הלימודים 1941-1940 נתרבו סימנים, שאכן ניתן היה לפרשם כמגמה לצמצום החינוך היהודי. מנהל בית-הספר המקצועי היהודי מס' 4 בקובנה (לשעבר "אורט") מספר בזיכרונותיו:

"הרגשנו וידענו שאנו מתקרבים ל'נעילה'. שפת היידיש תיעלם והניהול יעבור לידי ליטאים. לבית-הספר יתקבלו לא רק ילדי יהודים, ובית-הספר ייהפך לאחד מבין בתי-הספר המקצועיים הליטאיים האחרים".

ואמנם, סמוך לסיום שנת-הלימודים הוזמן מנהל זה למרכז מק"ל, שם נדון כנראה המשך שירותו (כמו שירותם של מנהלי בתי-ספר מקצועיים אחרים). בשעה קרובה לחצות נקרא לחדר הדיונים:

נכנסתי ונבהלתי: אני רואה בגלריה יושבים -20-30 אנשים וליד השולחן ישבו 4-3 אנשים, וביניהם גם בחור יהודי אחד אשר התחיל לחקור אותי בקשר לשביתות-תלמידים שהיו לפני בואם של הרוסים. בנוסף לבחור הזה ישב ליד השולחן מזכיר המפלגה, והתחיל אתי ויכוח על העניין הזה: האם צריכים בתי-ספר ביידיש? הויכוח הזה היה רק עם המזכיר, ואילו היהודי שתק...

בעקבות שיחה זו פוטר המנהל ממשרתו ועמו פוטרו גם כמה מהמורים - והוכנה התכנית לליטוויניזציה מלאה של בית-הספר התיכון המקצועי היהודי בקובנה.

בין המקדימים להביע חששות לגורלו של החינוך היהודי בליטא היו אנשים מ"החלוץ" לשעבר, שהמשיכו לקיים פעילות תנועתית במחתרת. הללו הסתמכו בעיקר על מה שאירע באזורי פולין שנכבשו על-ידי ברה"מ, שם בתי-ספר שהיו קודם עבריים ושנהפכו ליידישאיים - נצטוו במרוצת הזמן לעבור לביילורוסית או לאוקראינית. אמנם, מספר אחד מפעילים אלה, הקומוניסטים היהודיים

"היו בשר מבשרנו בקשר ליידיש, אבל ידענו שהם עבדים ושהם יעשו את הפקודה של בעלי-הבתים שלהם מא' ועד ת'. עם זאת הביעו אותם הפעילים של "החלוץ" ביטחונם, כי, "אם יקומו המוני העם, בעלי-מלאכה ויהודים עמלים, והם יגידו, 'אנחנו לא רוצים' - אז לא תהיה להם ברירה והשפה תישאר יידיש"."

באורח מעשי תכננו אנשי "החלוץ" להפעיל תלמידים יהודיים, שאמורים היו להכין את הוריהם להפרת הגזירה הצפויה. אולם, כמובן, בפרוץ המלחמה נתבטלו תכניות ההתנגדות וכל השאלה של החינוך היהודי בליטא ירדה מן הפרק.

יש לציין: לעומת החששות הבלתי-פוסקים והשמועות העקשניות על פגיעות הצפויות בעתיד הקרוב בחינוך היהודי בליטא, הם לא אושרו מעולם על-ידי גורם סובייטי או יהודי-סובייטי מוסמך. יתר על כן, בתחילת החופש הגדול שלאחר שנת-הלימודים 1941-1940 אמור היה
להפתח קורס להשתלמותם של מאות מורים במערכת החינוך היהודית בליטא. סמוך לסיום שנת-הלימודים הזאת נמסר רשמית, כי 25-30 בתי-ספר עממיים יהודיים ייהפכו בשנת-הלימודים הבאה לבתי-ספר תיכוניים לא-מלאים. אמנם אין בעובדות אלו להפריך את הפקפוקים ביחס לעתיד החינוך היהודי בליטא הסובייטית. אולם לטווח הקצר, לפחות, לא ניכרו תכניות לחיסולו.

לאחר הכיבוש הנאצי

שלוש שנים הייתה ליטא כבושה בידי הנאצים. ביולי-אוגוסט 1944 חזר אליה הצבא האדום. יהודים מועטים, ששרדו מהטבח ההמוני, התהלכו כצללים. נוספו עליהם מספר יהודים, חיילים ואזרחים, שחזרו מברה"מ. אחד מהם, ד"ר בנימין בלוּדז, שלפני המלחמה היה פעיל ביהדות ליטא בתחום הבריאות הציבורית, יזם הגשת תזכיר ליו"ר מועצת הקומיסרים העממיים ולמזכיר הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בליטא, שנסב על מצבם וצרכיהם של השרידים היהודיים, ובמיוחד של הילדים הניצולים שרובם נשארו בלי הורים. התזכיר כלל בקשה להקים שתי פנימיות (בקובנה ובוילנה) בשביל ילדים ניצולים (250 ילדים בכל פנימייה), ולייסד שני בתי-ספר עם יידיש כשפת הוראה (גם-כן בקובנה ובוילנה). יחד עם ד"ר בלודז חתמו על התזכיר שני משוררים, פרטיזנים לשעבר, אברהם סוצקבר ואבא קובנר. כשנתקבצו בוילנה כ-2,000 יהודים (לעומת 53,000 לפני השואה) ובעיית החינוך נעשתה דוחקת, נחלצה לפעולה גם המורה הותיקה צילה וילדשטיין, שהייתה מתדפקת על דלתות המיניסטריון-להשכלה כדי לקבל רשיון לפתיחת בית-ספר יסודי יהודי ופנימייה ליתומים יהודיים.

לעזרתה באו אנשי-צבא רמי-דרג יהודיים, אשר הבינו כי עתה אין לשלוח את הילדים היהודיים לבתי-ספר ליטאיים או פולניים שבהם שררה אוירה עוינת ליהודים. אחד מאנשי-הצבא הללו היה סגן-אלוף, פרופסור יוסיף בינימינוביץ' רֶבֶּלסְקי, הפסיכיאטור הראשי של החזית הביילורוסית השלישית. הוא פנה בנדון למספר אישים בעלי השפעה וסמכות. בין האחרונים היו שטענו, כמו מזכיר המפלגה הקומוניסטית הליטאית: "אני מסכים, אך מוסקבה אינה מרשה". והיו שהתנגדו מלכתחילה, מסיבות שונות, ליוזמה היהודית. יש מקום להניח כי הנימוקים אשר העלה רבלסקי בחוגי המיניסטריון-להשכלה במוסקבה, ש"מטעמים פסיכולוגיים יש להחזיק את הילדים הניצולים בסביבה יהודית גרידא", היו בין השיקולים שהכריעו להיענות חיובית של השלטונות. ואמנם, תוך זמן קצר קמו שני מוסדות-חינוך יהודיים: מס' 3 בקובנה ומס' 9 בוילנה, שכללו 4 כיתות בית-ספר, גן-ילדים ופנימייה. חלק ניכר מחניכי המוסדות האלה היו יתומים, או ילדים להורים שטרם חזרו ממחנות-הריכוז בגרמניה וממקומות-מאסר בברה"מ. בבית-הילדים בקובנה, שבהנהלת רפאל לוין, נמצאו בתחילה רק 12 ילדים.

בתחילת 1945 החלו להגיע ילדים שפינו בשעתו לעמקי רוסיה. באותו זמן חזרה מרוסיה גם המחנכת הותיקה הלנה חאצקֶלֶס, שמונתה כמנהלת הפדגוגית של בית-הילדים הזה והיא נעשתה כתובת למאות תורמים ואוהדים מרחבי העולם. מספר הילדים שסודרו ולמדו במוסדות שבקובנה ובוילנה הגיע במרוצת הזמן לכ- 200 אבל לא ארכו הימים והשלטונות החלו לגלות הסתייגות גוברת והולכת כלפי אותם המוסדות - והדבר נתבטא גם בצמצום הסיוע לאחזקתם ולפיתוחם. אולם בו-בזמן נסתייעו המוסדות הללו יותר ויותר בשרידים היהודיים עצמם ובחבורת אנשי-צבא יהודיים שבראשם סגן-אלוף רבלסקי שהוזכר לעיל. ואף כי חלק מן הניצולים - מתוך שיקולים של קידום הילדים - העדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר לא-יהודיים, ובעיקר רוסיים, נמשך קיומם של שני בתי-הספר המוזכרים, בקובנה ובוילנה, 5-4 שנים ופותחה בהם גם פעילות תרבותית יהודית-לאומית. בבית-הספר בקובנה, למשל, צוינה הקמתה של מדינת ישראל. ב- 1949 נסגר בית-הספר בוילנה, ושנה לאחר-מכן גם בקובנה.

סגירת בית הספר היהודי האחרון בקובנה

על סגירת בית-הספר בקובנה, האחרון בבתי-הספר היהודיים, שבכל ברה"מ, מספר מנהלי מאז 1945, חיים יהודה גרטנר:

בית-הספר שלנו היה תמיד לצנינים בעיני אנשי המפלגה. - - - ברחבי ברה"מ כבר לא היו בתי-ספר יהודיים מאז שנות ה- 30, והנה בליטא (בקובנה ובוילנה) שוב קיימים בתי-ספר ליהודים. לא פעם שאלו אותי אנשי הק.ג.ב. מה טיבו של בית-ספר זה? תשובתי להם תמיד הייתה, שאנו בית-ספר ככל בתי-הספר היסודיים בליטא ורק שפת ההוראה היא יידיש. אנו שייכים למשרד החינוך, - - - ממלאים את כל הדרישות שמציגים לגבי בתי-הספר, ואין לנו שום סיבה לסגור אותו, כיון שההורים אשר ילדיהם לומדים בו רוצים בזה. כך נמשך הדבר עד שנת 1950.
יותר מאוחר סיפר מנהל משרד החינוך בקובנה כמה צרות היו לו וכמה הוא סבל מהתקפות המפלגה, בשל החזקת בית-ספרנו. הוא, אדם ישר, היה עונה להם שהחוק אינו אוסר קיום בתי-ספר למיעוטים.
בשנת 1950 בוצעה רפורמה במערכת-החינוך בברה"מ וגם בליטא. הונהג לימוד-חובה של 7 שנים. לנו הודיעו שבית-ספרנו קטן מדי ולכן הגיעו - - - למסקנה, כי אין לבית-ספרנו תנאי-קיום וצריך לסגור אותו.
קראתי לאספת הורים והסברתי להם את המצב. ההורים התמרמרו מאוד וצעקו שזה אי-צדק, אי-שוויון, זה נגד החוק וכו', אבל שום דבר לא עזר. משרד החינוך ניצל את ההזדמנות של הרפורמה ובית-הספר נסגר ב- 31 באוגוסט 1950. קיבלתי הודעה רשמית שבית-הספר נסגר ואת רכושו יש למסור למשרד החינוך.

זאת הייתה אחריתו של בית-הספר היהודי האחרון בברית-המועצות.

* המאמר מתבסס על ממצאים של פרוייקט-מחקר בדבר מצבם של היהודים בארצות ובאזורים באירופה שסופחו לברה"מ בימי מלחמת-העולם השניה. המחקר מתבצע בידי המחבר במכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית בירושלים, בסיועם של קרן-הזיכרון לתרבות יהודית ושל אברהם שפיגל מלוס-אנג'לס, ארצות-הברית.