|
תוכן המאמר: יוונית לפני החורבן יוונית לאחר החורבן האם קיים אישור ללמוד חכמה יוונית ושפה יוונית? מהי "חכמה יוונית"? מה הם ספרי המירס? סיכום תקציר: התייחסות התנאים לשפה היוונית ולספרותה, החל מכיבוש ארץ-ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון ועד לחתימת המשנה. אירוני הוא שניצחון החשמונאים, שעיקרו היה התקוממות כנגד השפעת התרבות היוונית (באינטרפטציה של ההלניזם), לא עצר את ההשפעה היוונית. עד חורבן הבית הייתה השפעה זאת בארץ-ישראל שולית ומזערית, בניגוד ליהודי אלכסנדריה שהשפעת התרבות ההלניסטית עליהם הייתה מכרעת. על מנת להילחם בהשפעות התרבותיות הזרות גזרו חכמים שלוש פעמים על איסור לימוד היוונית בצומתם של אירועים היסטוריים מכריעים. מילות מפתח: פולמוס קיטם, קיטוס, ספרי חמירס, הגליונים, תרגומי המקרא. |
|
עם כיבוש אוץ-ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס) היו תושביה נתונים להשפעות תרבותיות הלניסטיות. השפעה זאת חלחלה באיטיות רבה. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעה זאת רק באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים, אולם היישוב הכפרי לא הושפע מהתופעות התרבותיות החיצוניות ונשאר דבק במסורת אבותיו, כנראה, משום שאוכלוסיה כפרית מעצם טבעה יותר שמרנית. הריחוק מן המטרופולין מנע כמעט לחלוטין מגע בלתי אמצעי עם התרבות הזרה המיובאת מעבר לים. עדות למצב זה ניתן לראות במרד החשמונאים. המתייוונים נמנו עם חוגי האריסטוקרטיה הממונית והדתית, אך המרד החל ואף הונהג בראשות משפחה פרובינציונלית ממודיעין. למרבה האבסורד, כאשר נוסדה מדינה חשמונאית עצמאית שהוקמה במאבק דמים ממושך כדי לסלק את ההשפעות הזרות מיהודה, הוחל בתהליך מואץ של אימוץ גינונים הלניסטיים. פלדמן טוען, שהשפעתה של התרבות היוונית על יהודי ארץ-ישראל מכיבוש ארץ-ישראל ידי אלכסנדר מוקדון ועד מרד החשמונאים, ואף תקופה מסוימת לאחר מכן, לא הייתה עמוקה אפילו באזורים העירוניים. הלשון הנפוצה בקרב יהודי ארץ-ישראל הייתה הארמית, ורק בגליל העליון הייתה השפעה הלניסטית מועטה. בשפה היוונית לא שלטו יפה, ואפילו יוסף בן מתתיהו מודה שהוא נזקק לעזרה בחיבור ספרו "מלחמות היהודים" שנכתב ביוונית. הוכחה נוספת שההלניזציה לא הייתה עמוקה אפשר לראות בעובדה שאנו שומעים מעט מאד על מומרים באותה תקופה. רק בתקופת החשמונאים בא ההליניזם לידי ביטוי במישורים שונים, כגון: אימוץ שמות יווניים על ידי המלכים החשמונאיים: יוחנן - הורקנוס; יהודה - אריסטובלוס; ויונתן - אלכסנדר ינאי; וכן אימוץ גינוני חצר הלניסטית. חכמים הביעו את התנגדותם לתהליך של אימוץ שמות יווניים: "ר' חונה בשם בר קפרא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל מצרים, על ידי שלא שינו את שמן ולא שינו את לשונם... על ידי שלא שינו את שמן, ראובן ושמעון... לא היו קורין לראובן רופס, ליהודה לוליאנא, ליוסף ליסטס, לבנימן אלכסנדרא"; ולמרות ואת, היו לא מעט תנאים שנשאו שם יווני, כגון: |
אנטיגנוס איש סוכו,
אליעזר בן הורקנוס, רבי טרפון, רבי פפיס.' |
|
ואמנם נעמי כהן סבורה שאין להפריז בחשיבותם של אותם שמות יוונים.'
לאחר חורבן הבית התרבו ההשפעות הורות בעיקר השפעות יווניות על השפה, על התרבות, על אורח החיים ובמקרים מסוימים גם על צורת החשיבה. להלן נתמקד ביחס חכמים ללשון ולספרות היוונית בתקופת המשנה. יוונית לפני החורבן |
שכן אצלנו אין משבחים את אלה הלומדים את הלשונות של עמים רבים על בורין ומוסיפים לקשט את דיבורם בסלסולי מלים, מפני שחושבים שתלמוד זה [של לימוד שפות זרות] משותף הוא לא רק למי שהם בני חורין פשוטים, אלא גם לעבדים הרוצים בדבר, אבל (אצלנו) רק על חכמתם של אלה מיטיבים לדעת את החוקים ויש בידם לפרש את טעמם של כתבי הקודש.
|
|
כלומר, בימי הבית השני, היו יהודים רבים שלא העריכו לא ידיעת שפות זרות ולא שימוש בשפה מליצית מסולסלת, כפי שהיה מקובל בעולם הרומאי. מרב ההערכה ניהנה לתלמידי חכמים הבקיאים במקורות ויודעים לפרשם. שכן ידיעת שפות זרות אינה מצביעה על כישורים אינטלקטואלים רוחניים מרשימים, מכיוון שגם עבדים מסוגלים לרכוש שליטה בשפות זרות. אולם המצב בקרב היהודים שחיו בתפוצות היה שונה. בעוד בבבל דיברו היהודים ארמית, נפוצה ידיעת היוונית בפזורה ההלניסטית, בעיקר באלכסנדריה, עד כדי כך שהיא דחתה את ידיעת העברית. תרגום התנ"ך ליוונית, תרגום השבעים (הספטואגינטה), באלכסנדריה שהחל במאה השלישית לפנה"ס בימי תלמי פילדלפוס (247-283 לפנה"ס) כעדות איגרת אריסטיאס, זכה להתייחסות שונה לחלוטין בארץ-ישראל ובבבל. בתלמוד הבבלי מתקבל תרגום השבעים לא רק כאירוע חיובי, אלא גם כפעולה שקיבלה סיוע שמימי, מגמה זו מוצאת ביטוי בולט גם באיגרת אריסטיאס.' לעומת זאת, במסכת סופרים; שחוברה במאה השמינית, ומשקפת את תורת ארץ-ישראל בתקופה קדומה יותר, מובע יחס שלילי לתרגום: |
מעשה בה' זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל, שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה. (מסכת סופרים, א, ז.)
|
|
כלומר, תרגום התורה ליוונית לא תרם להפצת לימוד התורה, אלא להפך גרם למיעוטה ולקלקולה, כפי שגרם חטא העגל לשבירת הלוחות בי"ז בתמוז. שכן לא ניתן להריק את התורה משפתה העברית לשפה אחרת, בלי שתיגרמנה תקלות מרובות. מסורת זו נמצאת גם בסכוליה, בפירוש למגילת תענית: |
ואלו הימים שמתעניין בהם מן התורה, וכל המתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב... בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים.
|
|
הווי אומר, שבעל הסְכולָיה רואה בתרגום התורה ליוונית מעשה כה חמור עד שהצום בו, ביטוי לאבל, הוא מן התורה! לדעתי, השוני בין ההשקפה הרואה בתרגום השבעים דבר רצוי, שגם מן השמים הסכימו עליו, ובין ההשקפה שהתרגום הוא סיבה לאבל ולצום, נובע משתי השקפות עולם נוגדות, זו של יהדות ארץ-ישראל, וזו של יהדות אלכסנדריה, המרכז היהודי השני בחשיבותו באותה תקופה. יהודי ארץ ישראל טענו, שאי אפשר להיות יהודי שומר מצוות בלי לדעת עברית, שהרי בלעדיה לא ניתן לקרוא ולהבין את התורה, את המקור העיקרי להלכה. ולכן הם התנגדו בתוקף לתרגום התורה, שהרי תרגום אינו משקף את המקור במדויק. לעומת זאת סברו יהודי אלכסנדריה - שידיעת העברית נחלשה אצלם במידה מרובה - שניתן להבין את התורה גם בתרגום יווני, ולראייה, מן השמיים סייעו למתרגמים. נראה לי, שבנוסף לנימוק גלוי זה, קיים נימוק נוסף, נסתר, החשוב לא פחות. יש כאן ביטוי למאבק על ההגמוניה ועל המרכזיות של ארץ-ישראל בחיי העם היהודי. העם היושב בציון טען להגמוניה בלעדית ולכן הושם הדגש בנחיצות החיונית של ידיעת העברית: לעומתם ניסתה הקהילה היהודית באלכסנדריה להשתחרר מההגמוניה הארצישראלית ולהגיע לעצמאות מסוימת, ועל כן שבחו את תרגום התורה ליוונית. פילון האלכסנדרוני אינו מזכיר את הניגוד בין התפיסה הארץ-ישראלית לבין תפיסת יהודי אלכסנדריה. בספרו "חיי משה" הוא מספר על תרגום השבעים אבל אינו מזכיר את המחלוקת אודותיו. הוא משבח מאד את תרגום השבעים, וסבור ש"כאילו שרתה עליהם [על המתרגמים] רוח ממרום", וש"מעשה תרגומם הוא נבואי". יש להניח שפילון, כיהודי אלכסנדרוני, קיבל את העובדה שיהודי אלכסנדריה התמזגו בתרבות היוונית, לא רק כעובדה מוגמרת אלא כעובדה רצויה. האופוזיציה הארץ-ישראלית לתופעה זאת לא נראתה לו כבעלת משקל שיש להתייחס אליה, או שמא הוא לא היה מעוניין לפרסם באוזני גויים קיום מחלוקת קונספטואלית זאת. גם יוסף בן מתתיהו שבספרו "קדמוניות היהודים", מספר על איגרת אריסטיאס (ספר שנים עשר, יא - סו), אינו מזכיר מחלוקת זאת. כנראה משום שהוא רצה לתת לגיטימציה לפתיחותה של יהדות אלכסנדריה כלפי התרבות היוונית. סבור אני, שמגמה זאת בקרב יהודי מצרים, קיבלה ביטוי בהקמת מקדש חוניו בהליופוליס, מעשה ששחרר אותם, מן הצורך לעלות לרגל לירושלים, בניגוד מוחלט להלכה. אמנם פילון אינו מזכיר בכתביו את מקדש חוניו, כנראה, שלא ייחס לכך חשיבות יתרה, או שהוא התעלם מן המחלוקת בין יהודי מצרים ליהודי ארץ-ישראל בדבר מרכזיות הפולחן. אפשר שתרגום כתבי הקודש היה נחוץ גם בארץ ישראל, משום שנחלש מעמדה של שפת המקור, העברית. מתברר, שגם בין עובדי בית המקדש היו שלא ידעו אפילו את הא"ב העברי, עד שהיה צורך לסמן את הקופות בלשכה במקדש באותיות יווניות: |
בשלש קופות של שלוש סאין תורמין את הלשכה וכתוב בהן אלפף בתת גימל. רבי ישמעאל אומר: יונית כתוב בהן: אלפ"א בית"א גמל"א. (משנה שקלים ג, ב)
|
|
יוונית לאחר החורבן |
"הרקיקים - משוחין. כיצד מושחן? כמין כי", היינו כמין X רמז לאות היוונית X
(משנה מנחות ו. ג.) |
| מופיע גם במקור הבא: |
"מחצלת שעשה לה קנים לארכה - טהורה.
וחכמים אומרים: עד שיעשה כמין כי". (משנה כלים כ, ז.) |
|
גם כאשר חז"ל השתמשו במונחים משפטיים מתחום המשפט היהודי הם לא נרתעו משימוש במונחים יווניים: |
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכותב דיותמין בלעו הרי זו מתנה".
|
|
מכאן, שהשתמשו בטרמינולוגיה משפטית יוונית. גם בגט כריתות המצריך דיוק מרבי והקפדה יתרה, התירו חכמים את החתימה ביוונית בתנאים מסוימים: |
שני גטין שכתבו זה בצד זה ושנים עדים עברית (= הכותבים עברית ) מתחת זה לתחת זה, ושנים עדים יוונית (= הכותבים יוונית) באים זה מתחת זה לתחת זה - את שהעדים הראשונים נקראין עמו - כשר. עד אחד עברי ועד אחד יוני באין מתחת זה לתחת זה - שניהן פסולין. (משנה גטין, ט, ו.)
|
|
אי ידיעת העברית והתפשטות השפה היוונית הגיעו לממדים כאלה, שחכמים היו צריכים להסכים בלית ברירה לקבל את חתימתם של עדים יהודים בשפה היוונית. הוכחה נוספת להתמעטות העברית בחוגים מסוימים אנו מוצאים במקור הבא: |
אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה ווידוי מעשר, קריאת שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפיקדון. (משנה סוטה ז, א.)
|
|
אולם נראה, שמשנה זאת נשנתה לפני חורבן הבית, מכיוון שהמשנה מעידה: |
משרבו המנאפים - פסקו המים המאוררים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן".
|
|
מילים יווניות מצויות לא רק בספרות חז"ל, אלא גם בתעודות מימי מרד בר-כוכבא ובתרגומי התורה לארמית. לדוגמה: |
אוויר, אוכלוס, אוקיינוס, איזמיל, איסטרולוגיה, איסטרטג, איקונין, אמבטי, אנדרוגינוס, אסימון, ארכיון, ארנקי, אתליטיס, בולמוס, בימה, דורון, סנהדרין, סנדל, סרריוט, פידגוג, פיתק, פרגמטייה, קוזמוס (= קוסמוס), ועוד כהנה וכהנה.
|
|
משך הזמן נוצרה בפי העם עגה ארמית-יוונית כגון: נחתומר. מחקריהם של שפרבר וסוקולוף נותנים מושג עד כמה הרבו התנאים והאמוראים להשתמש במלים שאולות מן העולם היווני-רומאי. על תפוצת היוונית בקרב יהודי ארץ-ישראל מצביעות גם הכתובות היהודיות בשפה היוונית בנות התקופה. כתובות הקברים, כגון זו שבבית שערים, הכתובות יוונית מצביעות על התפשטות היוונית בארץ. ג' אלון סובר, שהיוונית הייתה נפוצה בקרב היהודים רק בערי החוף יפו, קיסריה והדיקאפוליס, אולם השפה והתרבות היווניים לא חדרו לכפרים ולעיירות שבתוככי ארץ-ישראל. גם הכתובות היווניות שבבית שערים מצביעות על ידיעה קלושה של היוונית. לעומתו טוען ליפשיץ, שהיוונית הייתה נפוצה לא רק בקרב יהודי ערי החוף. היוונית "המשובשת" הייתה מדוברת באותה תקופה גם ביוון עצמה. לדעתו, השגיאות ביוונית מוכיחות, שהיוונית לא נלמדה בצורה מסודרת בבתי ספר, אלא שימשה עבור יהודים רבים שפת אם. ליפשיץ מציין שלמרות חדירתה העמוקה של היוונית בקרב יהודי ארץ-ישראל, לא הייתה קיימת טמיעה דתית-לאומית. בתקופה זו נשתנה היחס לתרגום התנ"ך ליוונית, והופיעו תרגומי המקרא בלשון זו. ר' אליעזר ור' יהושע שיבחו את עקילס על תרגמו את התורה ליוונית וקראו עליו את הפסוק: |
"יפיפית מבני אדם" (תהלים מה, ג).
|
|
נראה לי, שהשבח נובע משני גורמים: הראשון, תרגום עקילס הגר הוא עיבוד תרגום השבעים לפי פרשנות חז"ל, בעיקר רבי עקיבא מורו. עקילס השתדל לתרגם את המקרא בצורה שתשקף את דעת החכמים, בניגוד לתרגום השבעים שדעת חכמים לא הייתה נוחה ממנו, מכיוון שהתבסס על נוסח שהיה שונה מנוסח המסורה. סיבה שניה נעוצה ללא ספק במציאות ההיסטורית של התקופה: התרגום נערך בשנת 125 לספירה בקירוב, כאשר חכמים קיבלו את הלשון היוונית בארץ-ישראל כעובדה מוגמרת, מכיוון שהיו יהודים שהבינו את התורה רק בלבושה היווני. ראוי לציין, שאנו מכירים עוד שני תרגומים של המקרא ליוונית מאותה תקופה: תרגום תיאודוטיון, שנעשה כנראה בסוף המאה השנייה לספירה; ותרגומו של סומכוס, שיש המזהים אותו עם תלמידו של רבי מאיר, במחצית השניה של המאה השנייה. האם קיים אישור ללמוד חכמה יוונית ושפה יוונית? |
"בפולמוס קיטם גזרו על...ושלא ילמד אדם את בנו יונית"
|
|
כתוצאה מן הטראומה שחוו היהודים בזמן דיכוי מרידות היהודים בסוף ימי טריינוס (117 לספירה), גזרו חכמים על ניתוק מגע עם האוכלוסיה הנוכרית בארץ-ישראל על ידי איסור לימוד יוונית לדור הצעיר.
נראה, שאין זאת הפעם הראשונה שחכמים הטילו איסור על לימוד היוונית. אנו שומעים על האיסור כבר בתקופה קדומה יותר. הבבלי מספר: |
כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית, לעז להם בחכמה יוונית. אמר להן [לצרים]: כל זמן והעוסקים בעבודה [של בית המקדש] אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע [החזיר) לחצי חומה נעץ ציפורניו, נזדעזעה ארץ-ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמה יוונית. |
|
המסקנה מהאירוע היא, שהאיסור על לימוד חכמה יוונית הוטל ככר בשנת 67 לפנה"ס בזמן מלחמת האחים בין הורקנוס השני ובין אחיו, אריסטובלוס השני. ווייסנברג סובר שאיסור זה קשור למצור של טיטוס על ירושלים, כאשר נפרצה החומה בי"ז בתמוז שנת 32.70 אולם לעניות דעתי, קשה לקבל את דעתו משום ששמות גיבורי הסיפור, הורקנוס ואריסטובלוס, אין להם כל קשר לטיטוס שצר על ירושלים כ130- שנה מאוחר יותר. ועוד, הגמרא מספרת לנו שהגזרה על לימוד היוונית ("לשונן") הוטל קודם לכן בפרוץ המרד הגדול והיא כלולה בי"ח דברים שגזרו בו ביום. דומני, שווייסנברג הוטעה מפני שהגרסה שהייתה מונחת לפניו הייתה משובשת. הוא השתמש בנוסח "בפולמוס של טיטוס גזרו על" (סוטה ט, ד). בעוד דפוסים מהימנים, ובן כ"י לד, קופמן ופארמה גורסים "קיטוס"; מכאן שהנחתו העיקרית נופלת. ואף שישנם אלמנטים אגדיים בסיפור הזה (קשה לשער שהורקנוס היה מעז להעלות חזיר בחומה ועל ידי כך לבטל את קרבן התמיד, שהרי הוא היה כהן גדול), בעיקרו של דבר יש להניח שהאירוע הזה הוא היסטורי. הרקע לסיפור זה הוא מלחמת האחים האומללה, בין בניה של שלומציון המלכה הורקנוס ואריסטובלוס, ובשל קוצר ראותם ההיסטורית והמדינית, הפכה ארץ יהודה למדינת חסות רומית בשנת 63 לפנה"ס שנשלטה למעשה על ידי פומפיוס. מחמת הכיבוש הרומאי ואובדן העצמאות המדינית בפועל, התפתחה שנאה לזרים ולתרבותם, שהוכפלו לביטול ההישגים של המרד החשמונאי. מסתבר, שהגזירה שהוטלה לא התפשטה, ולכן הוצרכו חכמים לחזור ולגזור שנית על לימוד יוונית בפרוץ המרד הגדול, בשנת 66 לספירה, 125 שנים לאחר שהוטל האיסור לראשונה. חכמים התכנסו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גוריון וגזרו שמונה עשרה גזירות, ואחת מהן הייתה, לדעת רבי שמעון בן יוחאי, גזרה על לשונן חכמים גזרו פעם שנייה איסור על הלשון היוונית, כחלק ממכלול הגזירות שמטרתן להתנתק מן הנכרים ומתרבותם. ואף על פי כן כאשר נשאל רבי יהושע כן חנניה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, אם מותר ללמד את הבנים ספרים יווניים, הייתה תשובתו עמומה. התוספתא מספרת: |
שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יווני ספר? אמר להן: ילמד בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה. (תוספתא עבודה זרה א, כ.) |
|
לכאורה, תשובתו של רבי יהושע שלילית, שהרי אין בנמצא שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, אבל מניסוח הדברים ניתן לשער שרבי יהושע לא חשב את האיסור למוחלט, כי אחרת היה אוסר במפורש ללמוד יוונית. מסתבר, שהאיסור לא התקבל בצורה החלטית וכוללת. רבן שמעון בן גמליאל, הנשיא לאחר חורבן ביתר, מתייחס לשפה היוונית ביתר אהדה מאשר לשפות לועזיות אחרות ואף מתיר לכתוב ספרי תורה בתרגום יווני דווקא, ולא בשפה אחרת: אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין אינן נכתבות אלא אשורית. |
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שנכתבו אלא יוונית.
תני, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית. בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא יוונית. אמר בר קפרא: דכתיב: "יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי (שם' לבראשית ט, כו) שיהו דבריו של שם נאמרין בלשונותיו של יפת, לכך התירו שיכתבו [את ספרי התורה] בלשון יוונית. |
|
לקביעתו של רשב"ג היו תוצאות מעשיות. |
"אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יונית".
|
|
מכאן טוען ליברמן שמספר הילדים הצעירים בבית הנשיא שלמדו חכמה יוונית, היה קרוב למספרם של הלומדים תורה. אולם לעניות דעתי אין לקבל מסורת ואת כמסורת היסטורית. דהו מאמר בעל יסודות אגדיים שחובר בבבל שלושה דורות אחרי רשב"ג. שבתקופתו של רבי יהודה הנשיא, לא ראו באיסור לימוד היוונית לבנים ציווי מוחלט, ולימדו יוונית במקרים יוצאים מן הכלל: |
"שלושה דברים התירו לבית רבי: שיהו רואין במראה, ושיהו מספרין קומי, רשיהו מלמדין את בניהן יוונית, שהיו זקוקין למלכות".!'
|
|
ההיתר שניתן לבית הנשיא, ברור. בהיות רבי יהודה הנשיא ראש הקהילה היהודית בארץ-ישראל והנציג הרשמי שלה בפני השלטונות הרומאיים, מן ההכרח לאפשר לו כלים מתאימים ליצירת הקשר הנדרש עם השלטונות, שוודאי לא ידעו עברית. לכן התירו להם את לימוד היוונית, ואת השימוש במראה על מנת שתהיה להם הופעה נאה, וכן תספורת אופנתית המתאימה לאצולה (קומי). אולם ברור הדבר שאילו איסור היוונית היה איסור חמור שהתפשט והתקבל על כל הציבור, לא היה ניתן היתר כזה לבית הנשיא. חכמי ארץ-ישראל הכירו בחשיבותה המרובה של הלשון היוונית, לא רק משום שהיא כורח המציאות, אלא גם משום יופייה ועושרה. רבי אמר: |
"בארץ ישראל לשון סורסי למה?
אלא או לשון הקודש או לשון יוונית". |
|
אך אפשר שדברי השבח ללשון היוונית כוונתם לדחוק את הארמית שבפי העם ולבסס את העברית כשפה מדוברת. רבי אינו רואה ביוונית שפה בת תחרות לעברית כשפה הראשית של יהודי ארץ-ישראל, כמו הארמית, אלא גישתו היא פרקטית - היוונית היא שפה המביאה תועלת במצב הדברים הנתון. ידיעת היוונית לא הייתה נחלת בית הנשיא בלבד, המעמד הבינוני חיקה את המעמדות העליונים, והמעמד הנמוך חיקה את המעמד הבינוני. גישה מיוחדת מציג א"א הלוי. הוא מבחין בין עמדתם של חכמי ארץ-ישראל ובין זו של חכמי בבל לגבי היוונית. בארץ-ישראל לא הבחינו בין לשון יוונית ובין חכמה יוונית, וכי מי שלמד לשון יוונית, למד גם חכמה יוונית. בארץ-ישראל למדו יוונית לא לשם מקצוע של פרנסה אלא לשם מעמד חברתי וקשרים חברתיים, אולם אסרו הוראת חכמה יוונית לילדים, והתירו לימוד עצמי של חכמה יוונית. לעומת ואת התירו את לימוד השפה היוונית בבבל, ואסרו לחלוטין את לימוד החכמה היוונית, בין לילדים ובין ללימוד עצמי. מכיוון שחכמי בבל סברו, שחכמה יוונית אסורה לחלוטין משום קרבתה לכפירה, כנראה חששו מהרעיונות הפילוסופיים, אך התירו לימוד השפה לכשעצמה שאין בה אלמנטים של כפירה. לימוד הלשון והחכמה היוונית בבבל היוותה שאלה תיאורטית בלבד, כי חכמי בבל לא ידעו יוונית. לעומת זאת גישתם של חכמי ארץ-ישראל לחכמה היוונית הייתה דו ערכית. מחד גיסא הם ידעו שיש בה פסול, אך מאידך גיסא ידעו שיש חכמה בגויים, ולכן התירוה ללימוד עצמי למבוגרים. מהי "חכמה יוונית"? המשנה מזכירה את "ספרי המירם": |
"אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים, כתבי הקדש מטמאין את הידיים וספרי המירם אינם מטמאים את הידיים...אמר....רבן יוחנן בן זכאי: אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתן, וספרי המירס שאינן חביבין - אינן מטמאין את הידים".
|
|
אולם בכתבי היד לו וקויפמן הגירסא היא "ספרי המירס".
חכמים חששו שאנשים ימששו יותר מדי בספרי הקודש, משום חביבותם ותדירות שימושם, ולכן עלולים הספרים להיפגם ולהיפסל, לכן הכריזו חכמים שנגיעה בספרים אלה תגרום לטומאה. אולם ספרי המירס, מכיוון שאינם חביבים, ולא איכפת לנו אם יפגמו, אין לנו כל צורך לסייג את הנגיעה בהם. בתוספתא מביאים נימוק שונה: |
"אמר להן רבן יוחנן בן זכאי: כתבי קדש חיבתן - טומאתן, שלא יעשה אותן שטיחין לבהמה".
|
|
כלומר חז"ל חששו שמא ייעשה שימוש של גנאי בכתבי הקודש - שטיח לבהמה - ולכן מנעו זאת על ידי הכרות טומאה. חשש זה אינו קיים לגבי ספרי הומרוס, שכן אינו נמנה עם ספרי הקודש. לספרי הומרוס יש מעמד דומה לאוונגליון ולספרי מינין או לספרי בן סירא: |
"הגליונים (= האוונגליונים הנוצריים) וספרי המינין (הנוצרים-היהודים) אינן מטמאות את הידיים. ספרי בן סירא וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך אינן מטמאות את הידיים".
|
|
מכאן, שספרי הומירוס אין בהם שמץ של קדושה, אולם אין רואים בהם ספרים מסוכנים שיש לשרוף אותם, כמו האוונגליונים וספרי המינים. אולם ר' עקיבא סובר שלספרי המירס יש יתרון על הספרים החיצוניים: |
"הקורא בספרים החיצוניים כגון ספרי בן סירא וספרי לענא [אין לו חלק לעולם הבא], אבל ספרי המירס וכל הספרים שנכתבו מכן והילך - הקורא בהן כקורא באיגרת". (ירושלמי, סנהדרין יז, א.)
|
|
ספרי הומירוס הם ספרים שאינם מזיקים כמו הספרים החיצוניים [הכתובים עברית], כגון משלי בן סירא, והקורא בהם אינו מפסיד את חלקו בעולם הבא, אלא הם ניתנים לקריאת עראי, ולא ללימוד של קבע ככתבי הקודש. מה הם ספרי המירס? נראית לי דעתו של ליברמן, שספרי המירס הם ספרי הומרוס היווני. אי אפשר לקבל את ההסבר שהכוונה לספרי מינים, שכן רבי עקיבא לא היה אומר כי "ספרי המירס...הקורא בהן כקורא באיגרת". אם רבי עקיבא מתכוון אמנם לספרי מינים, כיצד הוא מתיר לקרוא בהם, בעוד הוא אוסר קריאת ספר כמו משלי בן סירא, שאף התלמוד מצטט ממנו? ליברמן מוצא סיוע להנחה זאת מן ההשוואה שיעורך הבבלי בין ספרי המירס לבין קטעי מקרא שהיו ראויים להישרף: |
"אמר רבי שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף (= להישרף) כספר מירוס והן הן גופי תורה: 'העוים היושבים בחצרים עד עזה' (דברים ב, כג), ומאי נפקא מינה? ". (בבלי חולין, ס, ע"ב)
|
|
השוואה זאת רומזת, שאם ישווה האדם בין ספרי המירס ובין הפסוק 'העוים' וגו', מכיוון ששני הטקסטים עוסקים בתיאורי העבר וסיפורי מעשיות, ידע, שספרי מירוס (= הומרוס) אין בהם קדושה ולכן יש לשורפם, בספר התורה יש קדושה עצמית ואין לשורפו. הוכחה נוספת לזיהויו של המירס עם הומרוס מוצא ליברמן במדרש תהלים. דוד המלך התפלל |
ש"לא יהו קורין בהם [בפרקי תהילים] כקורין בספר מירם, אלא יהו קורין בהן וסוגין בהם ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות".
|
|
ההעמדה של נגעים ואוהלות שנחשבו כהלכות עמוקות ומסובכות ביותר כנגד ספרי מירם, וההבחנה בין מזמור תהלים ובינם, תורמת לזיהוי מירם הוא הומירוס. כמו כן אי אפשר לקבל את הדעה שספרי המירס הם דברי הימים ליהודה, כהצעת גרץ, מכיוון שלא ניתן להבין מדוע מורה ריש לקיש בבבלי דווקא בתקופת האמוראים שיש לשרוף ספר היסטוריה של עם ישראל. בין אם נקבל את הפירוש שהכוונה לספרי שעשועים, כקוהוט, או ספרי שטות, כעזריה דה רוסי, כלומר, שספרי המירס היו ספרים המיועדים רק לבידור - מדוע היה צריך רבי עקיבא להבדיל ביניהם ובין ספרי בן סירא ובן לענא, שגם בהם לא היה צורך מעשי ליהודי? גם ניסיונו של יאסטרוב להניח שהמירם הוא שמו הפרטי של אדם, חסר ביסוס עובדתי. החילוף 'המירס' (=הומרוס) עם 'המירם' נתבאר על ידי ל' גינזברג, בכך שהאות סמ"ך ביוונית פעמים הרבה הפכה לאות מי"ם בעברית. כמו ליסטס, שודד, שהפך בעברית ל'ליסטים'. כך השתבש באקוזטיב השם המירס ל'מירון', 'מרום' ו'מירום'. איש-שלום תוהה על זיהוי זה של המירס עם הומירוס: כיצד התירו חכמים לקרוא בספרי הומרוס המלאים סיפורים מיתולוגיים ושמות אלים, הרי קיים לאו מפורש בתורה: |
"ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג)?
|
|
אולם ליברמן מבאר שרוב המקורות התנאיים מפרשים את פסוק זה במשמעות של האיסור להישבע בשמם, איסור לשבחם ואיסור לקבוע מקומות מפגש ליד מקדשי אלילים. אמנם חכמים אסרו על הזכרת שמם של האלילים, אבל התירו להזכיר את שמותם דרך צחוק, לעג וגנאי. ועל כן הוא משער שהיהודים למדו ואולי אף לימדו את הומרוס, התענגו על קסם הסגנון והעלילה, אבל ראו בכך גם הזדמנות נאה להתל בעבודה זרה. סיכום על מנת להילחם בהשפעות התרבותיות הזרות גזרו חכמים שלוש פעמים על איסור לימוד היוונית בצומתם של אירועים היסטוריים מכריעים: |
- בשנת 63 לפנה"ס, במהלך מלחמת האחים בין הורקנוס ואריסטובלוס, מלחמה שהביאה בעקבותיה את כיבוש הארץ על ידי פומפיוס;
- בשנת 66 לספירה, עם פרוץ המרד הגדול נגד הרומאים ("גורות י"ח דבר"); - ובשנת 117 לספירה, כתוצאה ממרד היהודים בימי טריינוס ("פולמוס קיטום"). |
|
מהישנות האיסור ואף שילושו, ניתן להסיק שהאיסור על לימוד היוונית לא התקבל. רבן שמעון בן גמליאל השני העדיף את תרגום התורה ליוונית על פני תרגום אחר. נראה, שעם כשלון מרד בר כוכבא ונפילת ביתר, הותר לימוד היוונית למבוגרים, אם כי האיסור ללמד יוונית לילדים נשאר בתוקפו. בעוד שהיחס ליוונית בארץ-ישראל היה חיובי, יחסם של יהודי בבל לשפה זאת נותר שלילי; ייתכן משום שבבבל, שלא הייתה חלק מן האימפריה הרומית, לא ראו כל נחיצות בידיעת היוונית. לגבי זהותו של המירס (או המירם) הגענו למסקנה שהכוונה היא למשורר המפורסם הומרוס. הייתה מעין שניות ביחס לספרות היוונית: מחד גיסא הם הכירו את כתבי הומרוס על העושר העצום של גיבורי פנתאון האלים היווני, ומאידך גיסא התייחסו לכתביו כאל ספרות שאין בה כל תועלת מוסרית או דתית אלא חילונית לחלוטין, שאין בה נזק או סכנה. |
