בבוקר ה- 25 הגענו לנובי-אוסקול. על גבול העיר ניצבו משוריינים ותותחים. יחידת התותחנים שהופקדה להגן על העיר תפסה את עמדותיה החדשות. התקדמנו בטור עורפי באזור שעדיין נותר פנוי ממוקשים.

אנשי שירות-העבודה היהודים הובלו אל הכיכר הראשית של העיר. לא הורשו להיכנס לבניינים, שכן רק לחיילים הותר להתחמם מול תנורים. הכיכר השחירה מרוב אדם. היתה זו תמונת יריד בלתי-רגילה. חולקו פרוסות לחם קפואות וקופסאות-שימורים תוך המולה מחרישת-אוזניים. הושטו ידים בהיסטריה לעבר פירורי האוכל הקפואים. העיניים בלטו מרעב. הידיים היו משותקות. ב- 30 מעלות כפור איש לא הצליח לפתוח את קופסת-השימורים שבידו. פרוסת-הלחם אחוזת הכפור נשרה מבין האצבעות והאנשים תרו אחרי פירורי אוכל סביב רגליהם על פני השלג המזוהם.

והשוק - רקד. דמויות מכורבלות בשמיכות היו מקפצות הנה ושוב לבל יקפאו. גברים פצועים היו פולטים אנקות ויללות. ידים ערמו תרמילי גב כחומה נגד הרוח. איש לא הסכים להיפרד משמיכתו האישית. ואילו מן החלונות של קומות הבתים שבכיכר המרכזית ניבטו פנים צוחקות, שעונות על מרפקים: חיילים הונגריים וקצינים התענגו על המראה.

עד שעה חמש אחר הצהרים לא היה איש רשאי לזוז ולנטוש את ככר השוק. הכל נאלצו לרקד שם מעלות השחר ועד שקיעת החמה. כאשר נטו צללי הערב הוחל בגירוש היהודים כעדר לתוך אכסניות המוניות. אולם רק הספיקו האנשים להידחק אל מקום הלינה כמו מתחת למכבש, ערימה על גבי ערימה, שוב ניתנה פקודה לשלחם אל הכיכר. קללות, מלקות וקתות-רובים הועפו אחריהם כדי להאיץ בצועדים על פני החצר והרחוב האפלים.

כאלף אנשי עבודה יהודים כונסו יחדיו בדרך זו תוך חיפזון אכזרי. "שום יהודי אינו רשאי להישאר בעיר" נאמר. מועד היציאה נקבע לשעה תשע. לעבר מיכאילובקה.

"מי שינטוש את השורה או יפר את הסדר - יוצא להורג בירייה. אסור לפגר!" ניתנה הפקודה.