בחוברת "כיוונים" מס' 11, כתב עת ליהדות וציונות, בהוצאת הסתדרות הציונית העולמית, פורסם מאמרו של מר מנדל פייקאז', תחת הכותרת: "גזירות פולין ומנוחה ושלווה ליהודי הונגריה בדרשה חסידית בלזאית בינואר 1944 בבודפסט".
הכותב מתייחס לדרשתו של רבי מרדכי רוקח זצ"ל, האדמו"ר מבילגוריי, בחורף תש"ד (1944), בטרם עזב יחד עם אחיו האדמו"ר מבלז רבי אהרן רוקח זצ"ל, את הונגריה בדרכו לארץ ישראל, בתקופת השואה. במאמר זה מעלה הכותב טיעונים, אשר בחלקם נובעים מחוסר ידיעה שלא באשמתו. אך חלקם מועלים בזדון, וקשה להבין כיצד אדם המוצג ע"י המערכת כפי שפרסם מספר ספרים בנושאי השואה - יכול בשנת תשמ"א לכתוב דברים מעין אלה שכתב. בתקופה בה כבר פורסמו מספר ספרים על מחדליהם של מנהיגי ההסתדרות הציונית בכלל ובארץ ישראל בפרט, בכל הנוגע להצלת יהודים בתקופת השואה - ראוי היה לפחות להסתתר מאחורי מסך שתיקה ולא לגעת בפצעים פתוחים. אך כנראה נקט הכותב בכלל "ההגנה הטובה ביותר - היא התקפה". והוא חושב כי בהאשמות נגד מנהיגים לא ציוניים, יגן על מחדליהם של מנהיגים ציוניים.
הוא טוען כי קטע בן 22 שורות מדרשתו של האדמו"ר מבילגוריי, הושמט בספר "הרב הקדוש מבעלזא" (מאת בצלאל לנדוי ונתן אורטנר). בקטע זה מעלה האדמו"ר מבילגוריי, (ואני מצטט ממאמרו של פייקאז')

"את רחשי לבם של מאזיניו שפחד גדול אחזתם, שמא הצדיק מבלז, הרואה את הנולד, בורח מהונגריה כדי להציל את נפשו מן הכורת שעומד לעלות גם על חייהם של יהודי הונגריה. קהל החרדים, חסידי הרבי ואוהדיו, חוששים שהרבי יוצא למקום שלוה ומנוחה ואותנו עזב ח"ו לאנחה. הם שואלים בחרדה: 'מי יגן עלינו, מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדנו ומי ישתדל בעבורנו'? רבי מרדכי רוקח כאדם שקרוב ועומד בסביבת אחי הגדול' מבטיח לקהל שומעיו, כי הרבי מבלז בודאי שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר, כאילו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לאה"ק לעלות לעיר ה', שמה לעורר רחמים ורצון על הכלל כולו. גדולה מזו, ליהדות הונגריה צפויות 'שלוה ומנוחה'".

והכותב טוען כי התשובה לסיבת השמטת שורות אלה בספר הנ"ל, מתוך הדרשה הארוכה, היא כי תוכנן סותר לחלוטין את דברי אחד הכותבים, כי הרבי ואחיו "הזהירו לא אחת את יהודי הונגריה לא להגות באשליות ולא להיות שאננים ביחס למצבם הם", כפי שהוכח בפולניה.
להבהרת העניין עלינו להבהיר את נתוני ינואר 1944. ואף עלי לגלות ברבים סוד מסוים ולהעלות על הכתב, לאחר שהיה ידוע ליחידים עוד בתקופה הנ"ל הנדונה. עתה לאחר 37 שנה, כבר ניתן לגלות סודות מעין אלה, כשם שמגלים סודות צבאיים לאחר תקופה סבירה, כשאין בזה כבר משום חשש תקלה.

כידוע עדיין לא היו הגרמנים בהונגריה בינואר 1944. באותם ימים ממש, כאשר הצליחו חסידי בלז בארץ ישראל, לאחר מאמצים של שנתיים ימים (ובעיקר של זקני ר' דוב בריש אורטנר ז"ל) להשיג רשיון עלייה עבור הרבי מבלז ואחיו - קרא באופן פתאומי מפקד המשטרה ההונגרית את האדמו"ר מבלז לבוא אליו. בהגיעו אליו ביקש לשבת בארבע עיניים עם הרבי בלבד. וזה תוכן שיחה זו, כפי שסיפר הרבי תקופה קצרה לאחר מכן, לפני צאתו מהונגריה, לאחר מבאי ביתו: המפקד הראה לרבי מכתב, אותו קיבל מן הגסטאפו (המשטרה הגרמנית) בו נאמר כי מאחר והרבי מבלז ברח מגטו בוכניה (גליציה) להונגריה, הם דורשים ממנו לחפש אחריו בהונגריה ולהסגירו ליד הגסטאפו. אך - הוסיף המפקד ההונגרי - מאחר והינו יודע כי זו שאלה של חיים או מות עבור הרבי, הוא לא היה חפץ לבצע משימה זו. אלא שהוא אינו יכול להשתמט ממנה. על כן ביקש המפקד ההונגרי מן האדמו"ר, לעזוב את המדינה במהירות האפשרית. והוא מצידו יעכב את הביצוע המשימה עד לאחר עזיבתו. ואזי יתחיל כביכול, בחיפושים אחר האדמו"ר, ולאחר מכן יודיע לגסטאפו כי לא הצליח למצאו אותו וכנראה עזב את המדינה. (אכן "לב מלכים ושרים ביד ה', ונכונותו זו של המפקד, היא נס נוסף בשרשרת הנסים של הצלת הרבי, עליהם לועג קמעא בין השיטין, הכותב הנ"ל).
אך המפקד הנ"ל הוסיף בקשה מן האדמו"ר שלא ישלם רעה תחת טובה. ובכל מקום בואו במדינות אחרות, ידבר טוב על הממשלה ההונגרית שהיא אינה אשמה בכל הנעשה עם היהודים במדינה זו, אלא הם עושים זאת מתוך הכרח בלחץ הגרמנים. ואדרבה, הם עושים כל אשר ביכולתם לעזור לפליטים יהודיים, שהגיעו לשם מפולניה.

תוך זמן קצר ביותר עזב הרבי את הונגריה בדרכו לא"י. למחרת עזיבתו את המדינה, פשטה המשטרה ההונגרית בבודפשט על היהודים ומאות יהודים בעלי זקן ופאות נעצרו באותו יום. ולמחרת היום - שוחררו כולם. על היהודים נפל פחד גדול בעטייה של פשיטה זו. אך מקורבי האדמו"ר ידעו מה היתה מטרתה: להוכיח לגסטאפו שהם ניסו למצוא את הרבי מבלז, אך לא הצליחו לתופסו.
זהו פשר הדרשה של הרבי מבילגוריי, אחי האדמו"ר, בה אמר שתשרה פה, כלומר, בהונגריה 'שלום ושלוה' לתושבי המדינה. כי מאחר והרבי יצא בעזרתו של מפקד המשטרה, אשר ביקשו לומר בכל מקום בואו, כי הממשלה ההונגרית עושה כל אשר ביכולתה למען יהודיה - חייב היה לומר לפחות אחת בפומבי, כי כאן במדינה, טוב ליהודים. אילו לא היה עושה כן, היה מסכן את חייו בעוד שליהודים לא היה עוזר בכך. כי מה שהיה לרבי לומר ליהודים, הוא אמר להם, לא אחת, מפורשות.
ביומן אוטנטי אותו כתב אחד ממלוויו של האדמו"ר, בכל שנות השואה, הוא כתב מיד בשעתו, כיצד באו היהודים אל בית הרבי, בשומעם כי הוא עומד לעזוב את הונגריה ולעלות לארץ, וביקשוהו לבל יעשה זאת "כי מה חסר לו כאן?" ואחיו הרבי מבילגוריי במענה להם, גער בם, באמרו בנוכחות אחיו הרבי מבלז:

"מדוע אתם מדברים כך? וכי אין אתם יודעים שהנאצים עומדים מאחורי הפרגוד ומוכנים לפלוש גם למדינה זו? מדוע אתם רוצים להכניס גם אותנו לסכנה גדולה? אנו מכירים היטב את מעשיהם הנפשעים של הגרמנים בפולניה, ומה אתם עוד באים לדבר עמנו?"

כפי שהשוויתי נושא זה לגילוי סוד צבאי, כך גם בנידון זה. כאשר דבר מסוים נמצא עדיין בגדר סוד צבאי, בעת התרחשותו, נשמעים הנאומים שונים מן המציאות. רק אלה היודעים את האמת כבר באותה שעה, מבחינים בכך, ורק עם גילוי האמת בעתיד הרחוק יותר, מתבהרת כל התמונה לכל. כך גם היה בנושא זה. על כן לא מצאנו לנכון לצטט אותו קטע בן 22 שורות מן הדרשה, בספר "הרב הקדוש מבעלזא". מאידך לא ראינו צורך לעורר את השאלה ולהשיב עליה. אך מכיוון שעתה עורר אותה מאן דהוא, ובינתיים עברו 15 שנה נוספות, הננו מציגים את הדברים לאשורם.
כל מי שידובב אנשים החיים עדיין עמנו ואשר היו באותם ימים בבודפסט, ישמע מהם כיצד חשו היהודים רובם ככולם, בעת פרידתם מן האדמו"ר ושמיעת בירכתו להם, כי רעה נגד פניהם. אלא שחלק מהם, למרות הכל, לא רצו להאמין כי עלול לקרות שם, מה שארע בפולניה, דבר אותו שמעו מן האדמו"ר עצמו שהגיע אליהם משם. זאת ועוד: ליהדות הונגריה לא היה לאן ללכת בהמוניה, באותם ימים.
ומכאן להאשמה חמורה נגד המנהיגות הציונית בהונגריה, בארץ ובכל אתר ואתר, על מחדליה בהצלת יהודים בכלל ובאלה שבהונגריה בפרט.
בספרו של ש. בית צבי, "הציונות הפוסט אוגנדית במשבר השואה", מרוכז חומר רב בנושא זה, ממקורות שונים. המעיין בחומר זה יראה כי בסוף יוני 1944, לאחר ש- 400.000 יהודי הונגריה, כבר נרצחו באושוויץ, איימה ארצות הברית כי אם לא ייפסקו המשלוחים של יהודים לאושוויץ, תופצץ בודפשט בירת הונגריה. לאחר יישום אחד של האיום, הורה מיד נשיא הונגריה להפסיק את המשלוחים. ויתר היהודים ניצלו. אילו היתה מגיעה הידיעה על רציחתם של 400.000 היהודים במשך חודשיים שקדמו לזה לאותם גורמים, ניתן היה להציל אותם יהודים בצורה דומה. אך חברי הנהלת הסוכנות היהודית אשר ידעו על התחלת המשלוחים וההשמדה, שמרו את הידיעות בסוד, למרות שהיה בידם מידע ממקור ראשון ממש.

תמוה ומגוחך - אם לא למעלה מזה - שעתה לאחר 37 שנה, כאשר הדברים המזעזעים הללו כבר ראו אור, מפלפלים על אודות מספר שורות של דרשה שלא הודפסו, מעלים "סתירה" בין קביעה פלונית לאלמונית, ומנסים לתלות את השמדת יהודי הונגריה ב"הבטחות" כביכול, שניתנו ליהודים בדרשה מסוימת. ועל סמך זה דוחים בלעג כאילו עוררו האדמו"ר מבלז ואחיו את היהודים בהונגריה על הצפוי להם.
לא כך חוקרים תקופה איומה ומבולקה כתקופת השואה. לא בישיבה מאחורי שולחן כשעליו ספרים שונים, חוקרים ומעלים פרשיות מאותם ימים טרופים. העבודה קשה ושונה לחלוטין. אך כל עוד עדיין חיים וקיימים יהודים שהיו עדי ראייה למתרחש, ישנם כלים אחרים לכשיכתוב ההיסטוריה. ואין לדמות כתיבת היסטוריה זו, למשל, לכתיבת סיבות מלחמת הקואליציה הראשונה באירופה.
ואף שהכותב לא ידע את רקע הדברים הנ"ל, הרי במקום לעשות "מחקר" על פי השוואות בין ספרים שנדפסו, עדיף היה שיקונן ויזעק מרה על העובדות המרות לפיהן אשמים מנהיגי ההסתדרות הציונית באי צמצום ממדי הנרצחים בשואה. וכיום כבר ניתן לעשות זאת, גם על ידי ישיבה מאחורי שולחן כשעליו ספרים רבים. נושא זה חייב לא לתת מנוח לעפעפינו כל עוד נשמתנו פועמת בתוכנו. אלולי שהדברים כבר כתובים שחור על גבי לבן, קשה לקלוט כי אכן ארע דבר כזה. זה קשה לתפיסה לא פחות מעצם היות השואה.
לעומת זאת, דווקא האדמו"ר מבלז פעל בחודשים בהם שהה בהונגריה, להחדיר בקרב יהודיה את ההכרה כי אכן מוצאים יהודים להורג בממדים עצומים, דבר בו פקפקו עדיין רבים מיהודים אלה באותם ימים. והוא דרבן אותם לאסוף כספים להצלת יהודים בכל הדרכים האפשריות, מתוך גיא התופת הנאצי בפולניה. כשבד בבד עורר את יהודי הונגריה משאננותם כי להם זה לא עלול לקרות. וכך עשה האדמו"ר מבלז בהגיעו ארצה: עורר והזעיק את הכל למען הצלת היהודים, בהציגו את המציאות המרה של השואה בפנים כולם, כעד ראייה ממש.
כך חוקרים את השואה. וכך מסלפים את אשר התרחש בה ומעוותים את המציאות, בזדון ובשגגה.
וטענה נוספת בפי מר פייקאז' במאמרו הנ"ל:
באותה דרשה אמר הרב מבילגוריי כלפי אלה שטענו כי אילו גדולי ישראל היו דוגלים בשיטת הציונות, היו רבים נמלטים מכיליון, ע"י עלייה לארץ ישראל - כי למרות הכל עלינו לדבוק באמונת הצדיקים ואין למו מכשול.
וכותב על כך מר פייקאז': "ראוי לזכור כי לצידן של הידיעות הנוראות על השמדת היהודים בארצות שלטון הנאצים בשנת תש"ד, היו מנסרים בחלל עולמה של העיתונות היהודית הרהורים ודברי בינה על תמותת הגולה, חרפתה, אסונה ושברונן של אשליות, כגון אמונתם של מורי החסידות בקיומה של הגלות עד ביאת המשיח". ולא נחה דעתו של הכותב עד שהביא מדברי עיתון "הבוקר" מיום ו' בניסן תש"ד: "ואילו קראו האדמו"רים לעלייה! הדרכים היו משחירים מהמון אדם עולה, אלא שהם לא קראו. להפך, הם מנעו את מיליוניהם מלעלות ארצה".
נוסף לאמונתו של יהודי מאמין כי כל גזירה היא מן השמים, נשאלת השאלה: העיני האנשים ההם תנקר? אמנם כיום כאשר יש כבר אף המכחישים את עצם קיומה של השואה, על יסודות מדעיים, אין פלא שאפשר לסלף דברים פחותים יותר.
אולי יענה לנו הכותב: מי מנע מיליון מיהודי פולין אשר היו שוקלים את השקל הציוני, מלעלות ארצה, והם מצאו את מותם בתאי הגזים? אם הם היו עולים ארצה, היו גם משחירים הדרכים, כשכל אוכלוסיית היהודים בארץ היתה המחצית מהם! אלא את מוחו של מי מנסים לטשטש באמירה של "עליית מיליונים" לארץ ישראל? האם השלטון הבריטי בארץ היה מרשה זאת? בקושי ניתנו רשיונות כניסה למספר אלפים במשך שנה, ולעתים אף זאת לא נתנו. ובנוגע ליהודים חרדים היתה הבעיה חריפה עשרת מונים: כי מתוך קצבת רשיונות עלייה מצומצמת לחודש, ניתן לאגודת ישראל 6%, בעוד בוורשה בירת פולין, למשל, מנו חברי אגודת ישראל למעלה מ- 50% בקהילה היהודית ונציגה שימש כיו"ר הקהילה. כמה היה צריך להיאבק חלוץ חרד שרצה לעלות, כדי שהדבר יינתן לו.
שוב: ההגנה הטובה ביותר - היא התקפה. הגנה על מחדלי המנהיגות הציונית, נעשית ע"י התקפה על הציבור החרדי. גם בזאת יש משום גלותיות, שלא נשתחררנו ממנה גם במדינה יהודית עצמאית.