אספר את עיקרי הדברים בגוף ראשון, מכיון שבאותו הזמן, כשהתחלנו בהצלת יהודי בודפשט, כל הציונים הפעילים כבר עזבו את העיר ומכל אנשי ההנהגה נשארתי בה בודד. לא היה לצדי איש שישתתף אתי ביוזמה של הצלת יהודים. לכן צריך אני לדבר בשמי בלבד ובשם חברי שעזרו לי לאחר מכן לבצע את כל הפעולות שתיכננו. לא אוכל כמובן לספר על הכול; במשך עשרת חודשי הכיבוש אירעו יום יום כל כך הרבה דברים, שכדי למצותם הייתי צריך לדבר יומם ולילה במשך שבועות.
מתוך ששת מיליוני הקדושים שניספו בשואה מהווים יהודי הונגריה עשרה אחוזים. אחרי וארשה היתה בודפשט הקהילה השניה בגודלה באירופה וחיו בה באותו הזמן כרבע מיליון יהודים (מספר היהודים בבודפשט, לפי נתוני המפקד הממשלתי שנערך בינואר 1941, היה 184,453; עם כניסת הגרמנים הגיע מספרם ל- 231,453 נפשות שנחשבו "יהודים לפי החוק", כולל מומרים ואחרים שהיו ממוצא יהודי אך לא היו יהודים לפי הדת). הונגריה היתה מדינה מלאת ניגודים ופרדוכסים, ואזכיר אחדים מהם:

עד סוף מלחמת העולם השניה היא היתה מלוכה ללא מלך; לא היה לה מוצא לים, אבל שליט הונגריה היה דווקא בעל תואר אדמיראל. וכן גם בקשר ליהודים. למשל, הרצל היה יליד הונגריה, עזב בצעירותו את ארץ מולדתו ויסד את הציונות הפוליטית, אבל בין כל המדינות היתה הונגריה בעלת התנועה הציונית החלשה ביותר.
על פי חוק משנת 1894 נאסרה בהונגריה כל פעילות לעידוד ההגירה, וזאת מכיון שבאותם הזמנים עזבו הרבה חקלאים את המדינה והיגרו לארצות הברית כדי לשפר את מצבם. מחמת חוק ישן זה גם המשרד הארץ ישראלי בבודפשט לא היה יכול לקבל רשיון מממשלת הונגריה ועבד בדרך כלל במחתרת; הפרדוכס הוא שבסופו של דבר היה המשרד הזה היחידי באירופה הכבושה שהתקיים במשך כל שנות המלחמה ואף טיפל בעליה במשך כל התקופה ולא רק מהונגריה. הוא העלה ארצה חלק מיהודי סלובקיה, חלק מיהודי קרואטיה וגם רבים מבין 30,000 פליטים היהודיים מפולניה שנמלטו להונגריה.
אפשר להגיד שפעילותו של המשרד הארץ ישראלי בבודפשט ניכרה כמעט בכל אירופה הכבושה ע"י הגרמנים.
עתה אני מגיע לשנת 1944. בשום מדינה לא הורגש לחץ הגרמנים בעניין היהודים יותר מאשר בהונגריה. לחץ זה התחיל כבר ב- 1938 ובעקבותיו חקקה הונגריה בשנים 1938 - 1941 ארבעה חוקים נגד היהודים. עם החוקים האלה עדיין אפשר היה לחיות מכיון שהם נגעו רק למספר מסוים מבין היהודים. אבל למעשה היתה הונגריה המדינה היחידה באירופה שכבר ב- 1921 חקקה חוק אנטי יהודי, חוק ה"נומרוס קלאוזוס", אשר לפיו יכלו תלמידים יהודיים להתקבל לאוניברסיטאות רק בשיעור של 5% מן המספר הכולל של התלמידים.
יחד עם זאת היתה הונגריה המדינה היחידה שקלטה כ- 40,000 פליטים יהודיים מהארצות השכנות.

כאמור, לא היה למשרד הארץ ישראלי בבודפשט רשיון לפעול ואף על פי כן הוא היה היחידי באירופה הכבושה כולה שפעל גם בזמן המלחמה. זאת אחרי שהצלחתי להעביר את המשרד לבניין הצירות השוויצרית, שאליו לא נכנס אף בלש ואף שוטר כדי לחפש פליטים, כפי שנעשה בכל משרד יהודי אחר.
ממשלת הונגריה העניקה למשרדי זה חסינות מכיוון שהייתה מעונינת בהגירת היהודים.
בשום מקום אחר לא התנהל הגירוש בקצב כה רצחני כמו בהונגריה לאחר הכיבוש הגרמני. תוך שישה שבועות גורשו מערי השדה של הונגריה כ- 350,000 יהודים. מאידך גיסא, בשום מקום אחר חוץ מבודפשט לא נשאר גטו קיים עד תום המלחמה. והדבר קרה רק מפני שאפשר היה לנצל את החוקים הקיימים לטובתנו. מה עשה המשרד הארץ הישראלי? חיפשנו קשרים אל הפקידות הבכירה, כי לא כל הונגרי היה נאצי ואפילו לא אוהד הגרמנים. היו ביניהם כאלה ששנאו את הגרמנים והיו מוכנים לעזור ליהודים. למשרד הארץ ישראלי היה קשר הדוק עם משרד הפנים ועם משרד החוץ, ולא פעם קרה שמשרד החוץ הזמין אותי להתייעצות כאשר עמדו לחוקק חוק נגד היהודים.

והנה דוגמא אחת מתוך רבות: ב- 1943 הופסקה העליה מרומניה ומבולגריה בהשפעת הגרמנים, אולם הונגריה לא רצתה להפסיקה. המופתי הירושלמי פנה אז לממשלת הונגריה וביקש ממנה להפסיק את העליה בטענה, שכל העולים מתגייסים לצבא הבריטי ויילחמו גם נגד הונגריה. הוזמנתי למשרד החוץ והאיש השני במעלה אחרי המיניסטר קרא לי ואמר: "מה דעתך, מה אפשר לעשות, איזו תשובה ניתן לו? והרי איננו רוצים להפסיק את העלייה!". אמרתי לו מה שאמרתי, וזו היתה גם תשובת ממשלת הונגריה למופתי: "נשקול בכובד ראש את הפנייה והתשובה תינתן".

כך קרה גם ב- 1944, בשעה שהגרמנים כבשו את הונגריה. כאשר העוצר הורטי נקרא להיטלר, הוזמנתי אל משרד החוץ ונאמר לי ככה:

"שמע, הוא מוחזק שם כי הם עומדים לכבוש את הונגריה, ומטרתם בכיבוש זה היא אך ורק לגרש את היהודים, מכיוון שממשלת הונגריה נתנה לגרמנים כל מה שביקשו והם חייבים לנו היום 40 מיליארד פנגו עבור מה שסיפקנו להם בתוצרת תעשייתית וחקלאית (40 מיליארד פנגו היו שווים באותו הזמן כ- 10 מיליארדי דולרים דאז). מעתה עליכם לעזור לעצמכם - אנחנו לא נוכל לעזור לכם עוד".

הודעתי מיד למי שהייתי צריך להודיע - לקהילה היהודית, לנשיא ההסתדרות הציונית ולאחרים, אבל היה כבר מאוחר - שוב אי אפשר היה לעשות דבר. כ- 50,000 גברים יהודיים בני 18 עד 50 היו כבר מגויסים באותו הזמן בגדודי העבודה של הצבא ההונגרי, כתוצאה מלחץ שהפעילו הגרמנים. לא היה להם מה לעשות שם. רבים מהם נשלחו לאוקראינה, שם הועסקו גם בפעילות המלחמתית, חלקם היו בטלים, והוצאו מהונגריה רק כדי להרחיקם משם. המסקנה שהסקתי היתה שהגרמנים דאגו להרחיק מהונגריה את היהודים שהיו מסוגלים להילחם נגדם, למקרה שהם יכבשו את הארץ.
ועתה אני מגיע לשנת 1944, לזמן הכיבוש. עד אז ניתן לנו להעלות ארצה מדי שבוע תשע משפחות יהודיות, ומאלה יכולנו להרכיב קבוצה של 50 - 60 איש, כי כל מה שהיה עלי לעשות הוא להגיש לשלטונות תמונה של העולה בצירוף הפרטים האישיים. הם לא היו מעונינים לדעת מי האיש - העיקר שהפליטים יעזבו, כי 40,000 פליטים יהודיים היוו נטל כבד על המדינה. עליה זאת הופסקה עם הכיבוש הגרמני, כי הגרמנים סירבו לתת היתרי יציאה. פניתי אפוא לצירות השוויצרית - באותו הזמן לא היו שגרירויות בהונגריה אלא צירויות בלבד - וביקשתי שהם יפנו אל הממשלה ההונגרית כדי לקבל את הסכמתה לעליה. צירות שוויץ ייצגה אז אמנם את בריטניה, אבל לא היה בידם שום ייפוי כוח בקשר ליהודים.
בצירות שוויץ הייתה קיימת באותה התקופה מחלקה לאינטרסים זרים, שבראשה עמד הקונסול צ'ארלס לוץ. מכיוון שלא יכול היה להחליט בעצמו, הוא פנה אל הציר ואמר לו:

"בשעה שמדינות אחדות פועלות בניגוד לכל חוק ומוסר, רצוי שתהיה מדינה אחת, שוויץ, שתעשה משהו כדי להציל בני אדם!".

הציר, ד"ר יגר, הסכים לדבריו ואמר לו: "עשה מה שאתה רואה לנכון, אני עומד מאחוריך". עתה פנה לוץ, לפי בקשתי, באיגרת אל משרד החוץ ההונגרי בזה הלשון: "בתור נציגי בריטניה אנו מבקשים שתתירו את יציאתם של 7,800 בעלי רשיונות עליה", אמנם לא היה בידנו מספר כה גדול של רשיונות עליה, אלא כ- 1,500 בלבד, אבל הסברתי לקונסול שעם בני המשפחה מספר זה יכול להגיע בערך ל- 7,800. פקיד בכיר במשרד החוץ שאל את הקונסול: "אלה הן משפחות?" ועל כך השיב בנוכחותי: "כן, אלה משפחות". וכמה נפשות בערך?" - זה יהיה בערך 40,000 נפשות!". הפקיד קיבל את הבקשה ותוך כמה ימים קיבלנו תשובה: "אנחנו מוכנים להסכים לבקשתכם, אבל אתם צריכים לפנות לצירות הגרמנית". לוץ פנה גם לצירות הגרמנית ושם הבטיחו להעביר את הבקשה לברלין. לבסוף לא יצא מזה דבר.
ועתה אני מגיע לפרק עצוב מאד. לכמה חברים בהסתדרות הציונית היה קשר - עוד מלפני הכיבוש - עם מרגלים גרמנים שהיו בהונגריה כבר שנים אחדות. הקשר שיצרו אתם לא היה קשר פוליטי, אלא קשרי עסקים, ולא אפרט כאן מה טיב העסקים האלה.

כאשר הגשנו את הבקשה הנ"ל ולא קיבלנו תשובה, באו אנשים אלה ואמרו: "אנחנו יכולים להסדיר אצל הגרמנים את עניין היתרי היציאה". הסכמנו.

אנשי הקשר שלנו, וכאן אזכיר שמות, היו ד"ר ישראל קסטנר ויואל ברנד, והם פנו גם לקהילה היהודית. הקהילה היהודית נהפכה כבר ל"יודנראט", מועצת היהודים, שאת רשימת חבריה הביאו הגרמנים מסלובקיה - ועוד אגיע לעניין הסלובקים. במרץ 1944, ביום הכיבוש, באו הגרמנים לקהילה היהודית בבודפשט ובידם רשימה: "אלה יהיו חברי מועצת היהודים. ודעו לכם, שלא יקרה לכם דבר ולא יאונה לכם כל רע אם תשתפו עמנו פעולה" - וחברי הקהילה היהודית האמינו לגרמנים שאינם רוצים דבר... אז הגיעו ד"ר קסטנר וברנד והבטיחו, שהם יכולים להסדיר אצל הגרמנים את עניין היתרי היציאה, וכולנו הסכמנו. כעבור כמה ימים פנו השניים אל ראש הקהילה היהודית, לראש ה"יודנראט", שמואל שטרן ואמרו לו: "הגרמנים מבקשים 200,000 דולר דמי קדימה כדי שיסכימו לנהל משא ומתן על גורלם של יהודי אירופה". לקהילה היהודית לא היתה ברירה אלא לתת את הכסף שאותו היתה צריכה לאסוף אצל הרבה אנשים.

כעבור זמן נודע לי שזו היתה פשוט רמאות; הגרמנים מכרו תעודות חסות ליהודים תמורת 10,000 דולר למשפחה, וד"ר קסטנר הצליח תמורת 200,000 דולר להוציא מהגסטאפו 20 תעודות כאלה. בתעודות היה כתוב, שאסור לעצור את נושא התעודה בלי לטלפן קודם ל"זונדר-קומנדו" (אס-דה) של הגרמנים. על התעודות היה חתום מפקד האס-דה, הרמן קרומאי. השמחה הייתה רבה: הנה, קסטנר הצליח, אין ספק שהוא בעל קשרים!
נוסף על כך קיבלו ד"ר קסטנר וברנד גם כספים מהסוכנות כדי לחלקם בין חלוצים פליטים. היה ידוע שלצדו של קסטנר עומד יו"ר ההסתדרות הציונית, שתומך בו בכל לבו ולכן יש להאמין לו; זאת היתה גם עמדתה של הקהילה היהודית, שראתה שאחורי ד"ר קסטנר עומדת הסוכנות היהודית. אפילו הלא-ציונים שבתוך הקהילה ידעו שהסוכנות היהודית היא מעין ממשלה של העם היהודי בדרך, וקסטנר הרי פועל כנציג הסוכנות. הגרמנים אף היו שותפים עם ד"ר קסטנר בתכסיס שיכול היה להטעות כל אדם שנטה להאמין לגרמנים. למשל: יום אחד נעצר חברו הטוב של ד"ר קסטנר, לאחר שמצאו אותו, יחד עם כמה מחבריו, מנהל משא ומתן עם אנשים שהיו חשודים כפרטיזנים יוגוסלביים. כולם נעצרו. את ידידו הטוב הצליח ד"ר קסטנר לשחרר, אך כל האחרים נעלמו.

ובכן, ד"ר קסטנר אמר לנו אז שהוא יכול לקבל את היתרי היציאה. לאחר זמן הוא בא ואומר: "אפשר לקבל את היתרי היציאה בצורה כזו: להעביר 1,200 יהודים לערך לספרד באמצעות ספינות קטנות על הדנובה, ולספר להונגרים, שמדובר בגירוש". אני מיד התנגדתי לכך. איך אפשר לעשות דבר כזה? ההונגרים הרי אינם רוצים לגרש, זאת תכניתם של הגרמנים כדי שיוכלו להגיד להונגרים: הנה היהודים אינם מתנגדים לגירוש! אנחנו לא יכולים להסכים לזה!
לאחר ישיבה מיוחדת במשרד הארץ ישראלי נאסר על ד"ר קסטנר לטפל בענייני העלייה, אבל למרות זאת הוא המשיך. גם ד"ר קסטנר וגם ברנד אמרו לנו, לציונים וגם לקהילה היהודית, שהגרמנים טוענים שאם היהודים בהונגריה יתנהגו כהלכה, לא תהיה לא גטואיזציה, לא ריכוז ולא גירוש. יום אחד כינסו ד"ר קסטנר וברנד את ההנהגה הציונית וגם אחדים ממנהיגי ה"יודנראט" וסיפרו: "מישהו מטעם יהודי הונגריה צריך לנסוע לתורכיה, כדי לנהל משא ומתן עם נציגי הסוכנות היהודית על הצלת יהודי אירופה" - אף על פי שבאותו זמן כבר כמעט ולא היו יהודים באירופה. הם לא מסרו לאיזה מין משא ומתן הכוונה. כעבור ימים מספר נודע לנו, שנושא המשא ומתן צריך להיות, שבעלות הברית יספקו לגרמנים 10,000 מכוניות משא, 200 טון קפה, ו- 200 טון סבון. היה ברור שכל הדבר הזה בא רק כדי להטעות את היהודים. מיד התנגדתי. אבל רובם הסכימו. מדוע? כי באותו היום התחיל הגירוש מערי השדה והגיעו אלינו ידיעות באיזו צורה הוא מתנהל, שאנשים מתים ממחלות בעודם בגטו, מכיוון שהוציאו אותם מבתי חולים לפני ואחרי ניתוח, וכן תינוקות בני יומיים שלושה וזקנים רבים. ידענו שזה הסוף. ברנד נסע לתורכיה וכולנו חיכינו לתוצאות נסיעתו, אבל במשך כמה שבועות לא שמענו ממנו מאומה.
ראיתי שמן היזמה הזאת לא יצא דבר, והחלטתי לנסות שיטה אחרת. לערי השדה לא יכולתי להגיע, אבל כבר שנים רבות קיימתי קשר עם כל הצירויות הזרות שהיו בבודפשט ובמיוחד עם הצירות השוויצרית. הקונסול לוץ, שאותו הזכרתי קודם, היה שנתיים קונסול בירושלים והוא אהב מאוד לשמוע ממני על ארץ ישראל ובמיוחד על ירושלים. יכולתי לספר לו מכלי ראשון כי ביקרתי לפני כן כבר פעמיים בארץ. הוא אמר לי:

"אעשה כל מה שאוכל, ואני מציע לך, מכיוון שאתה אישיות פוליטית, שתבוא לגור אצלנו בצירות. תקבל כאן עם אשתך חדר ותוכל להמשיך בפעילותך מכאן".

קיבלתי את ההצעה והתחלתי לפרסם דו"חות על המצב בהונגריה. שלחתי אותם למשרד הארץ ישראלי בשוויץ, אל ד"ר פוזנר בג'נבה, בבקשה להעביר אותם לתורכיה כדי שמשם יגיעו לירושלים.
מברנד לא הגיע עדיין כל סימן חיים, אך באותו הזמן הגיע לידי דין וחשבון על הנעשה באושוויץ. אמנם ידענו כבר על טרבלינקה, על מאידאנק, על בלזץ, ידענו גם על קיומה של אושוויץ, ///אבל לא ידענו, שמשמידים שם יהודים בקצב של 4,000 - 5,000 ליום//. הצלחתי להשיג את עזרתו של בלדר שנסע עם דואר דיפלומטי, ובאמצעותו שלחתי דו"חות על כל הגיטאות בערי השדה - שנתקבלו אצלי עוד קודם לכן - ואיך בוצעו שם הגירושים. וגם את הדו"ח המפורט על אושוויץ.

מכיוון שהיה לי ניסיון לא כל כך טוב עם הסוכנות היהודית, שתמכה בד"ר קסטנר למרות פעולותיו השליליות, שלחתי את הדו"חות האלה, בנוסף לזה ששלחתי לסוכנות היהודית, לעוד שני מקומות. ידעתי ששגריר ארצות הברית בתורכיה הוא יהודי - חוץ מעובדה זו לא ידעתי עליו דבר (לורנס א' שטיינהרדט שגריר ארצות הברית בתורכיה בשנים 1942 - 1945) - וסברתי שאם אעביר את הדו"חות גם אליו, עשוי להתעורר לבו היהודי והא יעשה משהו. את העותק השלישי שלחתי לרב הראשי של סטוקהולם, הפרופסור מרדכי אהרנפרייס, שאתו היה לי קשר כבר מקודם. ידעתי שהוא היה פעם מזכירו של הרצל, וגם שממשלת שבדיה הצילה רבים מיהודי דניה. ביקשתי ממנו שיפנה אל ממשלתו, שמא היא תוכל לעשות משהו להצלתנו.

הדו"חות האלה - כ- 40 עמודים - פורסמו בשוויץ, גם בצורה של כ- 150 מאמרים שהופיעו בעיתונות, אשר כולם שאבו מהדו"חות שלי וגרמו לכך שלשכת העיתונות הגרמנית נאלצה להכחיש את העניין כולו, בטענה שהדבר לא נכון ושהיהודים חיים. כדי להוכיח זאת כביכול שלחו הגרמנים 350 יהודים ממחנה ברגן בלזן לשוויץ. אולם התוצאה העיקרית של הדו"חות שלי היתה ששגריר ארצות הברית בתורכיה, שטיינהארדט, כשקיבל את הדו"ח שלי, טס לארצות הברית ומסר בעל פה את תוכנו לנשיא רוזבלט - השגריר עצמו סיפר לי על כל העניין הזה אחרי המלחמה. ורוזבלט קרא מיד למזכיר המדינה קורדל האל ואמר לו: "מדוע לא הודעתם לי על הדברים האלה?" וקורדל האל ענה לו: "גם אנחנו לא ידענו". הנשיא הורה לשלוח מיד מחאה חריפה לממשלת הונגריה.
יש עוד להוסיף, שבמכתב שכתבתי אז לסוכנות, ושהעתק ממנו שלחתי גם לשגריר שטיינהארדט, כתבתי שלהערכתי לא יהיה בבודפשט גטו, מכיוון שממשלת הונגריה חוששת, שאם יהיה גטו בבודפשט ידעו בעלות הברית היכן נמצאים היהודים, ויוכלו להפציץ את יתר חלקי העיר. מסיבה זו חילקו ההונגרים את היהודים בבתים בשיטה של לוח שחמט: בית יהודי מול בית נוצרי. מתיאור זה הבינו האמריקנים שההונגרים חוששים מאוד מהפצצות - עד אז הפציצו מטוסי בעלות הברית אך ורק בתי חרושת ומקומות תעשיה אחרים, אבל לא אזרחים. פרטים אלה היו כלולים בדו"ח ששלחתי ב- 19 ביוני 1944, כאשר 350,000 יהודים כבר גורשו מהונגריה.

ב- 24 ביוני הגיע מכתב המחאה שבו ממשלת ארצות הברית מזהירה את ממשלת הונגריה, שכל מי שעוסק בגירוש יהודים יתן אחרי המלחמה את הדין, "והרי ידעו מהו העונש על רצח המונים". ///במכתב נדרשה ממשלת הונגריה להפסיק את הגירושים מיד//. באותו יום הגיע למשרד שלנו שגריר שוויץ, שייצג את האינטרסים של ארה"ב, ושמקום מגוריו לא היה בבודפשט, כדי להעביר את המחאה לידי ממשלת הונגריה, בסוף האיגרת הוספו המילים:

"ממשלת ארצות הברית מבקשת ממשלת שוויץ להודיע לה על היום ועל השעה שהאיגרת הזאת מגיעה לידיים מוסמכות בהונגריה".

אמרתי לציר, ד"ר יגר: "אני יודע שאת המשפט האחרון אי אפשר להכניס לאיגרת, אבל אני מרשה לעצמי לבקש ממך שתואיל להוסיף אותו בעל פה". הוא חייך ואמר לי: "זה רעיון מצוין". לאחר מכן הוא טלפן אל ראש הממשלה, שכיהן אז גם כשר החוץ, והודיע לו שהציר השוויצרי מבקש להיפגש אתו באופן דחוף מאוד. זה היה בארבע אחרי הצהרים, ובשעה חמש וחצי נתקבלה התשובה שראש הממשלה מחכה לציר. הציר השוויצרי והקונסול לוץ מסרו לו את האיגרת. הוא קרא אותה בהבעת פנים רצינית והציר השוויצרי אמר לי אחר כך:

"כשסיפרתי לו, לפי עצתך, מה שכתבו בסוף האיגרת האמריקנית, רעדו ידיו של ראש הממשלה ופניו החווירו".

עוד באותו ערב, בשעה עשר וחצי, הגיע לצירות שוויץ ראש הטקס במשרד החוץ ההונגרי והודיע לי - אני הייתי אז לבדי בבניין כי הקונסול לא גר שם - שהממשלה החליטה ברוב קולות להפסיק את הגירושים. כמו כן החליטה להעביר את החלטתה לצירות הגרמנית ולבקש ממנה להשיג גם את הסכמתה של ממשלת גרמניה.

למחרת בבוקר חזר ראש הטקס לצירות השוויצרית ומסר את הדברים גם לקונסול. הקונסול שלח מיד מברק לברן והודיע על התפתחות זו, ומברן שלחו את התשובה של ממשלת הונגריה לוושינגטון. כעבור 48 שעות הגיעה דרך ברן מוושינגטון תשובה של ממשלת ארצות הברית:

החלטה זו איננה מספקת, ואנו דורשים להפסיק את הגירוש גם בלי לחכות לתשובת הגרמנים. על איגרת זו הממשלה ההונגרית לא השיבה.

ב- 2 ביולי 1944 הפציצו 600 מפציצים את בודפשט, את כל העיר, והיו הרבה הרוגים. זה היה בשבע וחצי בבוקר ומיד לאחר מכן התכנסה שוב הממשלה עם העוצר הורטי בראש, והחליטה פה אחד להפסיק את הגירוש.

זה היה בשעה תשע בבקר, ובשעה אחת עשרה כבר הגיע לצירות שוויץ פקיד בכיר ממשרד החוץ והודיע לנו על ההחלטה. עוד באותו היום הופסק הגירוש רשמית. ראש הממשלה הודיע על כך לציר הגרמני וזנמאייר וביקש ממנו שיעביר את הידיעה לממשלת גרמניה. כמו כן ביקש שעד לקבלת ההסכמה מברלין תיעשה מחווה כלשהי, כדי שאפשר יהיה לתת תשובה חיובית לשוויץ ובאמצעותה לארצות הברית. הוא הוסיף ואמר, שאם הממשלה הגרמנית לא תיתן את הסכמתה, עלולות להיווצר בעיות ביחסים בין הונגריה לגרמניה. הציר הגרמני אמר לראש ממשלה: "איזו מחווה יכולים אנו לדעתך לעשות?" והתשובה היתה: "תנו לצאת ליהודים לארץ ישראל, לפלשתינה, הגשנו בקשה כזו מזמן והיא נמצאת אצלכם, ואתה יכול לברר זאת אפילו בדרך הטלפון". וזנמאייר טלפן מיד למשרד החוץ הגרמני, אם כי לא בנוכחות ראש הממשלה. לאחר מכן נודע לי מפיהם של פקידים במשרד החוץ ההונגרי שניתנה הסכמת משרד החוץ הגרמני להעלות ארצה את 40,000 היהודים שעליהם דובר כבר קודם.
התחלנו מיד בפעולה. מכיוון שמבניין הצירות השוויצרית אי אפשר היה לבצע ארגון עליה כה גדולה, הציעו לי אנשי הצירות שאחפש בניין אחר שממנו אפשר יהיה לארגן את העלייה. למעשה לא היה צורך לשכור לשם כך מבנה, כי מאות יהודים הציעו לצירות של שוויץ את הבתים שלהם בתקווה שהדבר יעזור להם להישאר בחיים. הבניין שבו בחרתי היה "בית הזכוכית" המפורסם, ובחרתי בו מכיוון שחששתי שיבואו עוד צרות רבות ושהבניין יוכל להכיל הרבה יהודים בעת הצורך. היה זה בניין המשרדים של בית חרושת לזכוכית, והבית עצמו היה בחלקו הגדול עשוי זכוכית. היה שם מרתף עצום וגם עליית גג גדולה. למרתף של הבניין הזה הכנסנו לאחר זמן כ- 3,000 יהודים.
עוד לפני כן, ב - 28 ביוני, הודעתי על החלטת הממשלה ל"יודנראט" ולהסתדרות הציונית, וביקשתי להפסיק את ההכנות לצאתה של הקבוצה - שבסופו של דבר הגיעה לברגן בלזן. מראש התנגדתי לארגון הקבוצה הזאת, שעזבה לאחר מכן את בודפשט בלי אף מסמך. הבנתי שלא תהיה כאן לא עליה ולא ספרד, אבל ד"ר קסטנר לא רצה להפסיק את המשא ומתן עם הגרמנים, וב- 30 ביוני יצאה רכבת עם 1,600 איש למקום בלתי ידוע.

ברכבת נמצא גם אדם בשם שטרן, אחיו של חותנו לעתיד של חברנו פינחס רוזנבאום. הוא התמצא במפת הונגריה והבחין, שלא נוסעים לפי התכנית מערבה כדי להגיע לספרד ומשם למקום כלשהו, אלא מזרחה. הוא פנה אל מפקד הרכבת, איש אס-אס בדרגת "שאר-פיהרר", דרגה המקבילה בערך לרב סמל, והעז להציע לו כסף ולבקש ממנו: "תראה לי את הפקודה שלך, ברצוני לדעת לאן אנחנו נוסעים". ה"שאר-פיהרר" שכנראה לא ידע מה זה אושוויץ, הראה לו את הפקודה שבה היה כתוב תחנה סופית - אושוויץ. שטרן פנה לכמה מחבריו ואסף עוד כסף, סכום די גדול, שתמורתו ביקש מאותו גרמני לעצור את הרכבת בגבול ולחכות עד שיישלחו שליחים לבודפשט כדי לתקן את הטעות, כי לפי ההסכם הרי לא צריכים לנסוע לאושוויץ. מפקד הרכבת הסכים וכשהגיעו השליחים לבודפשט, ומסרו את האינפורמציה לד"ר קסטנר, הוא נבהל ורץ אל אייכמן שאמר לו: "זו טעות דפוס, היה צריך להיות כתוב אושפיץ" (עיר במורביה). כפי שסופר לי, פנה ד"ר קסטנר אל אייכמן ואמר לו: "אנחנו שילמנו לכם שני מיליוני דולרים תמורת הבאת הקבוצה הזאת לספרד. מה עשית לי ומה אעשה אני? הרי יהרגו אותי!" בסוף השיחה הרגיע אייכמן את קסטנר והבטיח שהקבוצה לא תסע לאושוויץ.
כעת אני חוזר לעניין שעליו דיברתי קודם. במשרד החוץ ההונגרי התקיימה ישיבה שבה השתתפו שלושה מאנשי הצירות השוויצרית, וגם אני ביניהם, פקיד בכיר מהצירות הגרמנית - איש האס-אס "אוברשטורמבאן-פיהרר" גרל, נציגו של משרד החוץ הגרמני על יד השגריר וזנמאייר), שתפקידו היה לפקח על אנשי הצירות, וכמה פקידים בכירים ממשרדי הפנים והתחבורה ההונגריים, לשם הכנת עלייתם של 40,000 יהודים. הכל התנהל כשורה, היתה הסכמה כללית וכולם שמחו. פתאום אומר הנציג הגרמני: "יש עדיין בעיה מסוימת ואנו ממתינים לתשובה מברלין. אני מבקש שהצירות השוויצרית תביא לנו את הדרכונים בשביל היוצאים (היא אכן הכינה דרכונים שוויצריים קולקטיביים) ואנחנו מקווים שבעוד יום יומיים נקבל את התשובה מברלין".
ההמתנה נמשכה הרבה זמן ולא ידענו את הסיבה, עד שנודע לנו דבר מוזר מאוד. מישהו הודיע לצירות הגרמנית שהמדובר אינו ב- 40,000 איש אלא ב- 7.800 יחידים ולא משפחות. האיש היה אחד מתוכנו, ד"ר קסטנר, שחש כי איבד את כבודו ואת יוקרתו. הוא שילם שני מיליוני דולרים לגרמנים, שלאחר מכן רצו להביא את קבוצת היהודים לאושוויץ, ועדיין אין הוא יודע איפה יהודים אלה נמצאים, וכעת יש אפשרות להעלות ארצה 40,000 יהודים בלי לשלם פרוטה!

אחרי לחץ כבד של משרד החוץ ההונגרי - המסמך נמצא ברשותי - הודיעו הגרמנים שמדובר כאן רק ב- 7,800 נפשות ולא ב- 40,000. אחד הפקידים של הצירות הגרמנית אף סיפר לאיש משרד החוץ ההונגרי, שאייכמן הגיע לצירות הגרמנית וביקש להמתין עם מתן היתר היציאה עד שהוא ייסע אל הימלר ויבקש ממנו להשפיע על היטלר שישנה את החלטתו. כל זה לקח הרבה זמן.
התשובה הגרמנית הנ"ל למשרד החוץ ההונגרי הגיעה כעבור חודש ימים והיא כללה תנאי שכל שאר יהודי בודפשט ירוכזו בערי השדה.

לתנאי הזה לא יכולנו להסכים. נשאלתי ע"י אנשי משרד החוץ ההונגרי וגם ע"י משרד הפנים והצירות השוויצרית, מה דעתי בעניין זה, וכשדחיתי את ההצעה הגרמנית מכל וכל, הסכימו כולם לדעתי. הדרכונים השוויצריים היו כבר מוכנים, מצוידים בהיתר יציאה הונגרי ואשרות מעבר רומניות - המסלול המתוכנן של העלייה היה לרומניה שמשם ימשיכו בדרך הים. מהצלב האדום הבינלאומי קיבלנו אישור, שהם מוכנים להעמיד לרשות העולים את האניות הדרושות ויודיעו לכל הגורמים שאלה אניות של הצלב האדום בינלאומי; הם גם ידאגו שנציגיהם ילוו את האניות.

כעת הודיעו לנו הגרמנים שהם מוכנים לרכז את היהודים הנותרים לא בערי השדה כי אם בפרברי בודפשט, במחנות לשעבר של שבויים רוסיים ממלחמת העולם הראשונה. לאחר שנציגי הצלב האדום הבינלאומי ביקרו במקום ומסרו שהמחנות אינם ראויים לשיכונם של 150,000 יהודים, לא הסכמנו גם להצעה זו והיא לא יצאה אל הפועל.

ושוב אחזור לעניין הקודם. עוד לפני שממשלת הונגריה הפסיקה את הגירושים דאגתי לכך שהורטי, ראש המדינה, וכמה שרים ליברליים יקבלו אף הם את הדו"חות על אושוויץ; הם ידעו, אפוא, במה מדובר, כשהגרמנים הציעו לרכז את יהודי בודפשט בערי השדה. אחרי שהממשלה כבר הפסיקה את הגירוש, מיהרו הגרמנים לגרש עוד כ- 100,000 יהודים מערי השדה שבקרבת בודפשט.
ועתה לעניין נסיעתו של ברנד לקושטא, בקשר לתוכניתם של הגרמנים להשיג באמצעות הסוכנות 200 טונות קפה ו- 200 טונות סבון וכן 10,000 מכוניות משא. מכיוון שברנד לא חזר, סברו כמה אנשים, שהיו קרובים לדעותיו של ד"ר קסטנר, שכדאי להמשיך במשא ומתן עם הגרמנים. כהוכחה לנכונותם זו הם קנו 50 מכוניות משא בסלובקיה ומסרו אותן כמתנה לגרמנים. כשנודע לי הדבר התעניינתי אצל השלטונות ההונגריים והגעתי למסקנה הבאה: 10,000 מכוניות המשא היו נחוצות לגרמנים כדי לגרש את היהודים! תכניתם המקורית היתה לבצע את הגירוש באמצעות קרונות להובלת בקר, כאשר בכל קרון יובלו 70 - 80 יהודים. הנהלת הרכבות בהונגריה סירבה להעמיד לרשותם את הרכבות, כי דבר זה היה מחבל באופן חמור בכלכלת המדינה. הרכבות היו דרושות כדי להוביל בהן בקר ותוצר חקלאית; מסיבה זו תכננו הגרמנים את נסיעתו של ברנד לתורכיה, במטרה שאם לא יקבלו מההונגרים רכבות לגירושים, הם יגרשו את היהודים באמצעות מכוניות משא.
דבר זה התאמת יותר מאוחר. בקרבת בודפשט היה מחנה הסגר במקום ששמו קישטארצ'א ובו 1,200 יהודים. ביולי 1944, אחרי שהממשלה ההונגרית הפסיקה את הגירוש, הופיעו שם בלילה אחד גרמנים, העלו את כל היהודים לרכבות והתכוונו להוציא אותם מחוץ לגבולות הונגריה. על המחנה הזה שמרו בלשים הונגריים ואחד מהם, בשם ואז'דיניי, הודיע מיד ל"יודנראט" שהגרמנים מחסלים את המחנה. ל"יודנראט" היה קשר בלתי ישיר להורטי, על ידי אחד מחברי ה"יודנראט", עו"ד ד"ר פטא, שבנו היה חברו הטוב של בנו של הורטי. הידיעה הגיעה להורטי עוד באותו לילה והוא נתן פקודה לעכב את הרכבת שהגיעה כבר כמעט לגבול הונגריה, והיהודים הוחזרו לקישטארצ'א.

כעבור שלושה ימים באו הגרמנים שוב למחנה בלילה, אבל הפעם עצרו גם את הבלשים ששמרו על המחנה. הם הביאו אתם את 50 המשאיות שקיבלו מידידיו של ד"ר קסטנר, העמיסו עליהן את 1,200 היהודים שבמחנה והובילו אותם לאושוויץ. את הבלשים שיחררו רק לאחר שהמשאיות עם היהודים כבר היו מעבר לגבול. עובדה זו היא בעיני הוכחה, כי 10,000 המשאיות היו מיועדות לגירוש.
מכיון שהורטי ואחדים משריו ידעו שאחרי המלחמה יהיה עליהם לתת את הדין, גרמו לפיטוריהם של כל שרי הממשלה ולהרכבת ממשלה אחרת לגמרי, שבה לא היו כבר אותם האנשים שעסקו בגירוש היהודים. כפי שידוע עסק בגירוש משרד הפנים ושני מזכירי המדינה, אנדרא ובקי. הממשלה החדשה החליטה על הרבה הקלות ליהודים, ואלה התחילו לקוות שמצבם אכן ישתפר.
עד שבא ה- 15.10.1944, היום שבו עצרו הגרמנים את הורטי, בעזרת תכסיס מכוער מאוד. בנו של הורטי הוזמן "לנהל משא ומתן עם פרטיזנים של טיטו" וכאשר הגיע למקום המיועד בליווי כמה ז'נדארמים, עצרו אותו הגרמנים. נתברר כי "הסוכנים של טיטו" היו למעשה אנשי הריגול הנגדי של הגרמנים. עתה פנו הגרמנים אל הורטי ואמרו לו: "אם אתה רוצה לראות את בנך חי, עליך להתפטר!". בדלית ברירה הגיש הורטי את התפטרותו באותו יום אחרי הצהריים וסלאשי הצהיר מיד שהוא תפס את השלטון. זה קרה ביום שבבוקרו פנה הורטי אל בעלות הברית והציע להן סיום מעשה האיבה מצד הונגריה ושביתת נשק.

ידוע שסלאשי הוחזק בצירות הגרמנית במשך שבועות אחדים קודם לכן, כדי להכין אותו כהלכה לקבלת השלטון לידיו.
התוצאה הראשונה של חילופי השלטון מבחינת היהודים היתה, שנאסר עליהם לצאת מבתיהם. עלה בידי לשלוח מברק לנציגות ארצות הברית בקושטא, באמצעות הטלפון של הצירות השוויצרית בבודפשט, ובו הודעתי שגירוש היהודים עומד להתחדש. בעקבות הודעתי זו הגיעה לבודפשט מחאה חריפה מארצות הברית - המסמכים הם ברשותי - בליווי דרישה להפסיק את הגירוש מיד ואזהרה שכל המשתתפים בגירוש יעמדו לדין באשמת רצח. הקונסול לוץ העביר את המחאה החריפה לידי סלאשי, ראש המדינה החדש, ותשובתו הייתה:

"אין אנו מתכננים לגרש את היהודים, אלא להעסיק בעבודות שונות את אלה המסוגלים לכך. אם אתם רוצים להיווכח בנכונות דברי, אז בואו איתי לראות את המחנה לשם הביאו את האנשים".

בו במקום נסעו סלאשי והקונסול לוץ, וגם הציר השבדי ד"ר דניאלזון שבמקרה היה נוכח, לרובע בודא שבו שכן המחנה, ושם נוכחו סלאשי ומלוויו שיש שם גם ילדים וגם זקנים ונשים. סלאשי הורה מיד להוציא אותם מהמחנה ולשלוח אותם הביתה. ביום זה 23.10.44 שיחרר הרוצח סלאשי 15,000 יהודים ממחנה הגירוש ושלח אותם הביתה, ואף הזמין את הציר השבדי דניאלזון ואת הקונסול לוץ ל"שיחה עניינית על גורל היהודים". וכל זאת מכיוון שהיה מעוניין לזכות בהכרתן של המדינות הנייטרליות ולחזק על ידי כך את מעמדו.
הקונסול לוץ ניצל את ההזדמנות והעלה בפניו את בעיית 40,000 היהודים, שעלייתם אושרה עוד בחודש יולי ע"י הממשלה הקודמת, והציר השבדי אמר: "גם לנו יש רשימת אנשים שעמדו אתנו בקשר מסחרי וקיבלו מאתנו ויזות; להם יש לאפשר לצאת לשבדיה!". לבסוף סוכם שיהודים אלה יוכלו לעזוב את הונגריה ובינתיים יובטח ביטחונם ע"י חלוקת תעודות חסות אינדיווידואליות מטעם הנציגויות השוויצרית והשבדית, והם ירוכזו בבתים מוגנים מיוחדים שיועמדו לרשותם ע"י שתי הצירויות האלה. הצירות השוויצרית קיבלה אישור בשביל 40,000 מיהודי בודפשט והצירות השוודית בשביל 4,500 נוספים.

למחרת היום הודעתי לצירות ספרד ולצירות פורטוגל ולנציג האפיפיור בבודפשט, שגם הם יכולים לפנות אל סלאשי ולבקש הסדר דומה. הם פנו מיד ואף הם קיבלו את האישורים המתאימים. נציגות האפיפיור קיבלה אישור לחלק 3,000 תעודות חסות ליהודים, הצירות הספרדית - 1,500 והצירות הפורטוגלית - 700. הנציגויות הדפיסו מיד את כמות התעודות הדרושה, השלטונות החרימו את הבניינים המתאימים והתקינו עליהם שלט: "הבית הזה עומד תחת חסותה של הצירות. הכניסה לזרים אסורה!".
הרדיו הממלכתי הודיע שלוש פעמים ביום שלמי שברשותו תעודת חסות שוויצרית מותר לו לנוע באופן חופשי במשך כל שעות היום - בדרך כלל אסור היה ליהודים לצאת מבתיהם אלא לשעתיים ביום בלבד כדי לקנות מצרכי מזון - וגם לא תחול עליו חובת הגיוס לגדודי עבודה של הצבא. ואלה שנמצאים כבר במחנות אלה יכולים להשתחרר בזכות תעודות אלה ולהיכנס לבתים המיועדים לאנשים בעלי תעודת חסות שוויצרית.

תוך כדי חלוקת התעודות התחילו אנשי העולם התחתון לזייף את תעודות החסות ולמכור אותן ליהודים. רבים מביניהם לא הצליחו להגיע לצירות, אשר לפני שעריה המתינו יום יום כ- 5,000 איש. אלה שלא יכלו להגיע אל הצירות פנימה היו מוכנים לשלם תמורת התעודה המזויפת, וכפי שנתברר אחר כך נכנסו לבתים השווייצריים במקום ארבעים אלף, כשישים עד שבעים אלף איש. בזיוף התעודות התחילו כאמור אנשי העולם התחתון אבל אחר כך חילקו תעודות מזויפות גם אחדות מתנועות הנוער הציוניות. מספר היהודים בבודפשט היה אז כ- 150,000 - 180,000.
במצב זה החליטה הממשלה שעד ה- 15 בנובמבר חייב כל יהודי שאין בידו תעודת חסות להיכנס לגטו. לאחר שנתברר שלגטו הגיעו רק 32,000 יהודים, התחילו השלטונות לחפש את היהודים החסרים ואז גילו שבעלי תעודות מזויפות נכנסו לבתים המוגנים של שוויץ. הם פנו לצירות השוויצרית במחאה חריפה וביקשו להוציא את בעלי התעודות המזויפות בעזרת המשטרה. לצירות השוויצרית לא הייתה ברירה אלא להסכים לדרישה זו, בתנאי שהחיפושים ייערכו בנוכחות אנשי הצירות. נמצאו כ- 10,000 בעלי תעודות מזויפות והם הוצאו מהבתים המוגנים והועברו לגטו. רבים מהם נרצחו בדרך.
כשמספר היהודים בגטו הגיע ליותר מ- 70,000 איש, הגיעה אלינו ידיעה שהגרמנים עומדים לפוצץ את הגטו. בישיבה שקיימנו בהשתתפות נציג הצלב האדום הבינלאומי והמשטרה הוחלט שבגטו יוצבו כ- 100 שוטרים שישהו שם באופן קבוע, ושהצלב האדום הבינלאומי ישגר לשם אחיות במדי הצלב האדום, כדי להרתיע את הנאצים מלהיכנס לגטו. לבסוף נתברר שהגטו לא היה ממולכד, אבל באותו היום הופסקו הרציחות בגטו. על כל פנים, זיוף התעודות גרם לנזק רב.
יום אחד הגיעו לבניין "בית הזכוכית" שהיה אחד הבניינים שבחסות הצירות השוויצרית ושבו מצאו מקלט כ- 4,000 יהודים, שומרים צבאיים ורצו לערוך בו חיפוש אחרי קומוניסטים. הם טענו שבערב קודם לכן התפוצצה פצצה באולם הגדול ביותר בבודפשט שבו נערכה אסיפה של מפלגת הנאצים וכמה אנשים נפצעו. המשטרה הצבאית חיפשה את המחבלים בין הקומוניסטים ואחד שנתפס אמר להם שהוא אינו יודע את שמות החברים שלו, אבל שהוא נפגש אתם ב"בית הזכוכית". פנינו אל משרד החוץ וביקשנו למנוע את כניסת השוטרים לבניין ואכן השלטונות ההונגריים לא הירשו להם להיכנס. בעקבות זאת ניסו ב- 31.12 כמה נציגים נאצים לפרוץ לבניין הצירות וכשהדבר לא ניתן להם, הם פוצצו את דלת הכניסה, נכנסו בכוח והתחילו להוציא מן האולם כ- 800 יהודים שהיו שם. פניתי מיד אל השלטונות ההונגריים והם שיגרו לצירות שלוש מכוניות משטרה. השוטרים הוציאו את הנאצים משם והחזירו את היהודים לבניין הצירות, אבל הפעולה הזאת גרמה לנו לשלושה הרוגים וכ- 30 פצועים.
בסוף נובמבר ובהתחלת דצמבר 1944 התקרבו הרוסים לבודפשט וממשלת סלאשי ברחה לאוסטריה. הנאצים השתלטו על בודפשט והכניסו לגטו את כל היהודים, שברשותם היו תעודות חסות של שבדיה, פורטוגל, ספרד ושל הנציגות האפיפיורית; בעלי תעודות החסות של שוויץ הושארו בבניין הצירות, כי הנאצים חשבו כנראה שלאחר המלחמה יוכלו לברוח לשוויץ דרך אוסטריה, והיו אפוא מעונינים להשאיר רושם טוב אצל השוויצרים.

בסוף המלחמה נשארו בהונגריה כ- 40,000 יהודים בבתים מוגנים של שוויץ; במשרד הצירות השוויצרית ברחוב וודאס נשארו כ- 4,000 ובמשרד אחר של הצירות כ- 700, כך שבערך 45,000 יהודים ניצלו באמצעות הצירות של שוויץ. בגטו, שבו הוכנסו כל היהודים החוסים של הצירויות האחרות, נשארו כ- 67,000. מתוך כרבע מיליון יהודי בודפשט נשארו כ- 140,000 בעיר (לפי נתוני הסקציה ההונגרית של הקונגרס היהודי העולמי נותרו בבודפשט עם השחרור כ- 124,000 יהודים) - היה זה הגטו היחידי שתושביו לא גורשו ונשארו בחיים.