מערך שירות העבודה בהונגריה הפעיל בשנות מלחמת העולם השנייה למעלה ממאה אלף גברים יהודיים בגילאי צבא. ההונגרים גייסו למעלה מ- 20 שנתונים של יהודים, מגיל 18 ועד 42, שאורגנו, תחת פיקוד הצבא, במסגרות פלוגות עבודה. בפועל, הם הופעלו כעובדי כפייה. במהלך שנות המלחמה נעשה בהם שימוש, לרוב בתנאי עבדות, סבל והשפלה, ברחבי הונגריה, בחזית נהר דון שבאוקראינה, בפולין, במכרות הנחושת של Bor שבסרביה ובאוסטריה. רבבות מהם נהרגו בעת הקרבות, אחרים מתו מקפיאה, מהרעבה שיטתית, מהתעללויות וכתוצאה ממעשי רצח של שומריהם ההונגריים. כ- 30 אלף מהם נפלו בשבי הסובייטים ורק מיעוטם שרדו ושבו לבתיהם.

אם שירות העבודה של היהודים בהונגריה הנו נושא בלתי מוכר בציבור הרחב, אזי גורל עובדי הכפייה, בשבי הסובייטי, הנו עלום כמעט לחלוטין. אפילו באנציקלופדיה של השואה, בערך 'שבויי מלחמה יהודיים', אין להם כל זכר.

מאמר זה מסתמך בעיקר על מחקר שעשה הכותב על שירות העבודה בכפייה ופעילותו בעיקר בחזית המזרחית, מול הסובייטים. לצורך המחקר נבדקו כ- 200 עדויות של ניצולי הפלוגות, שרובן נמסרו בהונגריה מיד עם שובם הביתה. עשרות אחדות של העדויות היו של משוחררי השבי.
מקריאת עדויות רבות, ניכרת ציפיית אנשי פלוגות העבודה לבוא הסובייטים. רוב העדויות מצניעות את שלב הנפילה בשבי ומסכמות באופן לקוני ש"הגיעו הרוסים ולקחו אותנו ...". מעדויות מאוחרות יותר ומפורטות למדי, מתקבלת תמונה של כאוס מוחלט: אין מידע על קשר כלשהו בין הצדדים, בטרם שביה, אלא התנהגות שלוחת רסן, תוך ביצוע פשעי מלחמה, על ידי חיילי הצבא האדום; אזלת יד של הסובייטים במתן טיפול נאות לשבויים ובעיקר לפצועים שביניהם; העברת השבויים למחנות, תוך צעידה רגלית של עשרות ומאות קילומטרים או הסעתם דחוסים בקרונות בקר.

החיילים הסובייטיים לא תמיד היו מודעים, או שמא לא היו מעוניינים להיות מודעים לעובדה שביחידות ההונגריות מולם, שרתו יהודים במעמד בפועל של עבדים, אלא העדיפו לראות בהם חיילים הונגרים לכל דבר או למזער, משתפי פעולה עימם. לא אחת הם ירו על כאלה שניסו לערוק אליהם. כך נעשה גם ע"י פרטיזנים רבים.

המפגש הראשון עם אנשי הצבא האדום היה, לא אחת, טראגי. אחת הסיבות לכך הייתה העובדה שרוב היהודים ההונגריים לא שלטו בשפה הרוסית ולכן הם לא הצליחו להבהיר לחיילי הצבא האדום שהם יהודים ורבים מאד מהם נורו למוות. אחרים גילו, להוותם, ששוביהם היו אנטישמים מובהקים שעשו הכול כדי להתנכל להם ולהשפיל אותם והיו מקומות בהם אף להרוג בהם.

ב- 25 ביולי 1944, בחזית Biala Podlaska נשבתה יחידת ארטילריה מעורבת הונגרית וגרמנית ועימה פלוגת העבודה שלה מס' 107/7, על ידי יחידה סובייטית, שאנשיה היו אוקראינים אנטישמיים במיוחד. מייד התברר לשבויים היהודיים שגורלם מעתה רע לא פחות מאשר היה קודם. אף שהם זעקו לסובייטים "ייבריי, ייבריי" (יהודים יהודים), אלה ירו בהם ונהרגו רבים מהם. לעומת זאת, החיילים הנאצים הופרדו מהם והם צוידו במזון. מהיהודים נמנע האוכל ולא אחת ירו האוקראינים במי שניסה להרים דבר מה מהאדמה הבוצית. בתנאים אלה צעדו כולם בשיירה אל תוך השטח הסובייטי.

עניין שבשגרה של האוקראינים היה לחטט בגופם של היהודים כדי לבזוז אותם. הם היו להוטים אחרי שעונים. אברהם הוליץ (אבי הכותב), מאנשי פלוגת העבודה, הסתיר את התפילין שלו בכיס נסתר של מעילו הממורטט. חייל אוקראיני שהתנפל עליו, מצא את התפילין. הוא הכה אותו קשות ואחר כך אחז ברצועות ולקול צהלת האחרים, סובב את התפילין באוויר והעיף אותם אל תוך הבוץ. פעם, במהלך צעידתם, הופיע מולם רכב ובו מספר קצינים. הבכיר שביניהם יצא ושוחח עם מפקד הטור. מישהו מהיהודים זיהה בו שהוא יהודי. הבחורים היהודים לא ידעו רוסית, פרט לאחד מהם, שלמד רפואה במוסקבה. זה נענה להפצרות חבריו ופנה אל הקצין. כשהאחרון וידא שהם אכן יהודים, הוא צווה לקחת מהנאציים את המזון ולמסור אותו להם, ריכז אותם במקום מרוחק מעט ואמר להם ביידיש " ... שאנחנו עם בחירה ואנחנו עם סגולה וביקש שיהיה לנו כוח. זה לא הגיוני שגנרל סובייטי שלא מאמין בשום דבר, מדבר כמו איזה רב ... חשבנו שהגיעו ימות המשיח וכל הצרות כבר מאחורינו ". שמחתם לא ארכה זמן רב. משהלכו הקצינים, חזר המצב לקדמותו והם אף נענשו קשות על כי העזו להתלונן.

אכזריות האוקראינים לא ידעה שובע. כדי לחצות נהר גועש, עלו האוקראינים ושבוייהם על סירות ואילו את היהודים אילצו לחצות אותו ברגל. למזלם, רחמיו של איכר מקומי, נכמרו עליהם והוא התנדב להוביל אותם בתוך המים. "החזקנו אחד את השני והלכנו אחרי האיכר הזה בתוך הנהר שזרם בכוח עצום ... אבל היו כאלה שהחליקו ולא ראינו אותם יותר ... היו מקומות שהמים הגיעו לנו עד הראש".

בשלבים הראשונים של המלחמה, הסובייטים לא היו ערוכים כלל לטפל במספר כה גדול של שבויים. התנאים להם זכו האחרונים, היו עלובים באופן קיצוני והיו חמורים בעיקר בשלבי ההעברה אל מחנות השבויים, עת מתו רבים מפציעות, מחלות ורעב. המחנות היו ממוקמים באזורים שנכבשו מחדש, בעיקר בביילורוסיה ובאוקראינה.
מלכתחילה, במחנות השבויים, כמעט ולא היה הבדל ביחסם של הסובייטים בין השבויים היהודיים לבין הנאציים והם כלאו את כולם במחנות משותפים. היו מקומות בהם שבויים נאציים שמשו בתפקידי מנהלי עבודה והתעמרו קשות ביהודים שהיו נתונים גם כאן תחת ידיהם.

מצב זה גרם לאי שקט רב בין היהודים והיו מקרים בהם הם תבעו, אגב נקיטת אמצעי לחץ כשביתות, שיתייחסו אליהם כאל קרבנות הנאצים ולא ישכנו אותם ביניהם.

אברהם הוליץ סיפר שהם הוכנסו למבנה בו שהו גם הונגרים וגרמנים. הם מחו כנגד הדבר ומאוחר יותר אכן הועברו למבנה נפרד. פעם פנה אליהם בחשאי קצין יהודי שדרגותיו הורדו מעליו והוא נותר רק עם אותות הצטיינות, כעונש על שחיסל שבויים גרמניים כנקמה על רצח בני משפחתו. עם כל הסכנה שבדבר הוא דרבן אותם לנקום בנאצים ("נעמט נקומע!"). ואכן נעשו פעולות מאורגנות של הבחורים כנגד הגרמנים ובעיקר כנגד ההונגרים, במיוחד נוכח זרימת המידע על השמדת בני המשפחות. מעדויות שונות מתברר שהתופעה של מעשי אלימות יזומים ע"י היהודים כנגד השבויים הנאציים הייתה נפוצה במחנות השונים. אירועים כאלה התפתחו לעתים לקטטות המוניות, שהשלטונות התקשו לרסן. תחילה ניסו הסובייטים לזהות את האשמים ולהענישם, אך עם הזמן, הם קלטו שעליהם להפריד בין היהודים לבין השבויים הנאציים ובתוך תקופה קצרה יחסית, הצטמצם מספר המחנות המשותפים.

חלק ממחנות השבויים הכילו שבויים מלאומים שונים. במחנה זפורוז'ה שבאוקראינה היו אנשים מ- 17 לאומים שונים. רוב המחנות, נוהלו על ידי פיקוד גרמני פנימי, בכפיפות לסובייטים, ששמרו בידיהם את השליטה רק על בית החולים ועל יחידת התעמולה.

הסובייטים ראו חשיבות רבה בעניין התעמולה. הפוליטרוקים במחנות דאגו לכך שהשבויים יקבלו מידע על החזיתות. רמקול שידר הודעות וחדשות על התקדמות הצבא האדום. כמו כן הושמעו נאומים ושירים, בעלי גוון פטריוטי סובייטי. היו מחנות בהם אורגנו, כנראה ביוזמת הפיקוד המקומי, פעולות תרבות כמו מקהלות. באחת העדויות מתואר כיצד שבויים הונגריים, כולל הקצינים, שרו את האינטרנציונל בהונגרית. היו מקומות בהם השתלבו גם השבויים היהודיים באירועים כאלה.

ברית המועצות, שכלכלתה ומשאביה היו הרוסים בגין המלחמה, מצאה לנכון לעשות בשבוייה שימוש בעבודות שיקומה וזאת כפיצוי על הנזקים שנגרמו לה. בהתחשב באבידותיה הכבדות, זכתה דרישה זאת להכרה דה-פאקטו מראשי המערב. אולם מעטה התום מעל עניין המדינה שסועת המלחמה מתפוגג נוכח העובדה שמיד לאחר הפלישה הסובייטית לתוך פולין, ב- 13 בספטמבר 1939, הוציא לברנטי ברייה, ראש הנ.ק.וו.ד., צו לכינון "מינהל לענייני שבויי מלחמה ועצירים" (UPVI, שבראשית 1945 הפך להיות בעל מעמד מרכזי יותר וכונה GUPVI). זה היה מוסד שטיפל, לצד הארגון המנהלי של מחנות הכפייה (GULAG) באלפי מחנות עבודה, בהם שהו, לפי הערכות סובייטיות, למעלה מארבעה מיליון אסירים בני אזרחויות זרות. מועד ייסוד הארגון מעיד על כך שניצול שבויים וכן אזרחים תמימים מהארצות הכבושות לשם הנעת גלגלי המשק הסובייטי, היה מהלך מתוכנן מראש.

הסובייטים העבידו את שבוייהם, לעתים, בתנאים בלתי אנושיים. כדי להשלים את מכסות הייצור, כפו על השבויים לעבוד גם בימי המנוחה. היו מקומות בהם גם חולים קשים אולצו לעבוד, חרף מחאות הרופאים, שרובם היו שבויים יהודיים. במחנה זפורוז'ה, מי שלא עבד, למעט חולים ששוחררו מהעבודה, כמעט ולא היה זכאי לקבל מזון. הסובייטים השתדלו לספק לשבויים מנות מזון זהות לאלו שקיבלו החיילים עצמם, אולם עקב המחסור הכללי במזון, היו מקומות בהם הכמות שסופקה בפועל הייתה זעומה באופן קיצוני. התפריט של כלל השבויים היה עלוב למדי והתבסס על מרקים מקמח ומעט לחם. כשביקשו לתגמל שבויים על עבודתם, הוסיפו להם גם דייסה.

כדי לשפר את מזונם, נהגו רבים לגנוב מהשלל שזרם מגרמניה, פריטים כגון נורות חשמל וחגורות עור, אותם הם מכרו למקומיים תמורת אוכל. בחלק מהמחנות התפתחה "תעשיה" של סיגריות מבדלים משומשים ומעשבים. היו יהודים שייצרו במחנה משקה אלכוהולי חריף, מקליפות תפוחי אדמה. ההונגרים והגרמנים היו להוטים אחר שני מוצרים אלה ושילמו עבורם בבגדים, בנעלים ובמזון.

סוגית שמירת בריאות האנשים במחנות הייתה אקוטית. חרף היותם במחנות מסודרים, בחלקם, שמירת ההיגיינה הייתה בלתי אפשרית ושבויים נדבקו מכנים. התנאים הבלתי נסבלים ברוב המחנות והעבודה הקשה גרמו, בקרב השבויים, לתמותה בשיעורים בלתי מקובלים. בתי החולים היו משותפים לכלל השבויים והיהודים שאושפזו, נאלצו לחלוק חדרים משותפים עם נוגשיהם בעבר. מחלות מדבקות כמו טיפוס הבהרות, דיזנטריה ועוד, הפילו חללים רבים וגופות כולם, ללא הפרדה לפי דת או לאומיות, נקברו, כעניין שבשגרה, בקברים המוניים משותפים ובלתי מסומנים. במחנה השבויים בקורוסטן שבאוקראינה, מתו מדי יום ביומו ממחלות כארבעים שבויים. רבים מאנשי הסגל הרפואי נדבקו מחוליהם ושילמו על כך בחייהם.
למרות שגורלם בשבי לא היה טוב משל האחרים, רוב השבויים היהודיים ראו בסובייטים את מצילי חייהם. ניכר ממספר עדויות, שהיו יהודים שייחסו את שרירות הלב כלפיהם, לסבל ולאכזריות הנוראיים שחוו הרוסים מידיי הנאצים.

הסובייטים לא עשו הבחנה בין עובדי כפייה יהודיים שנפלו בידיהם במהלך הקרבות כשבויים, לבין אלה שערקו אליהם והצטרפו מרצונם לפרטיזנים או לשורות הצבא האדום, עימם לחמו כנגד כוחות הנאצים. אלה ואלה מצאו עצמם מאחורי גדרות התיל של מחנות השבויים ורבים מהם השתחררו אחרי למעלה משלש שנים לאחר תום המלחמה. גם יהודים שהיו קומוניסטים מוצהרים, לא שוחררו מחובת השבי.

יהודים ניסו להבהיר לסובייטים שבעצם הם כלל לא היו חיילים, אלא אזרחים שהפכו, בעל כרחם, לעובדי כפייה של הצבא ההונגרי. הסובייטים לא התכחשו לעניין היותם אזרחים, אך תשובותיהם נעו מהטחת אשמה ביהודים שכך או אחרת אף הם לחמו נגדם, אמנם, באתים ולא בנשק חם ועד הטענה: "אם אתם באמת חברים שלנו, אל לכם להתלונן, אלא עליכם לעבוד כפליים כדי לעזור לנו לבנות מחדש את המולדת הסוציאליסטית שנפגעה על ידי אויבינו המשותפים".

הסובייטים הדגישו שלמרות שמדינתם לא הייתה חתומה על אמנת ז'נבה משנת 1929, שעסקה בשבויי מלחמה, היא חשה עצמה מחויבת לעקרונות המנחים של האמנה. למעשה, מצבם המשפטי של היהודים היה רע, מכיוון שזאת עסקה ב"כל אדם ששייך לכוחות המזוינים של אחד הצדדים הלוחמים, ונתפס על ידי האויב במהלך פעולות צבאיות באוויר ובים". פרשנות פשטנית ונטולת רגשות, שדבקה בפן הפורמאלי של כלל זה, נתנה לסובייטים לגיטימציה להחזיק ביהודים מפלוגות העבודה כבשבויי מלחמה ולנצלם לכל עבודה.

פגישות השבויים עם יהודים מקומיים, לא סייעו להבהרת סוגיית זהותם. קציני צבא ונ.ק.וו.ד. יהודיים, קומוניסטים אדוקים, היו משוכנעים שהם שיתפו פעולה עם האויב, ולא, הם לא היו נכלאים כשבויי מלחמה לצד השבויים הנאציים. אחרים פקפקו בעצם יהדותם ונהגו לבחון אותם על ידי פניה אליהם ביידיש, אבל לרוע המזל, חלק מיהודי הונגריה לא שלטו בשפה זאת. היו כאלה שהתעקשו להבין כיצד הם שרדו בעוד שבני משפחותיהם הושמדו. רבים מהמקומיים נמנעו ממגע עימם, מחשש שהם מרגלים. אולם, היו יהודים שגילו חום והזדהות עם גורלם המר של אחיהם השבויים ונהגו להזהיר אותם בחשאי מפני תופעות אנטישמיות. היו גם כאלה שייעצו לשבויים להצניע את יהדותם.

בתעודות השבוי שניפקו הסובייטים, הם רשמו לצד שמו של כל שבוי את המילה 'ייבריי' - יהודי. היהודים הביעו מורת רוח על אזכור דתם, אך השלטונות טענו לעומתם שזאת אך הגדרת הלאומיות.

רבים מהשבויים היהודיים, שמקורם בחבלי ארץ שסופחו להונגריה בראשית המלחמה, העדיפו להזדהות כאזרחי מדינותיהם המקוריות, מתוך תקווה שבאופן כזה הם ישוחררו מוקדם יותר. חלק מבני קרפטו-רוס היו רשומים כצ'כוסלובקים, אולם האחרים נותרו במצב של אי וודאות, מכיוון שהם הצהירו ששפתם היא יידיש או שלאומיותם היא יהודית, דבר שבלבל את הבירוקרטיה הסובייטית. כל עוד רומניה לחמה לצד גרמניה, נטו היהודים מטרנסילבניה להדגיש את לאומיותם היהודית. אחר כך ביקשו שיכירו באזרחותם הרומנית. השבויים היהודיים מהונגריה גופא, ראו עצמם אזרחים הונגריים ולכן נמנעו מלהציג את עצמם כקבוצה לאומית נפרדת, אולם בלטו ביניהם אלה שהצהירו על יהדותם, כביטוי לאכזבה על הניסיון של מדינתם להשמידם.

נראה כי מספר המזדהים כאזרחי הונגריה היה זניח כי סביר להניח שרוב היהודים שאפו יותר מכל להתנתק מכל זיקה אל אויבת ברית המועצות. לזהות יהודית ברורה ומוצהרת היה, מנקודת מבטם, סיכוי להדגיש את היותם קורבנות הפשיזם ההונגרי וכך אולי להקדים את שובם הביתה. אולם לדעת אחד ההיסטוריונים, חשיבות לאומיותם של השבויים היהודיים התגמדה בעיני הסובייטים נוכח העובדה שהם נפלו בשבי בעודם משרתים תחת פיקוד הונגרי.

במרץ 1944 אִפשרו הרוסים הקמת לגיון צ'כוסלובקי, שהצטרף ללחימה בגרמנים כחלק מהחזית האוקראינית הרביעית של הצבא האדום. יהודים רבים ממוצא סלובקי, הצטרפו ללגיון ונטלו חלק בלחימה. יחידה זאת השתתפה, בין השאר, בכיבושה של העיר פראג. כשליש מחיילי הלגיון וקציניו היו יהודים. רבים מהם נפלו בקרבות ורבים זכו לאותות הצטיינות ולהעלאות בדרגה בגין גילויי גבורה.

בקיץ 44' ניסו הסובייטים להקים יחידה דומה של הונגרים, אולם השבויים ההונגריים האתניים סרבו להילחם כנגד אחיהם והיוזמה ירדה מן הפרק. לעומת זאת, הוקמה אוגדת הרגליים "טודור וולדימירסקו", שרוב אנשיה היו שבויים רומניים. יהודים טרנסילבאניים שביקשו להצטרף לאוגדה זאת, נדחו על ידי הסובייטים והדבר עורר אצלם מורת רוח רבה והיו כאלה שחשבו להגיב בשביתת רעב.

לעומת רומניה, שהכריזה על יציאתה ממעגל הלחימה בספטמבר 1944, המשך הלחימה של הונגריה בצד הגרמנים כנגד ברית המועצות, גרמה לכך שהשבויים היהודיים, המשיכו להיתפס בעיני הסובייטים כאזרחיי מדינת אויב.

הסובייטים פעלו בשאלת היהודים, אותם פגשו במהלך המלחמה, באופן פרדוכסאלי. הכוחות הסובייטיים, תוך התקדמותם אל תוך השטחים שנכבשו על ידי גרמניה, שחררו מחנות ריכוז והשמדה וראו במו עיניהם את הטרגדיה הנוראה שעוללו הנאצים ליהודים וברוב המקרים הם הגישו סעד ככול שיכלו. לעומת זאת, בולטת חוסר העקביות ביחסם אל שבוייהם היהודיים. אכן, ברוב המקרים, זכו היהודים במחנות השבויים, ביחס סביר, למזון ולטיפול רפואי מסור ופצועים וחולים, שוחררו מהשבי והוחזרו להונגריה במהלך 1945. אולם בזה תם הדמיון ליחס אל ניצולי מחנות ההשמדה, כי רובם המכריע של השבויים היהודיים נותרו בשבי במשך שנים ארוכות, בתנאים קשים ביותר, תוך חשיפה להתנכלויות אנטישמיות מצד חלק מהשובים ומצד השבויים הנאציים. מסתבר שלא כמו שהם ראו בניצולי מחנות ההשמדה, הם לא ממש זיהו את השבויים היהודיים כקורבנות הנאציזם.

אמנם, היו מחנות בהם שרתו קצינים יהודיים שלרוב השתדלו למען אחיהם השבויים, אולם, ככלל, היהודים נדרשו לעבוד קשה מאד, בתנאים סביבתיים חמורים ובמשטר קפדני, כמו כל שאר השבויים.
השמועה על סיום המלחמה ב- 8 במאי 1945 הגיעה למחנות והשבויים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. הם התחבקו והתנשקו ורבים מהם התמלאו בתקווה לראות את יקיריהם, למרות בשורות האיוב שהגיעו אליהם. הסובייטים פטרו אותם באותו יום מעבודה ובמקומה הם נאלצו להשתתף בטקסי הניצחון ולהקשיב לנאומים רבים. הם האמינו ש"סְקורו דומוִי"- הביתה בקרוב, שהוזכר רבות על ידי הרוסים, יתממש במהרה, אולם המציאות טפחה על פניהם וגל האופטימיות והתקווה התפוגג. הוליץ שאל את אחד הקצינים מתי הם ישוחררו לבתיהם. זה ענה לו: "למה ללכת הביתה, פה לא טוב? יש לך עבודה, יש אוכל. תתחתן ותהיה פה בבית ...".

עדויות הניצולים חושפות מצג קשה של אטימות לב מצד מפקדי המחנות. חרף העובדה שהמלחמה תמה, נמשכה שגרת החיים במחנה כבימים ימימה והיהודים נדרשו להמשיך לעבוד כאילו דבר לא קרה. כשאלה תבעו את שחרורם, הבטיחו להם הסובייטים שהדבר עומד להתרחש בקרוב, אולם אחר כך הם הכחישו זאת בטענת אי הבנה. ביטוי אחר לשרירות הלב היה בהסברים ובהטפה של הפוליטרוקים להמשך עבודה, כפי שנעשתה עד כה, "כי המפלגה יודעת את מי, איפה ומתי לשחרר את האנשים". לטענתם, ליהודים אמור היה להיות עניין מיוחד בחיזוק המפלגה שלחמה עבורם והבטיחה שלעולם לא יארע עוד רע ליהודים. דמגוגיה כזאת ננקטה לא אחת על ידי הקצונה הבכירה, נוכח אי השקט והזעם בקרב היהודים. חשוב לציין שהרשויות עשו בתקופה זאת מאמץ לשפר את המזון ואת הטיפול הרפואי שניתן לשבויים, אך חרף זאת רבים מהם המשיכו לסבול מחרפת רעב ומשאר הבעיות שאפיינו את השהייה במחנה שבויים.

מעבר לקשיים הפיסיים, מצבם הנפשי של השבויים היהודיים הלך והחמיר. השמועות הקשות שהגיעו אליהם, מאז כיבוש הונגריה על ידי גרמניה במרס 1944, על ריכוז בני משפחותיהם בגטאות וגירושם לאושוויץ, לא נתנו מנוח לנפשותיהם המעונות, חרף זאת רבים מהם השתעשעו בתקווה שהטרגדיה פסחה על יקיריהם.

מהסרטים מאזורי הלחימה, שהוקרנו לשבויים, נתגלו לעיניהם הזוועות שחוללו הגרמנים ועוזריהם לאוכלוסיה האזרחית בברית המועצות. גם הסרטים והתמונות ממחנות ההשמדה, ששוחררו זה לא מכבר על ידי הצבא האדום, חשפו לעיני היהודים המבועתים את הקטסטרופה שהמיטו הגרמנים על יהודי אירופה ויהודי הונגריה בכללם. כמו כן, האפשרות שנפתחה בפניהם לשלוח גלויות למולדת, על ידי הצלב האדום, אישרה את הידיעה על הגורל הטראגי של משפחותיהם. הפנמת הידיעה על חוסר הסיכוי לראות ולו פעם נוספת את יקיריהם, גרמה להתפרצויות כאב וזעם בלתי מרוסנות, שכוונו כלפי השבויים הנאציים וכלפי אנשי הסגל הסובייטיים.
במהלך השנה הראשונה לאחר תום המלחמה, שיחררו הסובייטים מספר קטן של שבויים, רובם חולים או נכים. נראה, שבמסגרת זאת, התפרסמה, בקיץ 1945, במחנה השבויים בו היה כלוא אברהם הוליץ רשימה של כל היהודים מטרנסילבניה שאמורים היו להשתחרר ובהם כל בני עירו. לתדהמתו, שמו לא נכלל ביניהם. ביום השחרור, דאגו חבריו להסתיר אותו ביניהם. הסובייטים, גילו, כנראה, אי התאמה במספר המשתחררים ועכבו למשך שעות ארוכות את הרכבת. מצב זה העמיד אותם בסכנת נפשות ממש, אך כנראה שהסובייטים לא יכלו להמשיך לעכב אותם והרכבת יצאה לדרכה. הדרך ארכה שבועות ארוכים ובחלק מהזמן הוא נאלץ לשבת על הברזלים שמפרידים בין הקרונות כדי לא להיתפס בביקורות. הוא שב הביתה באוקטובר 1945.

השבויים המשתחררים הוסעו דרך רומניה לבודפשט. ברומניה הם שהו מספר ימים במחנות מעבר שנוהלו ע"י הונגרים והסגל הרפואי היה רומני, שם הם עברו בין השאר חיטוי ובדיקה גופנית, שמטרתה הייתה לוודא שהם לא גרמנים מוסווים. במחנה שהיה בעיר סיגט, זכו המשתחררים, ליחס רע מאד מצד הסגל.

ברית המועצות המשיכה להחזיק בשבי ברוב השבויים היהודיים מפלוגות העבודה, עד שהונגריה ורומניה חתמו על הסכם שלום עמה, בפברואר 1947. אחרוני השבויים, ביניהם היהודים, השתחררו בקיץ 1948.

שובם הביתה של עובדי הפרך היהודיים מהשבי, הותיר עננה כבדה של ספקות ואי ידיעה על גורל רבבות אחיהם לסבל שבמר אסונם, המירו את הברבריות ההונגרית ואת הרצחנות הגרמנית בלב אבן סובייטי.
• בן-דור דן (אגרי ינו), "קבצן הייתי ברוסיה - יומן שבוי מלחמה", הוצאת המחבר, חיפה, 1986.
• הוליץ דוד, "היהודים לא יחזרו עוד! - שירות העבודה בהונגריה: 1939-1944", עבודת גמר לקראת התואר M.A. באוניברסיטת תל-אביב, תשס"ו, תל-אביב.
• מילר יוסף, "המוציא לחם מן הארץ", הוצאת מערכת קבוץ דליה, תש"ס.