"בשעה העשרים וארבע לגורלה הטראגי, פונה היהדות ההונגרית בקריאה אל הציבוריות הנוצרית בארץ זו, אל אלה אשר עימהם חיה משך אלף שנים לטוב ולרע במולדת זאת, ובעפרה טמונים קדמונינו, אבותינו וסבינו. לא הרמנו את קולנו כאשר גזלו את רכושנו, עת אבד לנו כבודנו האנושי ונשללו זכויותינו האזרחיות. לא נקטנו צעד אחרון זה גם כאשר השליכונו מנחלתנו המשפחתית. אולם, עתה מדובר בחיינו החשופים, פשוטו כמשמעו. יתר על כן, עד כמה שמכאיב להעלות על הכתב משפט זה, הרי מדובר כבר רק בחיי חלק מיהדות הונגריה.

עלינו להביא בפני הציבוריות הנוצרית את העובדה, כי מזה שבועות אחדים נמשך הגירוש של מאות אלפי יהודי הונגריה אל מחוץ לגבולות המדינה, בתנאים טראגיים ואכזריים עד כי אין להם אח ודוגמה בקורות העמים. למן הרגע הראשון של המפנה [המדיני] ועד היום הזה, נשאה היהדות ההונגרית בהכנעה אילמת את גורלה הנורא, וחרף זאת החלו לנוע רכבות המוות מכל חלקי הארץ. עד כה גורשו כ- 500,000 בני אדם.

אם כי בהוראתה של הממשלה דובר רק על קיבוץ היהודים ברובעים נפרדים, הפכו לאמיתו של דבר הרובעים המופרדים שהוזכרו בהוראות (הגטאות), למחנות ריכוז איומים, מהם הוצאו היהודים יושבי ערי השדה, ובתנאים גרועים עוד יותר נדחסו לתוך מבני בתי חרושת ללבנים והריסות של טחנות נטושות שבשולי הערים.

ממחנות מעצר אלה נטלו אותם לרכבות הגירוש, כשבכל קרון משא צפופים 80-70 בני אדם, שעה שמכים בהם בקתות הרובים, בכידונים ומאיצים בהם בשוטים. מלבד האשנב הצר, לא התירו להם כל פתח אוויר. האומללים האלה, שכל כספם וחפציהם נשדדו מהם, הוסעו משך ימים בקרונות חתומים ללא שמיכות או חציר. כיכרות לחם אחדים הותירו להם בתור מזון. מלבד זאת שני דליים - אחד מלא מים והשני לצרכים אישיים. באופן כזה יצאו אל ארצות נכר.

אילו לקחת אך ורק את אחינו הכשרים לעבודה יכולנו למצוא בכך מידת מה של הרגעה. אולם לתוך קרונות המשא נדחסו ללא אבחנה קשישים וטף. יתירה מזאת, לעתים הובאו חולים אנושים, שלא מכבר נותחו בבתי חולים, נשים הרות על גבי אלונקות לתוך קרונות של בהמות. וזאת תוך התאכזרויות נוראות. אלה לא הובאו לעבודה! בגיליון של העיתון "דור חדש" פורסמה ידיעה, לפיה מתו בתחנת הרכבת סומבאטהיי 3 נשים מבין נוסעי ה"רכבת היהודית" שיצאה מנאג'קאניז'ה. אחת מביניהן בת 104, שנייה בת 102 והשלישית בת 92. בת ה- 102 נפטרה מדלקת ראות. מן הסתם גם אלה לא נועדו לעבודה. גם זקנים, חולים ותינוקות צריך להזין, ובהיותם בארץ זרה יהיו הם זקוקים למזון. אין לנו ספק אפוא מהו הגורל הצפוי להם: כיליון!

הציבוריות ההונגרית לא הייתה מתבוננת בשוויון נפש ובחיבוק ידיים נוכח הזוועות המתרחשות לו ידעה עליהם. אך הניסיון מראה שחלק מדעת הקהל בהונגריה לא יודע דבר על האימה הזאת. וזאת משום שגם העיתונות עוברת על כך בשתיקה.

האמנם אפשר יהיה להצדיק בפני ההיסטוריה את העובדה ש- 80% מאזרחי הונגריה, קרוב למליון בני אדם, נידונו לגירוש והופקרו להשמדה, בלי שנשמע דברים ובלי שניתן פסק דין של שופט.

אין אנו פנויים לכך כיום, ובעיקר אין בידינו האפשרות להתגונן בפני האשמות חד-צדדיות. ברם, אנו ניצבים מעל אלה בראש מורם. אם אמנם שגינו - אלה הן לא שגיאות שלנו בלבד, אלא הן פועל יוצא משיטה מיחסי ייצור, אשר היו נהוגים מזה מאה שנים בעולם וכן בהונגריה. כל כוח יוצר היה שותף - נוצרי ויהודי כאחד.

מי שבקי בהיסטוריה יודע אל נכון, כי האומה היא נצחית, ואילו המגמה המדינית נתונה לשינויים. היום רואים אנו את הקיים כאמת מדינית, מחר הוא דבר אחר. אולם, מעבר למגמות המדיניות קיימת אמת אנושית נצחית, ומי שחוטא לה לא יוכל בבוא היום לעמוד במבחן בפני שר ההיסטוריה, כס הדין של בורא עולם הכל יכול.

ייתכן והעם ההונגרי רואה בעין יפה את הרחקת היהודים מקרבו, אך כיצד יתקבל הדבר בעיני בני האומה המאדיארית, הידועה באבירותה, שישישים חסרי אונים, תינוקות, נכים שנתעוורו בשדות הקרב וכאלה שאיבדו גפיהם, חסרי נשק וללא מגן - יירצחו באכזריות? תימצא האפשרות תוך מגע עם מדינות ניטראליות, ויינתן להגר לאותם כמה מאות אלפי יהודי הונגריה שעודם בחיים.

בשם ילדינו, זקנינו, נשינו חסרי ישע, בשם כולנו - העומדים בפני השמדה הסופית - מרימים אנו קול תחינה לציבוריות ההונגרית הנוצרית.

אנו מאמינים בחוש הצדק של האומה ההונגרית, המבקשת ותובעת צדק מאומות העולם, כי היא לא תתיר ולא תיתן יד להשמדתם הנוראה של חפים מפשע.

אך אם דברי תחינה שלנו על חיינו החשופים יהיו אך לשווא, בקשתנו שטוחה בפני האומה ההונגרית כי תיפסקנה הזוועות והייסורים שקודמים לגירוש ומתלווים אליו. יושם קץ לייסורנו כאן במקום, ואז לפחות נזכה להיטמן באדמת המולדת.