שיר השירים - ארבע השבועות

שיר השירים מביא בצורת משל ורמז את הקשר בין עם ישראל (האשה) לבין הקב"ה ( הדוד).
הקב"ה משביע את "בנות ירושלים" (= עם ישראל) ארבע שבועות. למה מתכוון הקב"ה באותו ארבע שבועות?

נעיין בשבועות, ובהסבר חכמים לשבועות אלו.

1. שיר השירים פרק ב פסוק ז

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ:

2. שיר השירים פרק ג פסוק ה

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ:

3. שיר השירים פרק ה פסוק ח

השבעתי אתכם בנות ירושלם, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני:

4. שיר השירים פרק ח פסוק ד

השבעתי אתכם בנות ירושלם, מה תעירו ומה תעררו את האהבה עד שתחפץ:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב קיא עמוד א

ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: ירמיהו כ"ז בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'.
ורב זירא?
ההוא בכלי שרת כתיב.
ורב יהודה?
כתיב קרא אחרינא: שיר השירים ב' השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו'.
ורב זירא?
ההוא שלא יעלו ישראל בחומה.
ורב יהודה?
השבעתי אחרינא כתיב.
ורב זירא?
ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: שלוש שבועות הללו למה?
אחת, שלא יעלו ישראל בחומה;
ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם;
ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.
ורב יהודה? שיר השירים ב' אם תעירו ואם תעוררו כתיב.
ורב זירא?
מיבעי ליה לכדרבי לוי, דאמר: שש שבועות הללו למה? תלתא - הני דאמרן, אינך - שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים. שיר השירים ב' בצבאות או באילות השדה - אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.

למה רבי זירא ניסה להתחמק מרב יהודה?
האם לדעת רב יהודה מותר לעלות לארץ ישראל? באילו תנאים יהיה מותר?
מהי דעת רב זירא בשאלה "אם מותר לעלות לארץ ישראל כיום"?
כיצד לומד רב זירא שאכן הוא צודק, ולא רבי יהודה?
כיצד לומד רבי יהודה כי הוא צודק, ולא רבי זירא?
כמה שבועות השביע הקב"ה את בני ישראל לפי הגמרא? מהן השבועות?
אחת השבועות היא "שלא יעלו בחומה". הסבר שבועה זו.
האם הקמת ארץ ישראל ולהיות חייל בצה"ל זו מצווה, או עבירה לפי שבועה זו? נמק!
מה יהיה העונש של עם ישראל אם לא ישמור את השבועה שהשביע הקב"ה את עם ישראל?
בכ"ט בנובמבר 1947 הכריזו באו"ם על זכותו של עם ישראל למדינה בארץ ישראל, ונתנו לו חלק ממדינת ישראל. הערבים ניסו לגרש את היהודים מהארץ, וב"ה ללא הצלחה. האם תוכל למצוא קשר בין הכרזת האו"ם על מדינת ישראל, והבעיה שיש בהקמת המדינה והשרות בצה"ל לפי גמרא זו?

השגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת העשין

מצווה רביעית.
שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה.

והוא אומרו להם (במדבר לג ורמב"ן שם): "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ". ונכפל זה העניין במצווה זו במקומות אחרים, כאומרו יתברך (דברים א): "באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". ופרט אותה להם במצווה זו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'". שלא יניחו ממנה מקום.
+++
והראיה שזו מצווה, אומרו ית' בענין המרגלים "עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך אל תירא ואל תחת". ואמר עוד (עקב ט) "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב "ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו", הוראה שהייתה מצווה, לא יעוד והבטחה.

וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצווה. וכך אמרו בגמרא סוטה (מד ב) אמר רב יהודה: מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות.
ולשון ספרי: וירשתה וישבת בה - בזכות שתירש תשב.

ואל תשתבש ותאמר כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממים שנצטוו לאבדם שנאמר "החרם תחרימם".
אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דב"ר שופטי') הגרגשי פנה והלך לו, ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטווינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו.

וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים, אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות - אינם רשאין. שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה. וממאמרם "מלחמת יהושע לכבש" תבין כי המצווה הזו היא בכבוש.

וכן אמרו בספרי "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר" וכו' אמר להם כל המקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו, הרי הוא שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר "וירישתם גוים גדולים ועצומים", ואחר כך כל המקום אשר וכו'.

ואמרו: ואם תאמר מפני מה כיבש דויד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאין לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן.
הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות.

ואומר אני, כי המצווה שהחכמים מפליגין בה, והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה - הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה.
אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.

ולשון ספרי: מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעות יהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.

האם לפי הרמב"ן יש מצווה או איסור בכיבוש הארץ כיום?
כיצד לומד הרמב"ן כי יש מצווה או עבירה לכבוש את הארץ כיום?
מהי "מלחמת רשות", ומהי "מלחמת מצווה" לפי הרמב"ן?
האם הפסוק בפרשת עקב "עלו ורשו את הארץ" זוהי מצווה או המלצה בלבד, אך בני ישראל יכולים לוותר על הכיבוש לפי הרמב"ן?
האם מותר לפי הרמב"ן לצאת בכוונה למלחמה כדי לכבוש חלק מארץ ישראל המובטחת לאבות (אברהם יצחק ויעקב)? (לדוגמא: האם מותר לפי הרמב"ן לצאת ולכבוש את לבנון שהיא חלק מארץ ישראל שהובטחה לאבות?)
האם מותר לפי הרמב"ן לצאת לכבוש מקומות שהם לא חלק מארץ ישראל המובטחת לאבות? פרט!
לפי דעתך, האם הרמב"ן יגיד שמותר "לתת שטחים" כדי למנוע מלחמה והרוגים יהודים בארץ ישראל? נמק!
האם תוכל להבין את היחס ה"אנטי ציוני" של חלק מ"החרדים" ("השחורים") במדינת ישראל כיום?
האם לפי הפוסקים לפי רבי יהודה בגמרא בכתובות, אסור לגור בארץ ישראל כיום, או מותר לגור בארץ ישראל, אך בתנאי שכאן לא יהיה שלטון יהודי, אלא של גויים ("פלסטין", "ירדן" וכדומה) נמק!
כיצד מכנה הרמב"ן יהודי "היורד" מארץ ישראל? מהיכן למד זאת?
בסוף הקטע שהבאנו מהרמב"ן הוא מצוטט קטע מהספרי על חכמים שיצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ, וכאשר הם יצאו "זלגו עיניהם דמעות" (= בכו). למה הם בכו? מה הם יכלו לעשות כדי שלא יצטרכו לבכות? למה לדעתך הם לא עשו זאת?


האם אנו חייבים לקיים את המצוות בכל מקרה? האם גם כאשר אנו עלולים למות אם נקיים מצווה, עלינו לקיים אותה? לדוגמא: האם אני חייב לשמור שבת, ולא לקחת פצוע קשה לבית חולים, כי אסור לנסוע באוטו בשבת?
האם מותר לחמם מים בשבת, כי כואב לי הראש, ואני רוצה לשתות תה?
ובאותה מידה, האם מותר לי לסכן את חיי, ולשרת בצבא כדי לשמור על המדינה?

נעיין בגמרא הבאה:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
ועבודה זרה לא? והא תניא, אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג - תלמוד לומר ויקרא כ"ב /י"ח/ וחי בהם - ולא שימות בהם.
יכול אפילו בפרהסיא? - תלמוד לומר ויקרא כ"ב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי.
אינהו דאמור כרבי אליעזר. דתניא, רבי אליעזר אומר: דברים ו' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, - אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר בכל מאדך. גילוי עריות ושפיכות דמים - כדרבי. דתניא, רבי אומר דברים כ"ב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה - ניתן להצילו בנפשו, אף רוצח - ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח - יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה - תהרג ואל תעבור,
רוצח גופיה מנא לן? - סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד - אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא - אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור. - מאי מצווה קלה? - אמר רבא בר יצחק אמר רב:
ויקרא י"ח אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הא כל היושב ולא עבר עבירה - נותנין לו שכר כעושה מצווה.
ר"ש בר רבי אומר, הרי הוא אומר: דברים י"ב רק חזק לבלתי אכול (את) הדם כי הדם הוא הנפש וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו - הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן - הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: ישעיהו מ"ב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

רש"י מסכת סנהדרין דף עד עמוד א

יעבור ואל יהרג - וחי בהם - ולא שימות בהם.
חוץ מעבודה זרה וכו' - לקמן יליף לה.
בפרהסיא - לקמן מפרש כמה פרהסיא.
לא תחללו - בפרהסיא איכא חלול השם וצריך לקדש את השם וזהו ונקדשתי שמוסר נפשו על אהבת יוצרו.
ואהבת את ה' אלהיך - משמע שלא תמירנו (תחליף אותו) בעבודה זרה.
לכך נאמר וכו' - כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך.
מה רוצח יהרג ואל יעבור - ואם אמר לו: הוי רוצח והרוג את הנפש ואם לאו הריני הורגך - יהרג ואל יעבור.
סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי, אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור - מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו - הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות.
מרי דוראי - אדון עירי, ונכרי הוה.
מאי חזית דדמא דידך סומק טפי - מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך, הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם, שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקדוש ברוך הוא, וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה. ואפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור - שלא ירגילו הגויים להמריך את הלבבות לכך.

האם לפי גמרא זו, מותר לעבור עבירות, כגון לנסוע בשבת עם חולה לבית חולים?
באילו מצוות הדין שונה?
כאשר מחייבים יהודי לעבוד עבודה זרה (="אנוסים"). האם עליו לעבוד עבודה זרה כדי שלא יהרגו אותו? פרט מקרים שונים, ודעות שונות.
מה לומדים מהמילים בקריאת שמע "ואהבת את ה' לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"? למה נאמר "בכל נפשך" וגם "בכל מאודך"?
למה יש הבדל אם יהודי צריך לעבוד עבודה זרה ברבים, או במקום שאחרים לא רואים אותו?
עיין ברש"י ד"ה "מאי חזית". למה לפי רש"י גם לעבור על מצווה קלה יש את הדין של יהרג ועל יעבור?
האם לדעתך מותר להגן על ארץ ישראל, גם אם ברור כי יש סכנה שחיילים ימותו? או יש פה דין פיקוח נפש, ולכן אסור לסכן חיילים בקרב?

כאשר התורה מדברת על היציאה לקרב, מופיעה תיאור בו הכהן שואל את החיילים האם יש להם סיבה כל שהיא לא לצאת לקרב. הפסוקים הבאים מתארים את השאלות אותם שואל הכהן לפני צאת החיילים לקרב.

נעיין בפסוקים הבאים:

דברים פרק כ

א) כי תצא למלחמה על איביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים:
ב) והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם:
ג) ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם:
ד) כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם:
ה) ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו:
ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו:
ז) ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה:
ח) ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו:
והיה ככלת השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם:

האם לפי פסוקים אלו התורה לוקחת בחשבון כי עלולים לההרג אנשים במלחמה? נמק!
האם לפי פסוקים אלו מצוות פיקוח נפש דוחה את מצוות כיבוש ארץ ישראל? (האם מותר לא להלחם על ארץ ישראל כדי שלא לסכן חיילים?)
האם ניתן לחלק בין מלחמות שונות (לדוגמא: האם יכול להיות הבדל אם נלחמים על מקומות שהקב"ה הבטיח לנו, לעומת מקומות שלא שייכים לנו מהתורה?)
עיין ברש"י (רבי שלמה יצחקי -מפרש התנ"ך והתלמוד. מתקופת הראשונים, מחכמי צרפת) דיבור המתחיל "הירא ורך הלבב".

רש"י דברים פרק כ

הירא ורך הלבב - רבי עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו, ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה:
האם כל אחד חייב לצאת לקרב? האם רק למי שיש סיבה מיוחדת לא חייב לצאת לקרב
לפי רש"י - האם התורה רוצה להעליב את מי שמפחד לצאת לקרב? כיצד למד זאת רש"י?

נעיין ברמב"ם הבא. וננסה ללמוד כיצד הוא חושב שהתורה פוסקת לגבי השאלה - האם מותר לסכן חיים כדי להגן על ארץ ישראל?

רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו

מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך.

מה פירוש המילים "מי האיש הירא ורך הלבב" - לפי הרמב"ם?
האם יש חשש כי יהרגו חיילים במלחמה, גם אם זו מלחמת מצווה?
על מי אסור לחשוב בזמן המלחמה, ולמה?
מה מציאה הרמב"ם למי שלא רוצה למות בקרב?

עד כה עסקנו במלחמה באופן כללי.
אך ישנם שני סוגי מלחמה בישראל:
מלחמת רשות.
מלחמת חובה.

מה ההבדל בין שניהם?

רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצווה, ואי זו היא מלחמת מצווה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

כיצד מגדיר הרמב"ם את מלחמת הרשות, וכיצד את מלחמת המצווה?
כאשר הרמב"ם אומר "מלחמת שבעת העמים" - למה הוא מתכוון? מי היו אותם שבעת העמים?
האם לדעתך המצווה של המלחמה ב"שבעת העמים" היא רק נגד אותם עמים (שכבר לא קיימים כיום, ואז יתכן לאמר כי אין את מצוות כיבוש הארץ מידי שבעת העמים), או הכוונה למקומות בהם גרו שבעת העמים (ואם זו הכוונה, הרי יש מצווה גם כיום לכבוש את כל המקומות שבהם גרו אנשי שבעת העמים)?
כיצד לדעתך נוכל להגדיר את המלחמות כיום? האם יש הבדל בין מלחמת ששת הימים שבה נלחמנו כי הערבים איימו עלינו להשמיד (להרוג) את כל היהודים הגרים בארץ ישראל, לבין מלחמת "שלום הגליל" - שבה צה"ל נלחם בלבנון כדי לפגוע במחבלים, אך לא כדי להגדיל את שטחי ארץ ישראל?
האם יש הבדל בין כיבוש מצרים (שאיננה חלק מארץ ישראל המובטחת) לכיבוש דרום לבנון (מקום שכן הובטח לאבות כחלק מארץ ישראל)?

כבר דיברנו על כך כי בכל מלחמה ישנו סיכון ברור כי יהרגו חיילים.
האם מותר לסכן חיילים גם במלחמת הרשות, או רק במלחמת החובה?
נעיין בדברי הרב גורן בספרו "תורת המדינה" (עמוד 31), ובו הוא מביא את הפסק של "החזון איש" (חי בתחילת המאה הקודמת).

"גם מלחמת הרשות דוחה פיקוח נפש, מפני שמצוות לחימה היא של הציבור, וחשובה מפיקוח נפש של היחיד. וכן כתב ופסק הגאון בעל החזון איש בספרו כי גם מלחמת רשות לאחר שפתחו במלחמה מצווה לנצח בה, ככתוב "וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה" שפירושו כמו שדרש שמאי הזקן "עד רדתה" - אפילו בשבת. גם פרשה זו מדברת במלחמת הרשות, כמו שדרשו שם בספרי: "וכי תצור על עיר" - במלחמת רשות הכתוב מדבר".... הרי שמלחמת רשות דוחה פיקוח נפש.
הרי שפיקוח נפש אינו דוחה אפילו מלחמת רשות מכיוון שהמלכות רשאית להוציא את העם למלחמת רשות, ואינה נענשת על נפילת שישית מהאכלוסיה במלחמה, ובמלחמת מצווה אין מגבלה באחוז האבדות שיפלו בה. המגבלה היחידה במלחמת מצווה, היא שיהיה סיכוי גבוה לנצח לפי הערכת המצב הצבאי ביחס הכוחות בין הצדדים. כי מבלי סיכוי כזה, ברור שאין להקריב אפילו קורבן אחד במלחמה אבודה, אפילו במלחמת מצווה, ואין צריך לומר במלחמת הרשות. אבל אם הארכת המצב הצבאי קובעת שהסיכוי לנצח הוא גבוהה ונראה לעין, אזי האחוז של האבדות שעלולות ליפול במלחמת מצווה אין בכוחו למנוע את היציאה למלחמה".

האם מותר לסכן את חיי חצי היהודים בארץ ישראל, כדי להלחם מלחמת מצווה? פרט/י.
האם מותר לסכן את חיי חצי היהודים בארץ ישראל, כדי להלחם מלחמת רשות? עד איזה אחוז של היהודים בארץ ישראל מותר לסכן למלחמת רשות?
מאיזו סיבה אין מצווה (או אולי אסור) לצאת למלחמת מצווה?
מה יותר חשוב: מלחמה של ציבור שלם, או חיי חייל בודד?
האם יש מצווה לנצח במלחמת רשות? מהיכן לומדים זאת?
האם מותר להלחם בשבת? האם יש הבדל בין מלחמת רשות לבין מלחמת מצווה?
האם לדעתך - מלחמה נגד המחבלים - מותרת על פי ההלכה? נמק/י למה?
האם מותר למלכות להוציא את העם למלחמת רשות, בלי לבקש אישור מהעם?
מי מוסמך (צריך) לקבוע מה הסיכוי לנצח בקרב, איש תורה או איש צבא?
מי רשאי להחליט האם לצאת לקרב, איש תורה, או מפקדי הצבא? נסה להבין מהי דרך קבלת החלטות של רב הפוסק בשאלות כאלו.


התורה וחכמים עסקו בשאלה האם מותר לתת לגויים לגור בארץ ישראל? האם מותר למכור להם קרקעות? האם מותר להעביר לרשותם שטחים מארץ ישראל? האם מותר לתת להם שטחים שנמצאים בידי ישראל, אך אינם חלק מארץ ישראל המובטחת?
שאלות אלו קשורות לאיסור "לא תחנם".
נעסוק באיסור זה.

המקור בתורה:

דברים פרק ז

א) כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך:
ב) ונתנם ה' אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם:
ג) ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך:
ד) כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר:
ה) כי אם כה תעשו להם מזבחתיהם תתצו ומצבתם תשברו ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש:
ו) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה: ס

רש"י דברים פרק ז פסוק ב

ב) לא תחנם - לא תתן להם חן. אסור לו לאדם לומר כמה נאה גוי זה. דבר אחר אל תתן להם חנייה בארץ:

עיין ברש"י, מה פירוש האיסור "לא תחנם"? (שני פירושים).
על פי הפסוקים, האם ניתן להבין למה הקב"ה נתן לנו איסור זה של "לא תחנם"?

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד ב

מתני'. ואין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים, קטלאות ונזמים וטבעות; רבי אליעזר אומר: בשכר מותר. אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ; ר' יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ.

גמ'. מנהני מילי? אמר רבי יוסי בר חנינא,
דאמר קרא: דברים ז לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע.
האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן!
א"כ, לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם? שמע מינה תרתי.
ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן להם מתנת של חנם!
אם כן, לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע מינה כולהו.
תניא נמי הכי: לא תחנם - לא תתן להם חנייה בקרקע;

לפי המשנה - מה מותר למכור לגויים, ומה אסור?
האם תוכל לנסות להסביר את ההבדל בין הדברים שמותר למכור לגויים, לאלו שאסור?
מה פירוש המילים "לא תחנם - לא תתן להם חנייה בקרקע"?
כמה דברים לומדים לפי הגמרא מהמילים "לא תחנם"?
כיצד הגמרא יכולה ללמוד ממילה אחת כמה הלכות שונות? (נסה להבין את הגמרא שאומרת "אם כן לימא קרא...").

רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י

הלכה ג

אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה פחות משלשה, ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות, ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בה שתים, מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע, ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו.

הלכה ד

אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר, ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ, ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא.

עיין בהלכה ד' ברמב"ם. למה לפי דעתו יש את האיסור למכור בתים בארץ ישראל לגויים?
האם מותר לפי הרמב"ם למכור מקומות לגויים במקומות שהם חלק מארץ ישראל באותו זמן, אך הם לא חלק מארץ ישראל המובטחת? מה הנימוק של הרמב"ם לפסק ההלכה שלו?
האם תוכל להסביר כיצד מתייחס הרמב"ם למקומות שאותם כבשנו מהערבים, אך אינם חלק מארץ ישראל המובטחת (כמו נתינת סיני למצרים - בהסכם שלום ב 1977)?
כיצד מותר למכור פרות או תבואה לגויים, וכיצד אסור?
האם מותר להשכיר דירות למגורים לגויים בארץ ישראל?
האם מותר להשכיר מחסנים לגויים בארץ ישראל? פרט!