ההנקה מוזכרת כבר במקרא פעמים אחדות, כגון:

"מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה" (בראשית כא, ז),

ואצל חנה:

"ותשב האשה, ותינק את בנה עד גמלה אותו" (שמואל א', א, כג),

וכן במשפט שלמה:

"ואקם בבקר להניק את בני, והנה מת..." (מלכים א', ג, כא).

מוצאים אנו גם מעמד מיוחד של "מינקת" בתקופת המקרא, שלא הייתה האם הטבעית של התינוק. דוגמא בולטת היא זו של דבורה, מינקת רבקה:

"ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר... תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות" (בראשית לה, ח).

גם בשביל משה ביקשה בת פרעה למצוא לה

"אשה מינקת מן העבריות" (שמות ב, ז).

כשעתליה המלכה המיתה "את כל זרע הממלכה", באה יהושבע,

"ותגנוב... אותו ואת מנקתו בחדר המטות" (מלכים ב', יא, ב).

שיא האכזריות היא לסרב להניק את הבן:

"גם תנין חלצו עדר, הניקו גוריהם",

ואיך יתכן ש"דבק לשון יונק אל חכו בצמא"? (איכה, ד, ג-ד).

נסתפק בדוגמאות אלו ולא נעמוד על השימוש הציורי במושג הנקה בהשאלה: לספוג מדע ולקבל השפעה.

התייחסות חיובית זו להנקה נמשכה לאורך הדורות בתרבות היהודית לעומת מצב פחות מכובד בכמה תרבויות מקבילות.

כוונתנו במאמר זה איננה להביא סקירה מושלמת של כל פסקי הדין הקשורים להנקה, אלא להתבונן על התפתחות הנושא מתקופת התלמוד לתקופת שולחן הערוך (מאה 16). עם כל זאת נצטט מבחר הלכות מעשיות ושימושיות, הנוגעות להנקה.

ההנקה (כללים)

נאמר בגמרא כלל ביולוגי: "כל מוליד מניק" (כתובות ז:), כלומר כל נקבה המולידה ולד (ואינה מטילה בצים) יש לה דדים, ובטבעה להניק.

חשיבות הנקה

במסכת בכורות נאמר:

"אמרה חנה בליבה: רבש"ע, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה... דדים להניק בהם: דדין הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן?! תן לי בן ואניק בהן". (בכורות לא:)

ביחס לשרה מצנו את ההתייחסות הבאה של התלמוד והמדרש:

"אברהם אבינו הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם, וכל אחת [275] ואחת הביאה את בנה עמה, ומניקתה לא הביאה. ונעשה נס בשרה ונפתחו דדיה כשני מעיינות והניקה את כולן" (בבא מציעא פז).

ובלשון המדרש:

"אמנו שרה הייתה צנועה יותר מדאי. אמר לה אברהם אבינו, אין זו שעת הצניעות, אלא גלי את דדיך... גלתה דדיה והיו נובעות חלב כשני מעיינות, והיו מטרוניות באות ומניקות את בניהן ממנה" (בראשית רבה נג, יג).

בל נשכח שכל זאת קרה "ביום הגמל את יצחק"! לאור הסיפורים האלה בולטת העובדה שחז"ל היו בדעה שלפחות בתקופתם נשי "גדולי הדור" לא הניקו את ילדיהן אלא נתנו אותם למניקות. לא כן עשו נשים מיוחסות בעם ישראל.

חלב-אם: מקורו וטיבו

חז"ל התווכחו על סיבת עצירת דם הווסת במשך תקופת ההנקה.

ר' מאיר סבר: "דם נעכר ונעשה חלב". ר' יוסי הר' יהודה ור' שמעון סברו: "אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עד כ"ד חודש" (נדה ט).

דעתו של ר' מאיר הייתה מקובלת ע"י אריסטו וגלינוס אחריו למשך כל תקופת ימי הביניים. חשבו אפילו שקיים קשר עורקי ישיר בין הרחם והשדים.

עוד קטע המתייחס לנושא הגדרת החלב נמצא במשנה.

"חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון".

ר' עקיבא רוצה למצוא קל וחומר בין חלב האשה לבין חלב בהמה:

"מה אם חלב האשה, שאינו מיוחד אלא לקטנים, מטמא לרצון ושלא לרצון, חלב בהמה שהוא מיוחד לקטנים ולגדולים, אינו דין שיטמא לרצון ושלא לרצון? " וחכמים עונים: "לא, אם טמא חלב האשה שלא לרצון, שדם מגפתה טמא, יטמא חלב בהמה שלא לרצון, שדם מגפתה טהור" (מכשירים, פרק י משנה ח).

שוב משווים את החלב לדם

(עודם מגפתה טמא, היינו דזהו הטעם דחלב הוי דם, דדם נעכר ונעשה חלב" - תוספות רע"ק).

הרמב"ם מביא דוגמא:

"לפיכך נדה או זבה שנטף הלב מדדיה (כלומר שלא לרצון) לאוויר התנור, נטמא התנור וכל מה שבתוכו" (משנה תורה, הלכ' טומאת אוכלים,פ"י, ה).

ביצוע ההנקה

שאלה ראשונה: מתי מניקים את התינוק? מותר לתינוק לינוק בכל שעה שירצה!

"מה דד זה עיקר לתינוק והכל טפל לו, כך היה המן עיקר לישראל והכל טפל להם. דבר אחר: מה הדד אפילו תינוק יונק הימנו כל היום אין מזיקו, כך נעשה המן, שאפילו ישראל אוכלו כל היום כולו אין מזיקו" (תוספתא סוטה, 6, א).

זמן אחר להנקה הוא:

"שלישית: תינוק יונק משדי אמו" (ברכות ג),

היינו הלילה היה מחולק לשלוש משמרות (לדעת אחרים - ארבע). בבוקר מוקדם כשהאנשים מתעוררים מניקים את התינוקות. באותה משמרת

"האשה מספרת עם בעלה". אומר רש"י: "כבר הגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים [276] משינתם והשוכבים יחד מספרים זה עם זה",

כלומר משוחחים זה עם זה. כאן אפשר ללמוד שהשעות המוקדמות, כשהאנשים מתעוררים, מהוות מפגש משפחתי חשוב, לדעת חז"ל.

מהי תנוחת התינוק כשמניקים אותו? פני התינוק מופנים אל שד האם:

"דוד המלך ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנא' "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" (תהילים קג, ב).
מאי כל גמוליו?
אמר ר' אבהו, שעשה לה דדים במקום בינה.. כדי שלא יסתכל במקום ערווה רב מתנא אומר: כדי שלא יינק ממקום הטינופת" (ברכות י.).

אמרה דומה מובאת במדרש:

"בנוהג שבעולם, בהמה דדיה במקום רחמה, והולד יונק במקום בושתה. ואשה זו דדיה במקום נאה והילד יונק במקום כבודה" (ויקרא רבה יד).

איך לעורר את תאבון התינוק? במסכת כריתות (יג, א) מדברת הגמרא על טיפת חלב המלכלכת את פי הדד, שנשארת על השד בסוף ההנקה. סיפור נוסף על הטיפה המלכלכת את פי הדד מובא במקום אחר:

"אמר ר' יוחנן בטיפה המלוכלכת על פי הדד", ורש"י מסביר: "טיפה ראשונה מלכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב, וההוא הווי משקה כסתם חלב, דלא לאוכל בעי ליה" (שבת קמד:).

אם משווים את שני הקטעים הנ"ל, רואים שבמקרה הראשון מדובר על טיפת חלב הנשארת על הדד בסוף היניקה, כאשר במקרה השני עפ"י רש"י, מדובר על טיפת חלב שהאם מוצאיה בדעת ומורחת על הדד בהתחלת היניקה כדי לעורר את תאבון התינוק. בשולחן ערוך (אבן העזר, מ" שכח, לה) מובא שהפעולה האחרונה הדומה לסחיטה מותרת בשבת אם התינוק מסרב לינוק.

לעיתים התינוק פולט. על הפסוק:

"כי מיץ חלב יוציא חמאה" (משלי ל, לג)

אומרת הגמרא:

"במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה" (ברכות סג:)

כלומר המוציא את החלב שמצץ משדי אמו, אינו מוציא חלב אלא חמאה, ז. א. שהחלב נקפא.

צניעות בהנקה

קראנו במדרש שאברהם אמר לשרה: "אין זו שעת הצניעות!" אבל אז הכוונה הייתה לפרסם את הנס. מאידך אומרים:

"הניקה בשוק... ר' מאיר אומר: תצא (בגט)", כלומר אם האשה מניקה בחוץ, בעלה יכול לגרשה (גטין פט).

גמילה מוקדמת מסוכנת

עוד נראה שבדרך כלל הניקו את התינוקות עד גיל שנתיים. גמילה מוקדמת הייתה נחשבת כמסוכנת לתינוק, והתירו חז"ל השימוש באמצעי מניעה להריון כדי למנוע סכנה כזאת. כתוב: "שלוש נשים משתמשות במוך - קטנה, מעוברת ומניקה... מניקה שמא תגמול בנה וימות" (יבמות, יב:) [277]

תפילות למניקות

הכוהנים בבית המקדש היו מתפללים שנשים מניקות תוכלנה להמשיך להניק. כתוב:

"אנשי משמר היו מתפללין... (ביום) החמישי על עוברות ומיניקות, עוברות שלא יפילו, מיניקות שיניקו את בניהם" (תענית כז:).

מעמד האשה המינקת במשפחה

במשנה נאמר (כתובות נט:):

"ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה וכו'... ומניקה את בנה. הכניסה לו... שתים (שפחות), אין מבשלת ואין מניקה את בנה..."

פירוט הגמרא על אותה משנה עוסק כמעט כולו בענייני הנקה, ונרשום כאן את ראשי הפרקים.

"נדרה (האשה) שלא להניק את בנה... בית הלל אומרים: כופה ומניקתו",

כלומר, הבעל מבטל את הנדר והיא צריכה להניק את בנה.

"נתגרשה - אינו כופה, ואם היה (התינוק) מכירה, נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה".

כלומר, אם הבן כבר "מכיר" את אמו, קיימת סכנה שהוא יסרב לינוק ממינקת אחרת, והרי התינוק "מסוכן אצל החלב".

כאן מתחיל דיון מעניין לנסות ולקבוע מאיזה גיל התינוק מכיר את אמו.
אומרת הגמרא:

"עד כמה (התינוק איננו מבחין בין אמו לבין מינקת אחרת)? אמר רבא... אמר רב: ג' חדשים, ושמואל אמר: שלושים יום, ור' יצחק, אמר ר' יוחנן: חמישים יום".

לבסוף קובעים שאין שיעור לדבר. שמואל (אסיא) ערך ניסוי, הוא ציווה שאם הילד תעמוד באמצע שורת נשים, ושיעבירו את התינוק בין הנשים. כאשר התינוק פנה אל אמו, אמר לה: שאי בנך.

עוד דיון מעניין: מה אם התינוק עיוור, איך הוא יכיר את אמו?

"סומא מנא ידע? אמר רב אשי: בריחא ובטעמא",

כלומר הוא יכיר את (חלב) האם בריח ובטעם.

הגמרא אומרת בקיצור נמרץ:
נתגרשה, אינו כופה. מעניין להביא כאן את לשון השולחן ערוך (אבה"ע, הלכות כתובות, פ"ב, ה)

"האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו. ואם לא רצתה, נותנת לו את בנו והוא מטפל בו"

(כמובן רק אם התינוק עוד לא "מכיר" אותה). כלומר, האם לוקחת את בנה רק אם היא רוצה להניק אותו. רצוי שהטיפול בתינוק יהיה ברצון, למרות שהוא מזכיר לה כל הזמן את בעלה. רק אם התינוק כבר מכיר אותה ועלול לסרב לינוק ממינקת אחרת, כופין אותה לטפל בו, מפני הסכנה. בכל זאת צריך גם לקרא את ההגהה המצורפת לאמור לעיל:

"ויש אומרים הא דגרושה אינה מחויבת להניק אם אינו מכירה, היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר. אבל אם אין לו - כופה אותה ומניקתו".

כלומר, אם היא איננה רוצה להניק את בנה אבל אין להשיג מינקת אחרת, כופין אותה, כאשר "התינוק מסוכן אצל החלב", כידוע. [278]

עוד מקרה אחר:

"אם (האם) השכירה כבר עצמה לאחרים ואותו ולד מכיר", אין דוחין אותו ולד מפני בנה, אלא בית-דין משכירין לבנה מניקה אחרת" (הרא"ש כלל י"ד).

כמה זמן היו הנשים מניקות את ילדיהן בתקופת התלמוד?

אומרת הגמרא (שם):

"תנו רבנן: יונק תינוק והולך עד כ"ד חודש, מכאן ואלך כיונק שקץ -דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: אפילו ארבע וחמש שנים".

נזכיר שר' אליעזר (בן הורקנוס) ור' יהושע חיו בסוף המאה ה-1 ובתחילת המאה ה-2. הגמרא ממשיכה:

"פירש לאחר כ"ד חודש והזר, כיונק שקץ".

כלומר, אם התינוק הפסיק לינוק אחרי גיל שנתיים ושוב הניקה אותו האם, כאילו שותה משקה מכוער. ממשיכה הגמרא (דף ס. למטה) ושואלת: אחרי כמה ימים של הפסקה אסור לחזור להנקה?

"אמר שמואל: שלושה ימים".

אמנם אם ההפסקה הייתה מחמת מחלה, מותר לחזור ליניקה.

בשולחן ערוך (אבה"ע שם) מודגש עניין פסיכולוגי חשוב: היניקה עד כ"ד חודש יוצרת קשרים חזקים בין האם והילד, וכך אומר המחבר:

"שלמו חודשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שהיה בן 6 שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו..."

השפעת הריון חדש על היניקה

חז"ל ידעו שאשה המניקה את בנה יכולה בכל זאת להתעבר. ראינו כבר שמותר לאשה נשואה להשתמש במוך למניעת הריון "שמא תגמול בנה וימות".

נראה עתה מה קורה כשהבעל נפטר ואשתו מניקה את בנו.

"תנו רבנן: מינקת שמת בעלה בתוך כ"ד חודש, הרי זו לא תתארס ולא תינשא עד כ"ד חודש, דברי ר' מאיר. ור' יהודה מתיר בי"ח חודש".

רבן שמעון בן גמליאל אומר שהיא יכולה כבר להתחתן אחרי כ"א חודש (למי שאמר כ"ד ח') או לאחר ט"ו חודש (למי שאמר י"ח ח')

"לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר ג' חדשים" (כתובות ס: ).

כלומר, חז"ל חשבו שאם האשה מתעברת מבעלה השני, החלב "נעכר" ואינו ראוי לשתיה רק לאחר הריון של ג' חדשים. ואז יתכן שבעלה השני לא ייתן לה כסף כדי לקנות לילד שאינו משלו "חלב ובצים" כתחליף להנקה (יבמות מב: ).

זכות העשה להחליט אם היא רוצה להניק

אומרת הגמרא:

"היא אומרת להניק, הוא (בעלה) אומר שלא להניק, שומעים לה: צערא דידה הוא. הוא אומר להניק, והיא אומרת שלא להניק, מהו? כל היכא דלאו אורחה שומעין לה" (כתובות סא.). כלומר, אם אין נוהגים להניק במשפחתה, היא אינה צריכה להניק (רש"י).

אמנם נראה שמקרים [279] כאלה היו נדירים מאד. פתגם הנזכר במקום אחר מראה על כך:

"יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, פרה רוצה להניק" (פסחים קיב.).

כתוב:

"אין האיש כופה את אשתו להניק את בן חברו ואין האשה כופה את בעלה שתניק את בן חברתה" (תוספתא נדה ה, ג).

כלומר האשה איננה צריכה להיכנע לרצון בעלה אם הוא רוצה שהיא תניק ילד נוסף, אבל מאידך גיסא, אם היא רוצה לעשות כן, אין הבעל צריך לתת את הסכמתו.

ראינו שבמשנה כתוב שאם האשה הביאה

"שתי שפחות, אין מבשלת ואין מניקה את בנה".

אבל קרו גם מקרים שהאב לא רצה שאשתו תניק כי הדבר איננו נאה למעמדו החברתי. הדין הוא, שבמקרה כזה שומעים לאשה.

מעניין לראות את דעת הרמב"ם על עניין זה (הל' אשות, כא, יא): אם הבעל עשיר,

"וראוי שלא תניק אשתו",

ואחר כך הוא כבר פחות עשיר והוא רוצה שהיא תניק - אם היא איננה רוצה, הוא צריך לשכור מינקת

"מפני שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת" (שם, כא, יד).

הערה זאת חשובה בנוגע למעמד האשה בחברה. יתר פסיקות הרמב"ם עולות פחות או יותר בקנה אחד עם מה שהובא כבר מן התלמוד.

ובלשון השולחן ערוך (אבה"ע, הל' כתובות, פ"ב ד):

"היא אומרת ראוי לשכור או לקנות שפחה (כדי להניק את בנה) והוא אומר איני ראוי, עליה להביא ראיה".

מעמד המינקת

חלב האם עדיף - מוטב לינוק מחלב האם, ככתוב:

"ר' אחאי בן יאשיה אומר: הלוקח תבואה מן השוק למה הוא דומה? לתינוק שמתה אמו ומחזיקין אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע... האוכל משלו דומה לתינוק המתגדל על שדי אמו" (אבות דר נתן, לא, א).

אפשר שיש כאן משחק מלים בין שדי (תבואה) ושדי (אמו).

תפקיד המינקת נמשך כ"ד חדשים

שנינו (תוספתא נדה ב, ג):

"חייבת אשה בטיפול בנה כל כ"ד חודש, אחד בנה ואחד שניתן לה בן להניק, האשה שניתן לה בן להניק לא תעשה עמו מלאכה ולא תניק עמו תינוק אחר".

רק תינוק אחד: פנו למינקת, כמובן, כל פעם שהאם לא יכלה להניק או, כאמור לעיל, אם לא היה מקובל במשפחתה להניק. וכן במקרה של תאומים, כדלקמן: כתוב במשנה: מיניקה את בנה.

"אמר ר' חגי: לא אמר אלא בנה, הא תאומים לא! ולמה אמר בנה? שלא תניק בן חברתה...", כלומר אם ילדה תאומים, איננה חייבת להניק שניהם אלא מניקה אחד ושוכר הבעל מניקה לשני (רש"י)

(ירושלמי, כתובות ה, הל' ו). ועוד:

"תנו רבנן: הרי שנתנו לה בן להניק, הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בו חברתה" (כתובות ס: ).

בנוסף [280] למה שמובא בתל' ירושלמי, מדגישים כאל שגם אסור למינקת להניק את בנה. דיוק זה חשוב, כאשר רוב המניקות בכל התקופות היו מניקות גם את ולדיהן, ודבר זה היה גורם חשוב לתמותת התינוקות. אמנם תמותת הילודים הייתה כה גבוהה שלא היו חסרות נשים שנפטר להן תינוק והיו פנויות לקחת ילד אחר לאימוץ.

הנקה כעין מחלה?

למדנו:

"ואם הייתה מניקה, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. מאי טעמא? לאו משום דבעי למיכל בהדה? ודלמא משום דחולה היא? ... ודלמא הא קא משמע לן, דסתם מניקות חולות נינהו. אתמר. אמר ר' יהושע בן לוי: מוסיפין לה יין, שהיין יפה לחלב" (כתובות סה:).

המינקת צריכה לאכול גם בשבילה עצמה, גם בשביל התינוק. מסיבה זו יכולים להשוות אותה לחולה, לפחות בפגע לתנאי עבודה.

מינקת חסרת אמצעים ומזונות המותרות לה

באותו עמוד כתוב:

"פסקה קמעא, אוכלת הרבה, לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב".

כלומר, אם נותנים למינקת מזונות מועטים, והרי היא צריכה לאכול יותר מהרגיל, אוכלת בכל זאת הרבה

"משלה, כדי שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתנו" (רש"י).

למרות זאת היא צריכה להיזהר לא לאכול מדברים היכולים להזיק להנקה

"מינייהו פסקי חלבא, מינייהו עכרי חלבא" (שם),

כלומר חלק מן הדברים הרעים האלה עוצרים את החלב ואחרים עוכרים את החלב. לא נפרט כאן את הצמחים ואת התבשילים האלה (ראה שם כתובות, ס: למטה).

הרמב"ם מתייחס לעניין זה בצורה קצת שונה. הוא מסכם את הגמרא בכמה מלים כדלקמן:

"האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפין לחלב" (הל' אישות, כא, יא).

אבל הוא מוסיף כמה דברים משלו:

"פסקו לה מזונות הראויות לה, והרי היא מתאווה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות מפני חולי התאווה שיש לה בבטנה, הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יותר מדאי או תאכל מאכלים רעים ימות הולד מפני שצער גופה קודם (שם, שם).

כל הפרשנים מתפלאים על זה שהרי כתוב במפורש בגמרא ש"לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב"!

נראה ש,,חולי התאווה" המפורסם אצל נשים בהריון נחשב ע"פ הרמב"ם כמחלה מסוכנת בשבילה, והרי גם ידוע שחשבו אז שאם האשה אינה מקבלת מה שהיא רוצה, ייגרם נזק לעובר. מעניין לציין שהרמב"ם מעביר וממשיך את המחלה הזאת גם לנשים מניקות.

בשולחן ערוך (אה"ע, הל' כתובות, פ, ח-יד) הנוסח שוב נשמע אחרת:

"פסקו לה מזונות הראויים לה, והרי היא מתאווה לאכול יותר או לאכול מאכלות [281] אחרות, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד, שצער גופה קודם; ויש מי שאומר שיכול לעכב" (שם, פ, יב).

כלומר, לא כולם מסכימים שצער גופה קודם לספק סכנה לתינוק, כאשר יש לה רק צער ולא סכנה. אמנם ישנם טוענים (בית שמואל) שאם יש לה צער, גם זה יכול לגרום סכנה לתינוק...

עוד הערה (פתחי תשובה, ח):

"ביולדת שמת בנה ורוצית להניק בן חברתה משך ימים מועטים בשביל צער החלב, אין הבעל יכול לעכב, דאם מגמל עכשיו צערה מרובה".

מינקת עובדת כוכבים

מינקת לא יהודיה מותרת:

"יונק תינוק מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה ומכולן הוא יונק, ואפילו בשבת" (תוספתא נדה, ב, ג).

לעומת זאת כתוב במקום אחר (משנה עבודה זרה, ב, א):

"בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, אבל נכרית מניקה בנה של בת ישראל, ברשותה".

ובגמרא ישנם חילוקי דעות.

"לא תניק (בת ישראל) בנה של עכו"ם מפני שמגדלת בן לעבודת אלילים, ועכו"ם לא תניק את בנה של בת ישראל מפני שחשודה על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר".

כמה שורות לאחר מכן אותו חכם מפרט ואוסר אפילו כשהמינקת נמצאת בבית יהודי,

"דשייפה ליה סמא לדד מאבראי וקטלא ליה",

כלומר היא יכולה למרוח "סם המוות" על הדד מבחוץ, ואף אחד לא ירגיש בזה. אבל חז"ל היו פחות חשדנים וקבעו שמותר

"בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינו לבינה" (עבודה זרה, כו.).

מעניין לציין שעוד בימי התוספות חשדו מפני עכו"ם אפילו, ככל הנראה, בבתי החולים (?) שלהם:

"ועל תינוק ותינוקת שמשהין בבית העכו"ם יחידים לרפואתן הורה ר"י דאסור מכמה עניינים, שהם חשודים על שפיכות דמים. ואפילו הם גדולים קצת ימשיכום למינות" (שם).

(ר' יצחק בן שמואל - ר"י - בן אחיו של רבנו תם, חי במחצית השניה של המאה ה-12).

ובשולחן ערוך כתוב שמותר לעכו"ם להניק בבית ישראל

"אם אחרים עומדים על גבה או יוצאים ונכנסים, והוא שלא יניחו עמו לבדו בלילה" (יו"ד, הל' עכו"ם, קנד, א).

גם מוזכר שאסור לישראלית להניק לבן עכו"ם,

"אלא אם כן יש לה חלב הרבה, ומצערת אותה, מותרת להניקו" (שם, שם, ב).

דברים העוברים דרך החלב

אמרנו שמותר להעסיק מינקת נכרית. על רקע זה נביא כאן סיפור על הנקת משה רבנו כתוב:

"ותאמר אחותו אל בת פרעה: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות?" מאי שנא מהעבריות, מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק. אמר הקב"ה: פה שעתיד לדבר עם השכינה ינק דבר טמא?... ותאמר לה בת פרעה: לכי וכו' (סוטה יב:)

על הביטוי "דבר טמא" מעיר רש"י:

"זו שאכילתה דברים טמאים טועם בחלבה כל מה שתאכל". [282]

ובמקום אחר, על הפסוק:

"והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא, ח) כתוב: "אמר ר' אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן..."

ורש"י מוסיף:

"כל מיני טעמים שהאם אוכלת" (יומא, עה.).

זכרים מניקים (?)

מקרה מיוחד ויוצא דופן מובא במס' שבת:

"ת"ר: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דידן כשני דדי אשה והניק את בנו" (שבת, נג:).

מקרים דומים מובאים ע"י אריסטו, וגם ע"י מחברים יותר קרובים לנו, כמו א. פון האלר. הונטר, הומבולדט ועוד.

גם במשנה מוצאים עדות קצרה על אפשרות כזאת.

"רבי שמעון בן אלעזר אומר: חלב הזכר טהור" (מכשירים פ"ו, ז).

מוסיף ר' עובדיה מברטנורה:

"(דלא חשיב משקה" (אלא זיעה בעלמא).

לפי הרמב"ם, חלב הזכר אינו מיועד לתינוק.

"חלב האדם שאינו צריך לו אינו משקה, לא מכשיר ולא מטמא. לפיכך חלב הזכר אינו משקה. אבל חלב האשה... סתמו משקה ומטמא או מכשיר, מפני שהוא ראוי לתינוק" (משנה תורה, הל' טומאת אוכלין, פ"י, ד).

סיפור דומה מובא במדרש על מרדכי ואסתר:

"מרדכי זן ופרנס. ר' יודן אומר: פעם אחת חזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר מניקה והוא היה מניקה, כדדרש ר' אבהו בצבורא גחיך צבורא. אמר להון: ולא מתניתא היא: ר' שמעון בן אלעזר אומר: חלב הזכר טהור" (ילקוט שמעוני, מגיל' אסתר, ס" תתרנג).

כלומר, כשרבי אבהו דרש את הדרשה הזאת, הציבור התחיל לצחוק, אבל הוא השיב בכל הרצינות והביא את המשנה ממס' ממכשירים כהוכחה לאפשרות הדבר.

לסיכום, נסינו לסקור את גישת התלמוד לעניין ההנקה, סולל מעמד האשה המניקה; התייחסותה למינקת; וכן כמה דברים טכניים הקשורים בהנקה. רשמנו כמה שינויים והוספות בכתבי הרמב"ם ובשולחן ערוך. הרבה הוראות קשורות עם בעיות של טומאה וטהרה. מצאנו הרבה נתונים חשובים בגלל תוכנם הפסיכולוגי או הסוציאלי.

ראוי להבליט את כוח ההחלטה המסור לאשה בנוגע להנקה למרות שזו "מלאכה שהאשה עושה לבעלה". יש לנו כאן דוגמה נוספת בה אפשר לשלול את ההאשמה שמעמד האשה ביהדות הוא ירוד וחלש.

להניק את הבן - זו ברכה; לא להניק - זו קללה. אומר הנביא הושע:

"תן להם, ה', מה תתן? תן להם רחם משכיל ושדים צומקים" (הושע ט, יד),

אבל לבן האהוב, ל"בן פורת יוסף", מבטיח יעקב

"ברכות שדים ורחם" (בראשית מט, כה). [283]

ניספחים

1) דיני מינקת בשבת

(מתוך: "שמירת שבת כהלכתה" מאת הרב י. י. נויבירט מהדורה חדשה, ירושלים תובב"א, תשל"ט עמ' תצג-תצר).

יז. המינקת מותר לה לנקות את פטמות שדיה לפני שהיא מניקה, והנכון לעשות זאת על-ידי שתרחצן (אחרי התייעצות עם רופא) בחומר-מחטא, ביד או במטלית-בד מחומר סינתטי, אבל אל לה להשתמש לצורך זה בצמר-גפן, גם כשהוא נתון במלקט, מכיוון שבעל-כורחה היא תסחט את צמר-הגפן^(נד).

יח. בתחילת ימי ההנקה מותר לה למינקת להטביל צמר-גפן בתוך פיטוצין או חומר אחר ולהניחו בצד הנחירים, כדי להקל על הכאבים שהיניקה גורמת בתקופה זו ^(נה), ומאד תיזהר שלא לסחוט את צמר-הגפן.

יט. אם התינוק אינו רוצה להתחיל לינוק, מותר למניקתו לקלח קצת חלב לתור פיו, כדי שיאחוז בשד וינק ^(נו), אבל אסור לה לקלח לתוך כלי ^(נז).

כ. מינקת שיש לה עודף חלב, והיא סובלת בשל כך, מקלחת את החלב העודף לתוך כיור או על הרצפה ^(נח), וגם על חיתול, אם אין מקפידים לסוחטו ^(נט), שמכיוון שהחלב הולך לאיבוד בלאו הכי, לא גזרו חכמינו ז"ל במקום צער ^(ס). ועצת רופא היא לטבול את השד בקערה שבה מי-סבון, ולהוציא את החלב לתוכם, ועיין למטה הערה ^(סא). [284] ואם קשה לה בדרך זו להוציא את החלב העודף, מותר להוציאו אף במשאבה המיוחדת לכך, אבל יש להקפיד להריק את המשאבה לעתים קרובות, כדי שלא יצטבר בה חלב הרבה ^(סב).

כא. מינקת שתינוקה אינו יכול, משום מה. לינוק משדי אמו, או שתינוקה נמצא בבית-החולים והיא חייבת להביא לו כל יום חלב טרי משלה, וחלב זה הוא המזון העיקרי של התינוק, תוציא את החלב משדיה לתוך כלי גם בשבת, כי הרי התינוק עלול להסתכן, אם ישקוהו חלב אחר^(סג).

כב. מינקת שאירעה לה דלקת בפטמות שדיה, באופן שצריכה לטפל בהן בשבת, תכין מבעוד יום חתיכות-בד מרוחות במשחה (ותכסה אותן עד שעת השימוש כדי למנוע זיהום), ואז יהא מותר לה לשימון על דדיה בשבת ^(סד), וכן מותר לה לקחת תרופות ולהזריק זריקות כדי למנוע דלקת-שדיים ^(סה).

2) מינקת ביום הכיפורים

"מעוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים".

אשה מינקת אשר אם לא תשתה לא תהיה לה כמות מספקת של חלב, וכל הזנת התינוק תלוויה בכך, ואם תתענה האם יסתכן התינוק, מותר לה [285] לשתות (ולא לאכול), הואיל והתינוק רגיל לשתות רק מחלב אמו, ותשתה בשיעורים... וטוב תעשה המינקת אם תשתה מבעוד יום כמות גדולה של נוזלים, כך שיספיק לה להזנת התינוק ביום הכיפורים.
(שמירת שבת כהלכתה, לט, יז)

בשולחן ערוך (אור"ח, הלכ' יום הכיפור', תריז. א) מופיע אותו פסק דין, אבל בהמשך נפסק (שם, ג'): מעוברות שהריחו ונשתנו פניהן מותר לתת להן לאכול בתנאים מסוימים, ומוסיף השו"ע:

"כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו מאכילין אותו ממנו"

(כולל, כמובן, מינקת). אמנם דעה זו איננה מופיעה בספרים המודרנים כאשר לא חושבים בימינו אנו שקימת סכנה במקרים כאלה.

3) הנקת ילוד של 8 חדשי הריון בלבד

"נולד לח' או ספק בן ז' בן ח', שלא גמרו שעריו וציפורניו, אסור לטלטלו. אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה. וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה". (שו"ע, או"ח, הלכ' שבת, של, ח)

ידוע שבתקופת התלמוד, ילוד שמלאו לו שמונה חדשי הריון היה נחשב כמשולל כל תקווה לחיים. גם לפני 7 חדשי הריון לא היה נחשב כבר-קיימא. מסיבה זו הילוד היה נחשב "כאבן", ואסור היה לטלטלו.

הערות:

נד. עיין לעיל פל"ה סע' יא ובהערות.
נה. כי אינה אלא מטבילה בלי כל סחיטה, ועוי"ל דהא האשה רגילה לעשות זאת מיד תוך ג' הימים הראשונים לליותה, והרי הוא מצורכי היולדת דעושין, וכדלעיל סע' יג.
נו. סי' שכח סע' לה ובמ"ב ס"ק קיב וע"ש בשעה"צ ס"ק פא, וע"ע קצוה"ש סי' קלח בבדה"ש ס"ק ל.
נז. סי' שכח סע' לה.
נח. סי' של סע' ח ובמ"ב ס"ק לב.
נט. מהא דסי' שב במ"ב ס"ק ס.
ס. סי' של במ"ב ס"ק לב.
סא. תינוק שאיננו זקוק לחלב-אם ורק יש צורך בשאיבת החלב כוון שיש לאשה צער מגודש החלב בשדיים, עדיף שתוציא את החלב ישר על גבי קרקע לאיבוד. אם לא יכלה לעשות זאת, מותר לה לשאוב את החלב לכלי באופן שתשיב בתוכו דבר שיקלקל את החלב מיד. ויש המתירים לחלוב לתוך כלי ומיד לשופכו על הקרקע, בתנאי שלא תניח את הכלי על הארץ. (ח"ח, סי' טו, פי"ב)
(מתוך: הלכות רופאים ורפואה שו"ת ציץ אליעזר בעריכת ד"ר א. שטיינברג, ירושלים, 1978, עמ' קי"ז)
סב. שו"ת אב"נ או"ח סי' מז, קצוה"ש סי' קלח בבדה"ש ס"ק ל, ונראה דשיעור של הרבה ר"ל שלא יתאסף במשאבה שיעור של כגרוגרת, שהוא כשליש ביצה, ושמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א, דבריך שיריק את המשאבה למקום שהחלב הולך לאיבוד, דאל"כ שוב יצטרף לכשיעור.
סג. מהא דסי' תריז סע, א בביה"ל ד"ה עוברות, ועיין חזו"א סי' נט ס"ק ג ו-ד, שו"ת יביע אומר ח"ה סוסי' לב, ע"ש. ושמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א, דגם אם התינוק עדיין לא התרגל לחלב-אם, ג"כ מותר לחלוב עבורו לתוך כלי הואיל וזה המזון הטבעי שלו, ואין להתחשב בספק סכנה בתחליף של מזון אחר, עכ"ד, ועיין להלן פל"ז סע' א, ועיין שו"ת הר צבי או"ח סוסי' רא, דתחלוב פחות מבשיעור, שהוא בערך כפית קטנה וחצי, ותאכיל אותו. - ועוד שמעתי מהגרש"ז שליט"א, שמותר להזיק תינוק גם סמוך למוצש"ק אף אם יכולים להמתין עד הלילה, כי אין זה דומה למעמיד עלוקה למציצת הדם, סי' שכח במ"ב ס"ק קמז (ועיין בתשובות ר' אליעזר סי' יב, דהאי גאון ז"ל סובר שדומה ממש לעלוקה, ועיין גם באו"ש פ"ח מה' שבת ה"ו, אך לענ"ד דבריו צ"ע, דאף אם חשיב כצולב לאוכל ולא למשקה, מ"מ הרי הו"ל אוכל מפסולת), דהואיל וכך דרך אכילתו, וגם חשיב משום כך אוכל ולא משקה, וכמבואר בכריתות יג א, לכן נקרא בשם אכילת אדם ולא כמפרק, עכ"ד.
סד. מפסקי הגרי"מ שלזינגר זצ"ל ב,,כיצד אטפל בילדי בשבת וביו"ט", ועיין שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פי"ד ס"ק א ו-ג ולעיל פל"ג סע' יד.
סה. דהוה בכלל חושיב"ס.

---