|
י. האם צדק הב"י ששיטת ר"ת היא שיטת יחיד? וב"שיירי כנסת הגדולה"14 על הטור יו"ד (סי' שעג, סעיף ה) כתב על דברי הב"י שלא ראה הרב ספר א"ח שאם היה רואהו היה רואה כמה רבוותא עומדים בסברת ר"ת ז"ל. וז"ל א"ח: "כתוב במסכת שמחות היה עומד וקובר את מתו מקבל מאחרים וקובר" וכו', ומכאן סמכו בהרבה מקומות שכהן נכנס אחר מתו לבית הקברות ולקברו בין אחרים. וכן פשט המנהג בלוניל ובהר, וכן עשה מעשה החכם ר' שאול הכהן. וכן נמי עשה מעשה ה"ר יצחק הכהן כשמת בנו ונטמא על בנו ועמד על קברו, וכמה מעשים נעשו בארץ להיתר. וכל אלו סוברים כר"ת, שאפי' אם פירש אין בו איסור טומאה, או שאיסורו מדרבנן בעלמא, ומשום כבוד הבריות התירו לו. ובספר ארחות חיים הוצ' מקיצי נרדמים, בהל' טומאה, סובר בזה כהרמב"ם בניגוד גמור לר"ת. והנה ברור שלפי דעת הראב"ד אפשר למצוא היתר לכהנים ללמוד בבי"ס לרפואה, באשר הוא קובע שהכהנים בזמן הזה טמאי מתים הם, ואין עליהם חיוב טומאה, והמחייב אותם עליו להביא ראיה. ומשמע שלפי דעת הראב"ד אין איסור טומאת כהנים בזמן הזה, ולא רק לומר שאין עליהם חיוב מן התורה, כמו שכתב המל"מ בהל' אבל (פ"ג, ה"א) לדעת הראב"ד, משום דלא הזהיר הכתוב מהטומאה כהן ונזיר אלא בזמן שהם טהורים, אבל אם הם טמאים, אף שפירשו מן המת מ"מ אינם מוזהרים עוד על הטומאה מדכתיב ולא יחלל. דוקא במי שהוא מחלל עצמו בטומאה זו, אבל הכהנים בזמן הזה טמאי מתים הם לכן "ליכא איסור טומאה בזמן הזה" לפי הראב"ד. אולם המל"מ כתב שכל המחברים כלם, ראשונים ואחרונים פליגי על סברת הראב"ד הלזו. ובשו"ע יו"ד (סי' שעג, ס"ז) נפסק שאסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמיטמא לקרוביו. וזה כשיטת הרמב"ם המחמיר ביותר. כמו שכתב שם הגר"א (ס"ק יז), שהמחלוקת בין ר"ט לר"ע הוא לחיוב, אבל לאיסורא כולי עלמא מודי ודלא כר"ת. יא. האם אפשר לסמוך על הראב"ד בזמן הזה בשעת הדחק? אמנם אפשר לכאורה לסמוך בשעת הדחק על הראב"ד, שמתיר לכהנים בזמן הזה שהם טמאי מתים, להיטמא למת, משום שאינם מוסיפים טומאה על טומאתם. אע"פ שכבר שלל המל"מ בהל' אבל הנ"ל (פ"ג) אפשרות כזאת, לסמוך למעשה על שיטת הראב"ד, או אפי' לצרף את דעתו להתיר לכהנים לטמא למתי עכו"ם מטעם ספק ספיקא, משום שיחידאה הוא הראב"ד בזה, ולפי דעת המל"מ היא שיטה חורגת מכל הפוסקים. אולם מצאנו לו חבר גדול לראב"ד בזה, הלא הוא הסמ"ג15 (עשין רלא), שכתב: "מצאתי בשם רבינו יעקב, שבזמן הזה כהן המיטמא בבית הקברות אינו לוקה, ומביא ראיה ותניא במס' שמחות הרי שקבר את מתו ובא מת אחר, כל זמן שעוסק בבית הקברות יכול לעסוק בו, פירש מן הקבר אם חזר וקבר לוקה, דברי ר"ע. ר"ט אומר כל היום אינו לוקה, מפני שאינו מרבה עליו ימי טומאה. ובהלכות גדולות פוסק כר"ט. ואם כן בזמן הזה מה מרבה טומאה יש, כיון שמי חטאת אינם נוהגים". הרי שהסמ"ג ולדעתו גם ר"ת סוברים כהראב"ד, וגם נתלים באילן גדול בבה"ג בזה שפוסק כר"ט. ולכאורה הם הולכים לפי גירסת הירושלמי שר"ט פוטר ור"ע מחייב. אבל אין זה מתקבל על הדעת. כי מהירושלמי משמע שיש לפסוק כר"ע שהרי הודה לו ר"ט לר"ע, שאמר לו: "כל הפורש ממך כפורש מחייו". אלא גירסא הפוכה היתה לו לסמ"ג במס' שמחות. ואע"פ שבמס' שמחות מסיימת הברייתא במאמר "נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב, מפני שהוא סותר יום אחד", סובר רבינו תם ואתו הסמ"ג שזה רק בזמן שיש אפר פרה, שע"י הטומאה השניה מפסיד יום אחד לטהרתו, אבל בזמן הזה שאין לנו אפר פרה, אינו מפסיד כלום בנגיעה למחרת במת אחר, משום שאין בו תוספת טומאה על טומאתו, לכן מותר לכהן לכתחילה לנגוע במת, מאחר שהוא כבר טמא ואין עליו תוספת טומאה. והרי הסמ"ג מעתיק בשם ר"ת את דברי הראב"ד. אלא שעדיין אין לנו ראיה להתיר לכתחילה כי בדברי הסמ"ג מדובר על מלקות. וראיתי בשו"ת "שער אפרים" לגאון מוה"ר אפרים כץ מווילנא עמיתו של בעל הש"ך שדן בסי' צג בנושא זה. והביא את שיטת הרמב"ן והרא"ש בהל' טומאה, שמחמירים אם פירש ממתו, ולבסוף הביא את שיטת ר"ת שפוסק כר"ע במס' שמחות שמיקל בו ביום אפי' אם פירש, ומסיק שם שאפי' שהיה ר"ע אוסר לכתחילה, מ"מ בנידון דידן נראה שמותר משום כבוד הבריות הדוחה טומאה דדבריהם, וה"שער אפרים" התעלם לגמרי משיטת הראב"ד והסמ"ג המקילים גם לאחר אותו יום כנ"ל. יב. ביאור שיטת בעל "זרע אברהם" ה"זרע אברהם" גם תמה על דברי הראב"ד שהוא דלא כר"ע ודלא כר"ט, כי שניהם סוברים שאם נטמא לאחר אותו יום דברי הכל חייב, מפני שסותר יום אחד. ולמה הראב"ד מתיר בזמן הזה לעולם. והוא דוחה את הסברא שהעלינו לעיל: "דמאי דפטר הראב"ד לכהנים בזמן הזה, משום דהשתא לא שייך הא טעמא דסתר יום אחד, משום דלית להן טהרה השתא, דליכא אפר פרה". אם לא שנאמר דס"ל להראב"ד דאין לחוש לברייתא זו דאבל רבתי, מאחר דרב הונא ורבה לא חשו לה, וכתב ה"זרע אברהם" שגם ה"שלטי גבורים" כתב כהראב"ד להקל בטומאת כהנים בזמן הזה. ומסיים שם ה"זרע אברהם": "אמור מעתה דמה שכתב מרן ז"ל ב"י דסברת ר"ת ז"ל יחידאה היא, אחר המחילה אישתמיטי ליה דברי כל הני רבוותא ומדבריהם למדנו להקל בנדון שלפנינו". אי לזאת לכאורה ראויים הם גדולי עולם אלו ביניהם הבה"ג והראב"ד, ר"ת וה"שלטי גבורים", לסמוך עליהם בשעת דחק גדול, ולהתיר לסטודנטים כהנים ללמוד חכמת הרפואה. כמו שמתירים ה"שער אפרים" וה"זרע אברהם" משום כבוד הבריות, או משום מצוה. ה"ה כדי ללמוד אומנות שגם היא מצוה, כמו ששנינו בקידושין (כט, א): "האב חייב בבנו למולו... וללמדו אומנות... ור' יהודה אומר, כל שאינו מלמד את בנו אומנות... כאילו מלמדו ליסטות". ובירושלמי קידושין (פ"א, הלכה ז): "תני ר' ישמעאל ובחרת בחיים - זו אומנות". אין לטעון כנגד זה, שהרי יכול ללמוד אומנות אחרת ולאו דוקא רפואה. התשובה היא - שאין אדם למד אלא מה שליבו חפץ, כמו שאמרו במס' ע"ז (יט, א) לענין לימוד תורה. הוא הדין בשאר חכמות שבעולם, כי יתכן שרק ברפואה הקרובה לליבו יראה ברכה ויצליח, וגם היא מקצוע המפרנסת ומכבדת את בעליה, ונפשו חשקה במקצוע זה. יג. פתרון הלכתי ההולם את רוב הפוסקים זהו בכל הנוגע לאיסור טומאת כהנים, אבל דינו של הכלי או המתכת הנוגע במת כמת עצמו, שהוא אבי אבות הטומאה, וכל הנוגע בכלי או במתכת טמא ז' ימים כנוגע במת עצמו, כמו שכתב הרמב"ם בהל' טומאת מת (פ"ה, ה"ג): "כלים שנטמאו במת, בין במגע בין באהל, הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו. מה המת מטמא הנוגע בו בין אדם בין כלים טומאת שבעה, אף כלים שנטמאו במת, הם והכלים או האדם שיגע בהן טמאים טומאת שבעה, שנאמר 'בחלל חרב או במת' (במדבר יט, טז), מפי השמועה למדו שהחרב כמת". וכן כתב רש"י במס' פסחים (יד, ב) בד"ה "בחלל חרב" בנוגע לכלי מתכת: "הקיש חרב לחלל. מתכת שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו" וכו'. והנוגע בכלי שנגע במת צריך הזאה שלישי ושביעי, כמו שכתבו בתוס' בנזיר (נד, ב) הנ"ל, "וכן מטמאין הכלים באהל". וכן כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' נזירות הל' ח, פרט לנזיר שנגע בכלים הנוגעים במת, שלדעת הרמב"ם אינו מזה בשלישי ובשביעי. ובנוסף לזה סובר הרמב"ם שאין הכלים שנגעו במת מטמאים באהל, כמו שכתב בפ"ה מהל' טומאת מת הל' יג לענין בגדים הנוגעים במת שדינם ככלים. יד. מחלוקת ראשונים אם חרב כחלל מטמא באהל ואם הנוגע בו טעון הזאה אי לזאת אפשר למצוא פתרון להתיר לכהנים ללמוד אנטומיה בבי"ס לרפואה, מבלי לעבור על איסורי טומאה למת. עליהם לענוד על צוארם שרשרת או תכשיט של מתכת מאהל מת או שנגע במת. שאז גם לפי הרמב"ן וסיעתו, אין עליו איסור טומאת אהל ולא טומאת מגע למת. משום שהוא נידון כאילו לא פירש מן המת, מאחר שהתכשיט של מתכת הצמוד לגופו דינו כמת עצמו, משום שחרב הרי הוא כחלל, ובכלי מתכת הכל מודים17 שנעשה כמת עצמו. ולדעת הראשונים הנ"ל מטמא הכלי מתכת שהוא כחלל גם באהל המת, ומחייב הנוגע בו הזאה שלישי ושביעי. ויוצא שאין בנגיעה במת בחדר נתוחי המתים ללמוד אנטומיה שום תוספת טומאה, מאחר שהוא מחובר לטומאת חרב שהוא כחלל, המטמא גם הוא כמת עצמו, ודינו כאבי אבות הטומאה. וכשלא פירש מן המת כולי עלמא מודים שאינו חייב על טומאה שניה, פרט לשיטת הרמב"ם האוסר לכתחילה גם כשלא פירש מן המת הראשון, כמו שנתבאר לעיל משום שסובר שטומאה דחויה היא אצל הקרובים. ויתר הראשונים הנ"ל חולקים על הרמב"ם בזה, כמו שמפורש במס' שמחות, שגם לכתחילה מותר לו להיטמא למת אחר כל עוד שלא פירש ממתו, וכמו שכתבו הרמב"ן, הרא"ש וסיעתם. וזה שאין הנזיר והכהן מוזהרים על טומאת חרב כחלל, לפי שיטת רבנו חיים כהן הנ"ל וסיעתו, וכן היא שיטת הרמ"א בשו"ע כנ"ל, אין בזה כדי לאסור הנגיעה במת. מכיון שמבחינת דרגת הטומאה עצמה, אין בנגיעה במת כדי להוסיף על דרגת הטומאה שעליו מכח "חרב הרי הוא כחלל", וזאת לפי שיטת התוס' והראשונים הסוברים שגם טומאת חרב כחלל מטמא באהל וטעון הזאה שלישי ושביעי. כמו שנתבאר לעיל ולפי המבואר במס' שמחות הנ"ל בסמ"ג (עשין רלא) הנ"ל ובתוס' במס' נזיר, שאין חייבים על טומאה שניה, אלא כאשר יש בה תוספת טומאה יתירה על הראשונה, שאז השניה חלה על הראשונה. אבל כל שאין בשניה כדי להוסיף טומאה יתרה על הראשונה, אין השניה חלה. גם אם מישהו יאמר בזה שאין הוא נחשב מחולל ועומד, כגון בנידון דידן שהכהן נוגע במתכת שהוא כחלל, מאחר שהטומאה הראשונה ע"י חרב שהוא כחלל אינה אסורה על הכהנים, ולא נתחלל על ידה, מכל מקום אין הטומאה השניה מוסיפה בדרגת הטומאה עצמה על הטומאה הראשונה של החרב כחלל. הטומאה השניה אינה חלה ואינה אסורה על כהן ונזיר, כמו שנראה מפירושם של התוס' ושל הראב"ד והסמ"ג, שרק כשיש בטומאה השניה כדי להוסיף טומאה על טומאתו אסור לכהן. אבל בנידון דידן אין עליו שום תוספת טומאה, ולכן אין הטומאה שניה חלה עליו, משום דשבע לה טומאה כמו שאמרו במנחות כנ"ל. טו. לצל"ח18 טומאת גולל ודופק לא מפקיעה איסור מגע מת לכהן ברם לפי דברינו, כל שנטמא הכהן טומאת שביעי בחרב שהוא כחלל שדינו כמת וטעון הזאה שלישי ושביעי, גם אם היא טומאה שאין הנזיר מגלח עליה, אין על הכהן איסור להיטמא למת אחר, משום שהוא טמא ועומד ואין טומאה חלה על טומאה והוא כמחולל ועומד. כל שלא פירש מטומאה הראשונה, טומאה שניה לא חלה עליו, משום שאינו מוסיף על הטומאה הראשונה. וממילא הוא הדין כשנטמא מקודם בגולל ודופק, שג"כ אין הנזיר והכהן מוזהרים עליהם, למה חששו שם מפני איסור טומאה רצוצה הלא הוא מחולל ועומד ע"י טומאת הגולל והדופק שג"כ מטמא באהל? ואפשר לחלק בין טומאת גולל ודופק לבין טומאת חרב הרי הוא כחלל, שאין טומאה שניה חלה עליו. משום שגולל ודופק טומאתם מדברי סופרים כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' טומאת מת הל' טו, לכן קלושה טומאתם מטומאת אהל המת, ויש בה תוספת טומאה מדאורייתא, לכן אין זה מחולל ועומד ע"י טומאת גולל ודופק. מה שאין כן טומאת חרב כחלל שהיא מן התורה, לכן אין הטומאה השניה חלה עליו, כל שלא פירש מן החרב כחלל. פתרון זה הולם גם את שיטת הרמב"ן והרא"ש וסיעתם, וגם לפי שיטת הסמ"ג בכוונת ר"ת, כמו שכתבו בתוס' בנזיר, שבעינן תוספת טומאה על טומאה ראשונה, גם אם לא נתחלל הכהן ע"י איסור טומאה. כי בין כך אין הטומאה מחללת את הכהן, ואין זה אלא ביטוי הלכתי ל"שבע ליה טומאה" אצל איסור כהן ונזיר. כמו לענין טומאת סדין ומנחות כמו שאמרו במס' מנחות (כד, א) וכמו שפירש שם רש"י בד"ה "הא": "שבע ליה טומאה ראשונה ולא יקבל עוד טומאה אחרת". ואע"פ שאין ראיה לדברינו משם, יש זכר לפירושינו שיש לחלק בין מחולל ועומד לאי תוספת טומאה. אלא שלפי שיטת הרמב"ן, במס' ב"ב הנ"ל שבחרב כחלל אין דין הזאה שלישי ושביעי וגם יתכן שאינו מטמא באהל, כפי שיטת הרמב"ם הנ"ל, נופל הפתרון המוצע, מכיון שהטומאה השניה כשנוגע במת מוסיפה על טומאת חרב כחלל, בכך שטעון הזאה שלישי ושביעי ויש כאן תוספת ימי טומאה. משא"כ לפי התוס' וסיעתם הנ"ל, הסוברים שאין בטומאה השניה במת עצמו שום תוספת טומאה על טומאת חרב כחלל. טז. הפתרון ההלכתי מאפשר גם ביקור ואישפוז כהנים בבתי חולים בדרך זו אפשר לפתור בעיה חמורה אחרת, של איסור כניסת כהנים לבתי חולים רבים בארץ, מאחר שבבתי חולים נמצאים כמעט תמיד מתים, השוהים במחלקות לפחות שעתיים לאחר המות. ובמכונים הפתלוגיים של רוב בתי החולים נמצאים כל הזמן גופות וחלקי גופות ואברים ללימוד ולמחקר. ואם המכונים נמצאים באותו מבנה של בית החולים אסור לכהנים להכנס לבית החולים, כאשר אין דלתות כפולות למחלקות. וגם אם הדלתות סגורות, כל שהמתים יוצאו דרך הדלתות האלה נחשבים כל הפרוזדורים והקומות התחתונות של בית החולים כאהל הטומאה מאחר שסוף הטומאה לצאת דרך שם, כמו ששנינו במס' אהלות (פ"ז, מ"ג): "המת בבית, ולו פתחים הרבה, כולן טמאים" וכו'. ופירש רש"י במס' ביצה (י, א) ד"ה "כלם טמאים": "...שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה, שסופו לצאת דרך שם" וכו'. ושם (לח, א) בד"ה "בדאורייתא", כתב על טומאת מת: "ודרך יציאתה היא הלכה למשה מסיני". ושנינו בתוספתא אהלות (פ"ח): "בתים הפתוחים לאכסדרה והמת באחד מהן, אם היה דרכו של מת לצאת בחצר, בית שער והבתים טהורים, אם לאו בית שער טמא והבתים טהורין". וכן מפורש בשו"ע יו"ד (סימן שעא, ס"ד): "חצר המוקפת זיזין ואכסדראות וטומאה באחד הבתים, אם כל פתחי הבתים והחלונות נעולין טומאה יוצאת לתחת הזיזין והאכסדראות". והוסיף הרמ"א: "והטעם הוא הואיל וסוף הטומאה לצאת דרך שם רואין כאילו יצאה". וכמעט בכל בתי חולים בארץ (פרט לבתי חולים בהם המחלקות השונות מצויות בביתנים נפרדים) הבנויים בתים גדולים, אסור לכהנים להכנס מחשש איסור טומאת מת, הנגרמת ע"י אהל הטומאה, הנמשך מהחדרים במחלקות השונות או מהמכון הפתלוגי, משום שסוף הטומאה לצאת דרך שם. ועל אף המאמצים שנעשו עד כה לא הצלחנו למצוא פתרון הולם, כדי שיוכלו הכהנים להכנס תמיד, וללא חשש, לבתי החולים הנמצאים במבנים גדולים והמחלקות והמכונים הפתלוגיים נמצאים במבנים משותפים. קושי גדול יותר מתעורר גם באשפוזם של כהנים חולים בבתי החולים האלה, כאשר החולים נמצאים זמן רב במסגרת בית החולים. ואם כל הפרוזדורים נחשבים כאהל הטומאה, הרי כשחולה מת באחת המחלקות, הטומאה מתפשטת מיד לכל החדרים של המחלקות ואולי לכל מבנה בית החולים כשהדלתות שלהן נפתחות. אולם לאור האמור, אפשר לכהנים להשתמש בפתרון הנ"ל לצורך ביקור ואשפוז בבתי חולים בארץ. כי אפשר לענוד שרשרת שהיתה פעם באהל הטומאה או להחזיק מפתח כזה בכיס, או אולר וכיוצ"ב שנטמא אי פעם במת או בבית ובאהל של מת, כי אז יוצא שהכהן כבר טמא טומאת שבעה כשהוא עדיין מחובר לחרב כחלל שהוא אבי אבות הטומאה, והנוגע בו טמא שבעה, וטעון הזאה שלישי ושביעי. ואע"פ כן אין הכהן מוזהר על נגיעה זו. וכיון שהוא נוגע והוא במחוברין לחרב כחלל, אין אהל הטומאה של בית החולים מוסיף טומאה על טומאתו, כי עיקר האיסור להטמא למת אחר כשפירש מן המת הראשון, הוא כשהטומאה השניה מרבה עליו ימי טומאה או מוסיפה לו טומאה חמורה. כמו שכתבו הראשונים וגם בעל ה"זרע אברהם" הנ"ל שכתב: "ולדברי בה"ג אף אם פירש וחזר בשביל מת אחר, פוטר אותו משום שלא הוסיף ימי טומאה". לכן מצאנו תקנה לכהנים הצריכים להכנס לבתי חולים שקיים בהם חשש לאהל הטומאה, שיקחו אתם כלי מתכת כל שהוא, שנטמא במת או שהיה באהל המת, ואז אין עליו חשש איסור להכנס לאהל המת. אין צריך לומר לדעת הבה"ג, הראב"ד, הסמ"ג, ר"ת וה"שלטי גבורים" הנ"ל שבין כך מתירין לכהנים בזמן הזה להיטמא לצורך מצוה. אלא אפי' לשיטת הרמב"ן והרא"ש וסיעתם, מועיל פתרון זה להתיר לכהנים להכנס לבתי חולים. ביחוד כאשר החשש הוא לאיסור טומאה מדרבנן לפי שיטות רבים מהראשונים שסוף טומאה לצאת, אינה טומאה דאורייתא כי אם מדרבנן, כמו שכתב רש"י במס' ביצה (י, א) הנ"ל. ואין שם טומאה ודאית בזמן כניסתו לבית חולים כי אם ספק שמא יש שם או אין שם מת או אברים של מת. וגם באישפוזם של כהנים חולים בבתי חולים, שבודאי יהא שם מתים במשך שהיית הכהן בבית חולים, כל שעונדים עליהם שרשרת שנטמאה במת או כל כלי מתכת שנטמא באהל מת, אפשר לסמוך על הטעמים הקודמים המיוסדים על עמודי ההוראה הראשונים והאחרונים. אולם עלינו להדגיש ולהזהיר בצורה ברורה שפתרון זה הוא לשעת הדחק בלבד, וכאשר אין שום מוצא אחר. אבל יראי ה' המדקדקים במצוות ונזהרים בקלה כבחמורה, אל להם להשתמש בפתרון הנ"ל כל עוד יכולים הם להמנע מלהזדקק לו. וה' יאיר עינינו במאור תורתו. ויזרוק עלינו מים טהורים להטהר בזה, במהרה בימינו אמן. |
|
שאלה: תשובה: כן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת (פ"א, הלכה יג): "ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא". וכן פסק הרמב"ם בהלכות אבל (פ"ג, הלכה ג). ואע"פ שהשלחן ערוך אינו פוסק כן, כמו שכתוב ביורה דעה (סימן שעב, סעיף ב): "קברי עכו"ם נכון ליזהר הכהן מלילך עליהם", הרי הרמ"א כותב שם שיש מקילין משום שפוסקים כר' שמעון. אלא שהרמ"א בעצמו מסיים שם: "ונכון להחמיר". מכל מקום, מכיון שמקצוע הרפואה כרוך עם מצות פקוח נפש, כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, כמו שמצינו כמה פעמים בש"ס (ראה ברכות ט, א, והמצויין שם). אולם גם לדעת ר' שמעון בר יוחאי קיים מחסום גדול לכהן ללמוד רפואה הכרוכה עם למוד אנטומיה, משום שבמסכת יבמות הנ"ל אמר רבינא לדעת ר' שמעון: "נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל, דכתיב 'אדם כי ימות באהל' ממגע ומשא מי מעטינהו קרא?" כלומר, שאין ר"ש מיקל אלא בטומאת אהל של נכרים, אבל גם לר"ש הם מטמאים במגע ובמשא. והנה הש"ך ביורה דעה הנ"ל (ס"ק ד) כתב: "אבל במגע ומשא יש אומרים דאפילו המקילים אוסרים", וכן נראה דעת הבית-יוסף, ע"ש. לכאורה דברי הש"ך תמוהים שכתבם בשם יש אומרים, בו בזמן שגמרא ערוכה היא במסכת יבמות הנ"ל שרבינא אומר שגם לר"ש מטמאים מתי הגויים במגע ובמשא, וכן פסק הרמב"ם במפורש כנ"ל. אולם יש לש"ך על מי לסמוך במה שכתבם בשם יש אומרים, משום שרבי אליעזר ממץ כותב ב"ספר יראים" שלדעת ר' שמעון בן יוחאי מותר לכהן אפילו ליגע במת עכו"ם, כמו שהביא בשמו בהגהות ברכי יוסף בגליון יורה דעה סימן שעב ס"ב בד"ה "קברי עובדי כוכבים". ולכן כל שאתה עומד ללמוד רפואה בחו"ל, שרוב מתיה נכרים, אפשר להקל בשעת הדחק ולפסוק כר"א ממץ, שמותר אפילו לגעת במת עכו"ם. אולם מכיון שההיתר הזה לסמוך על שיטת ר"א ממץ הוא דחוק מאוד והוא נוגד את רוב הפוסקים, הנך יכול לסמוך על היתר אחר גם אם היית לומד רפואה באוניברסיטה בארץ, שרוב המתים עליהם לומדים אנטומיה ופתולוגיה הם יהודים, אפשר למצוא דרך של היתר לכהן ללמוד רפואה יהודית, ע"י אמצעי מיוחד קל ביותר. אפשרות כזאת נתתי בפסק הלכה גדול ששלחתי לסטודנטים-כהנים בארץ ובחו"ל. פסק ההלכה דן בשאלה "האם מותר לסטודנטים כהנים ללמוד רפואה?"24. במאמר זה25 תוכל למצוא פתרון קל שיוכל לענות על כל הבעיות ההלכתיות המתעוררות אצל סטודנטים כהנים בפקולטה לרפואה. |
הערות: 1. תשובה לשאלת הרב לארי וקסמן מישיבת רבנו יצחק אלחנן - ישיבה אוניברסיטה - ניו יורק. ב' אדר ב' תשמ"א (8.3.1981); הרב שלמה גורן, תורת הרפואה, הוצאת האידרא רבה ומסורה לעם. עריכה והתקנה לדפוס: ד"ר ישראל תמרי, ירושלים תשס"א, עמ' 242-262. 2. רבי אליעזר בר' שמואל ממץ שבצרפת. מבעלי התוספות ופוסק, תלמידו של רבינו תם. 1120-1198. . 3. על הרמב"ם הלכות אבל פ"ג אות ב. 4. סי' שכב דף קפ. 5. על "לא יבוא" - "ועל כל נפשות מת לא יבוא" (ויקרא כא, יא). 6. כלומר, כל זמן שהוא נוגע בטומאה ראשונה, נחשב הכל לטומאה אחת ולכן לוקה אחת. אבל אם פרש מהמת ונוגע שוב אז יש תוספת טומאה. 7. כלומר, אסור לכהן שנוגע במתו לגעת גם במת אחר, אבל אם נגע לוקה רק אחת. 8. מסכת אבל = מסכת שמחות. 9. כלומר הטומאה הראשונה גרמה שהטומאה השניה אינה יכולה להוסיף לטומאה, כלומר אין מקום לטומאה השניה לחול. 10. כלומר ר"ט קבל את דברי ר"ע. 11. כלומר הרמב"ן מציין שנוסח הירושלמי שלפנינו הפוך מנוסח הבבלי. 12. "שכותים נאמנים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו", כלשון הרמב"ן שם. 13. מיוחס לר' שמעון קייארה. בבל, המאה ה-9. 14. לר' חיים בן ישראל בנבנישתי. מגדולי הפוסקים הספרדים. תורכיה. 1603-1673. 15. סמ"ג = ספר מצוות גדול לר' משה בן יעקב מקוצי. מבעלי התוספות בצרפת, המאה ה-13. 16. לדעת התוס' בנזיר שם, ור"ת שהובא בר"ש עמ"ס אהלות פ"א מ"ב, דין "חרב הרי הוא כחלל" קיים אך ורק בכלי מתכות. וכ"כ רבנו חננאל בפסחים יד, ב. לדעת הגאונים שהובאו בר"ח פסחים שם, דעה שהוזכרה גם בר"ש עמ"ס אהלות שם, דין "חרב הרי הוא כחלל" קיים רק בכלי שנהרג בו אדם. ועיין בחזו"א אהלות כ, ח, שתמה על שיטה זו ממשנת אהלות א,ג. (וראה מש"כ הרמב"ן במלחמות, מסכת שבועות סוף פרק ג). -- עורך אסיא. 17. פרט לשיטת הגאונים שהביא ר"ח (פסחים יד, ב) שנדחתה מהלכה. -- עורך אסיא. 18. צל"ח = ציון לנפש חיה. ספרו של ר' יחזקאל לנדא סג"ל, 1713-1793, הוא "הנודע ביהודה". חידושים על מסכתות ברכות, פסחים וביצה. 19. גולל - אבן עגולה לכסוי פתח הקבר (כוך המערה). דופק - אבן בתחתית הגולל למנוע את תזוזתה. ויש עוד פרושים למושגים אלו. ראה רש"י ור"ת בכתובות ד, ע"ב. [ואנציקלופדיה תלמודית ערך גולל]. 20. טומאה רצוצה - שאין דבר החוצץ בין המת לבין הכסוי שמעליו והטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע. 21. למהר לקבל פניהן משום כבודם. 22. לכאורה היה ראוי לכתוב "הרא"ש וסיעתו" שהרי לרמב"ן ההיטמאות במת מוסיפה חובת הזאה למי שנוגע בחרב כחלל. כמבואר בסוף פרק ט"ו. -- עורך אסיא. 23. תורת הרפואה עמ' 263-264. 24. לעיל עמ' 11-30. 25. לעיל עמ' 24-30. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
