כאב הלידה מתואר במקרא פעמים רבות, לראשונה בפסוק הידוע - חלק מהקללה שספג כל המין האנושי - 'בעצב תלדי בנים' (בראשית ג, טז), ובהמשך ככאב 'קלאסי', אליו נמשלו ייסורים וצרות שנפלו על עם ישראל לדורותיו. המיוחד בכאב הזה הוא שזהו כאב שסופו תקווה, סופו אושר, ולכן נמשלו לו בעיקר הכאבים הסופיים שבעקבותיהם באה הישועה, למשל 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה - כן היינו מפניך ה'' (ישעיהו כו, יז), ובהמשך: '...יציץ ופרח ישראל, ומלאו פני תבל תנובה'. ולעתיד לבוא תתבטל הקללה הזו: 'בטרם תחיל - ילדה, בטרם יבוא חבל לה - והמליטה זכר' (שם סו, ז)!
קדמונינו מתארים נשים צדקניות שזכו ללדת ללא כאבים, מכאן שצער הלידה אינו קללה שאי-אפשר להיפטר ממנה, קל-וחומר שאין איסור להיפטר ממנו. אין על-פי ההלכה והמסורת היהודית שום ענין לרצות בכאב, גם לא בכאב הלידה. מעולם לא עלה הנושא בדורות הקודמים לדיון הלכתי, מרוב פשטותו, בניגוד לגישות נוצריות מסויימות הרואות בקללה - ציווי. ההתחשבות בכאב הלידה היא כה גדולה, עד שלמרות החשיבות שבמצוות פרו ורבו, ולמרות האיסור הגדול שיש על-פי ההלכה במניעת הריון [כמובן כשאין סכנה] - התירו כבר לפני דורות רבים חלק מהפוסקים לאשה המצטערת יתר-על-המידה בלידותיה 'לשתות כוס של עקרין', כדי להימנע מהריונות שיביאו בעקבותיהם את כאב הלידה.

החשש היחיד העומד בפני פוסקי דורנו הוא שהאילחושים למיניהם יכניסו למצב של סכנה את היולדת או את עוברה, ושהשיקולים הרפואיים ישמרו על יחס ערכים נאות בין ייסורי האשה לבין בריאותה ובריאות וולדה. אם נוסיף על כך את הגישה הזהירה באופן כללי של הרבה מהפוסקים הגדולים - נוכל להבין את ההסתייגות המסויימת שיש לחלק מן הפוסקים מפני שיטות אילחוש חדשות, בעיקר אילחוש אפידורלי [epidural, על-קשיתי]. למעשה בשעת צורך גם הפוסקים המחמירים ביותר מקילים בענין זה.

כאמור, למרות הקללה 'בעצב תלדי בנים' שמלווה את האשה מזמן בריאת העולם - יש כיום אמצעים לטשטש עצב זה (עוד נשאר מספיק 'עצב' בהריון ובצער-גידול-בנים...). נעסוק בעיקר בשיטת האילחוש האפידורלית, המקובלת יותר ויותר כאמצעי להקלת כאב הלידה.
ההרדמה האפידורלית נמצאת בשימוש, בניגוד למה שמקובל לחשוב, כבר קרוב למאה שנה. השימוש בה החל לצורך ניתוחים אורטופדיים, בעיקר בפלג הגוף התחתון. למיילדות נכנסה ההרדמה האפידורלית לפני למעלה משלושים שנה. בספרות העולמית מתוארת שכיחות השימוש בהרדמה זו כנעה בין 20% בבתי חולים אוניברסיטאיים שונים לבין 80% בצרפת למשל. נשים רבות נמנעות מלהשתמש בשיטה זו עקב חששות הנובעות מההנחה שהרדמה זו נחשבת עדיין פעולה נסיונית, שלא נצבר בה נסיון מספיק; כאמור הנחה זו אינה נכונה.

מהי הרדמה זו? מדובר על הרדמה מקומית המבוצעת על-ידי החדרת חומר מאלחש לרווח האפידורלי, שהוא המרווח שבין ה-דורה (השיכבה החיצונית הקשה המקיפה את חוט השידרה) לבין המרווח הקשתי (הפנימי יותר), שבו נמצא נוזל המקיף את חוט השידרה. חוט השידרה הוא מרכז עצבים הנמצא בתעלת השידרה, שהיא חלל העובר לאורך חוליות השידרה עד למוח. מטרת הזריקה לשתק את העצבים התחושתיים בחוט השידרה ולא את העצבים המוטוריים, על-מנת לשתק את הכאב של האשה, ומאידך לאפשר את המשך פעילות השרירים.
האילחוש האפידורלי נעשה בשלבים:
• בשלב הראשון האישה מקבלת כמות של 1-2 ליטר נוזלים לווריד, על מנת למנוע ירידה בלחץ דמה, העלול להיגרם עקב הרפיה של שרירי דופן כלי הדם בעקבות הזרקת חומר ההרדמה למרווח האפידורלי של חוט השידרה.

• בשלב השני האשה נבדקת על-ידי רופא מרדים. הרופא שולל הוריות-נגד להרדמה אפידורלית [שנדון בהם בהמשך], וכן בודק את מבנה הגב של היולדת על-מנת למצוא את המקום המתאים להחדרת המחט בין החוליות.

• בשלב השלישי האשה מושכבת על צידה בכיפוף מירבי, כשהברכיים כפופות וצמודות לבטנה, או כשהיא יושבת וכפופה כיפוף מקסימלי קדימה.

• בשלב הרביעי מבוצע חיטוי קפדני במקום שנבחר להחדרת המחט, מוזרקת הרדמה מקומית לעור, ואחר כך מוחדרת מחט עבה לרווח האפידורלי. המרדים מזהה שאכן המחט נכנסה למקום המתאים, וזאת כאשר הוא מרגיש שנעלמת ההתנגדות של הרקמות לכניסת המחט, דהיינו שהוא חדר לתוך המירווח האפידורלי. הפעולה דורשת מיומנות של המרדים, וכמו כל פעולה חודרנית דרושה הסכמה מראש (ובכתב) של האשה.

• בגמר הכנסת המחט למקום המתאים מחדירים במקומה צינורית דקה, כדי לאפשר להוסיף מנות של חומר במשך הטיפול הרפואי כאשר זה ידרש (בערך פעם בשעה). החומר שהוחדר לתוך המירווח האפידורלי מתפשט אט אט וגורם להרדמה של שורשי העצבים. זוהי שיטת ה-single bolus, המתן במנות קטנות. קיימות עוד שתי צורות מתן: האחד הוא מתן מתמשך וממושך, והשני הוא מתן הנשלט על-ידי החולה - (PCA .(patient-controlled analgesia
כמו כל פעולה רפואית חודרנית גם באילחוש האפידורלי עלולים לקרות סיבוכים, ועלולות להיות לו תופעות לוואי. כל התופעות שלהלן, אם הן קורות, מהוות בעיה לטווח הקצר בלבד:
א. בחלק קטן של המקרים [4%-5%] קיימת ירידה בלחץ הדם. התופעה יכולה להיות קלה וללא צורך בטיפול, או קשה - ואז יש להגביר את נפח הדם של היולדת שיתכן שכבר ירד קודם עקב דימום רב או התייבשות בגלל אי-הוספת נוזלים לגוף. בנוסף ניתן להחדיר לגוף חומרים מכווצי כלי דם, כדי להעלות את לחץ הדם לרמה תקינה.
ב. ייתכנו כאבי גב בנקודת ההזרקה למשך מספר ימים.
ג. סיבוך נוסף [קורה בין 5% ל- 15% מהמקרים] הוא חדירה והזרקת חומר ההרדמה לתוך כלי דם, מה שעלול במקרים נדירים לגרום לתופעות נוירולוגיות של בלבול, טשטוש, ועד להתכווצות כללית.
ד. עלול להיגרם גם שטף דם לתוך החלל האפידורלי - זה קורה בעיקר בנשים שיש להן הפרעות קרישה מסוגים שונים. אפשר למנוע זאת מראש אם עושים בדיקות לתיפקודי קרישה, ובדיקות אלו הן חלק מההכנה המקובלת לפרוצדורה זו.
ה. לעיתים נדירות חודרת בטעות המחט לתוך הדורה והנוזל השידרתי. ב-2/3 מהמקרים נגרם מכך ליולדת נזק זמני, שלרוב מתבטא רק בכאבי ראש שחולפים תוך זמן קצר; אם הם אינם חולפים אפשר לטפל בכך על-ידי שאיבת דם מהיולדת והזרקתו לחלל האפידורלי, על-מנת לסתום את החור שנוצר בקשית שבעמוד השידרה.(blood patch)
ו. אם חדרה המחט לדורה, והמרדים לא שם לב לכך והחדיר את כל החומר לשם - הוא עלול להרדים את כל חוט השידרה, מה שיכול לגרום לירידת לחץ דם מסוכנת, תוך שיתוק השרירים הרצוניים כולל שרירי הנשימה, עד לידי צורך בהנשמה מלאכותית. אך תקלה זו נדירה ביותר, ולא דווח בספרות הרפואית על שום מקרה מוות או נזק ארוך טווח בעקבות תקלה כזו.

בספרות נמצאות רק שלוש עבודות רנדומליות פרוספקטיביות עם מסקנות לא ברורות לגבי יתרונות האפידורל. במחקר שהתפרסם לאחרונה צויין שרק רבע מהנשים שעמדו ללדת במרכז רפואי גדול והוצע להם אילחוש אפידורלי הסכימו להצעה, כאשר קרוב למחצית מהנשים שנמנעו ממנו חששו שיסבלו כתוצאה ממנו מכאבי גב, רבות אחרות חששו משיתוק או פגיעה עצבית, ואחרות סירבו להצעה בגלל חשש מכאבי ראש. החוקרים מציינים שנשים דתיות נענו פחות להצעה לקבל אילחוש אפידורלי מנשים חילוניות, והם תולים את זה בין השאר בהיעדר תמיכת 'המנהיגים הדתיים' בביצוע פרוצדורה זו, בהתמודדות טובה יותר של הנשים הדתיות עם הכאב, וכן בהשלמה עם הכאב כהכרחי וכחלק מתהליך הלידה. לדעתנו אין הצדקה למניעת השימוש באילחוש אפידורלי כאופציה מקובלת במהלך הלידות.

יש לציין שאין עדות בספרות לסיבוכים ארוכי-טווח. מקובל בציבור שהזריקה גורמת לכאבי גב-תחתון, אך הדבר לא הוכח; שליש מן הנשים היולדות סובלות בכל מקרה מכאבי גב גם לאחר לידה רגילה, עקב השינויים בעמוד השידרה וביציבה, הנגרמים על-ידי גדילת הרחם במהלך ההריון, ללא שום קשר לאפידורל. מלבד זאת - כמעט תמיד כאבי גב אלו חולפים לחלוטין תוך זמן קצר, ואם לא - מדובר בדרך כלל בבעיה אורטופדית שאינה קשורה באילחוש האפידורלי, הדורשת בכל מקרה טיפול מתאים.

למרות רשימה ארוכה זו - בסך-הכל הסיבוכים מאוד נדירים, ואם הם קורים הם נמשכים זמן קצר ואין להם נזק מצטבר.
רוב ההשפעות של האילחוש האפידורלי על מהלך הלידה הן חיוביות:
א. מניעת סיבוכים בעובר, למשל נשמת-יתר המופיעה עקב כאבי הלידה, הגורמת לאספקת דם ירודה לשלייה ולתת-חימצון של העובר.
ב. מניעת הכאב אצל האשה, הגורם להפרשת חומרים פעילים המעכבים את הלידה.
ג. הזריקה מקצרת בדרך כלל את השלב הראשון של הלידה [מתחילת ההתכווצויות ועד לפתיחה שלמה של הצוואר] בגלל הרפיית השרירים שהזריקה גורמת, ומאידך יש לעיתים קרובות האטה בשלב השני של הלידה [מפתיחה שלמה ועד ליציאת הראש], דבר הגורם לעיתים ליותר התערבויות מכשירניות - ואקום או מלקחיים. הארכת השלב השני של הלידה איננה בעייתית כאשר ההזרקה בוצעה בתנאים מתאימים, כמו מיקום מתאים של הראש בתעלת הצוואר וכאשר הדופק העוברי תקין, ואז נמנעת התערבות מכשירנית ורק מתארך שלב ההמתנה לירידת הראש, ללא השפעה כלשהי על האשה שאינה סובלת מכאבים, או על העובר (כאשר אינו במצוקה).

לאחרונה התפרסם מחקר חשוב בנושא זה, בו הישוו החוקרים 2369 נשים שקיבלו אילחוש אפידורלי לנשים שקיבלו טישטוש בלבד. לא נמצאה עליה בסיכון לניתוח קיסרי בקרב נשים שהורדמו אפידורלית, הילודים שנולדו לאימהות שהורדמו אפידורלית היו עירניים יותר מאלו של האמהות שקיבלו טשטוש, והכאב שסבלו הנשים שקיבלו אילחוש אפידורלי היה כמובן קטן משמעותית. אומנם היתה אצלן עליה קלה במספר ההתערבויות המכשירניות, והיתה התארכות מסויימת של תחילת הלידה, אך בסך הכל היתה שביעות רצון רבה מפרוצדורת האילחוש האפידורלי.
יש לאפידורל יתרון גדול במקרים של הריון בסיכון גבוה, כאשר קיים ממילא סיכוי גבוה מראש להתערבות מכשירנית או ניתוחית המצריכה הרדמה. מומלץ מאוד להשתמש בשיטה זו במקרים הבאים:
א. יתר לחץ דם הריוני, בתנאי שאין פגיעה בתיפקודי הקרישה (דבר שנבדק ממילא במצבים אלו).
ב. מחלת לב אימהית.
ג. מחלות נשימה של האם.
א. פגות.
ב. הריון של תאומים.
ג. מצג עכוז וכד'.
ישנן מספר מצבים המהווים הוריית-נגד לקבלת אילחוש אפידורלי:
א. מרדים לא מיומן.
ב. מצב קיצוני של חוסר נוזלים.
ג. עיוותים קשים בגב או בעמוד השידרה.
ד. מחלות שונות במערכת העצבים.
ה. זיהומים באיזור החדרת המחט.
ו. הפרעה בתיפקודי קרישה - כמו מספר טסיות למטה מ-100,000.
ז. שלב בלתי מתאים של מהלך הלידה - לפני לידה אקטיבית או סמוך מאוד לסיום הלידה.
יתרונות האילחוש האפידורלי רבים:
א. מוריד קטכולאמינים בדם, כי האשה אינה במצב של כאבים.
ב. משפר פרפוזיה רחמית-שלייתית.
ג. מוריד לחץ דם במקרים של רעלת הריון.
ד. הרדמה מקומית שחומרי ההרדמה אינם עוברים לעובר.
ה. האם בהכרה מלאה, ויכולה לשתף פעולה במהלך הלידה.
ו. האילחוש מהווה הכנה מוקדמת לניתוח קיסרי מיידי, אם יתעורר צורך.
ז. ניתן להוסיף חומר הרדמה בסיום הלידה עבור תפירת האפיזיוטומיה, או להקלה על התכווצויות הרחם, ואין צורך בהרדמה חדשה.

יש לציין שהפרופיל הביוכימי של היילודים במצבים של לידות ממושכות וקשות טובים יותר בהרדמה אפידורלית מאשר בהרדמות אחרות, או ללא כל הרדמה. זהו סימן לכך שיש פחות דחק (stress) סביב הלידה כשליולדת ניתן אילחוש זה. המנגנון הוא כנראה הורדת רמת ה-catecholamines (חומר המופרש בדם בעקבות מצבי דחק).
לאילחוש האפידורלי יש גם חסרונות מסויימים:
א. דרוש צוות מיומן.
ב. תיתכן הרדמה חלקית בלבד (למשל רק בצד אחד של הגוף).
ג. ההרדמה יכולה להתבצע רק בטווח הזמן שבין תחילת לידה פעילה (פתיחה מתאימה, ראש לא מדי גבוה באגן), אך לא סמוך מדי ללידה (מפני שלוקח זמן מסויים להכין את הפרוצדורה ולבצעה).
ד. עקב איבוד-תחושה זמני בכיס השתן יש צורך במשך זמן מסויים לשאוב את השתן של היולדת בעזרת קטטר, מה שאינו נעים לאשה, ועלול להעלות את שכיחות הזיהומים בדרכי השתן לאחר הלידה.
ה. יתכן רעד בלתי-רצוני בעקבות הזריקה, או החמרה ברעד שקיים פעמים רבות ממילא בעקבות הלידה.
ו. הגבלה בתנועתיות של האשה במשך כשש שעות לאחר הלידה.
ז. תיתכנה יותר לידות מכשירניות.
ח. צורך להוסיף מדי שעה חומר הרדמה.
סוג מיוחד של זריקת אפידורל נקרא 'אפידורל בהליכה' [walking epidural]. הכוונה שהאשה מקבלת את זריקת האפידורל, ממשיכה לנוע וללכת בכוחות עצמה עד להתקדמות הלידה, בצורה זו אין ירידה בלחץ הדם, ויש השפעה סלקטיבית רק על כאב, ללא שיתוק מוטורי או סנסורי. קיימת השפעה סלקטיבית על סיבי העצב הדקים (סיבי C) שעוביים בין 0.1-2.5 מיקרונים, והם אחראים בלעדית להעברת כאב (בעוד שהסיבים העבים יותר הם מוטוריים).

התנאים לביצוע אילחוש אפידורלי מסוג זה הם:
אשה בריאה; עובר יחיד; מצג ראש; ירידת מים נקיים, עם ראש מבוסס; מוניטור ראקטיבי. כמו-כן אסור לאשה לקבל פתידין פחות משלוש שעות לפני זריקת האפידורל.

יתרונות הרדמה זו רבים:
האשה יכולה לנוע בכוחות עצמה ולהיות עצמאית עוד זמן רב; אין ירידות לחץ דם פתאומיות; אין טשטוש מוטורי או טשטוש תחושתי עמוק, וזה מקל מאוד על שיתוף הפעולה עם היולדת בזמן הלידה; הלידה יכולה להתבצע בתנוחה הנוחה לאשה; אין צורך בקטטר לריקון שתן; היולדת חשה יותר שליטה במצבה, והרבה יותר שביעת-רצון; יתכן שההליכה של היולדת מקצרת את השלב הראשון של הלידה.

בעבודה מדגמית ראשונית שבדקה חמישים נשים שילדו בבית החולים 'משגב לדך' בירושלים וקיבלו אילחוש בשיטה זו, נמצאו התוצאות הבאות:
• שביעות רצון רבה מאוד של הרוב המוחלט של הנשים.
• לכולן לא היו הגבלות תנועה עד הלידה עצמה.
• אחוז ההתערבויות המכשירניות בזמן הלידה ואחוז הניתוחים הקיסריים היו נמוכים מאוד (2 לחמישים!).

בסוג אחר של אילחוש שידרתי נקרא caudal anaesthesia. אילחוש זה מבוצע במיקום נמוך יותר בעמוד השידרה, בחוליות התחתונות של חוט השידרה. היתרון העיקרי הוא האפשרות להשתמש באילחוש זה ממש סמוך ללידה, עקב ההשפעה המהירה והיעילה של אילחוש זה על איזור מיפתח הנרתיק. חסרונותיו כוללים את החשש לפגיעה בעובר עקב המיקום הנמוך של החדרת החומר, ובנוסף יכולה להיגרם הפרעה למהלך הלידה, מפני שבעקבות שיתוק שרירי האגן יקשה על העובר לסובב את ראשו במשך הלידה. כמו-כן יש צורך להחדיר כמות חומר הרדמה גבוהה יותר מאשר באילחוש האפידורלי. מסיבות אלו השיטה דורשת מיומנות רבה יותר של המאלחש.

שיטה אחרת נקראת Saddle Block Anaesthesia. זוהי שיטת אילחוש המתאימה ללידה קרובה מאוד. האילחוש נעשה סמוך לסוף השלב הראשון של הלידה, בין החוליות s2-s4 שבחוט השידרה. האשה נשארת במצב ישיבה, וחומר ההרדמה יורד מטה עם פחות מעורבות סימפטטית ופחות ירידת לחץ דם פתאומית.
חייבים לזכור מה הן האלטרנטיבות לאילחוש האפידורלי:
• הרדמה כללית דרושה רק במצב של ניתוח חירום; אולם לפעמים משתמשים בחומרים המשמשים להרדמה כללית לצורך הרפיית הרחם, כאשר יש צורך לבצע פעולות תוך-רחמיות כגון משיכת עכוז, היפוך פנימי של עובר, הוצאה ידנית של שלייה, החזרת הרחם למצבו התקין במצב של 'היפוך רחם', וכד'. דוגמא לתכשיר מתאים להרפיית הרחם היא מתן ניטרוגליצרין nitroglycerin לתוך הווריד. הרפיית הרחם בשיטה זו חוסכת לעיתים את הצורך בניתוח בהרדמה כללית.

• ישנן שתי שיטות לחסימות עצביות מקומיות: האחת נקראת pudendal nerve block , סוג של הרדמה הניתנת בדרך כלל יחד עם מתן מאלחש מקומי בזריקה, על מנת לגרם להרדמה באיזור הפרינאום (איזור מיפתח הנרתיק) כשסוגים שונים של אילחוש לא מספיקים. חומר ההרדמה מוחדר לעצמות האגן בזריקה דרך הנרתיק. סוג אחר נקרא , paracervical block שמשתמשים בו רק כששיטות אחרות לא ישימות. השיטה מועילה בעיקר לשלב הראשון של הלידה, והיא גם גורמת לאחוז מאוד גבוה של האטת הדופק אצל העובר (עד %33 מהמקרים). הזריקה מוחדרת לריקמה התת-רירית של הנרתיק בשני צידי צוואר הרחם. עצם קירבת מיקום הזריקה לעורק הרחם עלולה לגרום להעברת כמות גדולה של החומר לעובר.

• הזרקת פתידין (pethidine, 'זריקת טשטוש') לווריד מאוד מקובלת בחדרי הלידה. התרופה היא מקבוצת האופייטים (epoids). ההוריה המקובלת למתן פתידין היא בשלבים המוקדמים של הלידה, או במצבים בהם אין אפשרות לתת ליולדת אילחוש מקומי. שיטת אילחוש זו נחשבת לבלתי-יעילה במיוחד - היא גורמת לעירפול היולדת, אך לא מדכאת כאב באופן משמעותי; בעקבות כך האשה ממשיכה לסבול במידה רבה, ולכך יש השפעה על אספקת הדם לעובר, מה שעלול לגרום לו לירידות בדופק. יש להוסיף על כך את מתח השרירים הגבוה של האשה הסובלת, העלול להפריע להתקדמות הלידה. לעיתים קרובות נגרם לעובר דיכוי של מערכת העצבים המרכזית, וזה עלול להתבטא בדיכוי נשימתי או חמצת נשימתית כאשר הזריקה ניתנת סמוך ללידה, מה שמחייב נתינת תרופות נוגדות ליילוד החדש. לפעמים נגרמים שינויים בדופק העוברי, שמפריעים למעקב בעזרת מכשירי הניטור אחר מצב העובר בזמן הלידה. דרגת ההשפעה ומשמעותה תלויים בתרופה הספציפית שניתנה ליולדת ובמינונה, בזמן שעבר בין נתינת חומרי האילחוש לבין הלידה וכן בבשלות העובר - פגים רגישים לחומרים אלו הרבה יותר מתינוקות בשלים.

פתידין ניתן במינונים של mg10-25 עד למינון מקסימלי של mg100 . מקרים של דיכוי אימהי ועוברי נצפים תוך 20-25 דקות ממתן החומר לתוך הווריד, ושעה עד שלוש שעות לאחר מתן החומר לתוך השריר. לכן רגילים לתת את החומר מוקדם יותר מתחילת הלידה בפועל. בדרך כלל מוסיפים לפתידין חומר נוסף דרך השריר (promethazine, פנרגן) במינונים של 20-25 מ"ג על-מנת לסייע ליולדת במניעת חרדה, ולהוריד את צריכת הפתידין. אין הגברה של דיכוי היילוד, ומצטמצמות תופעות כגון בחילה.

• תכשיר נוסף נקרא קטמין, והוא ניתן במינון קטן לתוך הווריד. האליחוש מושג תוך מספר דקות, ויש סכנה לדיכוי נשימתי של התינוק רק במינונים גבוהים של התרופה (מעל .( 1mg האילחוש הזה טוב רק כתוספת לאילחוש המקומי, ודווקא כשהוא ניתן סמוך מאוד ללידה.

• אלטרנטיבה אחרת הקיימות להפחתת כאבי הלידה היא מסכת חמצן (;(nitrous oxide ישנם חומרים מקבילים הניתנים ברמות תת-אנסטטיות בשלבים המאוחרים של הלידה, כגון הלוטן halothane, isoflorane, methoxyflarane, ו-nitrous oxide. היולדת נשארת ערה ומשתפת פעולה, ושומרת על רפלקסים נשימתיים תקינים. אחד הסיכונים הוא מינון יתר שיגרום לאיבוד רפלקסים נשימתיים, שעלולים לגרום להקאות, העשויות לגרום לאספירציה נשימתית. סימני מינון יתר הם התרגשות יתר, וכן בלבול וטשטוש.

• יש לציין עוד את שיטת 'לידת המים' - האמורה לסייע בהרפיית שרירי האגן וליצור 'סביבה טבעית' לאם וליילוד בזמן הלידה; שימוש במכשיר ה-TENS , המזרים לאשה פולסים חשמליים בשיטה מיוחדת האמורים להוריד את רמת הכאב; שיטות היפנוזה שונות; שימוש בשיטת PAULA (שיטת השרירים הטבעתיים); שימוש באקופונקטורה (שיטת הדיקור הסיני); ולבסוף - לימוד שיטות הרפייה שונות. ניתן לומר באופן כללי שלרוב היולדות שיטות אלו אינן ישימות או אינן יעילות באופן משמעותי, ואינן מצליחות להביא את היולדת לרמת רפיון-השרירים והרגיעה הקיימות אצל האשה היולדת בסיוע אילחוש אפידורלי. אין שום סיבה שלא להפוך את הלידה מחוויה כואבת - לנעימה, כזו שתגרור אחריה נכונות ללדת לידות רבות נוספות.
לרוב הנשים היולדות, הרוצות למנוע את כאב הלידה, אין למעשה שום סיבה להימנע מאילחוש אפידורלי, בידיו של מרדים מומחה; ואין צורך לומר שראוי לנשים החוששות מהריון נוסף, או לאלו הדוחות אותו מחמת החשש מכאב הלידה - להשתמש בפיתרון זה, ובכך תירבה הילודה בעם בעז"ה.