קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה
תגובה למאמרו של הרב שבתי רפפורט

פרופ' דוד מאיר

מקור: אסיא נא-נב (יג, ג-ד), אייר תשנ"ב



תקציר:
תגובה למאמרו של הרב שבתי רפפורט.
מאמרים נוספים בנושא זה:
קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה / הרב שבתי אברהם הכהן רפפורט

קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה (בעקבות הערותיו של פרופסור דוד מאיר) / הרב שבתי אברהם הכהן רפפורט



לכבוד העורך,
נהניתי מאוד לקרוא את חוברת אסיא מט-נ. ארשה לעצמי לחזור ולברכך פעם נוספת ב"יישר כוח". הצלחת לשנות את אופייה של החוברת ועתה היא מכילה חומר מעניין וקריא - לא הנחתי אותה מידי עד שגמרתי לקרוא את כל המאמרים.

הרשה לי לצרף הערה קצרה על מאמרו של הרב שבתי רפפורט אשר מוצג בו ניתוח הלכתי מעניין אבל בפועל אינו מגיע לבעיה "רפואה למעשה".
אם לדעתך יש צדק בהערותיי, אשמח לתגובתך.

בכבוד רב,
פרופ' דוד מאיר


הערותי למאמר:
1. הדיון ההלכתי הוא מעמיק ומעניין - הקביעה של רשות וחובה הוא בסיס מאד הגיוני.

2. עקרון ההפרדה בין מחקר / בניית תשתית / פיתוח לבין טיפול רפואי הוא חד וחלק.

3. הבעיה האמיתית העומדת בפני מוסרות רפואה הפועלים תחת אילוצים כספיים היא בעיקר במסגרת קדימות בטיפול ובחירת חולים.
א) האם להעדיף הקצבות לטיפול אינטנסיבי בפגים (נאמר מתחת ל- 1000 גרם) ולנהל יחידה כזאת כשהוצאותיה ליום אשפוז הן בין פי-חמישה לפי-עשרה מעלות הטיפול בחולה רגיל וכמובן בטיפול כרוני בקשישים?
ב) יש גבול להיקף פעולות דיאליזה - איך קובעים מי מתקבל ומי לא? האם ניתן בכלל לדחות חולה מלקבל טיפול שכזה?
ג) השתלה אחת עשויה לחסל תקציב אשר בו ניתן היה לטפל במספר גדול של חולים. האם הציבור/המוסד חייבים לספק השתלות לכל אחד אשר לו אינדיקציה רפואית שטיפול כזה יועיל לו?
אין צורך להרבות בדוגמאות נוספות מהרפואה המעשית.

זו הבעיה: רוב הציבור מתחמק ממנה ודורש את כל ה"מגיע לו" - ציבור הרופאים מתחמק מהבעיה בזה שהוא נוהג לפי הכלל First come first serve עד אפס הכסף. לדעתי, שתי הגישות פסולות.
בטוחני שניתוח הבעיות האלו לאור העיקרון אשר מניח הרב רפפורט היה מביא לירי מסקנות מאד מעניינות. לדעתי, לא הכל חובה!