אי לכך, יישוב הסתירה בין התשובות באגרות משה הוא, כאמור, בדרך ההגדרה של המוות המוחי.

עמדת הרבנות הראשית לישראל

בחורף שנת תשמ"ה (ראשית 1985) פנו מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' דן מיכאלי, ופרופ' סהר, אז מנהל המחלקה הנוירו כירורגית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר לרבנות הראשית לישראל בבקשה לקבוע את עמדת ההלכה ביחס להשתלות לב בישראל. הם הסבירו לרבנים הראשיים

"כי מאחר ואין המדובר בשאלה רפואית, אלא בשאלה דתית - האם ניתן על פי ההלכה לקבל את מות מרכז הנשימה כמוות של הגוף כולו" [מכתב לחבר, כרך מט, חוב' 8, תשמ"ז, עמ' 8],

[יש לציין כי כבר בשנת 1968 בוצעו בישראל שתי השתלות לב (ראה: אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ב, ע' השתלת אברים, עמ' 194, והע' 11-10) אך השתלות לב נפסקו בכל העולם עד לתחילת שנות ה-80, בגלל אחוזים גבוהים של כישלונות, וחודשו בעולם בהצלחה רק לאחר שיפור הטכניקות הכירורגיות ובעיקר לאחר הכנסת הציקלוספורין לשימוש. עובדה זו הביאה לפיתוח מרכזי השתלה גם בישראל].

הרבנות הראשית לישראל מינתה ועדת השתלות משותפת לרבנים ולרופאים, אשר הייתה מורכבת משני הרבנים הראשיים לישראל - הגר"א שפירא שליט"א והגר"מ אליהו שליט"א; וכן הרבנים הגר"ש ישראלי שליט"א, הגרי"מ לאו שליט"א, הגד"ח שלוש שליט"א, הגרז"נ גולדברג שליט"א, והרופאים ד"ר אברהם שטינברג, והרב ד"ר מרדכי הלפרין. אחד מגדולי הפוסקים בירושלים התבקש והסכים להשתתף בדיוני ועדת ההשתלות הנ"ל, אך בגלל סיבות השמורות עמו לא בא מעולם לישיבות ולדיונים.

הועדה הנ"ל קיימה מספר דיונים פנימיים מקיפים ומעמיקים, ולמדה בעיון את ההיבטים הרפואיים וההלכתיים הנוגעים לנושא. כמו כן נעזרה הועדה בייעוץ רפואי מקצועי של מומחים בתחומי הנוירולוגיה, ההרדמה, הכירורגיה, הקרדיולוגיה וההשתלות, בישיבה שקיימה הועדה במרכז הרפואי הדסה עין-כרם בירושלים, ביום ד' בתשרי תשמ"ז (7.10.86). כמו כן נעזרה ועדת ההשתלות בייעוצו של פרופ' חיים סומר, מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, שהוא מומחה בינלאומי בתחום הנוירו-פיזיולוגיה.

מסקנות הועדה הנ"ל הוצגו בפני מליאת מועצת הרבנות הראשית ביום ב, א' במרחשוון תשמ"ז (3.11.1986), ומועצת הרבנות הראשית אישרה פה אחד את המלצות ומסקנות הועדה להחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל פורסמה בתחומין, ז, תשמ"ו, עמ' 192-187; ברקאי, ד, תשמ"ז, עמ' 14-11; ובאסיא, חוב' מב-מג, ניסן תשמ"ז, עמ' 81-70. בחוב' אסיא הניע נוספו הערות להחלטה מאת עורך אסיא, הרב ד"ר מרדכי הלפרין].

על פי החלטת הרבנות הראשית נקבע מותו של אדם על פי ההלכה לאחר שהוכח בצורה קלינית ומעבדתית, שהנשימה העצמונית פסקה לחלוטין, ובאופן בלתי הפיך. זאת ניתן לקבוע על ידי הוכחה שהמוח כולו, כולל גזע המוח, חדל לפעול בצורה בלתי-הפיכה, שכן גזע המוח הוא-הוא המפעיל את הנשימה. בנספח להחלטת הרבנות הראשית ניתנו הנחיות רפואיות ברורות ומפורטות לקביעת המוות המוחי כנ"ל, כולל הדרישה לביצוע בדיקת BAER, כחיזוק להוכחת מות גזע המוח [עמדתה ההלכתית של הרבנות הראשית הוסברה בהרחבה על ידי הגר"מ אליהו, ברקאי, ד, תשמץ, עמ' 31-18; הגר"ש ישראלי שליט"א, ברקאי, שם, עמ' 41-32; הנ"ל, אסיא, חוב' מב-מג, ניסן תשמ"ז, עמ' 104 95; הגר"א שפירא שליט"א, אור המזרח, לו(א), תשרי תשמ"ח, עמ' 70-67; א. שטינברג, אסיא, חוב' מד, ניסן תשמ"ח, עם' 75-56].

זמן קצר לפני פרסום החלטת הרבנות הראשית פניתי להגרי"י ווייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, והצעתי להמציא לו נתונים רפואיים עדכניים בנושא קביעת רגע המוות והשתלות לב והגאון הנ"ל דן לאיסור בנושא זה בשנים שעדיין ההצלחה הייתה מועטה ביותר - ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ה ס" ז-ח]. הגרי"י ווייס זצ"ל לא רצה לדון מחדש בעניין בעצמו, אך הביע הסכמה ורצון לדון בנושא יחד עם הרבנים הגאונים יבל"ח הגרש"ז אויערבאך שליט"א והגרי"ש אלישיב שליט"א, אך לא אסתייעא מילתא באותו זמן, ולא הצלחתי לארגן דיון משותף של שלושת גדולי הדור הנ"ל בנושא זה.

עמדת הגרש"ז אויערבאך שליט"א

בחודש סיוון תש"ן [יוני 1990] פרסמה הסתדרות הרבנים של ארה"ב [RCA], נוסח 'צוואה מחיים', הכוללת בין השאר קביעה חד-משמעית שהמוות המוחי הוא המוות על פי ההלכה. החלטה זו עוררה סערה רבתי בארה"ב, ומועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארה"ב החליטה לשלוח משלחת רבנים לישראל, על מנת לברר את עמדותיהם של הגאונים מרן הגרש"ז אויערבאך שליט"א ומרן הגרי"ש אלישיב שליט"א בשאלה חמורה זו [השליחים היו הרבנים פייביל כהן שליט"א וש. קמינצקי שליט"א]

ביום ח"י מנ"א תשנ"א פירסמו הגרש"ז אויערבאך שליט"א והגרי"ש אלישיב שליט"א פסק הלכה האוסר השתלת לב, וזה נוסח הפסק:

נתבקשנו לגלות דעתנו, דעת תורה, בעניין השתלת הלב לצורך חולה מסוכן, וכן בעניין השתלת שאר איברים לצורך חולים שיש בהם סכנה. הנה כל זמן שלב התורם פועם, ואפילו במקרה שכל מוחו כולל גזע המוח אינו מתפקד כלל הנקרא "מיתת המוח", עם כל זאת דעתנו שאין שום היתר להוציא אף אחד מן איבריו, ויש בזה משום שפיכות דמים.

בעקבות פסק הלכה זה נפגשתי פעמים אחדות עם מרן הגרש"ז אויערבאך שליט"א, אשר הואיל להקדיש לי מזמנו היקר לדיונים ארוכים וקצרים בנושא זה. בתחילת הדיונים הבהיר לי הגאון שליט"א, שלדעתו יש הוכחה נגד המוות המוחי מגמ' ערכין ז א. שכן מבואר שם, שמעוברת שמתה מוות טבעי, עוברה תמיד מת לפניה, ולפי הידוע כיום ניתן ליילד עובר חי מאישה מעוברת שנקבע לה מוות מוחי. ומה שמתירה הגמ' שם לחלל שבת כדי לקרוע את כריסה של מעוברת לצורך הצלת הוולד.

וכתב שם רש"י דזימנין דאיהי מייתא ברישא, חילק הגאון שליט"א בין אישה שישבה כבר על המשבר, שאז ניתק במידה רבה הקשר החיוני בין האם לעובר, ולכן ייתכן לעתים שהאם תמות קודם העובר, לבין מעוברת בשלבי הריון מוקדמים יותר, שאז תמיד העובר מת קודם [יש להעיר, שפוסקים רבים סבורים, שאין לחלק בין ישבה על המשבר ללא ישבה, כמבואר במג"א סי' של סק"י,

ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' יג, וכן משמע משו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצה, ומהערוך ע' דפן (א). אך דעת הגאון שליט"א, שיש להבדיל בין מתה כשישבה על המשבר לבין מתה קודם לכן. וראה עוד באנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ג, ע' לדה, עמ' 360--358, הע' 311-309].

ולכן סבר הגאון שליט"א, שלא יעלה על הדעת, שמעוברת שמתה תוכל ללדת יילוד חי. אכן לאור העובדה שנשתנו התנאים הרפואיים בימינו, וקיימים כיום אמצעי החייאה משוכללים, כולל מכשירים להנשמה מלאכותית, עלה הספק שמא בזמננו ייתכן שמעוברת, גם אם מתה לפני שישבה על המשבר, תוכל ללדת ולד חי.

אי לכך ביקש הגאון שליט"א ממני ומידידי הרב יגאל שפרן, שנערוך ניסוי רפואי לברר שאלה מציאותית זו. יש להדגיש, כי מדובר בניסוי מדעי מודרני מיוחד, שכל מטרתו לברר נקודה הלכתית, ואשר נתוני הניסוי הוגדרו על ידי פוסק הדור, כדי לעמוד על בירור מצב הלכתי על פי המציאות. למיטב ידיעתי זהו הניסוי הראשון מסוגו בתולדות המדע המודרני.

ידידי הרב שפרן שליט"א ואנכי נרתמנו למשימה, תכננו ניסוי מתאים לדרישות ההלכה, כפי שהגדיר עבורנו הגאון שליט"א, לבננו וביררנו את התנאים והטכניקות הרפואיים-כירורגיים הנחוצים, בהתייעצות עם מומחים בתחומי הווטרינריה, טיפול נמרץ ומיילדות, וביצענו את הניסיונות שיתוארו להלן.

הניסוי נערך במרכז רפואי-אוניברסיטאי גדול בישראל, על ידי רופאים ווטרינרים בכירים ומנוסים.
הניסוי הראשון התקיים ביום ה', ד' בשבט תשנ"ב (9.1.92). בנוסף לצוות הרפואי-המנתח השתתפו בניסוי יוזמיו ומתכנניו - ד"ר אברהם שטינברג והרב יגאל שפרן, וכן ד"ר משה הרש, מהיחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים. כמו כן נכחו בניסוי פרופ' אברהם ס. אברהם, והרב ד"ר מרדכי הלפרין.

תיאור הניסוי: כבשה מעוברת הורדמה בהרדמה כללית, כדי למנוע צער בעלי חיים. הוחדר צינור תוך-קני (INTUBATION), והכבשה חוברה למכונת הנשמה. הוכנס עירוי תוך וורידי להזלפת נוזלים ותרופות, וכן חוברה הכבשה למכשירי ניטור (MONITORING) של דופק ולחץ דם, וכן ניטור הדופק של העובר. לאחר מכן בוצעה דיסקציה של הרקמות הרכות בצוואר, גילוי עורקי הצוואר הגדולים, קשירתם וחיתוכם, על מנת למנוע דמם מסיבי וקמלני. במהלך הניסוי נלקחו בדיקות דם לבירור מצב הגזים (ASTRUP), הספירה האדומה והאלקטרוליטים. הגולגולת נוסרה, והמוח נשאב החוצה (SUCTION) בשלמותו. הכבשה נשארה במצב זה ללא מוח, כשהיא מחוברת למכשיר הנשמה, במשך שלוש שעות, וכל אותו זמן הייתה פעילות תקינה לחלוטין של לב הכבשה-האם; הדופק ולחץ הדם שלה נשמרו כתיקנם, כמעט ללא צורך בהתערבות תרופתית; ודופק העובר היה תקין לחלוטין.

למרות שתנאי הניסוי כפי שהוגדרו על ידי הגרש"ז אויערבאך שליט"א התקיימו - הוחלט לבצע שלב נוסף בניסוי, והוא כריתה שלימה של ראש הכבשה. הדבר נעשה על ידי ביצוע חיתוך נמוך בקנה (TRACHEOSTOMY), והעברת הצינור התוך-קני לאזור זה. לאחר מכן בוצע חיתוך עמוד השדרה בגובה 2-1, והתזת הראש. בצורה זו ללא ראש המשיכה הכבשה-האם לשמור על פעילות לבבית תקינה, וגם דופק העובר היה תקין למשך 20 דקות. בשלב זה חלה ירידה קיצונית בדופק העובר, בוצע ניתוח קיסרי דחוף, והוצא עובר מת. ניסיונות ההחייאה לא הועילו [יש לציין, כי דברים כאלו מוכרים גם במיילדות אנושית, ולעתים אין הסבר ידוע לשינוי הפתאומי בדופק העובר, ולא ניתן להצילו]

לאחר הניסוי הזה התקיים דיון בביתו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א, בהשתתפות הרב שפרן, פרופ' אברהם ואנכי. הוסכם בתחילה שיש לראות בו הוכחה שבזמנינו אכן השתנו הנסיבות, וייתכן מצב שבו מעוברת מתה, ובכל זאת עוברה חי. אלא שאחד המשתתפים העלה סברה, שעובדת חיותו של העובר הייתה ידועה לנו רק מכוח העובדה שמדדנו דופק לבבי שלו, אבל באותה עת מדדנו גם דופק לבבי של הכבשה-האם, והיא הרי הייתה מתה לכל הדעות, שכן הייתה ללא מוח, ואחר כך גם ללא ראש, ולכן מי יאמר שהעובר היה חי גם בשלבים שמדדנו את הדופק שלו? השבתי, שאין הדבר דומה כלל, כי בכבשה-האם הייתה הוכחה שהיא מתה, בגלל היעדר המוח והראש, ולכן לא היה משמעות של חיים בדופק, אבל בעובר לא הייתה כל עדות למוות, ולכן הדופק הוא בוודאי סימן חיים. אך כדי להסיר כל ספק, הוחלט לבצע ניסוי נוסף, והפעם לגשת מיד לכריתת הראש.

הניסוי השני - בוצע ביום ד' י"ז בשבט תשנ"ב (22.1.92), באותו מקום, על ידי אותו צוות רפואי, ובנוכחות אותם אנשים, כמו בניסוי הראשון. שלבי הניסוי היו דומים, פרט לעובדה שלא בוצעה שאיבת המוח. הכבשה המעוברת נותרה ללא ראש במשך 25 דקות, כאשר הלב פועל כתיקנו, הדופק ולחץ הדם שמורים, וכן היה דופק העובר תקין. לאחר 25 דקות בוצע ניתוח קיסרי, והוצא טלה חי, אשר נותר בחיים, וממשיך עד היום לגדול בעדרו במצב תקין.

עם קבלת תוצאות הניסוי התברר לגאון שליט"א, שאמנם מה שדיברה הגמ' ערכין הנ"ל הוא בתנאים רגילים, אבל בתנאים של טיפול נמרץ ומכשירי הנשמה ייתכן בהחלט שהמעוברת תהיה מתה, והעובר ייוולד חי.

בעקבות הדברים הללו התפרסמו ידיעות שונות על עמדת הגרש"ז אויערבאך שליט"א בעניין קביעת רגע המוות והשתלת איברים, וחלק גדול מהמרשמים היה מסולף, מוטעה ומטעה. אי לכך ניסחתי בכתב את עמדתו של הגאון שליט"א, כפי שהבנתי אותה לאחר שיחות ודיונים רבים עמו פנים אל פנים, וכפי העולה ממכתבי תשובותיו של הגאון שליט"א בנידון. ביום יז מנ"א תשנ"ב מסרתי את נוסח הדברים לגאון שליט"א, והוא עבר על כל מילה ומשפט, והסכים על כל הכתוב בו, ושוב חזר הגאון שליט"א על הדברים ביום כט מנ"א תשנ"ג, ולאחר מספר הגהות ותיקונים אישר לפרסם את נוסח הדברים דלקמן:

א. עקרונות

1. מאז ומעולם נקבע מותו של אדם על פי ההלכה כשהוא מוטל כאבן דומם, ופעילות הנשימה והלב פסקו לחלוטין. זאת בתנאי שכל מאמצי ההחייאה עלו בתוהו, ולאחר המתנה של 30-20 דקות.

2. באופן עקרוני, אדם שמוחו כולו מת באופן מוחלט, כשאין אף תא חי במוחו, ייתכן שהוא מת, אף אם לבו פועם על ידי מכשיר הנשמה, ואף אם מדובר באישה מעוברת, ומתברר שעוברה חי ונולד חי, שכן במצב זה אין גופם אלא כאינקובטור ^2,1.

3. אין האדם שמוחו מת נחשב כמת אלא אם הוכח באופן מוחלט וללא כל ספק, שכל המוח כולו מת. מוות גזע המוח הוא הכרחי אבל לא מספיק, היינו בהיות גזע המוח חלק מהמוח, ברור שגם הוא צריך להיות מת כדי שהאדם ייחשב כמת, אבל אין זה מספיק לקבוע מותו של האדם אם הוכח רק שגזע המוח מת, אלא צריך שיוכח שכל המוח כולו מת דווקא³.

4. אדם שהרופאים קבעו שמוחו מת, אבל לבו עדיין פועם, קרוב לוודאי שפעולת הלב היא רק מפני המכשירים, אבל ייתכן שזוהי עדות שעדיין לא מת המוח כולו⁴.

5. אי לכך, אדם שהרופאים קבעו שמוחו מת בכל הדרכים הידועות כיום, אבל הוא עדיין מונשם באופן מלאכותי וליבו פועם - דינו כספק מת ספק גוסס⁵.

6. אף על פי שבעלמא אין אנו יודעים כיום להגדיר את המצב שחז"ל הגדירוהו כגוסס, אבל אדם שהרופאים קבעו שכל מוחו מת, הרי הוא כספק גוסס, ולכן חלים עליו דיני גוסס. אי לכך אסור להזיזו כשהמטרה איננה לטובתו, אלא לצורך אחר. ולכן כל הבדיקות לקביעת המוות המוחי שגורמות לתזוזת החולה, הרי הן בגדר האיסור. גם בדיקות שלא גורמות לתזוזת החולה, אבל מבוצעות על ידי החדרת חומר לגופו, אף הן אסורות⁶.

7. אסור לקרב מותו של אדם, אפילו הוא בגדר ספק גוסס, גם אם הדבר מכוון להצלת חיים וודאית של חולה בפנינו.

8. בגוסס כזה, אם הרופאים עברו על האמור בסעיף 6 לעיל, והוכיחו לאחר כל הבדיקות שמוחו מת - אפשר לסמוך על בדיקתם לעניין זה שמותר להסיר את מכשיר ההנשמה, כדין מסיר המונע. אך מותו של אדם כזה יכול להיקבע רק אם יוכח לאחר הפסקת פעימות הלב לגמרי שהוא מוסל כאבן דומם, ושאין הוא נושם כלל ללא המכשיר, ולאחר המתנה למשך חצי דקה (שלושים שניות). לאחר זמן זה - גם אם יצליחו הרופאים לבצע החייאה של הלב - האדם נשאר מוגדר כמת לכל דבר⁷.

ב. מסקנות

1. מות המוח, כפי שנקבע על ידי הרופאים כיום, איננו מספיק לקביעת מות האדם, ודינו כספק מת ספק גוסס. לכן אסור לקרב מיתתו של אדם כזה בכל דרך, ואסור להוציא ממנו איברים להשתלה כל עוד לבו פועם, מחשש קירוב מיתתו של גוסס. ודבר זה אסור אפילו לצורך הצלת חולה בפנינו שבוודאי ימות.

לפיכך, בארץ ישראל, שאינם זהירים בכל הפרטים האמורים, והרי יודעים שחייבים להתנהג על פי ההלכה - אסור להיות מועמד לקבל תרומת איברים.

2. במצבים הבאים יש שמותר להוציא איברים להשתלה, ויש שמותר להיות רק מושתל, מאדם שהרופאים קבעו מוות מוחי:

א. בחוץ-לארץ, הואיל והרופאים והחולים רובם ככולם נוכרים, שמתנהגים על פי המדע הרפואי והערכאות שלהם - מותר ליהודי להיות מושתל, ולקבל איברים להצלת נפשו, אפילו אם ידוע שתורם האיברים הוא יהודי⁸.
ב. כשהותז הראש בפועל, או כשכל המוח נשפך החוצה, אף על פי שלבו פועם⁹.
ג. כשנקבע המוות המוחי לאחר שנעשו כל הבדיקות הרפואיות המקובלות כיום [אף שליהודי אסור לעשותם], שאז מותר להפסיק את מכשיר ההנשמה - והתברר שהחולה מוטל כאבן דומם ואינו נושם מעצמו, והמתינו עד לאחר הפסקת פעילות הלב ללא כל פעימה במשך חצי דקה - אם הצליחו להחיות את הלב, ניתן להשתמש באיברים להשתלה.
ד. לו יצויר שבעתיד ימציאו בדיקה, אשר תוכיח בוודאות גמורה ובמהימנות מלאה ללא כל ספק, שכל תאי המוח מתו, ולאחר הפסקת מכשיר ההנשמה יראו בעיניים שאיננו נושם במשך שלושים שניות; ויחד עם זאת, ביצוע הבדיקה לא תפגע בדיני גוסס, היינו שהבדיקה לא תהא כרוכה בהזזת החולה, או בהחדרת חומר לגופו - יהא מקום לשקול אם המצב הזה זהה להותז הראש, ולהתיר ההשתלה ממת כזה, אף אם ליבו פועם ¹⁰.

הערות:

* הובא: ספר אסיא ז, ענף 147. - העורך.
1. דבר זה מתברר מדברי המשנה אהלות א ו, בדין הותז הראש, ומשמע שסיבת המוות שם הוא היעדר המוח, ולא בגלל שסופו של הלב להפסיק לפעום, או שסוף מחזור הדם להיפסק, ובוודאי לא בגלל שחסר החוטם, או חלק אחר של הראש או הפנים. כמו כן עולה דבר זה מהניסיון הראשון בכבשה המעוברת, שבה הוצא המוח מקופסת הגולגולת, והבהמה נחשבה לדעת הגאון שליט"א כמתה. ומה שמשמע מהגמ' ערכין ז א, שמעוברת שמתה - עוברה תמיד מת לפניה, הרי הוכיחו הניסיונות עם הכבשות המעוברות, שכיום השתנו הנסיבות בגלל מכשיר הנשמה, ולכן הדבר אפשרי במציאות של ימינו, ואין בדברי הג' ערכין הנ"ל משום סתירה למציאות האפשרית של מוות מוחי מוחלט.
2. הטעם שמות המוח כולו מהווה מות האדם, הוא מפני שהדבר ידוע כיום באופן ברור שהמוח הוא המפעיל את מרכזי החיים ואחראי לתפקודם. וכן ראיה מהמשנה אהלות הנ"ל.
3. וכתב לי הגאון שליט"א, שלאור מה שהתברר לאחרונה שגם במצב של מוות מוחי ייתכן
שעדיין עוד חי במוח חלק הנקרא 'היפותלמוס', הרי הוא הסתפק אם צריך מצד ההלכה להמתין שיעור זמן שגם חלק זה יהיה וודאי מת.
4. היינו אף שבמצב שמוכח באופן מוחלט שהמוח מת, כגון שהותז ראשו, שאם הלב פועם
בגוף, אין זה עדות לחיים, אלא כאינקובטור בלבד, אבל מכיוון שאין אנו יודעים מה הוא הגורם של הגדרת החיות, הרי כשאין וודאות מוחלטת שהמוח כולו מת, ייתכן שפעולת הלב נובעת מהפעלת אותו חלק במוח שנשאר בחיים, ולכן האדם עדיין ספק חי ספק מת.
5. הסיבה לכך היא, שאין לסמוך בוודאות על מדע הרפואה, על פי כל הבדיקות הידועות כיום, לקבוע באופן מוחלט וללא ספק שאמנם כל תאי המוח מתו. דבר זה נכון לגבי הבדיקות החשמליות למיניהן, וכן לגבי הבדיקות הבודקות את זרימת הדם למוח. אי לכך, אין בכוח המדע כיום להוכיח שמות המוח באדם שראשו מחובר לגופו ולבו פועם, הוא מצב זהה למצב של הותז הראש.
6. הכוונה לאסור הזרקת חומר רדיואקטיבי, שמטרתו לבדוק את זרימת הדם למוחו של החולה, דרך העירוי שממילא קיים בחולה כזה, ואף על פי שלפי ידיעת הרפואה, אין חומר זה גורם לנזק כלשהוא. הטעם - מסתבר שדברים הנעשים ממש בתוך גוף החולה ובדמו, הרי זה יותר חמור מהזזה קלה של גוסס דאסור'.
7. הטעם - אמר הגאון שליט"א שקיבל מכתב משלושה רופאים מומחים שומרי תורה, שבחולה כזה אחר המתנה של שלושים שניות בלי שום פעימות לב כלל וכלל, הם מוכנים ליתן תעודת פטירה. והיינו שהפסקת פעולת הלב הקצרה הזו מוכיחה שאמנם כל המוח כולו מת. וזה לשון המכתב:
שוחרי שיחות רבות בינינו ורופאים אחרים בעניין קביעות עת המוות, אם נעשו כל הבדיקות הדרושות המראות שאין שום נשימה עצמונית ושגזע המוח נפגע בצורה מוחלטת ולא הפיכה, וכן בדיקות המראות שאין שום זרימת דם למוח בכלל (הבדיקות נעשו באיסור), כך שברור ומוחלט שהחולה מת מוות מוחי (כל המוח כולל גזע המוח), אז אחרי שהופסק מכונת ההנשמה ועקב זה שהחולה אינו נושם כלל הלב יפסיק לפעום כעבור כמה דקות, אז15- 20 שניות אחרי שהלב הפסיק לפעום לגמרי, דעתנו היא שבאותו רגע החולה בהחלט נקרא מת לכל דבר, ואנו מוכנים לחתום על תעודת פטירה'.
ועל פי המבואר בהע' 3 לעיל - הסתפק הגאון שליט"א, שאולי צריך להמתין עד שיתברר שגם ההיפותלמוס מת, אלא שתעודת פטירה יכולים באמת ליתן אחרי המתנת חצי דקה.
8. הטעם - 'כי שם החולים והרופאים רובם נוכרים, המתחשבים עם המדע הרפואי, ואינם חוששים להזזת גוסס, ולאחר שעשו כל הבדיקות של הגזע הם חושבים אותו כמת גם לפני הפסקת מכשיר ההנשמה, והלב עדיין פועם, ואם כן למה ייגרע חלקו של יהודי לקבל השתלה' ובחו"ל ממילא יוציאו הרופאים איברים לשם השתלה, ולכן אין בהשכמת מושתל יהודי משום "לפני עיוור'; אבל בישראל, אם כל היהודים יסרבו להיות מושתלים, לא יוציאו הרופאים איברים, וממילא יש בהסכמת מושתל בארץ משום 'לפני עיוור'.
9. זה פשוט על פי המשנה באהלות, ועל פי הניסיון עם הכבשה המעוברת, אלא שדבר כזה כמעט לא ייתכן במציאות.
10. ואמר לי הגאון שליט"א, שכל האמור כאן הוא דעתו הפרטית, אולם למעשה דרוש עדיין שיסכימו לכך גם מגדולי התורה שבדורנו.

---