הרב אברהם אופיר שמש

אסיא סז-סח - שבט תשס"א

הודפס ללא ההערות

תוכן המאמר: השימוש הרפואי בשרצים בתקופות הקדומות הסקנקור - מוצאו ושימושיו הדיון בכשרותו של הסקנקור תמצית: הדיון ההלכתי בכשרותו של השרץ סקנקור מילות מפתח: סקנקור, יעקב חגיז, חומט רפואי, ריפוי באיסורים

במהלך ההיסטוריה נדרשו פוסקי הלכה להכריע בשאלות הנוגעות לתחומי החיים השונים. כדי לפסוק הלכה זקוק הפוסק לתיאור מפורט של הבעיה וגם לידע אישי נרחב במקורות ההלכה לדורותיהם. יש והוא נתקל בקשיים בפסיקה, כגון במקרה של חוסר פרטים ריאליים הנוגעים לשאלה או קושי אובייקטיבי להכריע בין הדעות השונות.

במאמר זה ברצוני לדון במקרה אחד, המשקף את הקושי להכריע בשאלה רפואית בגלל חוסר פרטים על מהותו של החומר הרפואי. עקרון זה יודגם על פי הדיון של ר"י חאגיז בשאלה האם מותר להרפא בעזרת ה"סקנקור" - החומט הרפואי (להלן נעמוד על זיהויו). מקרה זה משמש לדעתי, דוגמא מיוחדת לקושי, ואמת מידה לאחריות הכבדה המוטלת על הפוסק לברר ולהעמיק בשאלה כדי שלא להסיק מסקנות מוטעות.

ר' יעקב חאגיז (1620-1674) היה ממנהיגיו הרוחניים של הישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-17. בשנת 1658 הגיע לירושלים והקים את בית המדרש "בית יעקב". ר' יעקב הרבה לכתוב. בין חיבוריו "קורבן מנחה", "צרור החיים", "זכרון לבני ישראל" ועוד ספרים רבים.

בין כתביו בולט ספר השאלות ותשובות "הלכות קטנות". בשני חלקיו דן ר"י במגוון בעיות ושאלות הלכתיות, שהופנו אליו על ידי אנשי דורו. חשיבותו של החיבור נובעת, בין היתר, מכך שמשוקעות בו עדויות על תולדות הישוב היהודי בארץ במאה הנידונה. חלק מהשאלות עוסקות בענייני טבע ורפואה. כגון: מעמדם ההלכתי של תאומים סיאמיים, מינים וזנים שונים של גידולים מקומיים, הגדרת מחלות, תרופות ושיטות ריפוי קונבנציונליות ומאגיות ועוד.

ר"י חאגיז הקדיש לכשרותו של החומט הרפואי שלוש תשובות. בטרם נדון בדבריו נסקור את השימוש הרפואי במיני זוחלים בתקופות הקדומות.
בתקופת חז"ל וימי הביניים שימשו חסרי חוליות וזוחלים שונים כמרכיבים במיגוון תרופות. כך למשל, שימשו זוחלים ארסיים, כדוגמת האפעה המגוון (Echis coloratus) להכנת ה"תריאקה" - תרופה להכשת נחשים. התלמוד אסר לצוד או לחבול בשבת ב"שמונת השרצים" שנזכרו בתורה (כגון חומט, כח, לטאה לצורך רפואה או שימוש אחר. שימושים רפואיים במינים שונים של חומטים, כגון חומט גמד Abelepharus kitaibelii)) נזכרו גם במקורות ערביים.

שימוש רפואי ב"אנקה" נזכר במשל שהובא במדרש תנחומא:

משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש. בדרך ראה אנקה אחת, התחיל מבקש מקל להרגה. אמרו לו: לזו אין אתה יכול ליטול את נשמתה, האיך אתה יכול לרפאות נשוך נחש?

המונח "אנקה" במקור זה מתייחס, ככל הנראה, לזוחל מסוים או אפשר כשם כללי לתת סדרת הלטאות. הרופא התכוון לרפא את החולה באמצעים מאגיים. התעכבותו בדרך לשם המתת האנקה נועדה, ככל הנראה, לצורך השימוש בה כמרכיב ברפואת ההכשה ('תריאקה'). כאשר התקשה להורגה נותר הרושם שאין הוא בקי בתורת הריפוי.
ה'סקנקור' הוא שמו הערבי של החומט הרפואי (Scincus scincus) השייך למחלקת הזוחלים (Reptilia) ולמשפחת החומטיים (Scinciae). מקור השם המדעי של הסוג בשם היווני - Skinkos - שם עתיק של מין לטאה ואפשר שהכונה גם לחומט הרפואי. בעבר נקרא - Scincus officinalis - "חומט הרוקחים", המעיד אף הוא על ערכו הרפואי.

תפוצתו של זוחל זה מוגבלת למדבריות צפון אפריקה, סיני וישראל. זהו מין נדיר יחסית השוכן בארץ בחולות ובקרקעות חוליות שבמערב הנגב. עקב כך, הוא מותאם לחיים בחולות: צבעו הצהבהב בדומה לחול משמש לו הסוואה. חרטומו דמוי יתד ובעזרתו הוא מטיב להתחפר בחול. לכל אחת מארבעת רגליו חמש אצבעות. קשקשי האצבעות הבולטים בצדדים, מרחיבים את הרגלים ומשווים להם צורת סנפירים ובעזרתן הוא מטיב לנוע בחול. קשקשי גופו, כמו אצל שאר הזוחלים, משמשים לו להגנה וכמעטה השומר על משק מים מאוזן, במיוחד באזורים צחיחים.
ר' יעקב גר באזור ההר של ארץ ישראל (ירושלים) ואילו הסקנקור היה מצוי, כאמור, בבתי גידול חוליים - מדבריים. זאת ועוד, האחרון הוא מין נדיר יחסית ולא מוכר. בשאלה הראשונה בנושא ובתשובה עליה הוא מציג את החומר הרפואי הנדון, שמותיו ושימושיו.

"שאלה: עושין תרופה לחשוכי בנים מדג קטן טמא יבש שקורין שאכנשור סיקאנקור סקנקור, מהו" [= מה ההתייחסות ההלכתית לכך, האם מותר לבלוע תרופה זו].

אורכו של הסקנקור מגיע עד 22 ס"מ. לפי תוכן השאלה שימש הסקנקור כתרופה כשהוא מיובש. למרות שלכל הזוחלים עור יבש בהעדר בלוטות הפרשה, נראה שהכוונה לחומר שיובש לצורך שימורו לאורך זמן. בזמן העתיק השתמשו בדרך כלל בבשר הסקנקור כשהוא מיובש וכתוש לאבקה, ומכאן שקשה היה לעמוד על מהותו של החומר. לפיכך, כאשר הרגיש שאין בידו פרטים ברורים ומספיקים על הסקנקור, ביקש להביאו אליו ולבחון אותו מקרוב (ראה להלן).

מדבריו עולה עובדה נוספת: הסקנקור שימש לריפוי עקרות. יש לציין שתיארו בפני ר"י חאגיז את הסקנקור כדג, עובדה שבודאי אינה נכונה (כפי שיתבאר בהמשך). יתכן שהטעות נבעה מכך שהסקנקור מצוי בסמיכות לים התיכון בחולות מערב הנגב, וכן מפני שלדגים יוחסו תכונות של פריון וסגולות נוספות. חז"ל ציינו לשבח את אכילת הדגים, ובמיוחד הקטנים שבהם. דגים הומלצו למניעת חולי מעיים, ריפוי מחלות שונות (עינים, צהבת, טחול, צרעת). טיפולים נוספים על ידי אכילת דגים הוצעו גם במקורות ימי הביניים.

בתשובתו הראשונה, ר"י אינו מציין באופן ברור אם הוא מתיר או אוסר את השימוש בסקנקור אלא רק מציין שיתכן שחומר אסור באכילה ישמר זמן רב, ומציע תרופה תחליפית. "ולאותו חולי אומרים שמי השאלוי"א שקורין מיר"ייאמיי בערבי, טובה לו ולאשה לשתות קערה מהם במלח, וטוב לו להוציא על ידי האלאמ"ביקו... (=מזקק. א.ש.)". ר"י חאגיז ממליץ על מי משרה מזוקקים של מרוה (Salvia), הקרויה בערבית "מיריימה", המצויה בחורש הים תיכוני בארץ ישראל.

בתשובה השניה מספר ר"י על בקשתו להביא אליו את הסקנקור, וזאת כדי לתהות על מהותו:

"שלחתי שיביאו לי אותו דג שקורים סאקנקור. אמרתי מה רבו מעשיך ה'! (הכי) [כי] הוא ארוך כלטאה עם זנב וראשו כדג שקורין גיפאל"ו. ויש לו חוט השדרה וקשקשים, ידים ורגלים כאדם בג' פרקים וחמש אצבעות עם פרקיהם, וכמין צפורנים בסוף".

תיאורו מתאים ביותר לחומט הרפואי, ובמיוחד הדגשת הדמיון ל"לטאה" וחמשת האצבעות המזכירות במידת מה ידי אדם. אולם ר"י חאגיז עדיין סובר שמדובר בדג הגדל במים.

לפי חוקי ההלכה היהודית דג כשר הוא זה שיש לו סנפיר וקשקשת. ר"י חאגיז מסתפק האם הסקנקור כשר, הואיל ומחד גיסא הגדרת סנפיר במשנה היא "סנפירים - הפורח (= שט במים) בהם", כלומר אבר דמוי "כנף", אולם ללא אצבעות כמו לסקנקור, ואם כן אין לסקנקור סנפיר המתאים להגדרה. מאידך גיסא, מסורת מקובלת היא, שלכל דג בעל קשקשים יש גם סנפירים, והרי לסקנקור (כמו לשאר הזוחלים) יש קשקשים, ולכן ניתן אולי להסיק שסנפיריו כשרים למרות צורתם החריגה.

אחרי שבתחילה שקל ר"י חאגיז להתיר את ה"דג" הזה על פי הכלל ש"כל הטהור בים טמא ביבשה", הוא החליט לקבל את ההנחה הראשונה - אברי התנועה של הסקנקור אינם סנפירים:

"... כתבה תורה סנפיר לומר שהוא פורח בהם דווקא, אבל אלו ידים ורגלים הם להלך בהם על הארץ, ואפשר ששרץ זה יוצא ליבשה דלכך נבראו לו, שאל"כ [= שאם לא כן] כדי לשוט לא היה צריך חתוך אצבעות (= אצבעות נפרדות), שהסנפיר היא קשורה (=עשויה חטיבה אחת) ועשויה כוילון כדי לחתוך ולקרוע במים (= לחתור בהם) אבל חיתוך אצבעות וכף היד וכף הרגל הוא הכנה להלוך על הארץ. נמצא ששרץ זה יש בו משום שרץ המים והשרץ השורץ על הארץ...".

כלומר, מבנה איברי התנועה של הסקנקור אינו דומה לזה המצוי אצל דגים. לאחרונים יש "סנפיר" המאוחה לכל אורכו ("כוילון") ומטרתו כדי לאפשר חתירה במים. לעומת זאת, איברי התנועה של הסקנקור (פרקים ואצבעות) מתאימים יותר לבתי גידול יבשתיים.

למרות המידע שקיבל ר"י חאגיז שמדובר בדג, הוא מגיע למסקנה שמדובר, כנראה, ביצור החי גם במים וגם ביבשה, ולכן יש לאסור את אכילתו. לאחר שהוא מגיע למסקנה שזהו יצור אמפיבי (לאו דוקא דו-חי) ולכן יש לאסור אותו באכילה, הדבר מניח את דעתו והוא מסיים את התשובה במילות של סיפוק: "אשלם תודות לבוראי שהאיר עיני בתורתו. כן יצילני מכל טעות ושגיאה".

בתשובה השלישית מבסס רי"ח את מסקנתו שהסקנקור אינו דג כשר.

"שאלה. על דבר אותו שרץ המים שהיו בו קשקשים שאסרתי אותו בח"א סי' רנ"ה לפי שלא היה לו סנפיר והיו לו ידים ורגלים כבני אדם, נסתפקו אם היו לו סנפירין מהו. תשובה. שם כתבתי דאפשר דמותר, ואפשר שגם בזה לא בחר ה' מאחר שהוא דג חלוט, וסימניך כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה, ועוד ראיה דהשלך יש לו קשקשים וכנפים ושט במים ואינו דג."

כאן עוסק ר"י חאגיז בשאלה מהי הגדרתו של "דג", במיוחד במקרים של יצורים המעוררים ספיקות. לטענתו, אף אם היו לסקנקור סנפירים אין להחשיבו כדג, באשר יצור ימי בעל איברים דמויי סנפיר היוצא ליבשה אינו נחשב כדג. הוא מוכיח זאת על פי שתי דוגמאות:

א. לשלך יש קשקשים על הרגלים, וכנפים הדומים במידת מה לסנפירים. הוא שוחה לעיתים במים ולמרות זאת אינו נחשב לדג אלא לעוף. כונתו כנראה לדורס (Pandion haliaetus), המכונה גם היום בשם שלך. בישראל הוא עובר אורח וחורֶף נדיר. בדרום סיני מצויים מספר זוגות יציבים המקננים בעצי מנגרובים או על הקרקע. למעשה השלך אינו שוחה במים כמו שמציין ר"י אלא צד את הדגים תוך כדי תעופה והתקרבות למים, או לעיתים תוך צלילה במלוא הגוף כשכנפיו אסופות.

ב. כלב ים - לפי מקורות חז"ל - אינו מוגדר כדג אלא כיצור יבשתי: "כל שבים טהור, חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה". לאחרון אמנם אין קשקשים אלא פרוה, אולם גפיו "דמויי סנפיר" ומאפשרים לו לשחות במים, ולמרות זאת הוא אינו דג. ר"י גם מספר: "זכורני באיטלייא הראו לי כלב הים והיו אומרים עליו שדרכו היה לצאת ולהשחית בכרמים.

בסופו של דבר, הגיע ר"י חאגיז למסקנה שהסקנקור הוא "שרץ המים" היוצא מידי פעם ליבשה. אולם, כאמור, זהו זוחל החי בסביבה חולית בלבד.

ניתן לסכם שהקושי לזהות מהו בדיוק הסקנקור נבע ממספר עובדות:

1. ר"י חאגיז לא הכיר את הסקנקור - זהו מין נדיר וגם אינו גדל בסביבת מגוריו. בדרך כלל, הוא שווק במצב יבש ולעיתים כתוש, כך שהיה קשה לדעת מהו בדיוק.
2. צורתו של ה"סקנקור" - הקשקשים והרגליים "דמויי סנפיר", הזכירו לו סימנים של דג.
3. בית גידולו - הסקנקור גדל בחולות במערב הנגב בסמיכות לחוף הים. אפשר שבעקבות כך הלכו שמועות, שהוא חי גם במים וגם בחול.
4. נראה שגם שימושו כתרופה לפריון כמו דגים עשה רושם שמדובר בדג.

בסופו של דבר הגיע ר"י חאגיז למסקנה המתבקשת שתרופת הסקנקור אינה כשרה, ובמידה רבה נראה, שגם התפילה לה' שלא יכשל בדבר הלכה עמדה לו.

---