א. המשמעות ההלכתית של סיכון התורם

איברים מתורם חי:
האם מותר לאדם לסכן את עצמו על-ידי תרומת רקמה או איבר, כדוגמת מוח-עצמות, כליה, אונת כבד, אונת ריאה?
מהי רמת סיכון מותרת ומהי רמת סיכון אסורה?
האם אדם חייב לתרום מאיבריו לצורך הצלת חיי אדם אחר?

תשובה:

קיים חיוב מן התורה לעשות לצורך הצלת אדם הנתון בסכנה. זה נלמד ממה שנאמר בפרשת השבת אבדה:

"והשבותו לו"¹ שמתפרש "השב את גופו לו"².

ונאמר עוד בזה אזהרה:

"לא תעמד על דם רעך"³ שמשמעותו: "לא תעמד על עצמך אלא חזור על כל הצדדים שלא יאבד דם רעך"⁴.

ותוכנו -

כשרואה את חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו⁵.

ומוסף באזהרה זו על מה שנלמד מהכתוב "והשבותו לו" שלא רק

"אם זה שרואהו יכול להצילו, יצילו"⁶,

אלא חייב גם לטרוח להזעיק אחרים, ואם יש צורך גם לשוכרם משלו, בכדי להצילו⁷.

מהדוגמאות שהבאנו נלמד, שאין להימנע מפעולת הצלה גם אם זה כרוך בסיכון עצמו על ידי פעולה זו. אולם, על ידי אחד מגדולי הפוסקים⁸ מתבאר, שאין זה אמור אלא כשהסכנה הנשקפת מהפעולה למציל אינה אלא סכנה רחוקה, בגבול שפחות מחמישים אחוז, וכפי המסתבר - בגבולות שבני אדם מקבלים עליהם סיכון גם לשם ריווח למחיתם⁹. אבל אם קיימת סכנה שקולה, ומכל שכן אם "הספק מטה אל הודאי" שהמציל עצמו ייפגע, אינו חייב למסור נפשו ואפילו "מידת חסידות" אין בזה¹⁰.

עוד נלמד מאותן דוגמאות שהבאנו, שאין חיוב ההצלה, רק במה שכרוך בטרחה של המציל, ואף אם זו דורשת מאמץ גופני, ואף סיכון במידת מה. אולם אין חיוב לתרום מגופו הוא, אבר או רקמה דוגמת כליה וכיוצא בזה, שאינו עומד להתחדש בגוף התורם, ואף על פי שהסיכון הוא, כאמור, לא רב¹¹. אם כי "מדת חסידות" יש גם בזה בכדי להציל חברו ממות "ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה"¹². ואם הנדרש להצלת חיים הוא תרומת דם, או מוח עצמות וכיוצא בזה - דברים שהגוף עומד לחדשם ולהחזיר למצב הקודם, נראה שגם בזה אין חיוב¹³, ומכל מקום יש להמליץ על זה בתור מעשה, שהוא מגדר לפנים משורת הדין¹⁴.

ב. מכירת איברים

האם אדם רשאי לתרום רקמה או איבר מגופו תמורת תשלום?¹⁵
האם מכירת איברים מותרת או אסורה?

תשובה:

כלל נקוט בידינו, שמצווה שהתורה מחייבת לעשות אדם לרעהו, צריכה להיעשות ללא כל תשלום¹⁶. משום כך השבת אבדה גם אם המוצא טרח עבורה טרחה רבה עד שהחזירה לבעליה אינו רשאי לקבל שכר עבור טרחתו, פרט אם זה גרם לו להתבטל מעיסוק אחר שהיה עוסק בו, אז יכול לקבל "שכר בטלה"¹⁷. מטעם זה עצמו, מעשה הצלה שעושה לחברו, אם מחולי ואם מסכנת מוות, שמוגדר בשם "אבדת גופו"¹⁸ אסור לקבל עבורה שכר.

אכן תרומת אבר או רקמה, שנתרמת לצורך השתלה בגוף החולה, שכפי שכבר נתבאר, שאין בזה חיוב מעשי, כי כאמור, אין זה כלול במצווה של "השבת גופו", רשאי התורם לקבל שכר. שכן נקבע בהלכה חיוב תשלום מחמשה סוגים והם: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, במקרה של אדם שהזיק את חברו באלה העניינים. ושם נקבע גם דרך ההערכה של גובה התשלום¹⁹.

כמו כן אומרת ההלכה שחיוב תשלום זה קיים אפילו כשהניזק הרשה לחברו שיזיקו, אם בחבלה ואם בחיסור או השחתת אבר. ואפילו אם אמר לו במפורש שפוטרו מכל תשלום. והדבר מוסבר בנימוק שאין אדם מוחל על אבריו²⁰.

אין אפוא שום סיבה לאסור על התורם מגופו, לבקש ולקבל תשלום תמורת תרומתו. גובה התשלום ניתן להיקבע ע"י התניה בין התורם לבין מי ממשפחת מקבל ההשתלה.²¹

וכן נכון הדבר גם עבור תרומת דם אפילו כשהדבר נצרך לצורך הצלת חיים, כיון שאין לקבוע בזה חיוב מוחלט²².

תשלום זה, כל עוד הוא בגבולות סבירים, אין לראות זאת כסחטנות או כבלתי מוסרי מאחר שלתורם נגרם בזה סבל גופני ועתים גם נפשי, וכאמור כבר נקבע שאין אדם מוחל על ראשי איברים²³.

עם זאת יצוין שרק התורם עצמו הוא שרשאי לקבל תשלום על תרומתו. אבל המתווך בין התורם לבין משפחת החולה, בין שזה אדם פרטי ובין שזה מוסד שמקבל על עצמו הטיפול בזה, הוא חייב לעשות זאת משורת הדין, שהרי זו טרחה שכל אחד מחויב בה מגדר "השבת גופו". על כן אסור לו לקבל תשלום על זה, פרט ל"שכר בטלה" כאמור במקרה של השבת אבדה. וראוי לעגן זאת בחוק. שכך אנו ניצלים מסכנת התפתחות מסחור באיברים²⁴.

הערות:

* את התשובות מסר הגר"ש ישראלי זצ"ל בכתב ידו (כולל ההדגשות) לעורך "אסיא", לקראת הכינוס הבין לאומי הראשון לרפואה, אתיקה והלכה שהתקיים במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, בקיץ תשנ"ג. בכינוס הרחיב הגר"ש ישראלי את הדברים, ודבריו הופיעו במלואם בספר הכינוס (הרצאת מכון שלזינגר, ירושלים תשנ"ו) עמ' 198-193.
1. דברים כ"ב, ב.
2. מסכת סנהדרין ע"ג, א, ורש"י שם.
3. ויקרא י"ט, טז.
4. רש"י סנהדרין שם.
5. ברייתא סנהדרין שם.
6. רש"י שם.
7. מסקנת הגמרא בצורך כשני הפסוקים.
8. הרדב"ז (רבנו דוד בן זמרא) בתשובות הרדב"ז. ס' אלף נב, וללשונות הרמב"ם ס' אלף תקפב. ועולים הדברים מהשוואת ותיאום שני המקורות. בשאלה אחת במושל האומר לישראל, "הנח לי לקצץ אבר אחד, שאינך מת ממנו או אמית ישראל חברך". אם יש עליו חיוב להסכים [להקריב] אבר שלו, כדי להציל את חברו ממיתה. והשיב על זה: איני רואה טעם לדין זה (היינו, להסכים) אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. וממשיך עוד: ואם יש ספק נפשות - הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה, ע"כ. והנה בתשובה האחרת מבאר את ההלכה של החיוב להציל חברו מסכנת מוות של טביעה, חיה או לסטים, ולומד מזה שהחיוב הוא למרות שיש בזה קצת סכנה, שבשביל הצלת ממון חברו לא היה חייב, "אבל להציל נפש חברו... אפילו במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל. והכי איתא בירושלמי". ואם לא הציל עבר על לא תעמד על דם רעך", ע"כ. ובאיזו דרגת סכנה המדובר שחייב להכניס עצמו, שהוא בכלל החיוב לא תעמד על דם רעך, ממשיך שם ומבאר: "ומכל מקום אם הספק מטה אל הוודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חברו. ואפילו בספק מוכרע (כלומר, ספק מחצה על מחצה) אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית וכו'. אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל - עבר על לא תעמד". עכ"ל.
והנה מסתמך הוא בהבחנת דרגות הסיכון שחייב המציל להיכנס בו, שהמדובר כשהסיכון הוא קטן מחמישים אחוז. וירושלמי זה, מובא גם בב"י על הטור ס' תכא כזה הלשון: בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב, ע"כ. ונראה הטעם מפני שהלה וודאי והוא ספק. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, עכ"ל. לפי הרדב"ז אין המדובר רק בסכנה רחוקה. (וע' מנ"ח ס' רלט שתמה על הלכה זו שבירושלמי, שהושמטה באמת מהשו"ע. שלפי זה גם הירושלמי אינו מחייב בסכנה ממש, אלא בכעין זו, שבני אדם מסכנים בה גם לשם קיומם ומשפחתם). ולפי זה, בשאלה הקודמת, שבה המדובר כשאין סכנת נפשות (כפי שהדגיש שבהיות הדבר כרוך עם סכנת נפשות אין זה אלא חסיד שוטה, שעדיף ספיקו גם מוודאי של חברו. וזה כפי שקבע גם בתשובה השניה) לכאורה יש להבין: למה במקרה השני של טובע בנהר וכיו"ב קובע שאם לא הציל עבר ב"לא תעמד על דם רעך" בעוד שבמקרה הראשון הגדיר זאת רק בתור מדת חסידות, שאינם ראוי לשבח ו"אשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה", אבל חיוב אין. אלא שהביאור הוא כפי שהודגש כדברינו, שחיוב הצלת חברו, הוא מגדרי השבת אבדה, שהוא נרחב אמנם מהשבת ממונו של חברו. אולם גם הוא מוגבל רק בחיוב טרחה, ולו גם טרחה הדורשת מאמץ, אבל אין החיוב מגיע עד כדי פגיעה בגופו, אף לא באבר ממנו, וגם אין בזה סכנת נפשות. כי נשיאת סבל וכאב גופני, איננה כלולה בחיוב שהתורה מטילה על האדם לטובת חברו. ע"כ אין זו אלא "מדת חסידות" שהוא דרגה יותר גבוהה אף ממידת לפנים משורת הדין. שהיא על כל פנים מידה נתבעת וגובלת עם מידת סדום [אם לא מקיימים אותה - העורך]. (עי' במ ל, ב: לא חרבה ירושלים וכו'. וב"ק כ', ב תוד"ה, הא). והסכים לפסק זה באגרות משה (יו"ד חלק ב' ס' קעד, ענף ד). ואם הנדרש הוא תרומת דם וכיו"ב דברים שהגוף מחדש אותם, לפי העיקרון שנלמד מהדוגמאות שבגמרא שהחיובים הם רק בגבולות הטרחה, נראה שגם בזה אין לכלול זאת בכלל המצווה של "השבת גופו", אבל מכל מקום מן הראוי לכלול זה בגדרי של "לפנים משורת הדין" כיון שאין האדם חסר ממש על ידי זה, ואין זה גורם אלא אי נעימות לשעה קלה.
9. כיו"ב בספר "משפט כהן" למרן הרב זצ"ל ס' קמג בדרשת חז"ל על הפסוק לא תגורו מפני איש שמתפרש בחז"ל גם במקום סכנה "שבודאי א"א לומר בוודאי סכנה... אלא וודאי מיירי בספק רחוק, חששא בעלמא שדרכם של בני אדם להיכנס בכה"ג אפילו בעסקי ממון, וכהא דב"מ קיב, א: ואליו הוא נושא את נפשו, "מפני מה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה - לא על שכרו?
10. הרדב"ז בתשובה אלף נב, שהובאה לעיל מכנה אותו בשם "חסיד שוטה". ומכל מקום כדאי לציין שלא אמר שעושה מעשה אסור. ופירושו שיש ולפעמים שיש עניין בשיקול זה. ועי' במשפט כהן ס' הנ"ל שכ' בזה: אני נבוך בזה טובא... לכאורה אין שום מקום למסור נפשו אפילו בשביל הצלת חברו שדי לנו דחיובא ליכא בקום ועשה... אבל אין לנו שום מקור לאיסור. (שט עמ' ש'). ועי' גם אג"מ הנ"ל עמ' רצ"ב.
11. רדב"ז בתשובה הנ"ל, והרחב ביאור דבריו לעיל בהערה 8.
12. הרדב"ז שם בסיכומו. וע"ע בש"ך יו"ד ס' קנז ס"ק ג שכ' כשאונסים אותו לעבור על "לא תעשה" ויכול להציל את עצמו מזה ע"י פגיעת אבר מגופו: ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון (שחייב להציל עצמו אפילו ככל אשר לו או לנפש (שאין בזה חיוב מסירות נפש) צ"ע... ונראה לקולא, עכ"ל. ולא ציין את דברי הרדב"ז שדן בלא-תעשה של "לא תעמד על דם רעך", שפשוט לו שאין חיוב כזה רק "מדת חסידות". אלא שיש מקום לחלק, לפי מה שהוסבר לעיל (הערה 8) מחיוב הצלת חבר הוא מגדרי "השבת אבדה", שאין זה כולל חיוב פגיעה בגופו. על כן יש לומר שספיקו של הש"ך הוא רק בל"ת שאינו מחיובי אדם לחברו. ואין לזה עניין בנידון של הש"ך.
13. לפי מה שנתבאר (הערה 8) יסוד דבריו של הרדב"ז, ניתן לומר שכל שהדבר פוגע בגופו של המציל אין חובה.
14. לפי מה שכתבנו לעיל סוף הערה 8.
15. ראה עוד מה שכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, הובא ב"נשמת אברהם" כרך ד', חלק חו"מ, ס' ת"כ, ס"ק א. - העורך.
16. מס' בכורות כ"ט, א'.
17. מס' בבא מציעא ל', ב.
18. סנהדרין ע"ג, א.
19. רמב"ם פרק א מהל' חובל ומזיק. חו"מ ס' תכ.
20. מס' ב"ק צג, א. רמב"ם פ"ה, יא. חו"מ ס' תכא, סעיף יב.
21. ע' חו"מ ס' רסד סעיף ז' ברמ"א, הגר"א, ונתה"מ ס"ק ח.
22. ראה מקורות לשאלה א - הע, 13, 14.
23. מס' ב"ק צ"ג, א.
24. הגרש"ז אויערבאך זצ"ל התיר גם למתווך ליטול שכרו. ראה נשמת אברהם, כרך ד, חו"מ ס' כ' ס"ק א' ד"ה ולגבי הסרסור שמתווך. - העורך

---