צלילות הדעת בימי הזקנה
הרב שלמה הכהן אבינר
ספר אסיא-כרך שישי
מכון שלזינגר * הוצאת ראובן מס בע"מ
ירושלים, תשמ"ט
מכון שלזינגר * הוצאת ראובן מס בע"מ
ירושלים, תשמ"ט
|
תוכן המאמר:
פרק א. הקדמה ואזהרה. פרק ב. זקנה וירידת הכשרונות. פרק ג. מאפייני אי-הצלילות בזקנה. פרק ד. ההתייחסות ההלכתית. פרק ה. איזהו שוטה, פרק ו. מודל רפואי ומודל הלכתי. פרק ז. התנהגות ופירושה. פרק ח. הזקן והחברה. פרק ט. זהירות באבחון. פרק י. מצבים משתנים. פרק יא. מרה שחורה. פרק יב. ירידה שכלית. פרק יג. סיכום תקציר: התייחסות חז"ל לגיל הזקנה. מילות מפתח: זיקנה, צלילות, שוטה, פסיכט-פתלוגי, דמנסיה, גט. |
פרק א. הקדמה ואזהרה
1. שאיני מתכוון לומר דברים פסוקים היכולים להיאמר רק ע"י תלמידי חכמים גדולים, שגם מצויים בנושא מתוך התנסות תדירה. אלא ברצוני רק להתוות כיווני מחשבה.
2. ולא עוד אלא שכל קביעה בתחום זה חייבת להיות אינדיבידואלית. אי-אפשר לקבוע גבולים ברורים בין תופעות שגרתיות של זקנה, הכרוכות בהחלשת הרבה כוחות שכליים שבאדם, לבין התחום הפסיכו-פתולוגי. הבחנה זו חייבת להיות אינדיבידואלית. וכבר כתב הרמב"ם 1 שבעניינים אלה אי-אפשר לתת הגדרות בכתב, אלא שיש לאבחן כל מקרה לגופו.
"דבר זה לפי מה שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדבר בכתב" 1א. [121]
פרק ב. זקנה וירידת הכשרונות
חז"ל דנו בבעיה זו בגמרא שבת2, לגבי דברי ברזילי הגלעדי:
"בן שמונים שנה אנכי היום, האדע בין טוב לרע"3 -מופיע חוסר יציבות.
"מכאן שדעותן של זקנים משתנות".
"אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה" - "אם כן ברזילי הגלעדי מעיד על עצמו שהוא מתנוון, גם מבחינה שכלית וגם מבחינה תחושתית כתוצאה בלתי נמנעת של גילו.
מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות".
"אם אשמע עוד בקול שרים ושרות" -
"מכאן שאוזניהם של זקנים מתכבדות".
"אמר רב: ברזילי הגלעדי שקרא הווה". הוא שקרן, שהרי "ההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא".הייתה שפחה אחת בביתו של רבי בת תשעים ושתים, והיא הייתה טועמת את הקדירה. מכאן שאין זה הכרחי שזקנה תביא לירידה כגון זו של ברזילי.
"רבא אמר: ברזילי הגלעדי שטוף בזימה היה, וכל השטוף בזימה זקנה קופצת עליו.אם כן, תופעות הלוואי שרגילות בזקנה אינן חוק ולא יעבור 4. לפי זה המושג של זקנה אינו מושג גילי אלא פונקציונאלי.
תניא, רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר:
תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתווספת בהם,
שנאמר: בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה.
ועמי הארץ כל זמן שמזקינין טיפשות מתווספת בהם,
שנאמר: מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים ייקח"2.
פרק ג. מאפייני אי-הצלילות בזקנה
א. על פי רוב כל פגיעה (בדמנציה) היא בלתי-הפיכה 4א.
ב. יש הרבה פגיעות שמקורן אורגני, - בלשון הרפואית. O.M.S
(Organic Mental Syndrom). יש כאן פגיעה אורגנית מוחית, שבאופן עקרוני אפשר לעיתים לאבחן על ידי ביופסיה, ותוצאותיה מגוונות. [122]
פרק ד. ההתייחסות ההלכתית
"איזהו שוטה?":הוא אינו חייב במצוות, וגם מעשיו הקניינים אינם תקפים.
"שוטה גמור האמור בכל מקום, שפטור מן המצוות ומן העונש ואין קניינו קניין ואין ממכרו ממכר" 5.
פרק ה. איזהו שוטה?
"איזהו שוטה?האם יש צורך בכל שלושת הסימנים גם יחד או די באחד מהם? במילים אחרות: האם אלה גדרים קומולטיביים או אלטרנטיביים? זאת מחלוקת אמוראים.
היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו" 6.
ועוד שאלה: האם שלושת הסימנים האלה הנם בלעדיים או רק דוגמאות, והוא הדין בכל תופעה דומה? ואם נחליט שיש לכלול כל מה שדומה, נצטרך לברר מה הוא המכנה המשותף. זאת מחלוקת ראשונים.
לגבי השאלה הראשונה:
"איתמר. רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת". אבל רק תופעה אחת אינה קובעת את מעמדו.
"רבי יוחנן אומר: אפילו באחת מהן".אחרי בירור הבעיה מכריעה הגמרא כדעתו של רבי יוחנן, ומוסיפה שאם רב הונא היה יודע את סוף התוספתא שמצוטטת בגמרא,
"איזהו שוטה? זה המאבד כל מה שנותנים לו" -היה חוזר בו מדבריו. אם כן, יש לפנינו ארבעה סימנים, שדי בכל אחד מהם:
יוצא יחידי בלילה,
לן בבית הקברות,
מקרע חסותו,
מאבד את כל מה שנותנים לו.
בכל זאת יש צורך להסביר את דעתו של רב הונא הדורש כל שלושת הסימנים גם יחד. שהרי לכאורה ברור שאדם הלן בבית הקברות או קורע את כסותו, הנו לקוי בנפשו. כנראה שלרב הונא אין זה כל כך פשוט.
ומכאן לשאלה השניה,
האם אלה סימנים בלעדיים דווקניים או דוגמתיים?
זו מחלוקת רבותינו הראשונים. לפי רבנו שמחה משפירא, אחד מבעלי התוספות, אינו נקרא שוטה אלא מי שיש בו הסימנים האלה המפורשים בגמרא 7. וכן דעתו של רבנו אביגדור הכהן, לגבי גט שניתן בוירצבורג 8. אגב, יש מקום להעיר שהבירורים היותר נוקבים של חז"ל בנדון, נעשו לגבי גיטין. שהרי אדם הלקוי בנפשו גטו אינו גט, מה שמעורר בעיות קשות של עגינות. ואי-אפשר להחמיר או להקל. אם נקל שלא בצדק שגטו גט, אנו מתירים אשת איש, וגורמים ממזרות. מצד שני, אם אנו מחמירים שלא [123] בצדק, אנו מעגנים אשה. ושני אלה הם גיהינום. בעניינים אחרים אפשר לפעמים לגלות גמישות, אבל כאן יש צורך לרדת לעומק הדין. אם כן, לגבי הגט של וירצבורג, החליט רבנו אביגדור הכהן לא לפסול את הגט, אף על פי שהיו ניכרים סימני שטות אצל הבעל, מפני שסימנים אלו לא נכללו ברשימת ארבעת הסימנים שמנו חז"ל.
לפי דעה זו מצטמצמת מאד הקטגוריה של שוטה. (אנו משתמשים בביטוי שוטה, כי זהו המושג הנפוץ בגמרא. יש מפרשים שהוא מלשון שוט, כי דרכו של השוטה לשוטט ולהסתובב פה ושם.)
אבל הרמב"ם אינו סובר כן, וזהו לשונו בהלכות עדות:
"כל אדם שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל השוטים יחשב"9.אם כן, לפי הרמב"ם החריגה יכולה להיות בכל תחום של החיים. יתר על כן, אדם אשר בכל מהלך התנהגותו נראה אדם "סביר", אבל בתחום מסוים הוא לקוי בנפשו, כבר מקבל מעמד של שוטה, ונפסל לפעולה המשפטית של עדות.
לכאורה דעתו של הרמב"ם נראית יותר הגיונית. אמנם יש להעיר שהוא לא מסר לנו שום הגדרה מדויקת:
"כל אדם שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד" -מה המובן של טירוף הדעת ושיבוש הדעת? אבל חייבים אנו להודות שעד היום הזה גם המשפטנים וגם הרופאים לא הצליחו לסמן בצורה מדויקת את הגבולות בין חולשת דעת והתנהגות קצת משונה לבין מצב פתולוגי קל, אבל רבנו שמחה משפירא סובר שארבע דוגמאות אלה הן דווקניות, שהרי גם הגמרא הייתה יכולה לאמר:
"איזהו שוטה? מי שנטרפה דעתו וכו'".אנו רואים מיד שיש כאן פתולוגיה ספקטקולרית ומסיבית. איננו פוגשים הבחנות פסיכולוגיות דקות, אלא התנהגות חורגת ביותר, שכל אדם מן הרחוב יכול לאבחן. לפי זה ברור שחולה נוירוטי עם מנגנון פיצוי לא יחשב כשוטה, כיון שבהתנהגותו שום דבר לא חורג בצורה קיצונית מהמקובל 10. כל הקריטריונים הם התנהגותיים.
פרק ו. מודל רפואי ומודל הלכתי
"יש כאן נקודה יסודית: איננו שוללים את המדע, אבל הוא אינו המקצוע שלנו כשאנו לומדים תורה או גמרא, שאינם באים כדי ללמדנו פיסיקה או מקצוע אחר. אמנם לפעמים גדולי ישראל עסקו במדעים וזה מגדיל כבודם וחשיבותם, אבל אין זה העניין שלנו כשאנו עוסקים בגמרא. כל הבירורים הפיסיקליים, כימיקלים או חברתיים נזכרו רק בקשר למה שנוגע לנו, לתורה ולהלכה. אין הכוונה לבירור אובייקטיבי של הדברים במציאות ובעולם, וכן הבירורים בהגדרות "מדעיות" אינן אלא כדי לדעת באיזו מידה הדברים נקראים כן לגבי ההלכה: איך אנו מחשיבים עניין לגבי איסור והיתר או דיני ממונות. הבירור אינו אובייקטיבי לגבי הדבר עצמו, אלא סובייקטיבי: במה שנוגע לנו" 11.המודל שמופיע כאן אינו תרפויטי, או מודל המאפשר לקבוע דיאגנוזה, אלא רק הדרכה הלכתית לגבי מעמדו המשפטי-החברתי של האדם. יתכן שאדם נחשב כלקוי בנפשו מבחינה רפואית, ויש צורך לטפל בו ולעזור לו. אבל מבחינה הלכתית הוא ייחשב לפיקח 12.. אבל לא יתכן להפך: שייחשב כבריא על ידי הפסיכיאטרים וחז"ל יחשבוהו לחולה. אמנם חז"ל קבעו:
"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"12,ומבחינה מוסרית וודאי שמצבו הכללי של החוטא הוא יותר חמור מאשר אדם בעל התנהגות מוזרה. על כל פנים אין אנו דנים בצד המוסרי של האישיות אלא בכשירות מעשיו המשפטיים והמצוותיים, האם הוא נחשב לגביהם כבר-דעת אם לאו.
הגדרות משפטיות-מצוותיות אלה באות בהחלט כדי להגן על החברה, כדי שמעשה מצוותי ייעשה כדין, על ידי מי שדעתו שפויה. ולא פחות מזה הן באות להגן על האדם עצמו על ידי פסילת מעשיו המשפטיים. כיון שאדם זה אינו מסוגל לדאוג לעצמו, דרושה גישה פטרנליסטית, וחובה לבדוק אם כל פעולה קניינית שהתבצעה על ידו אכן תקפה.
נכון שלפעמים שתי דרישות אלה - הגנת האדם מפני החברה והגנת החברה מפני האדם - הנן בסתירה. אבל עובדה זו בעצמה היא המחייבת את דקות אבחנותיהם של חז"ל.
על כל פנים נמצאנו למדים שאין לחפש חפיפה בין המודל התרפויטי והמודל ההלכתי-משפטי.
פרק ז. התנהגות ופירושה
"היכי דמי, אי דעביד להו דרך שטות, אפילו בחדא נמי?"אם אדם זה פועל דרך שטות, די באחד מהם.
"אי דלא עביד להו דרך שטות, אפילו כולהו נמי לא?"אם אינו עושה דרך שטות, הרי גם כולם ביחד אינם מעידים על לקוי נפשי. ודאי, אדם הלן בבית הקברות כדי להתחבא מפני אויב אינו מהווה בעיה. למשל, חז"ל מספרים על אותו חסיד שאשתו כעסה עליו, והוא יצא את הבית וכנראה לא רצה להתארח אצל שכנים כדי שלא תיגרם פגיעה באשתו, לכן הלך ללון בבית הקברות, מקום שלא יבואו להטריד אותו בשאלות מביכות 13. כמו כן, המקרע בגד ישן כדי לעשות ממנו סמרטוטים וודאי אינו משוגע. גם היוצא יחידי בלילה כדי להתאוורר הוא אדם נורמלי בהחלט13א.
לא רק שהגמרא תובעת קריטריונים פרקטיים-מעשיים ולא הערכות כלליות, אלא היא גם תובעת שהמעשה המחשיד ייעשה בצורה המורה בצורה ברורה שיש כאן לקוי נפשי. לכן מקשה הגמרא על דברי רב הונא: אם המעשים נעשים בצורה נורמלית, גם שלשתם אינם משמעותיים - ולעומת זאת, אף אחד שנעשה בצורה לא-נורמלית דיו לקבוע? אנו שמים לב שחז"ל הנם ביקורתיים לגבי ההגדרות שהם קבעו בעצמם, לומר לך: אל תהיה כפוף להגדרות בצורה עיוורת, אלא בחון את המציאות בשכל ודעת.
משיבה הגמרא שאכן רב הונא תובע את שלושת הסימנים יחד, ולא די לו באחד מהם אפילו אם הוא נעשה דרך שטות, שהרי דבר אחד תמיד ניתן להתפרש לכף זכות. הלן בבית הקברות אולי עשה כן "כדי שתשרה עליו רוח טומאה", או, כגרסת התלמוד הירושלמי, "מקטיר לשדים"14, פעולה עבורה בית הקברות הוא המקום המתאים ביותר. היוצא יחידי בלילה - אולי "גנדריפס" אחזו. התלמוד הירושלמי גורס "קנוטרופוס", מה שניתן אולי לזהות עם ליקנטרופיה: אדם החושב את עצמו לזאב, לכן הוא משוטט בחוץ בלילות. אמנם רש"י מסביר את גרסת התלמוד הבבלי "גנדריפס": "חולי האוחז מתוך דאגה". הוא מציע פירוש נוסף: "שנתחמם גופו ויצא למקום האוויר". כנראה אין הכוונה שקצת חם, שהרי מדובר במי שעושה דרך שטות, אלא שהוא ממש רותח. באשר לדבר השלישי, "מקרע את כסותו", אולי "בעל מחשבות הוא", זאת אומרת טרוד בבעיות קשות, ומתוך כך קורע את מעילו כאשר הוא פושט אותו. התלמוד הירושלמי אומר: שמא הוא "כוליקוס", מה שאולי ניתן לזהות עם מלנכוליה, מצב דפרסיבי קשה.
לכאורה, תרוץ זה הבא לבאר עמדת רב הונא משונה הוא. וכי מי שמקטר לשדים כדי שרוח טומאה תשרה עליו, או מי שמחשיב עצמו כזאב - אינו שוטה? אלא אנו למדים כאן כלל גדול שהזכירוהו רבותינו האחרונים. אנו משתדלים לתת להתנהגותו של אדם כל פירוש אפשרי שיחלץ אותו ממעמד לקוי נפשי, אפילו אם פירוש זה "דחוק" במקצת. אנו ניגשים אל אדם זה מתוך יחס פרמיסיבי, כדי לא להוציאו מכלל האנשים הרגילים. אמנם נודה שהתנהגויות אלה כגון לינה בבית הקברות כדי להקטיר לשדים, אף שהן משונות במקצת, על כל פנים גם אנשים "נורמליים" משתתפים בכל מיני פולחנים שונים. אדם אכול דאגות עד כדי כך שהוא זקוק לצאת יחידי בלילה - עדיין בגבול הסביר. אפילו אדם המרגיש הזדהות נפשית עם זאב ואוהב לשוטט בחוץ כמוהו, אבל חוץ מזה הוא מתנהג כרגיל - אין בכך אסון. לכן מזהיר אותנו רב הונא: אין להביא הוכחה מסימן אחד, שהרי הוא ניתן לפרשנות פרמיסיבית. לעומת זאת, שלושה סימנים כבר אינם מותירים מקום לאינטרפרטציה מקילה (דומה הדבר, להבדיל, למחלוקת פרויד-יונג, אם ניתן להסביר בדידות-יתר על ידי נטייה לנזירות-פרישות או שהיא בהכרח סכיזואידית).
אמנם אין הלכה כרב הונא אלא כרבי יוחנן שדי בסימן אחד 15, אבל כתבו רבותינו האחרונים שגם רבי יוחנן יסכים לקבל כל פירוש התנהגותי שיאפשר לסווג את האדם במסגרת האנשים הרגילים 16. אם כן אנו שוב רואים שלא רק זאת שהמודל התלמודי אינו זהה עם המודל הפסיכיאטרי, אלא הגישה היא במידה מסוימת הפוכה. שאיפת הפסיכיאטר היא לספק אבחנה מוקדמת ביותר ודקה ביותר, מה שמגביר את הסיכויים לטפל בלקוי בשלב מוקדם לפני שהוא יסתבך. זאת תפארתו של הפסיכיאטר לסמן כל חריגה, וזאת מתוך דאגה תרפויטית. גישת המחוקק התלמודי הפוכה. הוא מעונין לדחות כמה שאפשר את גבולות הלקוי הנפשי, כדי לא להוציא את האדם מן החברה.
פרק ח. הזקן והחברה
כל בן ובת שמתחתנים עוברים לגור במקום אחר, והאב הרוצה לבקרם חייב לנדוד למרחקים. אפילו כאשר הזקן זוכה לכבוד - מעמדו מתרופף והשפעתו נעשית דלה בגלל הפיצול והמרחקים. כל אלה עלולים לגרום להחשת הירידה הכללית וההידרדרות הנפשית. מוכן מאליו שגם קיימות הפרעות אורגניות - בלשון הרפואית: (Syndrom. Mental O.M.S Organic), ואותותיה של פגיעה מוחית זו ניכרים בכל מרחב הגילויים ההתנהגותיים השונים. התהליך הוא בלתי-הפיך, אבל אולי אפשר להאיטו או אפילו לעצרו, על ידי עיכוב הסיבות הפסיכולוגיות התורמות להתנוונות. אבל אם אתה מחליט שאדם זה הנו מחוץ לחברה, אתה מסלק ממנו כל אחריות משפטית אם אתה מונע ממנו כל תפקיד מצוותי כגון צירוף למניין או לזימון - במו ידיך הנך מחיש את התמוטטותו.
לעומת זאת, כל זמן שהוא מרגיש שהוא עודנו נחוץ, ועודנו מועיל, אפילו יותר מועיל מאנשים צעירים, הוא מחזיק מעמד. אבל אם הוא מרגיש מיותר, מעורב בהתנגשויות תמידיות בין דור לדור, נוחל אכזבות, סופג פגיעות, נמצא במצב של תלות-יתר - הרי הוא מתדרדר. כאשר הוא מרגיש שאין לו בשביל מה לחיות, הרי הוא נשבר. צריך לאפשר לו פרודוקטיביות וחיים מלאי תוכן.
כל הוצאת אדם ממעגל האנשים המכונים שפויים פוגעת בו מאד, במיוחד בהתחשב בעובדה שעל פי רוב אדם זקן מאבד חלק מגמישותו הפיסית והאמוציונלית, ולכן הוא זקוק לאווירה תומכת, בה הוא זוכה לכבוד ואהדה. ואכן סיוע זה מתאפשר לאור העובדה שהתורה דחתה את הגבולות המשפטיים של השטות עד הקצה האחרון. ידוע שהזרם האנטי פסיכיאטרי טוען שההבדל בין אדם הלקוי בנפשו לאדם שפוי בנפשו, נובע מחלוקה חברתית. כלומר, כל מי שאינו שייך לזרם התרבותי שלי, אינו שפוי15א. לא נרחיק לכת עד כדי כך, אלא רק נחזור על הנחתנו שהמודל הפסיכיאטרי אשר מגמתו תרפויטית, והמודל התלמודי אשר מגמתו משפטית-מצוותית, אינם מודלים זהים, כיון שהמגמות שונות. מובן מאליו שגם הפסיכיאטר מעונין בסיעוד ושיקום של הזקן שאינו צלול בדעתו, אבל ראשית כל מוטל עליו למסור אבחונים מדויקים.
לכן, כפי שאמרנו, קשה לסמן גבולין של מקצוע אשר נקרא פסיכופתולוגיה של הזקנה. כל הגוונים הקיימים בפסיכופתולוגיה גם מופיעים אצל הזקנים, אף על פי שכמובן ישנן תופעות יותר נפוצות, כגון השכחה. אגב, חז"ל לא התייחסו בחשדנות לתופעת השכחה, שהרי היא מצויה אף אצל אנשים בריאים לחלוטין. יש גם הסבר פסיכולוגי "רגיל" לעובדה שהזקן שוכח את העבר הקרוב ונזכר בעבר המרוחק. עבור אדם צעיר העתיד מלא זוהר ושמחה; עבור הזקן העתיד הוא שעון מתקתק המקרב אותו ליומו האחרון. עתידו נעשה יותר ויותר מסובך, לעומת העבר המלא נעימות ועונג. לכן לא מצאנו שחז"ל החשיבו כפגם נפשי את השכחה הזאת. [128]
פרק ט. זהירות באבחון
אמנם לא כל הפוסקים הסכימו לקביעה זו 18, אבל הוכחתו של הנודע ביהודה היא שכל הדוגמאות שהגמרא הביאה כולן מעשים ולא דיבורים. כמובן, אם כל שיחו של אדם זה משובש, הרי זה סימן של לקוי נפשי. אבל התופעה הנפוצה שאדם מתנהג כראוי בכל ענייני החיים ומצבו כשל אדם סביר, אבל בתחום מסוים של דבריו הוא משתנה, - אינה בגדר שיגעון. האדם הנדון בתשובה16 היה מתפאר שהוא עשיר מופלג ובעל נכסים. הרב קוק אינו נבהל מכך: גם אנשים רגילים אוהבים להגזים 19 ולהתהדר בנוצות לא להם. חז"ל הודיעונו שלפעמים "דיברה התורה לשון גוזמא" 20, כגון "ערים גדולות ובצורות בשמים" 21. בייחוד זה יתכן במדינת ברזיל, אשר כפי הרב השואל, הגוזמא שייכת לטמפרמנט הלאומי. לכל היותר אדם זה בעל גאווה, שהיא בהחלט חסרון מוסרי גדול, אבל אין בו פסול פסיכו-פתולוגי. דוגמה לכך אנו מוצאים בגמרא בסיפור על בחור אחד בן עשרים שמכר את נכסי אביו. אמנם אחר כך הוא התחרט ורצה לטעון לפני רבא שהוא לקוי בנפשו ואינו יודע בטיב משא ומתן, לכן פעולתו הקניינית בטלה. הציעו לו קרוביו לאכול תמרים ולהשליך את הגרעינים בפני רבא, כדי שיסבור שהוא שוטה. אמנם רבא הרגיש מתוך שיחתו אתו שהוא שפוי בהחלט, אך מחוצף גדול22.
גם בעל הגט כנראה לא הצליח בחיים, לכן הוא נחם עצמו במיטומניה mythomania) - נטיה חולנית לשקר או להגזים) ואמנם מיטומן רק בדבר אחד לא נחשב כלקוי בנפשו. זאת דוגמא שאנו מסבירים התנהגות המעידה לכאורה על לקוי נפשי - כתוצאה של מידות רעות.[129 ]
אגב, אצל אנשים זקנים איננו פוגשים שינויי אופי חריפים. אבל הרבה פעמים, אצל בעלי אופי מורכב, יחסי הגומלין בין כוחות הנפש השונים יכולים להשתנות בעת הזקנה. מעצורים התנהגותיים שונים נעלמים, ותכונות אופי שליליות שתמיד היו קיימות, אבל דוכאו, הרי הן חוזרות ונעורות, כאשר כוח ההתנגדות נחלש. לכן מתגלות תכונות שליליות כגון אגואיזם, הסתגרות, אי-אכפתיות כלפי הזולת - מה שעלול להתפרש גם כאי-צלילות דעת, בזמן שבאמת אין כאן אלא מידה רעה.
פרק י. מצבים משתנים
"כשהוא חלים, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו".בכל זאת יש "תקופות טובות", ואז מעמדו המשפטי-המצוותי הינו כזה של אדם שפוי.
נושא זה קרוב לזה של הנכפה, זאת אומרת האפילפטי, עליו מרחיב הרמב"ם את הדיבור בהלכות עדות:
"הנכפה, בעת כפייתו, פסול, ובעת שהוא בריא - כשר. אחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע, והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מיטרפת עליהם. וצריך להתיישב בעדות הנכפה הרבה" 24.אף על פי שהאפילפסיה באה בהתקפים, בכל זאת תיתכן גם השפעה קבועה על אופיו ועל מצבו הנפשי של האדם, לכן יש לבדוק כל מקרה לגופו.
בדומה לזה,
"מי שאחזו קורדייקוס ואמר: כתבו גט לאשתי, לא אמר כלום" 25.הרמב"ם מסביר שזהו
"חולי מתחדש ממילוי חדרי המוח ומתבלבל הדעת מפני כך, והוא מין ממיני חולי הנופל" 26.קשה לברר למה הכוונה. אולי סינדרום של לחץ-יתר בתוך הגולגולת. על כל פנים חייב נותן הגט להיות בר-דעת לא רק בשעה שהוא מצווה לתת את הגט אלא בשעה שהוא ניתן. לפי ריש לקיש כותבים ונותנים לו מיד. לעומתו רבי יוחנן סובר שיש לחכות עד שישתפה. ריש לקיש מנמק שהוא דומה לאדם ישן; אם אדם ער אמר בערותו לתת גט, אפשר לתיתו גם כשהוא ישן. לעומתו רבי יוחנן מדמה אותו לשוטה, כי אדם ישן חוזר לעירותו מעצמו, מה שאין כן באדם זה, שאינו חוזר לשפיותו אלא בעזרת טיפולים. השיב ריש לקיש: אדם שוטה לא יחזור לבריאותו אף בעזרת טיפולים. התרופה היא,
"בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא",כלומר בשר כחוש צלוי יחד עם יין מזוג במים הרבה. [יש להעיר שנתינת יין היא טיפול רפואי במקרים מסוימים של Delirium Tremens]. על כל פנים לפנינו מצב של אי-צלילות שניתן להתגבר עליו בעזרת תרופה. אחרי שהחולה קיבל תרופה וחזר לבוריו, וודאי נחשב כפיקח. השאלה היא איך להתייחס אליו בשעת התקפה, והלכה כרבי יוחנן 27, שהוא אינו נחשב כשפוי בדעתו, אף על פי שבידינו לחלצו מן המצר. [131]
פרק יא. מרה שחורה
"בעלי המרה השחורה שאין עושים כלום דברים של שיגעון, רק יושבים בעצבות ורחוקים מחבורת אנשים, ואין מבקשים לאכול, וכשנותנים להם לאכול, אוכלין, ואין מתחילים לדבר. וכששואלין אותן, עונין מעט דברים, ואין מדברים דברים של שיגעון - יש להתיישב אם דינם כשוטה אם לאו. ולפי הסברה אין בזה סימני שטות, אלא מחלת העצבות בלבד, ותלוי בראיית עיני הבית דין להבין דרכו ועלילותיו" 28.
פרק יב. פיגור וירידה שכלית
הרמב"ם מזכיר גם את הפתי, מושג שמקביל לדפקטיבי (מפגר), אבל יש הבחנה בין פתי ל"פתי ביותר":
"הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים. ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוון הדעת בכתב" 29.מה שאין כן הפתי, שאין להכלילו בקטגוריה של השוטים.
"זהו החילוק בין פתי לשוטה, שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, מה שאין כן פתי, שאינו מטורף לגמרי בשום דבר, אבל מצד אחד הוא גרוע מהשוטה, שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם, והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינים אותו שאר בני אדם" 30.
פרק יג. סיכום
לא מיצינו את כל הנושא, אבל יש בידינו להעלות כמה נקודות:
1. המודלים התלמודיים הנם די מעורפלים, כלשונו של הרמב"ם שהכל "לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוון את הדעת בכתב". אין לנו קריטריונים קבועים, אלא כיוונים ראשיים, והפוסק חייב לקבוע בכל מקרה לגופו של עניין.
2. המודל התלמודי אינו זהה למודל הפסיכיאטרי הקיים היום, כי אנו דנים במעמדו המשפטי-המצוותי של אדם, ואנו מעונינים לדחות עד כמה שאפשר את הגבולות, כדי שיישאר חלק מן החברה, וזאת על ידי אינטרפטציות מקילות למעשיו המוזרים. פירושים התלויים בתכונות נפש שליליות ופירושים התלויים בטיפשות וירידה שכלית, הם פירושים הרואים מעשה חריג זה כשייך לתחום הסביר.
3. לעולם יש צורך בזהירות גדולה לפני שמדביקים על אדם תווית העלולה לדרדר אותו עוד יותר. אדרבה, יש להשתדל לא להוציאו מן החברה, וגם בזה מתבטא כבוד הזקנים.
הערות:
1. רמב"ם, עדות ט, י.
1א. הערת ד"ר א. פרל: אכן קיים רצף כין תופעות שגרתיות של גיל הזקנה לבין התחום הפסיכו פתולוגי. אך לעניין קביעת מקומו של הפרט על פני הרצף הזה. יתכן וקיים כיום פתרון מוגדר יותר מאשר הקביעה הסתמית של כל מקרה לגופו. וראה מה שכתב המחבר עצמו כפרק הסיכום סעיף 1. [אין ספק שהמקרים הקיצונים על פני הרצף הם קלים להגדרה ואין ספק שמקרי הגבול הנם קשים להגדרה. כאותם מקרי גבול יש להביא כחשבון פונקציות רבות ככל האפשר. ולכן קשה ביותר לתת הגדרות מלאות ככתב. וכנראה זו כוונת הרמב"ם. - העורך.]
2. שבת קנכ א. ועי' מהרש"א שם.
2א. ראה מאמרו של ד"ר א. פרל, לעיל עמ' 120-117, ובמקורות 1 ו2- שם. העורך.
3. שמואל ב' יט.
4. ועי' עוד משנה סוף קינין: "זקני ע"ה כל זמן שמזקינים דעתן מיטרפת עליהן. זקני ת"ח כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן". וע"ש במפרשים שזקני תלמידי חכמים מוסיפים שלמות נשמתיה.
4א. לעומת מצבי דיליריום בהם הפגיעה בד"כ הפיכה וניתנת לריפוי אם הסיבה לדילריום מתבררת. ראה לעיל עמודים 119-118. העורך.
5. רש"י חגיגה ג ב ד"ה איזהו שוטה.
6. חגיגה ג כ. רכן תוספתא תרומות א ג.
7. מובא בב"י אה"ע קיט.
8. ב"י שם קרא.
9. רמב"ם עדות ט ט.
10. ועי' "מושג השיגעון בחברה היהודית המסורתית", ד"ר מישל גרגק (בצרפתית). "המושג של משוגע והשלכותיו בספרות התלמודית ומפרשיה", ד"ר מישל גרנק. . 1.no 1340 annee t.s, Paris psychologiques ' Medico., , - Annales
11. "שיחות הרב צבי יהודה", תורה ומדע, סעי' 5.
12. סוטה ג א. רמב"ם הלכות עדות ט ט וע"ש כסף משנה; שו"ע יו"ד א ה; חו"מ לה ח.
12*. היינו מי שאינו נחשב שוטה.
13א. בחברה בה מקובל "להתאוורר" ביחידות, ואין סכנה בעצם היציאה הלילית ביחידות. - העורך.
14. ירושלמי תרומות א', א. (הובא במסכת חגיגה ג, ב, כתוד"ה דרך שטות).
15. רמב"ם עדות ט, ט, וע"ש כסף משנה; שו"ע יו"ד א, ה; שו"ע חו"מ ל"ה, ח.
15א. ראה למשל: -':. Szasz Thomas s The Myth of Mental Illness, Foundation of a Theoty of Personal Conduct New York Harper& Row 1984 " ] -.
16. ע" שר"ת עזרת כהן, ס' סז-סח.
17. שו"ת אור ישר, סי' ל.
18. בית אפרים חאה"ע, סי' פט.
19. עי' נדרים כר כ.
20. חולין צ ב.
21. דברים א כח.
22. בבא בתרא קנה ב.
23. ראש השנה כוח א.
24. רמב"ם עדות ט ט.
25. גיטין ע כ.
26. פירוש המשנה שם.
27. רמב"ם גירושין ל טו.
28. ערוך השולחן אה"ע קכא יג.
29. רמב"ם עדות ט י.
30. סמ"ע חו"מ עדות לה י.
