בפעם הראשונה, כאשר הרצים נמצאים במרחק רב מהעיר, בה נמצא דוד, "נוסחת הראיה" היא ארוכה יחסית; "וישא את עיניו וירא והנה איש רץ לבדו". שלוש פעמים חוזרת הנוסחה "איש רץ לבדו". לאחר ש"וילך הלוך וקרב" - מתקצרת הנוסחה. "וירא הצפה איש אחר רץ". בפעם השלישית, לאחר שהרץ מתקרב והצופה מזהו, אין כלל נוסחת ראיה, והצופה מדבר ישירות למלך. בעוד שהדגש בדברי הכתוב ובדברי הצופה הוא על הריצה, ניכר כי הדגש בדבריו של דוד הוא על הבשורה. התרגשותו של דוד בולטת בצפיתו לבשורה טובה. איננו יודעים מהן מחשבותיהן של הדמויות, אלא באמצעות מעשיהן ובדבריהן. אך המחבר נעזר בגבורי המשנה כדי לפתוח את סגור ליבם של דוד ויואב. לאחר שהצופה מדווח לדוד על ראייתו, מדגיש המלך כי "בשורה טובה" יביא.

שלוש השיחות הללו פרט למלוי הזמן שבהן, מקרבות אותנו אט אט אל הרצים, או את הרצים אל המלך. והנה, תוך כדי שיחת הצופה והמלך - הגיע אחימעץ, שעבר את הכושי. אחימעץ קורא למלך מרחוק שלום, ולאחר מכן וישתחו למלך לאפיו ארצה. אין צורך לתקן כבתרגום השבעים במקום ויקרא - ויקרב, כי אז לא נבין מדוע ברך תחילה לשלום, ולאחר מכן השתחוה. ויקרא משתלב יפה בתיאור של ההתקרבות ההדרגתית של אחימעץ. גם ברכת שלום אינה שגרתית. וכמו במקרים נוספים במקרא, גם כאן, אין שלום זה מרמז אלא על אירוניה טראגית - הרי בא הוא לבשר על הריגת אבשלום בן-דוד, ואיזה שלום הוא זה?!

דבריו הראשונים של אחימעץ סדורים והגיוניים אך כלליים: "ויאמר: ברוך ה' אלוקיך אשר סגר את האנשים אשר נשאו את ידם באדני המלך". ברורים אף כי לא מפורשים, באשר קשה היה לו למרות להיטותו, לבשר את הבשורה בלשון מפורשת. אך לשאלתו הישירה של המלך. שלום לנער לאבשלום? מתבלבל אחימעץ לחלוטין, נבוך ותשובתו מסרסת: "ויאמר אחימעץ ראיתי ההמון הגדול לשלח את עבד המלך יואב ואת-עבדך" לאחר ששלח יואב את עבד המלך זה הרץ אחרי. אך נדמה שאין לקבל "תקון" זה של רש"י וההולכים אחריו. היינו מתפלאים לו לאחר שאלה כה ישירה של דוד, היה עונה אחימעץ תשובה נאה, על מי מנוחות. דוקא תשובתו המבולבלת, המסורסת, מבטאת את מצבו הנפשי, התרגשותו, מבוכתו ותדהמתו. חתחתים בדרך המחשבה מתבטאים גם במשפט שאינו בנוי כהלכה מבחינה תחבירית. הוא שאמרנו: יש בשורה, אך קשה לבשר למלך על מות בן-המלך! דוד קצר הרוח, נוזף באחימעץ כרב בתלמידו: "סב התייצב כה!" עד בא הכושי ונשמע מה בפיו. אחימעץ עושה כפקודתו במהירות "יסב ויעמד", ואפילו נשוא המשפט - אחימעץ חסר, כדי להראות את קוצר רוחו של המלך. הכושי אינו משתחוה אולי מכיון שאינו מבני ישראל, או לפחות, לא מבני אחת המשפחות המכובדות ביהודה, הקרובות למלך, כאחימעץ. גם הוא פונה ואומר לדוד: "יתבשר אדני המלך כי-שפטך ה' היום מיד כל-הקמים עליך". גם הוא, למרות חוסר התרגשותו, לא אומר במפורש, כי אבשלום מת, מסתבר שגם לו קשה לומר זאת למלך. אם אחימעץ אומר "סגר", הוא אומר "שפטך" - במובן: משפט אלקים. למרות ששניהם מזכירים שם ה' בדבריהם ושניהם מכנים אותו כ-אדני מלך. המלך החשדן, שאינו מקבל תשובה ישירה לשאלותיו-ספקותיו, שואל גם את הכושי: השלום לנער לאבשלום, לעומת שאלתו את אחימעץ: שלום לנער לאבשלום.

בתחילה, כאשר הוא שואל את אחימעץ, הוא שואל - קובע, שחציו חווי וחציו שאלה, מעין קביעה המחכה לאישור: "שלום לנער לאבשלום", ללא הא התמיהה. אך לאחר שחשדותיו גבהו, שואל הוא את הכושי: "השלום לנער לאבשלום"?! בהא התמיהה, שאלה ממש. הכושי, חסר הרגישות, משיב בהתפארות חסרת טעם ובברכה, ההופכת לקללה: "יהיו כנער איבי אדני המלך וכל אשר קמו עליך לרעה". הניגוד בין התנהגותו העדינה של אחימעץ לבין התנהגותו הגסה של הכושי מבליט את הסבך ברוחו של דוד: סוף סוף הרי הכושי הפשוט הזה מגלם את הלך הרוח הישר והפשוט של נאמני דוד, ודבריו נאמרים מתוך כנות גמורה. הכושי, כביכול שייך בגישתו ליואב, אלא שיואב יודע יפה, מה מתרחש בלבו של דוד, והכושי אינו נותן דעתו על כך כלל.

מה בקש אחימעץ בראשית הפרשה? "ארוצה נא ואבשרה את המלך כי שפטו ה' מיד איביו". במציאות, בישר אחימעץ לדוד דברים אחרים לגמרי, בגלל התרגשותו, אך הכושי, שאולי שמע את דבריו הראשונים של אחימעץ, הוא שמבשר למעשה, את אשר רצה אחימעץ לבשר להלכה: יתבשר אדני המלך כי שפטך ה' היום - יהיו כנער איבי אדני המלך. נסגר המעגל. הקטע נפתח באויבי המלך - ומסתיים באויבי המלך. אך איזו התלהבות בתחילת הפרשה ואיזו קדרות בסופה.

שתי אכזבות בפרשתנו: זו של אחימעץ, שהתאמץ לבשר וכשבאה לידו - לא בישר... וזו של דוד, הקשה יותר, שציפה לבשורה טובה והגיעתהו בשורה רעה. הודות לאמנות הסיפור הנפלאה של המספר, היה הקורא עד נאמן לבוא הבשורה אל דוד צעד אחר צעד. נדמה כי מחבר הפסקה השתמש באמצעי ההשהיה כדי להאיט את הקצב בעיני הקורא. השהיה זו גורמת להגברת המתח, מבלי שהיא משכיחה מלב הקורא את הנושא העקרי - העברת הבשורה לדוד. הקטע שלפנינו הוא ההשהיה לפני שנמסרה הידיעה המרה לדוד: בקשת אחימעץ, התנגדות יואב, דבריו לכושי, ויתור של יואב, ריצת הרצים, צפיתו הדרוכה של דוד לבשורה - כל אותה עת מחכה הקורא לרגע הקריטי, בו תגיע לדוד הידיעה בדבר מות בנו. וכאשר אחימעץ עומד סוף סוף לפני המלך ומוסר את בשורתו, עדיין נדחית השמעת ההודעה הטראגית, ודוד אינו מקבל תשובה לשאלתו רווית המתח והחרדה על גורל בנו עד שמגיע הרץ השני.

הרושם של האטה זו הוא, מלבד הגברת המתח, הבלטת אותו הרגע, בו מגיעה הידיעה לאזני דוד, ידיעה שהוא מגיב עליה בתגובה עזה וקורעת-לב, בין השאר, בגלל השהיה זו, נהפך רגע זה לשיאו של הספור.

בקטע מופיעות מספר דמויות: אחימעץ, יואב, הכושי, הצופה, המלך, השוער. אך לא מצאנו יותר משתי דמויות המשוחחות זו עם זו. או אז, שאר הדמויות שרויות בצל. כך, למשל, בזמן שיחת דוד והכושי, עומד אחימעץ בצל. מספר הדמויות הסובבות את יואב - שתיים: אחימעץ-הכושי. דמויות משניות סביב דמות ראשית. מספר הדמויות הסובבות את דוד - שתיים: הצופה-השוער.

המתח קיים בכל אחד מן המחנות. כאן - כיצד להודיע את הבשורה, וכאן - הצפיה לבשורה. שיא המתח ואולי גם התפוגגותו, נוצר כתוצאה ממפגש גבורי המשנה ממחנה יואב עם הדמות הראשית ממחנה דוד.

הדמויות המופיעות בפרשתנו, לפי סדרן, יוצרות מבנה קדקדי משוכלל:
גם ממבנה זה ניכר, כי דוד הוא העיקר. לנעשה אצלו מקדישים 9 פסוקים, ואילו לנעשה אצל יואב, במחנהו, מקדיש המחבר 5 פסוקים בלבד. מכאן ברור, מדוע מספר השיחות במחנה דוד הוא כפליים מאלו שבמחנה יואב. מן המבנה הקדקדי עולה בבירור, כי המספר מעמיד לפנינו שני זוגות של גבורים. הגבור הראשי בכל אחד מן הקטעים: יואב - המלך, כאשר האינטרסים של שניהם מנוגדים קמעא. דוד, קצר הרוח, המצפה בכליון עינים לשמע הבשורה אודות בנו. לעומתו יואב, שהתנהג בצורה נלוזה ומחפירה, בניגוד מפורש למצוות המלך: "לאט לי לנער לאבשלום", כפי שנשנה ומודגש בדברי האיש ליואב, מנסה להאט את קצב המאורעות, ולא שש אף "לבשר" לדוד, אך לאחר שאחימעץ הפציר בו לשלחו, הבין שחייב הוא לשלוח מישהו, ובחר בכושי, בלית ברירה, שלח לבסוף גם את אחימעץ.

הצמד השני מורכב משני השליחים: הכושי - שנשלח על ידי יואב ואחימעץ "ששילח" את עצמו וכופה את עצמו על יואב. אחימעץ הוא ראשון הדוברים בפרשתנו, הכושי - אחרון הדוברים. לא עלתה לאחימעץ תושיתו, ואת הבשורה - בישר הכושי . הניגוד ביניהם בולט ביותר, כאשר גם מהירותו של אחימעץ לא עמדה לו.

במרכז פרשתנו, בהתאם למבנה הקדקדי (ובמרכז פרשתנו בדיוק) עומד הצופה האלמוני, המקשר בין שני המחנות, בין יואב לדוד. לידו המלך דוד, הגבור הראשי המחכה לבשורה. הכושי מופיע בתחילת הפרשה ובסופה. בראשיתה אינו מדבר. בסופה מדבר פעמיים. ונתהפך במקצת הסדר. בראשית הפרשה שומע הוא (כנראה) את השיחה בין יואב לאחימעץ. בסופה - מתחלפים התפקידים: אחימעץ מאזין לשיחה שבין הכושי לבין המלך. הכושי אומר את אשר שמע מפי אחימעץ (כנ"ל).

המלה המסיימת את הפרשה - לרעה - ראויה לכך: בניגוד למחשבת דוד: איש טוב זה ואל בשורה טובה יבוא, הרי כותרת פרשתנו מתפרשת בסיומה: