איוב היה "תם ישר וירא אלהים וסר מרע". הייסורים שבאו עליו, אינם מערערים את אמונתו בכוח עליון ובהשגחת כוח זה על יצוריו. אמונתו העמוקה בצדק האלוהי מעניקה לו את הכוח הנפשי לברך אפילו על הרעה: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". הכתוב מעיד עליו: בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לד' ". זאת ועוד: יש בו הכוח להוכיח את אשתו וללמדה, שעל האדם לקבל את הרע כשם שהוא מקבל את הטוב.

בכך הגיע איוב לשיא התאפקותו ולמיצוי אמונתו, שהייתה זהה עם המסורת המיוצגת על ידי הרעים.
בקללת יומו משמיע איוב את טענותיו הראשונות נגד סדרי העולם, אך אינו "מאשים" את הבורא בסדר זה. מעניינו האישי הוא עובר לשאלת האדם הסובל בכלל וזועק לחלל את השאלה: "למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש" - בכך הוא שולל את המקובל בספרי המקרא, את הערך האבסולוטי של החיים, (הברכה הגדולה ביותר בתורה, בתהילים, במשלי וכו' אריכות ימים). ערך החיים תלוי באיכותם. הסובל - מוטב לו שלא נולד משנולד.

טענה זו לבדה לא הייתה מגיעה לביקורת גלויה על ההשגחה לולי דברי הרעים. הרעים מתרעמים על התפרצותו הסתמית של איוב ודורשים ממנו כניעה מוחלטת למסורת, אשר לפיה, כל סבל אינו אלא עונש על חטא. למסורת זו אין איוב יכול להיכנע. גם אם אין הוא שולל את האפשרות שחטא: "תורישני עוונות נעורי"; "חטאתי מה אפעל לך", אין הוא יכול לקבל, ייסוריו כעונש על חטאים, מאחר שאין שום יחס הוגן ביניהם. ומעניינו האישי מגיע איוב לטענות כלליות - נגד סדרי העולם. הטענות מופנות נגד אופייה של ההשגחה העליונה, נגד הצדק האלוהי, שאינו צדק בעיניו.

ראשית כל שולל איוב את הדעה המקובלת, שה' גומל לאדם לפי מעשיו. במציאות: "אחת היא, תם ושרע הוא מכלה". גורל אחד לצדיק ולרשע, כי לא מעשיהם, אלא "שרירות לבו" של ה' קובעת גורל זה. איוב אינו מכחיש את גדולת ה'. גם הוא יודע שה' "עשה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" - ולכן הצדק האלוהי אינו צדק אובייקטיבי, אלא "צדק" שהחזק כופה על החלש:

"אם לכוח אמיץ הנה ואם למשפט יועידנו" (ט, יט).

גורל האדם אינו קשור בהתנהגותו אלא נקבע על ידי האלוהים:

"ואלה צפנת בלבבך ידעתי כי זאת עמך".

ולכן, אין סיכוי לצדיק הסובל לצאת זכאי בדינו, כי "הוא" ירשיעו כדי להצדיק את הייסורים שהטיל עליו:

"אנכי ארשע למה זה הבל איגע. אם התרחצתי במי שלג... אז בשחת תטבלני ותעבוני שלמותי" (ט', כט-לא).

לכן, אין איוב מכיר באחריותו של האדם למעשיו, כי הרי האלוהים, הוא שברא אותו בתכונותיו השליליות וגם אם חטא, לא הוא אשם:

"מי יתן טהור מטמא לא אחד" (י"ד, א).

איוב אינו מצטמצם בטענותיו על אי-הצדק שביחסו של הבורא לפרט. הוא טוען בתוקף, שהכל, כולל השלילה שבחיינו, נובע ממנו:

"עמו עז ותושיה לו שוגג ומשגה".

גם התופעות השליליות שבטבע ובחיי החברה נזקפות על חשבון המנהיג העריץ כביכול:

"הן ייעצר במים ויבשו וישלחם ויהפכו ארץ. מוליך יועצים שולל ושופטים יהולל" (י"ב, טז-יז).

אולם כל ההאשמות הכבדות, כל זעקת איוב נגד אלוהים, אינן אלא הבעת כאב וצער על אבדן אידאל; איוב טוען נגד אלוהים מתוך אהבתו אליו. ולכן משאיר הוא לעצמו תמיד פתח תקווה, שעוד יימצא פתרון ל"אי ההבנה", והאמת תתגלה. הוא מאמין באמונה עמוקה ומתוך אהבת ה', שדברי הרעים הם המטשטשים את האמת, ורק ה' עצמו היה מבין אותו: "גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבוא" (י"ג, טז). את כאב האהבה לד' אנו שומעים מתוך דבריו: "למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך". איוב, האדם הישר והכן, שאינו נושא פנים לא כלפי אדם ולא כלפי אלוהים, משתוקק להחזיר ללבו את האמונה המסורתית, להציל את האידאל האבוד, את דמות אלוהים שופט הצדק, הוא מייחל לגלוי ה' גם אם ימות מיד אחרי זה. "הן יקטלני לא איחל, אך דרכי אל פניו אוכיח".

שאיפה זו באה על סיפוקה המלא... "המתווכים" נכשלו, אלוהים בכבודו ובעצמו מתגלה מתוך הסערה ל"עבדו", אשר ב"כפירתו" היה נאמן לבוראו יותר מהרעים החנפים.
אלוהים אינו עונה לאיוב במישרין על כל טענותיו. הוא כמעט ואינו עוסק בבעיית הצדק שבהנהגה. "מענה אלוהים" מגלה טפח מפלאי הבריאה והטבע, כדי לעורר באיוב מחשבות, המשיבות לו על כל טענותיו. לא אלוהים, אלא איוב עצמו "עונה" על כל שאלותיו, אחרי שדברי אלוהים פקחו את עיניו לראות, מה שהרעים והדומים להם - אינם מסוגלים לראות.

מה הראה אלוהים לאיוב? הוא לא גילה לו שום סוד כמוס ואף לא הסביר לו את מהות ההנהגה. הוא רק הצביע על עובדות ידועות ומוכרות בטבע, על תופעות בעולם החי והדומם, אשר גם איוב וכל איש משכיל בדורו ידע אותן. אולם עצם ה"ידיעה" הזאת, הכרת תופעות הטבע השטחיות, אומרת, שאין בכוח שכלו המוגבל של האדם לתפוס אפילו שמץ מחכמת ההנהגה: "מי זה מחשיך עצמה בלי דעת?" - פונה ה' אל איוב. המבקר את ה"עצה", את מנהיגותו של אלוהים, עליו להיות בעל דעת, אשר לא רק מכיר, אלא גם מבין את החכמה הגלויה - את תופעות הטבע.

השאלות השונות של תשובת ה' באות להראות לאיוב, שכל חכמתו של האדם אינה אלא ידיעת חוקי טבע ותופעות שונות בעולם, מבלי לתפוס את סיבת החוקים האלה וללא יכולת לשנותם או לייצרם מחדש:
"אי-זה הדרך ישכן אור? אי-זה הדרך יחלק אור? מבטן מי יצא הקרח? מי הוליך אגלי טל?" - שאלות, אשר גם בימינו אנו שואלים אותן! כי מה השיג האדם בשכלו - הן בימי איוב וגם בתקופתנו? האדם גילה את כוחות הטבע, הצליח להשתמש בהם, הצליח לפרק או להרכיב יסודות חומר קיימים, הכיר עובדות בעולם החי והדומם ולפעמים גם השפיע על עובדות אלה באמצעות חוקים קיימים בטבע. אולם מעולם לא גילה האדם את סיבת החוקים, מעולם לא יכול לשנותם או ליצור חוקים חדשים. הגוון הנפלא בעולם החי, תכונות הבהמות או התנין, הראם או הפרא איך נוצרו, איך התפתחו? ומדוע התפתחו כך ולא אחרת? העולם הנפלא של צבאות השמים, שווי המשקל של ה"הרמוניה" השמימית - מי יצר כל זאת? השאלות של "מענה אלוהים" מופנות אל איוב, האדם החושב, אשר ראה את הצדק האלוהי לגבי הפרט כשווי משקל בין מעשה וגמול. וכאשר ה"איזון" הזה נתערער בעיניו, הוא התחיל להסיק מסקנות כלליות לגבי ההנהגה.

וזאת היא הנקודה המודגשת בתשובתו של אלוהים. אין איוב מבין - כי אין האדם יכול או מסוגל להבין - את שווי המשקל הנפלא שבטבע. וכיצד הוא רוצה להבין את הצדק האלוהי המקיף עולם ומלואו? איוב חושב ומשתמש במושגים של טוב ורע, עונש ושכר, צדק וחסד, כאשר בהבנת כל המושגים האלה האדם עומד במרכז.
תשובת ד' מעוררת באיוב את המחשבה שהצדק האלוהי הוא מושג רחב מ"הצדק" שנתפס על ידי האדם. אלוהים אינו מדבר אפילו ברמז על כך, שאיוב חטא, שייסוריו קשורים בחטאים (לא כמו הרעים, שאינם יכולים לתאר סבל ללא חטא!) ומכך מסיק איוב שייסוריו וסבלותיו יכולים להיות "מוצדקים" לא מבחינת אותו "צדק", שהוא מבינו - צדק מבחינת הפרט, הדורש שווי משקל בין מעשי הפרט ובין גמולו. איוב הפילוסוף, המסוגל לצאת מישותו הפרטית, מהמסגרת המצומצמת של קיום הפרט, מבין הפעם, שייתכן צדק במסגרת רחבה יותר, אשר במרכזו אינו עומד הפרט, היחיד. המושג צדק, שעליו מדברים הרעים בעלי האופק הצר, המוגבל, הוא מושג "אנטרופוצנטרי", במרכזו עומד האדם. גם איוב האמין, לפני מעשה ה', בצדק כזה. אחרי תשובת ד' הוא מבין, שיש צדק שהוא מושג "תאוצנטרי". במרכזו עומד ד' שהוא ה"אינסוף", ושווי המשקל הנצחי אשר האדם רק שואף להבינו, ללא סיכוי שאי-פעם יבינו, כי "כבוד אלוהים הסתר דבר" (משלי כ"ד).

איוב הכן, "תם והישר", נכנע לה' מבלי לפגוע ביושר ובכנות כלפי עצמו. הוא לא נכנע מתוך פחד גם לא מתוך חנופה. כניעתו היא תוצאה של שכנוע, של השתכנעות פנימית. כניעתו לאלוהים, גם היא לא באה בקלות - המחבר מתאר כניעה זו בשני שלבים. בשלב הראשון מגיע איוב לידי ההכרה: "הן קלותי מה אשיבך ידי שמתי למו פי". נפקחו עיניו, הוא למד לדעת שאין הוא מבין גם דברים, שלפני כן סבור היה שהוא מבינם, את החכמה, "הגלויה", אם הטבע. ורק בשלב שני, אחרי המשך דבריו של ה' הוא מודה בפה מלא: "מי זה מעלים עצה בלי דעת, לכן הגדתי ולא אבין נפלאות ממני ואל אדע".

תשובת ד' היא תשובה לאיוב הפילוסוף, המסוגל להגיע להבנת החכמה הגדולה ביותר שאדם יכול להגיע אליה: לדעת שהוא אינו יודע!