בשלושה מקומות בפרקנו מצאנו את הביטוי דבר ה'. בראשית פרקנו, כדי לציין את נדירותו ויקרותו. באמצע - כי לא נגלה לשמואל עדיין ובסופו - כי נגלה ה' לשמואל בדבר ה'. אכן, הנער הופך נביא בדבר ה'. והרי כל הזכרה של ביטוי זה היא כציון דרך בנבואתו של שמואל. מענין, כי שלושת הפסוקים הללו, בהם מזכר דבר ה', בנויים בתקבלת צלעות, בתוך פרוזה שקולה, וידוע לנו, כי תקבלת צלעות כזו, להדגיש את הענין באה.
השינוי הגדול בא (בקריאה השלישית) בתגובת עלי. אין הוא משלח את שמואל כבפעמים הקודמות: שוב שכב בבחינת: לא הגיעה שעתך, עדיין! והוא לא חושב, כי חלום הוא. הפעם: "ויבן עלי כי ה' קרא לנער". אף על פי, שהוא החכם והזקן ובעל הנסיון, מתבטאת גדולתו בכך, שמבין הוא, שה' נגלה דווקא לתלמידו הצעיר. שמואל, לא מעז כלל לחשוב על כך. שלוש קריאות הספיקו לעלי להבין, כי ה' קורא לנער. אף על פי, שהקול נשמע לשמואל בלבד. "ולא בכדי הובאה הנבואה בזה האפן, כדי שיטעה וירוץ לעלי וירגיש עלי בדבר ויכריחהו בבקר להגיד לו המראה" (מלבי"ם). עלי אומר לשמואל "לך שכב", בניגוד לפעמים הקודמות "שוב שכב". ואולי קדם התכוון, שישוב ויישן. ואילו עתה, כאשר יודע, שה' קורא לו, אין מתכוון הוא כי יישן, אלא ישכב ויהיה ער, "והיה אם יקרא אליך ואמרת: דבר ה' כי שמע עבדך" (ט). המלה בני חסרה בקריאה השלישית. אולי, משום שדברים גדולים עומדים לקרות, ושמואל עומד לפני קבלת הנבואה, ולא נאה הכינוי בני. עלי, אולי מחשש מה, כלל לא מזכיר מי יקרא אל שמואל, לא מזכיר את שם ה': "והיה אם יקרא אליך ואמרת". ויתכן, כי הסתמך על הסיום, כדי ששמואל יבין זאת: "דבר ה' כי שמע עבדך" (ט).

לאחר הקריאה הראשונה נאמר על שמואל: "וילך וישכב" (ה). לאחר הקריאה השניה אומר עלי לשמואל: "שוב שכב" (ו). תגובת שמואל לא נזכרת. בפס' ט, לאחר הקריאה השלישית, נאמר: "וילך שמואל וישכב במקומו" - הארכה, ללמדנו על כבדות צעדיו של שמואל. הוא חושב ומהרהר בדברים, ששמע זה עתה. ואולי נזכר שם שמואל, משום שנסתיימה כאן שיחת עלי-שמואל. אם נאמר קדם וישכב, כאן נאמר וישכב במקומו. במקום שה' מתגלה אליו. ויש הקבלה ברורה לעלי, שעליו נאמר: "ועלי שכב במקומו" (ב). ונדמה, כי רק עתה, לאחר ששמואל מתבשר, כי עתיד ה' להתגלות אליו, ויירש הוא את מקומו של עלי ויהפך לנביא, בא הכתוב לציין את חילוף המנהיגים בביטוי זה. בא שמואל ושוכב במקומו של עלי, תופש הוא את מקומו של עלי! הביטוי שומע עבדך, ששם עלי בפי שמואל, מקביל למלת הנני, שכה מאפיינת את צייתנותו של עלי. הקריאה הרביעית (י) שונה מקודמותיה, לאחר ששמואל מוכן נפשית לקריאת ה'.
ולא הזכיר שמואל שם ה', כפי שצוהו-הנחהו עלי "כי ירא היה עדיין מהזכיר השם במראות הנבואה (רד"ק) כאן לא עונה שמואל, המשרת הנאמן, הנני כבפעמים הקודמות לעלי, אלא כפי ששם עלי בפיו (פרט לשם ה'): "דבר כי שמע עבדך".
הפסקה ד-י פותחת בלשון "ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני", ותשובת שמואל מכוונת לא לה' כי אם לעלי רבו. וחותמת מעין הפתיחה: "ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל". ותשובת שמואל מכוונת לה': "דבר כי שמע עבדך". שלוש הקריאות הקודמות הרגילו את שמואל הטירון בנבואה לקול הקורא והכשירוהו למראה נבואה וגלוי שכינה.

בפרושו לפסוקנו מקשה אברבנאל: "הוקשה לי למה באה הנבואה הזאת לשמואל.. הנה כבר בא אליו איש האלוקים והודיעו כל הדברים הרעים העתידים לבוא על זרעו, ומה התועלת בהישנות הקללות והייעודים ההם על ידי שמואל?". ובאמת, הקדשתו של שמואל לנביא שונה מן ההקדשות של הנביאים הקלאסיים-ישעיהו ירמיהו ויחזקאל. שאלו נשלחו לבני ישראל, ואילו שמואל לא נשלח, ולא מצינו בפרקנו אף מלה מן השורש שלח. ובכך, שנבואת הזעם שבהקדשתו נאמרה כבר קדם לכן, ולא מצינו כן בהקדשות הנביאים הנ"ל. ומדוע באמת "נשתנה" הנבואה?

אולי נאמרה הנבואה גם לפני שמואל, כי היה בזה עונש נוסף לעלי, הוטל עליו לשמע גם מתלמידו, מה שכבר הוגד לו במישרין על ידי איש האלוקים (יעקבזון, חזון המקרא).

ברור, כי נבואה זו באה להשלים את הנבואה הקודמת של איש האלוקים, והיא אף מסתמכת עליה: "ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו החל וכלה" (יב). ועוד: הרי בנבואת איש האלוקים היה עדיין גזר דין, שאין עמו שבועה, והיה לו עוד רפואה, לא כן עתה. אחרי שכבר הגדתי לו והתריתי בו בעוון שידע שבניו מקללים, אשפוט אותו עד עולם (מלבי"ם).

מפסוק טו' - פסקה חדשה. דו שיח בין עלי לשמואל. הפסקה נפתחת בפסוק, בו שני חלקים. בשניהם הגיבור הראשי - נושא המשפט והוא שמואל. אך נסוחם שונה (הסבה להלן).
וישכב שמואל עד הבקר ויפתח את דלתות בית ה' ושמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי.
הפתיחה מתקשרת לכל אחת מן הפסקות הקודמות. בפסקה ראשונה נאמר: ושמואל שכב בהיכל ה' (ג).
בפסקה שניה: וילך וישכב (ה) וילך שמואל וישכב במקומו (ט).
ובפסקה שלישית: וישכב שמואל עד הבקר (טו). אלא ששכיבה זו שונה מקודמתה, באשר זו באה לאחר שנגלה אליו דבר ה'. שוכב הוא עד הבקר ולא יכול להרדם, זעזעתהו הנבואה הקשה על רבו. ואם חשבנו, כי שמואל, המשרת הנאמן, יספר מיד בבקר בזריזות את הנבואה לעלי, הרי מחציתו השניה של הפסוק מסבירה, מדוע לא ספר. לא עשה כן, כי "ירא מגיד את המראה אל עלי". שלא לצער את רבו הזקן המפלג בחזות קשה זו, ומתוך חשש, שישפיעו הדברים לרעה על שלומו.

מבוכתו של עלי באה לידי ביטוי בדברים הארוכים והמסורבלים, בחזרתו 5 (!) פעמים על המלה (שרש, ליתר דיוק) דבר, כמלה מנחה בפסוקנו. ואף פותח הוא דבריו ב- מה הדבר אשר דבר אליך וכוון עלי שלא מדעת במלה דבר, לפתיחתה של נבואת ה' לשמואל: "הנה אנכי עשה דבר בישראל" (יא). למרות דבריו המסורבלים קמעא של עלי נמצא, כי כדי להדגישם, הביאם המחבר במבנה קדקדי. פסוק יז:

מה הדבר אשר דבר אליך
אל נא תכחך ממני
כה יעשה לך אלוקים וכה יוסף
אם תכחד ממני דבר
מכל הדבר אשר דבר אליך
בפתיחה ובסיום: הדרישה לדעת את דבר ה'.

בהמשך: האזהרה, שלא יכחד ממנו דבר. ובמרכז, השיא: השבועה: כה יעשה לך אלוקים וכה יוסיף. ושים לב, כי יש כאן הקבלה לשבועת ה' בפס' יד: "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי"... כאן שבועה, כי הדבר יתקיים. וכאן שבועה כדי לדעת את הדבר. מדוע צריך עלי להשביע את שמואל מדוע לא שואלו כרגיל?

"כי נבואה זו לא באה אל שמואל בתורת שלימות רק בתורת הודעה בלבד, ולא היה מוכרח לאמרה לעלי, כי נביא הכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים, ולמה הוצרך עלי להשביעו עדי הגיד לו. רק האמת היא שה' לא שלחו אליו, והטעם לזה - כי כל נביא שליח יהיה לאיזה צורך ותכלית, והוא שהעם או האיש שעליו ינבא ישיב על לבו וישוב תשובה, ועל ידי זה תבוטל הגזירה. לא כן פה, שהיה גז"ד. שיש עמו שבועה כמ"ש - לכן נשבעתי לבית עלי - שאין תשובה מועלית בו כלל. לא היה צרך בשליחות, והיה רק הודעה לשמואל לבד, והיה הרשות בידו להגיד או שלא להגיד. וה' סבב הדבר ששמואל היה מוכרח להגיד לו על ידי שהשביעו" (מלבי"ם).

שבועתו של עלי "עוזרת" לשמואל לפתוח את פיו ולומר את המראה, שקדם לכן "ירא מהגיד". ומלת הפתיחה לפני דברי שמואל אינה "ויאמר" או "ויספר" אלא "ויגד", כי אחז המחבר בלשון זו, המכוונת לדברי נבואתו של ה': "והגדתי לו כי שפט אני את ביתו" (יג).
ולאחר מכן מסופר על שמואל: "ושמואל ירא מהגיד את המראה" (טו) - מלה מנחה.
את כל הדברים... ולא כחד ממנו - (יח)
ולא נמצאה מקבילה לדבר, כי הגיד לו את כל הדברים, כנ"ל: דברים ולא דבר.
תשובת עלי מורה על צדיקותו ועל קבלת הדין, לעומת רשעת בניו וחטאיהם. "ויאמר: ה' הוא הטוב בעיניו יעשה" (יח). אם קדם, אולי, לא היה בטוח, כי דברי ה' הם אלה (לכן, לא ציין מי דוברם), הרי עתה, אחרי ששמע את הדברים, אומר הוא, כי "ה' הוא" - ורצונו לומר: המדבר אליך ה', הוא ולא אחר! והדברים דומים לדברי אחזיה: "ויאמר: אליהו התשבי הוא". ולענין זה של קבלת הדין, אפשר להשוות את תגובת דוד. הנני יעשה לי, כאשר טוב בעיניו". גם עלי, כאן, מצדיק הדין עליו ועל ביתו, ולא מהרהר אחר מדות ה'.

פרשתנו מתארת פרק בתולדות שמואל. אמנם לא תקופה ארוכה ביותר, אך אם נפרש ויגדל (יט) במובן של גיל, הרי תקופה של כמה שנים, ודאי נרמזת כאן. כפי שכבר אמרנו, על דמויות מעטות במקרא נכתבו פרטים ביוגרפיים רבים. שמואל הוא אחד מהם. ואפילו על התקופה שלפני הולדתו סופר. אין תמה, אפוא, שהמחבר, ברצותו להדגיש תקופה חשובה כל כך בחיי שמואל, כתב את הפרשה, בה זכה שמואל להתגלות אלוקית - במבנה קדקדי. כי במבנה זה רוצה המחבר להפנות את תשומת לבו של הקורא למשמעתו הרבה של הפרק. מה עוד, שפרק זה פרט להתגלות ה' לשמואל שבו, הרי מאפיין הוא את ספר שמואל, באשר מציג הוא את הנושא המרכזי של ספר שמואל - העברת השלטון ממנהיג למשנהו. ובפרקנו - דוגמה נפלאה להעברת השלטון בצורה מסודרת וכנה, מתוך הכרה, שרצון ה' הוא זה. בהתאם לכך מבנה פרקנו הוא כלהלן:
פתיחה - שמואל ועלי שוכבים בהיכל ה' (א-ג) 3 פסוקים
קריאות ה' לשמואל (ד-י) 7 פסוקים
דברי ה' לשמואל - התוכחה לבית עלי (יא-יד) 4 פסוקים
קריאת עלי לשמואל ושיחתם (טו-יח) 4 פסוקים
סיום. שמואל נביא לה' ונגלה אליו דבר ה' (יט-כא) 3 פסוקים

רואים אנו, כי כנגד פתיחה בת שלושה פסוקים - הסיום גם הוא בן שלושה פסוקים. ובשניהם - סטטיות. תאור מצב. קריאות ה' לשמואל מקבילות לקריאת עלי לשמואל. במרכז, שיא פרשתנו - עומדת התוכחה על בית עלי מפי ה' לשמואל. זוהי נקודת המפנה בתולדות עלי ושמואל. עלי מסיים תפקידו. שמואל - נוטל מנהיגותו ממנו, והופך לנביא ה'. ולא בדי - קטע זה במרכז פרקנו.

---