פרקנו מלא בעיות כרימון: איך יתכן שאברהם בראש גדוד קטן ינצח בקרב ארבעה מלכים אדירים, לאחר שאלה הראו את כוחם בהביסם ששה עמים שישבו על שטח עצום דרומית ומזרחית לירדן בתוספת חמשת מלכי ים המלח. איך עלינו להתייחס ברצינות להיסטוריון הזה, שואל אחד החוקרים (הרמן גונקל) המתאר את נצחונו של אברהם בקווים פנטסטיים כאלה הנטולים כל משמעות ריאלית. אם זה אפשרי, הכריז אחד מגדולי החוקרים (ת. נילדקה) - הכל אפשר. יש רואים בפרקנו תעודה עתיקת יומין מימות אברהם, בה נשתמרו שמות עמים ושמות מקומות, שבגלל עתיקותם לא נתפרשו לנו כל צרכם. יש רואים בפרקנו מדרש מאוחר מהתקופה הפרסית; בתיאורים מוגזמים משדה הקרב מצאו היהודים פיצוי על דלותם הצבאית והמדינית.

דמות זו של מצביא מהולל, כפי שפרקנו משווה לאברהם, אינה משתלבת במסגרת הכללית של תולדות האבות. היא חורגת מן האווירה השקטה האופפת את חיי האבות. האבות אינם אנשי מלחמה, הם נמנעים מכל סכסוך עם הזולת. אין אף מונח צבאי אחד המלווה את מעשיהם. המשפט "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" אינו סותר את דברינו: יעקב צופה על תקופת יהושע באומרו, לכשאקח את הארץ בכוח הנשק, תקבל אתה יוסף "שכם אחד על אחיך", דהיינו - שתי נחלות, נחלת אפרים ומנשה. עוד קושי מזדקר לפנינו. דמות זו של מצביא מהולל היא חילונית לגמרי. היכן כאן הרקע הדתי? מה מקשר את אברהם זה עם אברהם של העקדה?

הכול מודים שהפרק מכיל ביטויים שאין להם אח בתורה ובמקרא כולו, דבר המראה קדמות הפרק. כגון: וירק, חניך, אל עליון, קונה שמים וארץ. סימן נוסף לקדמות. עמק השידים - הוא ים המלח, עין משפט - היא קדש, עמק השוה - הוא עמק המלך.

בעיית הבעיות היא מי נלחם כאן עם מי? בשאלה זו חלוקות הדעות בין החוקרים. ארבעה מחנות לוחמים מופיעים בזירת הקרב ואלה הם: ארבעת מלכי הצפון, שמותיהם טרם זוהו. הניסיון לזהות את אמרפל עם חמורבי נדחה, כי חמורבי הוא בן המאה ה- 19 ואולי עוד יותר מוקדם. שילובו של אברהם לאותה התקופה יקבע את יציאת מצרים למאה ה- 15 וזה בלתי סביר. מארבע הארצות ידועות לנו שלוש: שנער במקרא תמיד בבל. אלסר הוא העיר הבבלית לרסה שבדרום בבל, עילם היא דרומית לאשור. את הארץ הרביעית - גויים אין לזהות בודאות. הקבוצה השניה מכילה את חמשת המלכים שבאזור ים-המלח בראשותו של מלך סדום. הקבוצה השלישית מכילה ששה עמים: רפאים, זוזים, אימים, חורי, עמלקי ואמורי, שטחיהם משתרעים מזרחית ודרומית לירדן. ולבסוף - מחנה אברהם. ממבט ראשון קשה להבחין נגד מי מתייצבים המחנות הללו? מי נלחם במי? מי הוא הנושא של פסוק ב, עשו מלחמה? אברבנאל, ובעקבותיו שד"ל, מסבירים, שהנושא הוא הארבעה הנזכרים בפסוק הקודם, אבל יריבם אינם החמישה הנזכרים בפסוק ב, אלא הששה הנזכרים בפסוקים ה-ח, כי אין להעלות על הדעת, שארבעת השליטים האדירים יערכו מסע צבאי מן הצפון הרחוק כדי להדביר חמשה שייחים עלובים, שעריהם תופסות רק שטח קטן על חופו הדרומי של ים המלח. הארבעה יצאו לענוש את הששה, על שאלה התמרדו בהם, על זה מוסרים לנו הפסוקים ד-ה, החמישה התערבו מעצמם במלחמה ולכן הענישום הארבעה והיכום.

אחרת היא תפיסתו של בנו יעקב בספרו "די גנסיס". לפי דעתו, הנושא של "עשו מלחמה" מפסוק ב איננו הארבעה, כפי שפרשו אברבנאל ושד"ל, אלא הנושא הוא הששה. בגלל סכסוכים פנימיים יצאו הששה למלחמה עם החמישה. זאת היא נקודת חולשה בפירושו, כי אנו נאלצים לראות במושא של הפסוקים ה-ח את הנושא של עשו מלחמה (ב), אבל להלן נראה, שחרף חולשה זו נצא נשכרים מכמה וכמה קשיים אחרים, סתירות פנימיות יושבו בנקל, וגם מבחינה תחבירית הצדק אתו, כי אי אפשר להגיד ויהי בימי פלוני עשה אותו פלוני. אנו נאלצים להחליף את הנושא. אי אפשר לומר ויהי בימי אמרפל, אריוך וכולי עשו אמרפל, אריוך. ניסוח דומה אנו מוצאים בישעיהו ז, א ויהי בימי אחז. . . עלה רצין. הנושא נשתנה. גם הפתרון הסופי המשתמע מתוך פירושו ישכנע אותנו שהצדק אתו. הנושא של פסוק ד' "עבדו ומרדו", זהה עם פסוק ב, כלומר: הששה שהתמרדו בארבעה, עשו מלחמה עם החמשה. לאחר שהארבעה סיימו את מסע העונשין שלהם חזרו צפונה למקומותיהם. זה אמנם לא נמסר לנו, כי זה מובן מאליו.

והנה מזדקרים לפנינו הפסוקים ח-ט המעמתים במפורש את החמשה עם הארבעה. כל תשעת המלכים מופיעים, החמשה בשם ארצם והארבעה בשם ארצם ובשמם הפרטי ולבסוף הסיכום הכללי "ארבעה המלכים את החמישה". לשם מה החזרה המיותרת הזאת של השמות, הרי אנו מכירים אותם מן הפסוקים א-ב? ולשם מה הסכום הכללי? חזרה כפולה זאת אומרת דרשני. מבחינה אינפורמטיבית בודאי שהיא מיותרת. מה, אפוא, מוסרים לנו שני הפסוקים? הם מדגישים את חוצפתם של חמשת העלובים. נגד מי הם מתיימרים לצאת. הם חמשת השייחים עורכים מלחמה בשליטים אדירים כמו כדרלעמר! כמו תדעל! כמו אמרפל! כמו אריוך! הלעג על החמשה מבצבץ גם מתוך פסוק י. בסביבת ים המלח נמצאים בורות זפת בשפע. לתוך הבורות הללו נופלים או מתחבאים מלכי סדום ועמורה. שני הפסוקים מוסרים בדרך אירוניה את התפארותם של החמשה. לאמתו של דבר לא עם הארבעה נלחמו. אלא עם מי, זה נראה תיכף. הפסוקים יא-יב מוסרים לנו את סופם המר של החמשה. ויקחו את כל רכוש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו. ויקחו את לוט ואת רכושו. . . וילכו. מי הוא הנושא של וילכו? לפי התשובה המקובלת הנושא הוא ארבעת המלכים האדירים. נשים נא לב מה הם לוקחים: שלושה דברים, רכוש סדם ועמרה כל אכלם ואת לוט. האם אין אבסורד יותר גדול מזה? יש פרשנים המייחסים לתורה את הרצון לקשט את אברהם בזרי דפנה של מצביא מהולל, לכן מציגים אותו כמנצח על הארבעה, אבל בשום אופן אין ליחס לתורה גישה נאיבית כזאת לתאר ארבעה שליטים אדירים המוציאים את הרכוש של לוט, את לוט עצמו ואת המזון את כל המזון בהדגשה מיוחדת. את השלל היקר הזה הם מובילים אתם עד לבבל ולעילם. שני הפסוקים הללו מכילים בתוכם את המפתח להבנת הפרק כולו. מי הוא איפה אויבם של החמשה? מי הוא הנושא של ויקחו וילכו (יא) ויקחו וילכו (יב)? בעל כורחנו נאמר, שגורם חדש, שלא הכרנוהו עד כה, הוא שהכה את החמשה, הוא ששדד את הרכוש, את כל האוכל, והוא אשר שבה את לוט ונגדו יצא אברהם למלחמה.

הגורם הזה אינו נזכר במפורש, אבל הוא קיים, הוא מורגש, הוא מכריז על קיומו על ידי מעשיו; לאחר שהארבעה שבו למקומותיהם, נשארו באותם המקומות שבהם התנהלו הקרבות, פלוגות מאסף, כנופיות שודדים, שהמשיכו בשוד ובבזה, תופעה שכיחה בימים ההם ומובנת מאליה, לכן אין התורה מוסרת עליה. לכנופיות כאלה מתאים התיאור הניתן לנו בפסוקנו. הם הנושא של "ויקחו את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו". הם הנושא של "ויקחו את לוט ואת רכשו וילכו". נגדם נחלץ אברהם וחניכיו. מידיהם הוא מציל את השבויים את לוט ואת הרכוש. לו התמודד אברהם, לפי הפירוש המקובל, עם הארבעה, הייתה בודאי התורה מתארת בקווים כל שהם את גודל נצחונו ואת תבוסתם-מנוסתם של כדרלעמר-אמרפל כמו שספרה על מנוסתם של אנשי סדום ועמורה (י).

עוד עלינו להתגבר על הקושי שבפסוק יז, שם נאמר במפורש "אחרי שובו מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו". לכאורה יש בכוח פסוק זה להפריך את מה שנאמר עד כאן. ולא היא, המשפט אינו שלם מבחינה תחבירית. הנושא של "שובו" שונה מן הנושא של ויצא, וגם סדר המלים אינו נכון. יש לקוראו כך: ויצא מלך סדם לקראתו, אל עמק שווה הוא עמק המלך, אחרי שובו מהכות את. . . מה בעצם משמיע פסוק זה? לא כלום. מלך סדום יצא לקראת אברהם, אחרי שזה, כלומר אברהם שב מהכות. . . הפסוק מקוטע, אין לו המשך, כי בפסוק הבא מופיע מלכי צדק. לשם מה הועלה לפנינו המלך? מה הוא משמיע ומה הוא עושה בצאתו לקראת אברהם? לכאורה שום דבר. לאמתו של דבר מדבר כאן המלך. המילים "אחרי שובו מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו" הן תיאור זמן, אבל אפשר להבין אותן כמילים היוצאות מפיו של המלך, זהו המעטר את שמו של המנצח, שהכה את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו. זהו המדבר. משמעות הפסוק תהיה, אפוא, ויצא מלך סדם לקראתו אל. . . ויאמר: אתה שבת מהכות את. זאת היא אחת הצורות של אומנות הסיפור המקראית המעדיפה את התערבות הכותב על חשבון הנפשות הפועלות. התורה מסרבת להציג לפנינו את המלך הסדומי, השר שירי שבח לאברהם, ובמקומו היא מדברת.

תופעה דומה אנו מוצאים בפרקנו גופא. בפסוק י"ג מופיע הפליט, המוסר לאברהם חדשות מן שדה הקרב. מפיו אין אנו שומעים שום דבר. "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, והוא שוכן. . ." אחר כך מוסרת לנו התורה את דבריו "וישמע אברם כי נשבה אחיו". במקום הפליט מדברת התורה, כי היא מעונינת רק בקורות לוט, ואילו על שאר חדשותיו היא מדלגת. בניגוד לפליט, שלו סולם עדיפות אחר. את החוזרים משדה הקרב רגילים היו לקבל בשירות ובתשבחות כמקובל לא קימצו בדברי הלל למנצח, כל ההגזמות מותרות. כך אנו קוראים בשמו"א י"ח, ז "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", כמה בסך הכול היו הפלשתים? עשרות אלפים בודאי לא הכה בהם. את תפקיד הנשים שם ממלא המלך כאן. כשם שהנשים הגזימו ביחס לדוד, כך מגזים המלך ביחס לאברהם. את ניצחון אברהם על פלוגות מאסף, על כנופיות שודדים מרומם המלך כניצחון פנטסטי על ארבעת השליטים האדירים. כך מפרש בנו יעקב, אבל משנתו אינה סוגה בשושנים. כי הנושא של פסוק ב נמצא במרחק רב ממנו. אנו מגלים אותו בפסוקים ה-ח כמושא עקיף. את הפסוקים ח-ט ואת הפסוק יז יש לפרש יפה יפה, אחרת הם עשויים לקעקע את כל הבניין. אף על פי כן דרך זו היא הנכונה. היא מצילה את פרקנו מציפורני המקטרגים והיא אשר מחזירה לו את היסוד הריאלי הטבעי. לא נפוליון כפול שמונה מוצג לפנינו, אלא אותו אברהם הידוע לנו מהפרקים האחרים, המוכן להקרבה עצמית, לסיכון אישי ולהצלת הזולת. מצוות פדיון שבויים תופסת מקום נכבד בתולדות עמנו ואברהם הוא הראשון שקיים מצווה זו.

פרקנו מכיל כ"ד פסוקים, מהם ט"ו מתארים מלחמות, שבהן מתנגשים יריבים, בכל זאת מוטיב המלחמה הוא תופעה שולית. היא המסגרת הכללית. במרכזה נמצאת בעיה אחרת והיא בעיית המוסר, שנקודת מוצאה היא העיר סדום, העיר הפושעת, שנהפכה לסמל הרשע והפשע. סדום היא רק אחת מחמש ערי הכיכר: סדום, עמורה אדמה, צבויים וצוער. בפסוקים ב-ח נזכרות כולן, ובפסוק י' רק סדום ועמורה, בפסוקים י"ז, כ"א נשארה רק סדום והיא העיקר. לערי הכיכר נשקפת סכנת השמד. מאין נשקפה להן סכנה זו? מצפון נפתחת הרעה. ארבעת מלכי הצפון מדרימים ממקומותיהם, כדי להעניש את המורדים בהם במדינות שלמזרח הירדן. לתוך הקלחת הזאת מתדרדרות ערי הכיכר ונופלות. לפולשים מטרת כבוש ושבי, אבל לתורה מטרה אחרת הסמויה מעיני הפולשים. אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד י"ג, יג. יד הצדק מדביקה את החוטא ומענישה אותו. מלכי הצפון הם מבצעי העונש הם מטה הזעם בידי ה'. זהו אותו רעיון שמביע ישעיהו בפרק י "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, בגוי חנף (הפעם סדום) אשלחנו ועל עם עברתי (הפעם עמורה) אצונו" זאת היא מטרת המלחמה מנקודת ראות התורה.

פרקנו קשור במאורעות רבים בחיי אברהם. הוא צופה על הצלת סדום (יח), על מערת המכפלה (כג), על הפרדה ממשפחתו ומבנו (יב כג) ועל עימותו עם פרעה (יב).

לפרקנו ולפרק י"ח בעיה משותפת: בשניהם נשקפה סכנה לערי הכיכר, שסדום היא העיר הראשית שלה ובשניהם נחלץ אברהם להצלתן, כאן בחרבו ושם בתפילתו. כאן חילץ, שם לא. האם חרבו של אברהם משכנעת יותר מאשר תפילתו? מדוע הצליח כאן ונכשל שם?

בפרק י"ח נאבק אברהם על הצלת העיר. מחולקים החכמים בדעותיהם על מה נאבק, אם על המקום עצמו, שיינצל רק עם הצדיקים, אבל הרשעים יבואו על עונשם, או נאבק גם על הרשעים, שיינצלו בזכות הצדיקים. אברהם מבסס את הסניגוריה שלו על טענת הצדיקים הנמצאים בעיר. לאחר שנאמר לו שמספר הצדיקים המבוקש ממנו אינו קיים כלל, הוא נשתתק ונכנע. מדוע לא המשיך בטיעוניו על יסוד המידה של ארך אפים? אמנם חטאו, אבל ייסלח להם הפעם, אולי יחזרו למוטב. המקרא יודע מקרים של כפרת עוון, אעפ"י שהחטא היה מוחלט. אחרי חטא המרגלים מבקש משה כפרה לעמו וטיעונו מסתיים במילים: ועתה יגדל נא כח אדני, כאשר דברת לאמור ד' ארך אפים ורב חסד. אחרי מעשה העגל מבקש משה סליחה לעמו "וינחם ד' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו". כי עמך הסליחה למען תורא, אומר המשורר, כלומר סליחתך תביא את האנשים להכירך. מדוע אין אברהם מזכיר כלל מידה זו, מידת ארך אפים? פרקנו עונה על השאלה הזאת. עוד לפני פרידת אברהם מלוט הוכתם שמה של סדום כעיר פושעת, "ואנשי סדם רעים וחטאים לד' מאד" (י"ג יג) העונש לא אחר לבוא. הוכו ונפלו בשבי. אברהם הצילם, זאת היא הכפרה, אבל לא למדו לקח. לא הוציאו את המסקנה המשתמעת מן השרשרת חטא-עונש-תשובה-כפרה. "זעקת סדום ועמרה כי רבה (זמן עבר) וחטאתם כי כבדה מאד" (י"ח, כ), לכן ננעלו מפניהם שערי הסליחה וגורלם נחרץ. פרק י"ח הוא המשכו הישר של פרקנו.

מול סדום עירו של לוט, ניצבת חברון עירו של אברהם. בה הוא בונה מזבח, מכאן הוא מגייס את אנשיו, את ילידי ביתו, את המשך התקשרותו לחברון יספר לנו פרק כ"ג. בה רכש אחזת קבר למנוחת עולמים לו, לשרה ולמשפחתו. את סדום הגדירה התורה הגדרה מלאה, ומה היא מוסרת לנו על חברון? בעצם השם חברון לא נזכר כלל בכל הפרק. הפליט מצא את אברהם באלני ממרא בחורשת אלונים הנקראת על שם ממרא אבל בסוף הפרק הקודם קראנו, שאלוני ממרא הם בחברון. מעניין שהעיר חברון כשהיא נזכרת בקשר למערת המכפלה היא נקראת או ממרא הוא חברון (כ"ג, י"ט), או רק ממרא. כשיעקב מצווה את יוסף להביא את עצמותיו למערת המכפלה, הוא משמיט את השם חברון, "במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען" (מ"ט, ל). מאנשי חברון מזכירה התורה שלושה שמות ממרא, אשכול וענר (יג), הם: "הלכו אתו" (כ"ד) כלומר התגייסו למלחמה, סכנו את חייהם ולהם חלק בניצחונו. שלושתם היו בודאי בעלי עדרים כאברהם וגם בעלי קרקעות, אלוני ממרא! מה שלא היה לאברהם כ"ג, ד. יש להניח, שגם הם גייסו את כוח האדם, שעמד לרשותם, בדומה לאברהם, כך שגדודו של אברהם עלה בהרבה, אולי פי שלושה מאותו המספר הניתן לנו בפסוק י"ד. אברהם התנדב למלחמה וסכן את חייו, כי ראה את עצמו אחראי לגורלו של לוט, הרי בגללו נתדרדר לוט לתוך האסון הזה, תוכנית הפרדה ממנו יצאה, לולי היא לא היה מתגלגל לסדום, אבל מדוע סיכנו הם, שלושת האמורים (י"ג) את חייהם, מדוע נחלצו הם לקרב? רק מתוך נאמנות ומסירות לאברהם. אנשים מן העולם האלילי יצאו למלחמה כדי להגן על אברהם העברי! זאת היא תופעה חד פעמית במקרא. גם באר שבע וגרר קשורות לאברהם. אבל לא בהן אלא בחברון ירכוש את מערת המכפלה למנוחת עולמים. פרקנו צופה גם על פרק י"ב. גם פה וגם שם הוא מועמד לפני מלך. פה לפני ברע מלך סדום ושם לפני פרעה מלך מצרים. פרעה העניק לו מתנות, והוא לא סרב לקבלן. הרי הרגיש את עצמו כנאשם לפני המלך המצרי; הלה נזף בו על שהסתיר ממנו את יחסו המשפחתי לשרה, והנה בפרקנו אברהם מתקן, מה שנעשה שם. הוא מסרב לקבל כל הנאה חומרית מאת מלך סדום. "ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (כ"ג).

פרקנו מקשר בין הניסיון הראשון ובין הניסיון האחרון. בניסיון הראשון ויתר על ארצו, מולדתו, בית אביו, על כל עברו, בניסיון האחרון ויתר על בנו, על יורשו, על עתידו. בסכנו את חייו במלחמה הוא מוכן לוותר על ההווה. זה אותו אברהם המוצג לפנינו בשלושת הפרקים. ההקרבה העצמית לזולת היא היסוד המשותף לשלושתם. פרקנו אינו יוצא דופן ממסגרת חייו של אברהם, להפך הוא משתזר בתוך מגוון הבעיות האופפות את כל חייו.