עם קריאה ראשונה של מחזור הדיאלוגים השני ב"איוב" קשה להימלט מהרגשה מסוימת של אכזבה, כאילו נפלנו "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". הרמה הגבוהה האידיאית והפיוטית כאחד, שהוציאה מוניטין לספר איוב כאחד מטובי ספרי המופת בספרות העולם, דומה שאינה נשמרת עוד במחזור השני, כאילו הוציא המחבר את מיטב כוחו הפיוטי במחזור הראשון, ואילו בהמשך אבדה, כביכול, תנופת חזונו הפיוטי, ועתה הוא מתקשה להימלט מדשדוש מונוטוני ומנפילה ברשת השגרה.

אך קריאה בוחנת יותר עשויה לשכנע את הקורא שהערכה זו מוטעית מיסודה. אמנם מורגשת נפילה ברמת נאומיהם של הרעים, הנתפסים ממש לשגרה מונוטונית, ויש לכך השפעה כל שהיא גם על איוב, אם כי הוא שומר על יתרון ברור לעומת רעיו בכל מקום, אך אין ליחס את התופעה לחולשתו של המחבר, יש לראות בה התפתחות טבעית של מהלך העימות. המחבר הציג בצורה אמינה למדי את התרופפות כוחם של הרעים כמתחייבת מן העמדה האטומה שבחרו להם. החולשה שבמחזור השני אינה חולשה של המחזור, אלא חולשה המוצגת בצורה משכנעת במחזור עצמו, והיא לא רק פרי תהליך טבעי בהתפתחות הנמשכת מנקודת המוצא, אלא אף תוצאה הכרחית, ומכאן שהיא ממלאת תפקיד חשוב במבנה הכולל של היצירה. מעתה אין עוד הצדקה לטעון על ירידת הרמה.

במחזור השני חל שינוי ניכר במצב; הקרע בין איוב לרעיו הוא החלטי. לא נותר עוד שמץ מעקבותיה של הידידות מן העבר, שהלכה וניטשטשה במהירות כבר במחזור הראשון. חושיהם של הרעים כבר נאטמו כליל לנוכח סבלו של איוב. אין עוד שריד של התחשבות. הידיד הגדול והנערץ בעבר דמותו כבר ניטשטשה כליל בעיניהם. הוא נתגלגל בדמות של אויב רשע ומסוכן, שמצווה ללחום בו עד חרמה. גורלו של איוב נהפך להם לדוגמה של דין הרשע בעולם, וממילא אישור שאין כמוהו לנכונותה הגמורה של תורת הגמול.

איוב אינו מוצא עוד כל טעם לחוס על רעיו והוא שופך עליהם קיתונות של לעג מר ומחזק בכך את צדקנותם הנעלבת. הם רואים כבר את עצמם משוחררים מכל גינונים של נימוס כלפי בעל דבבם. שוב אין נאומיהם מסתיימים בדברי פיוס ונחמה, ולו גם בתוספת הקוץ הטמון בהם, התנאי המובלע שיאפשר התקיימותם של הדברים הטובים. לדידם הגיע כבר איוב למדרגה כזאת ששוב אין לו תקנה, אחר שדחה בחוצפה ובגאווה את חבל ההצלה שהושיטו לו.

כמו במחזור הראשון כן קובע אליפז גם כאן את מתכונת העימות, ומבנה נאומו משמש לרעיו דוגמא לחיקוי. תלותם באליפז מורגשת כאן אף יותר מאשר במחזור הקודם. נאום אליפז פותח בהתקפה על איוב; ובהמשכו בא תיאור נמלץ של מפלתו ההכרחית של הרשע בעולם שחוקי הצדק של תורת הגמול שולטים בו שלטון מוחלט.

בלדד ממהר לאמץ לו את הדגם של אליפז, אך הוא מקצר בחלק הראשון ומסתפק בכמה משפטים נמרצים כלפי איוב, ואחריהם בא תאור מצבו העגום של הרשע ברוח דומה לזו של אליפז, אם כי במבחר פרטים ודימויים שונה.

אצל צופר מצטמצם וכמעט נעלם החלק המקביל לחלקו הראשון של נאום אליפז. הוא אינו מתקיף את איוב ואינו פונה אליו בכלל, אלא מסתפק בתיאור הרשע שימיו הטובים חולפים כהרף עין ורוב ימיו הוא שרוי בחרדות ובמצוקות. מדוע ויתר צופר על החלק הזה, והרי נאומו במחזור הראשון אינו מחשיד אותו במתינות כלפי איוב? הלה אינו ראוי אפילו לתשומת לב זועפת ומוטב להתעלם ממנו. שני הסברים ייתכנו כאן: האחד, שהוא מתכוון למחוות בוז כלפי איוב; השני הוא שצופר כבר מיצה את כוחו בהתקפתו הראשונה על איוב ולא נותר לו עוד מה להוסיף; ואילו בתיאור מצב הרשע עוד הותירו לו רעיו "לקט שכחה ופאה", וגם הוא מסוגל עדיין למצוא דברים, שניתן לדוש בהם ללא הגבלה.

ההסבר השני יכול להתקבל במסגרת ההנחה על מבנה הספר, שלפיה סדר הופעת הרעים לא בא רק בהתאם לגילם או למעמדם בחברה, אלא בייחוד לפי ערך אישיותם. אם אמנם כך הוא, הרי שביקש המחבר להמחיש בפנינו, ללא הגדה מפורשת את התמוטטותם המודרגת של הרעים בפני איוב בזה אחר זה, וסימני ההתמוטטות ניכרים באופן ייחודי ושונה בכל אחד מהרעים. ניתן לומר שכשם שהדינמיות של המחזור הראשון נקבעת ע"י האסקלציה, היינו בהחרפה המודרגת ההולכת ועולה במהלך הדו-שיח, כן נקבעת הדינמיות של המחזור השני בהתמוטטות המודרגת של הרעים ובחולשותיהם, ההולכות ונחשפות משלב לשלב.

צופר, שהוא "החוליה החלשה" בין הרעים, התמוטטותו ניכרת יותר מזו של בלדד ועל אחת כמה וכמה מזו של אליפז. לפי תפיסה זו אין היעלמותו הגמורה של צופר במחזור השלישי פרי תאונה של מעתיק קדום, אלא תחבולה דרמטית מחושבת מראש.

אליפז איבד הרבה מזוהר הופעתו במחזור הראשון. אין לו עוד דבר להוסיף לחיזוקה של תורת הגמול, אחר שהוציא את כל תחמושתו הכבדה והקלה במטח הראשון. איוב, לא די שעמד יפה בפני מחץ מתקפתו, אלא יצא איתן ובוטח משהיה. מה נותר לו אפוא לאליפז לעשות? דבקותו העיקשת בנוסחותיה של תורת הגמול, שעד לרגע מסוים הייתה מקור כוחו, הופכת מכאן ואילך לעמדה קפואה ומאובנת, שאין בה כדי להזין את כוחות מחשבתו, ומאידך גיסא היא מקשיחה את ליבו ומקהה כליל את רגישותו האנושית.

יש משהו קומי-טרגי בעימותו עם איוב; חיוניותו העזה של איוב, שייסוריו אף הגבירו את שלהבתה. המקוריות והכנות העמוקה שבדבריו, העזתו הגדולה, בטחונו הבלתי מעורער, רוחו הסוערת והמחץ האירוני שבדבריו - כל אלה מחרידים משאננותם את הישיש הנפחד ואת שני רעיו, הנאחזים בנוסחותיהם השדופות כאוחז הטובע בקש. הם נסחפו כבר הרחק מעבר לנקודה, שבה עדיין מסוגלים היו לבחון באומץ וביושר לב בבחינה מחודשת את עיקרי השקפתם מן היסוד. אילו שמרו על ידידות אמת כלפי איוב, היתה נאמנות זו מקילה עליהם לנסות לפרוץ מן המבוי הסתום הדוגמטי; אך התכחשותם לאיוב, הפוגעת בהם עצמם יותר משהיא פוגעת באיוב, ממריצה אותם לבקש להם את המקלט הנוח ולהסתפק בדרכים הסלולות והנדושות. בכך הם מחמיצים את האתגר הנדיר שהמציא להם איוב, ובכך גם מתגמד שעור קומתם האנושי והאינטלקטואלי.

זוהי צרתם של הרעים כולם ועם זאת מתגלים הבדלים אישיים: אליפז, אפילו כאן גבוה משכמו ומעלה מרעיו, לא רק בכך שהוא משמש להם מורה דרך, אלא שהתייחסותו לאיוב, גם בתוכחתו החריפה, היא עדיין אנושית יותר מזו של רעיו. אף על פי שהוא מבטל את דברי איוב כדברים שאינם הולמים אדם חכם, הריהו תוהה ונבוך מול בטחונו והעזתו של איוב. "מה ידעת ולא נדע, תבין ולא עמנו הוא?" (ט"ו, ט) זוהי שאלה רטורית, שהיא נזיפה לאיוב על "התנשאותו" כלפי רעיו, ועם זאת עדיין מהדהדת בה תת-נעימה של מבוכה וספק: שמא יודע איוב משהו שאינו ידוע להם? בעיני אליפז איוב הוא עדיין בר-פלוגתא, שלא ניתן לבטלו כליל. נשווה לעומתו את הפסוק המקביל בדברי בלדד: "מדוע נחשבנו כבהמה, נטמינו בעיניכם"? (י"ח, ג) שלא כאליפז, אין בלדד מסתיר את רגשות עלבונו מדברי איוב, כאילו לא סיפק לאיוב סיבות טובות לדבר כפי שדיבר. דברי בלדד גסים יותר מדברי אליפז ומעידים על ריחוק גדול יותר מבחינה אנושית. גם רמתם נמוכה יותר הן בתכנם והן בסגנונם ומבטאים את ההבדל בשיעור הקומה האישי.

כשאין לו לאליפז נימוקים חדשים, שיערערו את עמדתו של איוב, הוא קורא את הרטוריקה לעזרתו: "אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל כי יאלף עונך פיך ותבחר לשון ערומים ירשיעך פיך ולא אני ושפתיך יענו בך" (ט"ו, ד-ו). אליפז עושה שימוש לא הוגן בדברי איוב "אם אצדק, פי ירשיעני" (ט', כ), אך אולי הוא רואה בכך תרגיל רטורי "מבריק". בהאשימו את איוב ב"לשון ערומים", הוא מגלה חוסר פתיחות מדהים. עד כדי כך הקהתה הדוגמטיות את ראייתו של האיש החכם! ניכר שאליפז והרעים פוחדים לראות את איוב כמות שהוא. ודבריו היוצאים מלב קרוע ומורתח נתקלים באוזניים ערלות ובלב אטום.

אין הרעים מסוגלים עוד לשמור על מנוחת נפשם, אלא אם כן יעוותו את דיוקנו של איוב עיוות גמור. אמנם לא הכל הם עושים ביודעין, אך ברור שהם יראים את האמת ואינם מסוגלים לעמוד כנגדה.

אליפז עדיין מתאמץ לחדש משהו בנימוקיו לחיזוק תורת הגמול, אך אין הדבר עולה בידו, ועל כורחו הוא נאלץ לטחון קמח טחון. בקושי הוא מצליח לנסח בשינוי קל את הקל וחומר שכבר עשה בו שימוש בנאומו הראשון: