לבעיית הקשר שבין סיפור יוסף שבמקרא
לבין סיפור-האחים המצרי*
לבין סיפור-האחים המצרי*
בראשית לט
אלדה עתיר
בית מקרא כ"ז, אדר תשכ"ו
|
תקציר: השוואה בין סיפור יוסף ואשת פוטיפר שבמקרא לבין הסיפור המצרי על שני האחים. מילות מפתח: בראשית לט; יוסף; פוטיפר. |
היו שראו בסיפור על יוסף ואשת פוטיפר (בראשית ל"ט) פרי השפעה של הסיפור המצרי על שני האחים 1. הטוענים להשפעה כזו התבססו על הדמיון שבעלילה: בשני הסיפורים מנסה אשת-איש לפתות גבר נאה העובד אצלה, ומשתדלת לנקום בו לאחר כישלונה.
כדי לבחון עד כמה מוצדקת השקפה זו יש לערוך השואה מדוקדקת בין ה"מקבילות".
כבר במשפטים הראשונים נראה הבדל חשוב בין הסיפור העברי ובין הסיפור המצרי; המשפטים הפותחים את הראשון מעידים שהוא מהווה המשך למשהו שקדם לו:
"...ויוסף הורד מצרימה..." (ברא' ל"ט, א)הקשר נראה גם בסימן חיצוני - וו' החיבור, וגם בעובדה שיוסף ידוע מקודם ואין למחבר צורך להציגו. הקשר עם פרשה קודמת נראה גם בפסוק הבא:
"... מידי הישמעאלים אשר הורידוהו שמה".ממשפט הזיקה נראה שכבר ידוע לקורא מי הם הישמעאלים הנזכרים כאן.
לעומת זה אופיינית למעשיה סתם פתיחתו של הסיפור השני (המצרי):
"יסופר: היה היו שני אחים... " להבדל זה יש ערך רב בקביעת המבנה והאופי הספרותי של הסיפורים שלפנינו.
סיפור יוסף נתון במסגרת ריאליסטית: מצוין מקום העלילה, ידועה מולדתו של הגיבור, יוסף. מפורטים גם תארו, תפקידו ולאומיותו של אדוני יוסף (ל"ט, א, ג). לעומת זאת אין סיפור האחים נתון בכלל במסגרת של זמן ושל מקום. ידועים לנו רק שמות האחים, אך לא מקומם, לא זמנם ולא מעמדם.
בתוך המסגרת הריאלית נוהג הסיפור העברי בקמצנות רבה בפרטי תיאור. הסיפור המצרי, לעומתו, עשיר בתיאורים פרטניים. למשל -
"ויהיה ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה" (ל"ט, ה).האם המלה "שדה" מציינת שדה ממש, או שהיא באה במובן "חוץ", בניגוד ל"בית"? קשה לדעת; אין בסיפור שום פרט הבא לתאר את ה"שדה" הנזכר כאן. אך השדה שבסיפור המצרי הוא שדה ממש, חלק מסביבה כפרית מובהקת. לראיה, די אם נזכיר כמה מן המלים [4] המרמזות על הסביבה: כאן, שדה, חריש, קציר, מקנה, עשבי-שדה, חלב, עצים, רפת, בקר, זרע, כפר, אסם, אספסת, שעורה, פרה.
החסכנות בתיאורים שבסיפור העברי כנגד הציוריות הפרטנית שבסיפור המצרי נראית לא רק בתיאורי הסביבה אלא גם בתיאורים של פעולות ושל השתלשלות מאורעות, וכן בשרטוט הדמויות הפועלות ובמסירת השיחות שבינהן.
למשל:
"וישרת אותו, ויפקידהו על ביתו, וכל אשר לו נתן בידו" (ל"ט, ג)בסיפור העברי, לעומת:
"הוא יעשה לו בגדים, וילך אחרי צאנו לשדה, ויחרוש לו, ויקצור לו, וכל מלאכת השדה יעשה לו... הולך כדרכו מדי יום ביומו מאחרי מקנהו, ובהיות הערב ושב אל ביתו עמוס בכל עשב השדה, בחלב ובעצים..." (מבחר הספרות המצרית העתיקה' עמ' 61).וכן:
"ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ותתפשהו בבגדו..." (ברא' ל"ט, ח).כאן, בסיפור העברי, נמסרות רק העובדות הנחוצות להבנת המאורע שארע אחרי כן. אין אנו יודעים מהי המלאכה שהיה על יוסף לעשות, לא ברור איך קרה שלא היה איש בבית, ולא מסופר גם במה הייתה אשת פוטיפר עסוקה ברגע שנכנס יוסף. אך הסיפור המצרי אינו מוותר על הבאת הפרטים האלה לידיעת הקורא: באתא חוזר הביתה כדי לקחת משם זרע, בעת בואו הייתה אשת אנפו עסוקה בעשיית תסרוקתה. באתא ואשת אנאפו משוחחים ביניהם, והשיחה נמסרת בחיוניות רבה. (מבחר הספרות המצרית העתיקה, עמ' 64-62).
יוסף, כבאתא, מתואר כ"יפה תואר". אך הסיפור המצרי מצייר אותו כ"נמר הדרום" בעת כעסו. הסיפור העברי חסר דימויים כאלה.
ראינו שהסיפור העברי מציג מסגרת ריאלית אך אינו טורח למלאה בפרטי ציור ריאליסטיים, ואילו הסיפור המצרי מציג מסגרת של לא-מקום ולא זמן, וממלאה בפרטי ציור ריאליסטיים דייקניים.
ועוד לדרך הסיפור, היינו - לשימוש באמצעים ספרותיים:
הסיפור המצרי אינו נמנע מלתאר באופן ישיר את כוונותיו ואת הרהוריו של אדם. הסיפור העברי, בניגוד למצרי, מביא את הכוונות הפנימיות רק בהשתקפותן בפעולות חיצוניות, וגם זאת באמצעות שינויים דקים במסירה המילולית או בתיאור הפעולות. לדוגמא, תשוקת האישה אל גיבור הסיפור:
בסיפור המקראי -
"ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף..."וכפי שציינו פרשנים, "נשא עינים אל" מורה על השתוקקות, ערגה, משאלה.
בסיפור המצרי נתון הסבר ישיר וחד משמעי אחרי דברי האישה (שגם כוונתם ברורה למדי):
"כי לבה היה לדעת אותו כאשר ידעו את הגבר..." (מבחר הספרות המצרית העתיקה, עמ' 64).בסיפור העברי אין שום פרט שאינו מסתבר בדרך הטבע וההגיון. הסיפור המצרי עשיר בפרטים דמיוניים-אגדיים; יוסף ובאתא מביאים ברכה לבית מעבידיהם:
"כל אשר הוא עושה, ה' מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו... ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף, ויהי ברכת ה' בכל אשר לו... ויעזב כל אשר לו ביד יוסף". (ברא' ל"ט, ג-ד).
"ונהג את בקרו לתת להם אוכל בשדה. ויהי הוא הולך מאחרי בקרו, ויאמרו אליו: טוב העשב אשר במקום הלזה. וישמע את כל אשר אמרו, ויקחם אל מקום [5] העשבים הטובים אשר אוו ויהיה הבקר אשר לפניו טובים במאד, וירבו את ולדותיהם למאד". (מבחר הספרות המצרית... עמ' 62).אפייני למעשיה הוא, שהפלא (כאן - דיבור החיות) מתרחש בלי לעורר תמיהה, כאילו היה יסוד רגיל והכרחי בחיי המציאות.
הקשר בין המאורעות והעובדות בסיפור המקראי הוא קשר סיבתי אמיץ. גם אם נתעלם מן הגורם האלוהי, העל-טבעי, יישאר הסיפור מבוסס ומתקבל על הדעת.
ואין כך הסיפור המצרי; אם נעקור מתוכו את הפלאי, יישארו בידינו פירורי-תיאור ריאליסטיים רפופי-קשר, וזאת בעיקר בחלקו השני של הסיפור. (מבריחתו של באתא).
למשל:
"וימצא ענב... ויבא ספל מים קרים, וישימנו אליו... ויהיה אחרי כן בהיות הלילה ו-(הענב) גמע את המים, מיזע באתא בכל גופו. ויחל הבט אל אחיו הגדול... ויקח אנפו, אחיו הגדול, את ספל המים הקרים, ויתן לו לשתות... ויעמד... על עמדו, ויהי כאשר היה" (עמ' 71).התיאור ריאלי, חושי. אך המצב כל דמיוני לחלוטין ומבוסס על מוטיב אפייני למעשיה. ה"ענב" שבתיאור אינו אלא... לבו של באתא, לב מיובש שמשיבים אותו לחיים בספל מים קרים, ומשקים בו את המת.
אפייני למעשיה היחס של "מובן מאליו" לגבי פלאים המתרחשים בה, אופיינית לה הנטייה להרחיב בתיאורים, אופיינית לה הפתיחה של "היה היו"... והסיום של "וימלוך שלושים שנה..." (מעין "הפי אנד") וכן הסתמיות מבחינת הזמן והמקום. מכאן, שהסיפור המצרי על שני האחים שייך לסוג הספרותי המכונה "מעשיה".
ואין כן הסיפור המקראי. כבר ראינו בסיפור יוסף קוים אופייניים לסיפור ההיסטורי, כמו מסגרת ריאלית של מקום וציון מדוקדק של לאומיותם, תפקידם ומעמדם של הגיבורים (דיוק עד כדי הבאת התואר הזר במקורו ולידו תרגום: פוטיפר = שר הטבחים), וכן השתלשלות מאורעות הגיונית, ומציאותית.
ולא רק בהשתייכות לסוגים ספרותיים שונים נראה ההבדל בין הסיפורים שלפנינו; שונה בהם לא רק דרך הצגת הדברים, אלא גם הדברים עצמם, כלומר - הסביבה, הדמויות, היחסים שביניהן והמניעים לפעולותיהן.
בסיפור המצרי - כפי שכבר ראינו - מצטיירת סביבה כפרית. בסיפור העברי - למרות קמצנות בתיאורים - נרמזת דמותה של חברה אריסטוקרטית, מחוגים המקורבים למלכות. אף אחד מן הסיפורים אינו חוטא לאמת האומנותית: האירועים, הדמויות והפעולות בכל סיפור מתאימים לסביבה הנתונה בו, נובעים ממנה (או מושפעים ממנה) ומשתלבים בה. ומכיוון שהסביבות המתוארות שונות זו מזו, שונים גם הטיפוסים וגם המאורעות והשתלשלותם, כפי שנראה להלן.
מבחינת התפקיד בעלילה מקביל יוסף לבאתא, פוטיפר - לאנפו ואשת פוטיפר - לאשת אנפו. אך למרות הדמיון החיצוני שונים הטיפוסים המקבילים זה מזה.
יוסף הוא עבד. בחכמתו, בחריצותו ובמהימנותו הוא, מצליח לרכוש אמונו של אדוניו, ונעשה כעין מנהל משק ביתו, אך עדיין נשאר בגדר עבד, מה שנראה היטב ביחסו אל אשת אדוניו (ל"ט, ח ואילך) ומדבריה אודותיו. יוסף אינו מגיב על הפיתוי אלא כאיש-שרת הנאמן למעסיקו. המניעים השליטים בו הם המהימנות והידיעה המפוכחת של מצבו. [6]
אשת פוטיפר אינה טועה בהערכת תבונתו ופיכחונו אין היא משתמשת ברמזים, כי לא יוסף הוא האיש שיוטעה על ידם, ולא בדברי חלקות, כי לא יוסף הוא האיש שיתפתה להיגרר אחרי אלה. היא טועה רק בהערכת מהימנותו וכוח התנגדותו לפיתויים. יוסף אינו מופתע בשל הפיתוי. גם לא נאמר שהוא כועס. אין הוא דן בדבריו את מעשה האישה ואינו מטיף לה מוסר. הוא רק מסביר מה מכריח אותו לסרב לה, כאילו רק הוא משניהם, כפוף לחובה מוסרית כלפי אדון הבית.
אשת פוטיפר אינה מרפה. יוסף אנוס לנהל בשתיקה מאבק נגד פיתויים חוזרים ונשנים יום יום (ברא' ל"ט' י). נוח לו לשתוק, בשל מעמדו. רק ניסיון הכפייה מצד אשת-אדוניו מכריח אותו לצאת מתוך "מדיניות ההתעלמות" המובעת במלים "ולא שמע אליה" (שם י) ולהגיב אקטיבית -בבריחה.
באתא אינו עבד כיוסף, אלא אח צעיר הגדל כבן בבית-הבכור. האחים עובדים יחד בשדה וניכרת אחווה ביניהם (מבחר הספרות עמ' 62). באתא מצויר כנער מגודל, יפה, חזק ותמים. אין אשת אנפו טועה בהערכת תמימותו; היא משתמשת במחמאה לכוחו הגופני הרב ומדברת אליו, בעצם, כדרך שמדברים אל ילד כשמתכוונים לקנות את לבו:
"...טוב לך הדבר כי אז אעשה לך בגדים יפים". (מבחר הספרות עמ' 64).באתא אמנם בולע לתיאבון את המחמאה, אך עדיין אינו מנחש את כוונתה של גיסתו. המעבר מן המחמאה אל ההבעה המפורשת של הכוונה האמיתית הוא פתאומי מדי, ואין ביכולתו של הנער להסתגל במהירות הנדרשת ליחס החדש שהועמד לפניו - לא "אם" כפי שהורגל לחשוב, אלא אישה מפתה. השינוי אינו לפי כוחו, הוא מכאיב לו, כנראה, כאבדה קשה. באתא מופתע, נדהם ונרגז מאד כאשר אין לו ברירה אלא להבין את הדברים כהוויתם. ובניגוד ליוסף שטען:
"ואיך אעשה את הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים?!" (ברא' ל"ט, ט)נוזף באתא:
"מה, איפא, התועבה הגדולה הזאת אשר דברת אלי?!"תגובתו נראית הרבה יותר נובעת מרגש ומבוצעת ברגש מאשר זו של יוסף, ואמנם, לעומת המלה הסתמית "וימאן" אצל יוסף, נאמר על באתא:
"ויהפוך לבב הנער ויהי כנמר הדרום". (מבחר הספרות עמ' 64)לאחר כישלונה פועלת אשת פוטיפר כנראה מתוך זעם שבעלבון, ושאיפת נקמה. (אין זה נאמר בפרוש, אבל דומה שמניע זה הולם את אישיותה). ואילו אשת אנפו פועלת מתוך פחד. פחדה נזכר בפרוש, פעמיים:
"והיא יראה מאד" (מפני באתא בכעסו) ו"אשת אחיו הבכור יראה בגלל הדבר אשר דברה". (מבחר הספרות עמ' 64).אשת פוטיפר נראית כמתכננת שקולה. אין היא מראה סימן של חולשה, ונראה שהיא שוקלת היטב כל מלה ומלה; לאנשי ביתה (העבדים) היא אומרת:
"ראו, הביא לנו איש עברי לצחק בנו: בא אלי לשכב עמי, ואקרא בקול גדול..." (ברא' ל"ט, יד).באזני העבדים אין היא מכנה את יוסף "עבד" אלא "עברי" כדי להדגיש את הזרות שבינו וביניהם, ולהביאם לידי הזדהות לאומית אתה במקום הזדהות מעמדית עם יוסף. לכן היא ממשיכה ואומרת "לצחק בנו", מה שיכול להתפרש כפגיעה של יוסף בערכים לאומיים של המצרים. אך בדברה אל אישה היא מכוונת את דבריה לגאוותו של האריסטוקרט: העבד העז לצחק בה, באשת האדון. יש בפנייתה משום האשמה כלפי בעלה:
"בא אלי העבד העברי אשר הבאת [7] לנו..."והפעם היא מוותרת על תיאור מפורט מדי, ומסתפקת במלים "לצחק בי" - שלא להכעיס את האיש יתר על המידה...2
אשת אנפו, מוכת פחד, משתמשת בחולשתה, מתחלה, ופונה אל אהבתו של האיש, זה ש"היו לו בית ואשה"... עד כדי כך שהיא מעמידה לפניו ברירה: - היא, האישה, או האח הבוגד - כדרישתה שיהרוג את באתא.
שתי הנשים דומות זו לזו לא במעמדן, לא באופיין לא באמצעים שבידן ולא בתנאים בהם הן נתונות, אלא בניצול היעיל של הנתונים במסגרת התנאים הללו.
אנפו שונה מפוטיפר. אנפו, כאחיו, הופך ל"נמר הדרום" כשתוקף אותו הכעס. בעולמו הפשוט נקבע הרצח כעונש מובן מאליו על חטא של בגידה.
פוטיפר אינו מצויר כמעט. אין אנו יודעים כיצד, בדיוק, הגיב על דברי אשתו. המקרא מסתפק בביטוי הכמעט סתמי "ויחר אפו" (ברא' ל"ט, יט), ולא ברור אפילו במי, בעצם, חרה אפו... שר הטבחים של מלך מצריים אינו יוצא "כנמר הדרום" להמית את מאהבה של אשתו, אלא מטילו לבית-הסוהר... יתכן שרצה להרוג את יוסף - אין המקרא מפרט - מכל מקום קשה לנו לצייר לעצמנו את פוטיפר, שר הטבחים, משחיז חנית ואורב ליוסף מאחורי דלת הרפת, כשרגליו מציצות מתחתיה... (ראה התיאור במבחר הספרות עמ' 65). תגובותיו הבלתי מרוסנות של האיכר התם אנפו אינן הולמות את האריסטוקרט המצרי - שאולי הוא ספקן ויודע יותר משמתיר לאחרים לדעת על מידת ידיעתו - והוא כפוף לחוקים הכתובים והלא כתובים של חברה מפותחת ומורכבת.
באופן כללי, למרות החסכנות של סגנון התיאור המקראי, הרי הוא מצטיין בהמחשת חצאי-גוונים ובשרטוטים דקים של הטיפוסים. הטיפוסים עצמם מרכבים יותר מאשר אלה שבמעשיה המצרית.
רישום שעל אף היותו חטוף ומיעוט-קוים הוא מדוקדק ונאמן כל כך למציאות אנושית - קשה להניח שהוא שאוב כולו מן הדמיון ושאינו מבוסס על דמויות ריאליות אינדיבידואליות.
הבדל חשוב בין הסיפורים קיים גם בעלילה; לא באירוע זה או אחר, אלא בקביעת המרכז והתכלית שבה: הסיפור על יוסף ואשת פוטיפר מסתיים - ואינו מסתיים. ידוע לנו שיוסף נכלא. זה הכל. ומה קרה לאישה? האם נודעה האמת לפוטיפר? האם נטה יוסף להוכיח צדקתו?
על שאלות אלה ודומיהן אין הסיפור המקראי מתעכב כלל. מתוך כך נראה שהכוונה בסיפור כולו הייתה לספר איך הגיע יוסף לבית-האסורים. זהו החוט היחיד שבעל הסיפור אוחז בו ומושכו הלאה. את שאר החוטים אינו טורח להמשיך לשזור או לקשרם קשר של סיום.
הסיפור המצרי אינו מניח כך לדברים; הוא קושר בתשומת לב כל חוט מארג העלילה:
ראשית, אין אנפו מצליח להרוג את אחיו החף מפשע.
שנית, האמת נודעת לאנפו.
שלישית, הבוגדת באה על עונשה.
הכל ברור, ידוע, משביע-רצון, כדרכה של מעשיה.
כלום נאמר שמוסר ההשכל הוא מטרת הסיפור המצרי? נכון שיש כזה, ואפילו [8] פשוט וברור אך אין הוא מטרה: דווקא הסוף חטוף ומובלע בהשוואה לרחבות ולפרטנות שבתיאור גופו של המעשה, אלא שכנראה המעשייה עצמה היא עיקר והלקח נלווה אליה.
- באתא ניצל משום שהיה חף מפשע, ודרך הצדק לנצח.
- יוסף ניצל, משום שהיה עליו להשלים יעוד מסוים, מטרה שנקבעה הרבה לפני המעשה באשת-איש.
וכאן עוד הבדל חשוב בין הסיפורים:
- עניין יוסף ואשת פוטיפר הוא אמצעי.
- עניין באתא ואשת אנפו היא מטרה.
הראשון הוא חוליה מקשרת בקשר סיבתי את תחילתו ה"כנענית" עם סופו "המצרי" של יוסף, חוליה שאין לה כמעט ערך כשלעצמה (אלא, אולי, בהבליטה קוים מסוימים באפיו של יוסף).
השני הוא סיפור שווה-ערך בתוך זר סיפורים, שהקשר שביניהם אינו סיבתי ואינו מוכרח ועמוק, אלא קשר חיצוני, שרירותי.
סיפורי יוסף בנויים כמעגל סגור. תכליתם ברורה, והיא התגשמות החלומות: ירידת המשפחה למצרים אל יוסף המושל. לסיפור שנמשך ככה אל תכליתו אסור לסטות מן הדרך, אסור להתעכב על פרטים לא הכרחיים. זהו סיפור בררני, חסכני, מרוכז.
סיפור האחים בנוי כמחרוזת פתוחה: אמנם תחילתה באחים וסופה באחים, אך הקשר חיצוני בלבד: אין היא שואפת לנקודה מסוימת, ובודאי לא אל מטרה שהונחה בראשיתה (של המחרוזת). לסיפור כזה מותר לעמוד על פרטים שונים לשמם, מתוך העונג שבהתעסקות בהם; אדם, שאינו ממהר למקום מסוים, יכול לתעות ולהתעכב בדרך, ולהסתכל יפה יפה על סביבתו.
עם כל השונה בין הסיפורים, יש לציין את הדמיון הלשוני, המתבטא בעיקר בשימוש במטבעות לשון דומות:
"ויהי... גבר יפה, ולא היה כתארו בכל הארץ" (סיפור האחים)לביטוי המקראי:
"ויהי יפה תואר ויפה מראה".וכן יש דמיון בין:
"ויהי אחר ימים רבים" (סיפור האחים)ובין:
"ויהי אחר הדברים האלה" (סיפור יוסף).וכן בין:
"ותקם ותתפשהו ותאמר אליו: בוא נעשה לנו עת משכב" (סיפור האחים)ובין:
"ותתפשהו בבגדו לאמור שכבה עמי".(במקבילה האחרונה מעניין השימוש הדומה ביוסיב ובקוהורטטיב להבעת המשאלה).
ראינו שהסיפור המקראי שונה מן הסיפור המצרי מבחינת הסוג הספרותי, מבחינת דרך הסיפור, מבנה העלילה, הסביבה, הדמויות והמניעים לפעולות.
יש דמיון בין הסיפורים:
א) בלשון, וזוהי, כנראה, השפעה כנענית על הסיפור המצרי.
ב) בסיטואציה המתוארת, בקוויה הכלליים; גבר יפה קוסם לאישה עד שמנסה לפתותו.
אך נראה שהמציאות מעלה מצבים כאלה לא מעט ובלא שום זיקה ביניהם. כך שאין הדמיון בסיטואציה מצדיק את ההנחה הנתלית בו; לפיה, הסיפור העברי על יוסף ואשת פוטיפר הוא פרי השפעה של הסיפור המצרי על שני האחים.
הערות:
* בעקבות תרגיל בשיעורו של י. מ. גרינץ.
* אנו סומכים כאן על דעתו של דר' גרינץ לפיה אין "פוטיפר" שם פרטי אלא תואר מצרי, שתורגם לעברית בגוף הטכסט, בביטוי "שר הטבחים".
1. בקובץ "מבחר הספרות המצרית העתיקה", י. מ. גרינץ, הוצ' דביר; תל-אביב תשי"ח.
2. אך עיין בפרוש רש"י לפסוק זה "כדברים האלה".
