ספר בראשית בחלקו המוקדש לעם ישראל מתחלק לשלוש קבוצות עיקריות: תולדות אברהם י"ב-כ"ה, יח; שלושה עשר פרקים וחצי; תולדות יעקב כ"ז-ל"ה, מ"ח-מ"ט, אחד עשר פרקים; תולדות יוסף ל"ז, ל"ט-מ"ז, נ', אחד עשר פרקים. שני הראשונים שייכים לתחום ההשפעה המסופוטמית והשלישי - למצרית. מבחינת היקף הסיפורים מעמידה התורה את שלושת האישים את אברהם יעקב ויוסף על רמה אחת, ואילו לשלישי מבין האבות, ליצחק מוקדש רק פרק וחצי: כ"ה, יט-לד ו-כ"ו.

נבדוק מה תרמו שלושת האישים הללו להתהוותו של עם ישראל.

אברהם תרם כל מה שנחוץ ללידתו ולהתייחדותו של עם. שלושה מרכיבים הם המאפיינים את יחודו של כל עם החי על אדמתו: כמות מספיקה של אנשים המסוגלים לכלכל את צרכי העם, שטח אדמה מספיק בגודלו לקלוט את העם וסגנון חיים מיוחד המבדילו מעמים אחרים. את כל זה הביא עמו אברהם, אמנם רק בתוכנית, בהבטחה לעתיד. אך דרכו רגליו על אדמתנו: "וירא ה' אל אברם ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת" (י"ב, ז) והזרע יהיה כעפר הארץ (י"ג, טז) והארץ תשתרע מנהר מצרים עד נהר פרת (ט"ו, יח). התוכן המיוחד של עם ישראל נרמז גם כן בי"ח, יט: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אפשר לומר ללא כל הגזמה, לפני אברהם לא היה כלום ואחריו יש הכול.
הוא נתן לעם ולארץ את שמו. אין הר או בקעה או עמק או מקווה מים, אין סנטימטר מרובע מדן ועד באר שבע שלא ישתייך או לזבולון, או לראובן או לאפרים או לדן. עליו נאמר: "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך"" (כ"ח, יג). זה ביטוי שנאמר רק לו והמתאים לו להפליא הוא "שוכב" באמת על ארצנו, הוא מכסה אותה כביכול, בגופו.
יוסף לא זכה לשום התגלות. אברהם זכה לשבע התגלויות (בראשית י"ב א; ז; י"ג, יד; ט"ו, א; י"ח, א; כ"ב, א). יצחק זכה לשתי התגלויות (שם כ"ו, ב; כד) יעקב לחמש (שם כ"ח, יג; ל"א, ג; ל"ה, א; ט; מ"ו, ב). ההתגלות האחרונה בכנען היתה ליעקב לפני רדתו מצרימה . וההתגלות הקרובה תהיה מאות שנים אחר כך למשה על יד הר האלוהים. שמו של יוסף קשור בהעברת המשפחה מכנען למצרים. הוא הגורם העיקרי לניתוק הקשר בין העם והארץ.
הגה הגתה ההשגחה תוכנית אלוהית לזווג את העם ואת הארץ ולבנות מהם חברה שתהיה למופת לחיי מוסר שתהיה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" כדי שממנה ילמדו שאר עמי תבל. תנאי ראשון למימוש התוכנית הזאת הוא הקמת הקשר בין העם ובין הארץ. נותק הקשר - בוטלה התוכנית.

הניתוק - הירידה בימי יוסף - אינו היחיד, אבל היא אינה דומה לירידה מימי אברהם, שנתמשכה זמן קצר, ואינה דומה לירידה מימי יעקב, שהייתה תוצאה של סכסוך משפחתי. הפעם הניתוק הוא סופי. מה בכלל מקשר את השבטים עם כנען. כולם, פרט לבנימין נולדו בחרן. בכנען ידעו אך צרות: בצורת, סכסוך עם שכם, סכסוך משפחתי. ראש הממשל של מצרים האדירה, המזמינם לרדת אליו, התגלה כיוסף אחיהם. מי שמכיר את תולדות עם ישראל רק על יסוד ספר בראשית מוכרח להגיע לידי מסקנה שהתוכנית על הקשר בין העם ובין הארץ נכשלה, התנפצה אל סלעי המציאות והכל בעטיו של יוסף. אם כן, הדרא קושיא לדוכתא. במה זכה יוסף שהתורה מקצה לו מקום מכובד כזה?

נעיין בתכנית ההגירה שהוא מציע לאחיו: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו... רדה אלי אל תעמד... וכלכלתי אתך שם, כי עוד 5 שנים רעב, פן תורש" (מ"ה ט-יא). תוכנית זו היוצאת מפי אדם בהיר השכל ומרחיק הראות מפתיעה מאד. לשם מה ההגירה? כל זמן שלא היה קיים יוסף בעולם, היה מקום לחשוב על הגירה. מדוע? "פן תורש". לשלוח כל שנה שיירה מכנען למצרים לקנות שבר כדי לקיים משפחה בת מאה נפש, בערך, היה למעלה מכוחותיה החומריים של המשפחה. היא באמת תתרושש. אבל לאחר שנתגלה ששר האוצר המצרי אינו אלא יוסף בעצמו, וכי המפתח של מחסני התבואה הוא בידו.
לשם מה כל טלטולי הדרך ? לשם מה עקירת המשפחה ממקומה, והעברתה לארץ זרה שהעברים "תועבה... למצרים" (מ"ג, לב). לפי חישוביו תעבורנה עוד 5 שנות בצורת, ובכן 5 שיירות, אחת לכל שנה, תצא במישרין מן מצרים לכנען עמוסה "טוב כל ארץ מצרים" (מ"ה, כ), כפי שידו התקיפה - החמה של יוסף מסוגלת לשלוח, ופתרנו את בעיית הבצורת. אין צורך לא בכסף ולא במשנה כסף והכל בא על מקומו בשלום.

לא פחות מפתיעות דרכי השכנוע שלו: "וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (מ"ה, ז). שני תיאורי תכלית מכיל פסוקנו: לשום, להחיות. על שארית מדובר כשנשקפת סכנה פיזית לקיומה של חברה, כדוגמת המסופר בפי האשה מתקוע המתנה לפני דוד את אסונה. אחד מבניה רצח בקטטה את אחיו והנה דורשת משפחתה להוציא להורג את בנה השני האחרון. אם תבוצע מזימתם, לא יישאר לאשה שם ושארית. ירמיהו מדבר אל פליטי יהודה שהתכנסו במצרים "למה אתם עושים רעה גדולה אל נפשותיכם, להכרית לכם איש ואישה עולל ויונק מתוך יהודה, לבלתי הותר לכם שארית" (מ"ד, ז). בשני המקרים הללו מדובר על אבדן כללי, האשה תישאר שכולה משני בניה והגולים יישמדו כליל. האם מרחפת סכנת מוות דומה מעל ראשי יעקב ובניו? איש ואישה עולל ויונק כלשונו של ירמיהו יסופו, יתמו?! הבצורת גורמת מצוקה וסבל, אבל לא כליון טוטאלי. אלימלך ומשפחתו ירדו בשנת בצורת מבית לחם למואב. חזרה רק נעמי, והיא מצאה את בית לחם כולה על תלה בנויה. קרוביה, ידידיה ומכריה נשארו בחיים. מדוע מדבר יוסף על סכנת אבדון? האם אין הוא מגזים מאד?

הוא ישום להם שארית, משמע שבלעדיו יקיץ הקץ עליהם, האם אין כאן התפארות שווא מצידו? עוד ביטוי מפיו מעורר תמיהה בעינינו "ולהחיות לכם". לוט בראותו את כיליונה של סדום, מתחנן לפני המלאכים "להחיות את נפשי" "ותחי נפשי" (י"ט-כ). כאן הביטוי במקום, הוא מבטא את הניגוד לסופה המר של סדום. נוח מכניס את בעלי החיים לתיבה "להחיות" (ו, כ) כי רק הם יישארו בחיים. מכל המשפט מהדהדת באוזנינו סמיכות מילים מחרידה: "לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" שארית פליטה, עד כדי כך גדולה הסכנה? בכלל מבחינה תחבירית המשפט מחוספס, אחרי להחיות חסר המושא, להחיות מה? יש המציעים את הפליטה ויש את השארית, מוזר הצירוף, "פליטה גדולה"; בדרך כלל, פליטה אינה גדולה כי אם קטנה. תחביר מעורפל מעיד לפעמים על מחשבה מסותרת של הכותב. במכוון הוא מחספס את מבנה המשפט. יוסף מגלה כאן טפח ומכסה טפחיים.

עוד טענה חמורה נטיח על תוכניותיו של יוסף: המניע העיקרי לירידה, הוא לדעתו, הרעב. משום כך הוא מדגיש את המחיה, אין חריש וקציר, וכלכלתי אתכם, פן תיורש. לולי הרעב לא היה מעלה את הירידה בכלל על דעתו.
והנה עברו שבע עשרה שנה, הרעב כבר שייך לעבר, ניטשטשו עקבותיו. בין המלווים את ארונו של יעקב נמצאים בית יוסף ואחיו ובית אביו (נ, ח) פרט לטף ולעדריהם, לפי עדות הכתוב, כל המשפחה, האנשים והנשים הגיעו לחברון. מדוע אינו משאירם בכנען? מדוע הוא מחזירם למצרים? הוא נאלץ לחזור. אינו יכול להפר את ההבטחה שנתן לפרעה, אבל בני יעקב -מה מעכבם מלהישאר בארץ האבות?
על נעמי מסופר: "ותשב משדי מואב, כי שמעה בשדה מואב, כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם" (א, ו). מדוע לא נהג יוסף כמו נעמי. הוא לא רק שמע, אלא גם ראה כי פקד ה' את ארצו לתת להם לחם. המפליא במיוחד הוא, בשובו מהלוויית אביו, הוא שוב מדבר לאחיו "להחיות עם רב" (נ, כ). איזו סכנה מרחפת על ראשם, שהוא צריך להחיותם? לפני 17 שנה דבר על פליטה גדולה ועכשיו על עם רב. קשה לנו לרדת לסוף דעתו של האיש הזה. לעת עתה סתומות דרכי חשיבתו של יוסף.

מדוע מקדישה התורה מקום כל כך נרחב ליוסף. לשאלה זו ניתנו תשובות אחדות. צריך היה להסביר את המעבר מכנען למצרים: מפרק מ"ו, ו נעלם הנוף הכנעני ואת מקומו יורש הנוף המצרי והנוף של מדבר סיני. הואיל ויוסף הוא אבי הירידה, צריך היה להקדיש לו מקום כה נרחב. נגד הסברה זו אפשר לטעון שמספיק היה להצטמצם בגורמי הסכסוך, במכירתו, בכשרונותיו לפענח חלומות, במינויו ע"י פרעה למשרתו רמת הדרג ופגישתו עם האחים. את כל האירועים הללו אפשר למסור בפרק אחד. אחרים טוענים כי שמחת הכותב בתיאור דמות מיוחדת היא שהעניקה ליוסף את המקום המכובד. הכותב מאוהב ביוסף. זאת היא דמות מיוחדת במינה: התמזגו בה כל כך "הרבה תכונות נפלאות, מגוונות, אפילו מנוגדות זו לזו, שאין למצוא דמות שניה לה בכל המקרא, מאברהם ירש את ההופעה המרשימה, את כשרון המנהיגות (נשיא אלוהים אתה בתוכנו) מיצחק את הסבלנות, הותרנות, את כוח ההתמסרות, מיעקב את הזריזות, השאפתנות את העקשנות, מרחל את יופייה הגופני. סופר אחר, המתאר מצוקות היהודים בגלות פרס ואת מאבק מנהיגיהם להצלתם, חילק את מעלותיהם בין שתי דמויות, את היופי הגופני העניק לאסתר ואת כושר המנהיגות למרדכי. בפרשת יוסף מצא הסופר את כל המעלות הנפלאות מרוכזות באישיות אחת. קסמו האישי של יוסף הוא שהרחיב את היריעה הספרותית.

דמותו האצילה של יוסף ממלאה את לב הכותב על כל גדותיו. סצינה אחת מופלאה בתמציותה וביופייה ממחישה את מלוא אצילותו של האיש. אחרי מות יעקב שולחים האחים צוואה שהכין יעקב ליוסף, בה הוא מבקש ממנו שיסלח לאחיו על הצרות שגרמו לו במכירתם אותו, אל יגמול להם כמעשיהם. יוסף נזדעזע. הוא הבין שהצוואה היא זיוף מוחלט. היא מעליבה את יעקב ואותו כאחד. איך הגיב על התרמית הזאת? אפשר היה להניח שנזף בהם קשות. שקר בפיכם. איד אתם מעיזים ליחס לאבינו מחשבה מתועבת כזאת. פעם שלחתם לאבינו כותנות מזויפות והפעם אתם שולחים מאבינו צוואה מזויפת. נשארתם אותם היצורים הפרימיטיביים כמו שהייתם לפני שנים רבות. לא אנקום בכם כפי שמצטייר בקטנות המוחין שלכם, על-אף-הכל אני רוצה בקרבתכם. לא כזאת היתה תגובתו "ויצוו אל יוסף לאמר אביך צווה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף: "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך". והנה תגובתו: ויבך יוסף. (נ יז) עד כמה מסכנים וראויים לרחמים האנשים הקטנים הללו. עד כמה אינם מסוגלים להבינו ולהעריכו. הבכי, ולא הכעס היא תגובתו.

הרמב"ן סבור שיעקב לא ידע עד סוף ימיו ממכירת יוסף. האחים לא סיפרו מבושה ומפחד. מבושה על המעשה המתועב שלהם ומפחד - מחמת העונש שיעקב יענישם. יוסף שתק בגלל אצילותו. לו ידע את האמת, לא היו צריכים ללכת סחור סחור, היו פונים במישרין ליעקב. דעה זו יש לה על מה לסמוך. עובדה היא שיעקב לפני מותו מוכיח את אלה מבניו שחטאו: את ראובן על מעשה בלהה ואת שמעון ולוי על מעשה שכם, ועובר בשתיקה גמורה על מכירת יוסף.
המדרש מביא ראיה נוספת על אי ידיעתו של יעקב. נאמר (מ"ח א) "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה". המדרש תמה. רק בגלל מחלת יעקב נזדרז יוסף לבקרו. משמע שעד מחלתו הזניח את אביו ולא ראהו. האם כך מתנהג בן מסור לאביו? ותשובתו היא, בכל פגישה ביניהם הקיף יעקב את יוסף בשאלות, תסביר לי בני, איך זה קרה, אני שלחתיך מחברון לשכם, איך הגעת למצרים? כבש יוסף את פניו בקרקע ולא ענה. המשיך יעקב: אחיך שלחו לי את כתונת הפסים שלך טבולה בדם. הכותונת היתה באמת שלך. אני הכרתיה. כולנו היינו משוכנעים שנטרפת על ידי חיה רעה, והנה מתברר שאתה בריא ושלם, מדוע לא חזרת לחברון? כדי להימנע משאלות טרדניות כאלה הוקיר יוסף את רגליו מבית אבא. מדרש זה נפלא יותר מדי, אבל משכנע פחות מדי. בוודאי שיוסף ביקר אצל אבא, היכן זה נאמר? בשום מקום כי התורה אינה מנהלת יומן. על ביקורים משפחתיים, שתכנם שיחות שגרתיות, אין התורה מדווחת. התורה בוחרת לה למטרתה החינוכית אבני בנין כאלה שיש בהם כדי לסייע בפתוח רעיונותיה הדתיים-הלאומיים, אבל לביקורים משפחתיים-שגרתיים אין היא מקדישה שום תשומת לב. אף במקרה יעקב ויוסף המצב דומה. מרובים היו ביקורי הבן אצל האב, אף על פי שביקורים אלה אינם מוזכרים במקרא.

ראינו שלפנינו דמות מקסימה המשתלטת על הכותב בשלל תכונותיה. נבצר מן הסופר להינתק ממנה. אף על פי כן לא נסתפק בתשובה הזאת ונחזור לשאלתנו - מה תרם יוסף להיוצרות העם ולהשתרשותו בארץ האבות? מה מקומו הוא בספר בראשית? הרעיון המרכזי שבספר בראשית הוא יצירת הקשר בין העם ובין הארץ. מהי תרומתו של יוסף להגשמתה של תוכנית זו? לכאורה, הופעתו שלילית כי הוא ניתק את הקשר בין השנים. נחוצה הייתה אישיות רבת פעלים ואדירת כוח, כדי שתשנה את המצב שיצר יוסף: יוסף גרם לירידתם מן הארץ למצרים ומשה הוציאם, אבל מה קלה היתה הכנסתו של יוסף ומה קשה ורבת חתחתים היתה הוצאתו של משה.

בפרשת חייו של יוסף מובלעת ברמיזות מסכת של אידיאות.

ראשית הופעתו של אברהם קשורה בהבטחת עם וארץ: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" ("ב ז). שני מרכיבים מכילה ההבטחה הזאת: זרע וארץ. בשעת ההבטחה הם אינם קיימים, לא זה ולא זו, למקבל ההבטחה אין יורש וקרקע אסור לו לרכוש לא רק לשם עבוד חקלאי, אלא אפילו לאחוזת קבר. מעמדו החוקי הוא גר ותושב שאינו שייך לעם הארץ. מותר לו רק לרעות את עדריו בשדות הפקר. מבחינה דמו-גרפית אברהם לא שיפר את מצבו. שנים הגיעו ארצה, אחד נשאר. גם בנו יצחק לא שיפר את המצב, גם אחריו שוב נשאר אחד. רק בדורו של יעקב שופר המצב הדמוגרפי בהרבה. המספר עלה מאחד לשבעים, ליתר דיוק - יוצאי ירכו הם ששים ותשעה. מבחינת היעד כעפר הארץ, ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, המספר הוא אפסי, אבל בהשוואה לדור הקודם, דורו של יצחק, העלייה היא רבה מאד. זהו מיעוט המחפש לו מקורות מחייה ותנאי חיים המיוחדים לו. ככל מיעוט הוא עומד לפני פרשת דרכים: לוותר על עצמיותו להיכנע לרוב, להתבולל בתוכו וליהנות מן ההישגים שהרוב רכש לו, או להסתייג ממנו, להימנע מכל מגע ביולוגי אתו ולשמור על יחודו. האתגר הראשון נזדמן לו כשאנשי שכם הציעו להם הצעת נישואין. התנאים היו מפתים: "בנותיכם תתנו לנו ואת בנינו תיקחו לכם" (ל"ד ט). ההחלטה בידי המיעוט, הברירה הסופית בידיו. הוא יחליט את מי לקחת ואת מי לתת, ואנו יודעים מה היתה החלטת המיעוט ומה היתה תוצאתו - שפיכות דמים. אמנם התורה מדווחת רק על אבדות הצד השני ואינה מוסרת שום ידיעה על אבדותינו. שכם נפלה לפני המסתערים, בלי שנפגע אף אחד מבני יעקב? זה לא ייתכן. הכתוב מדבר על כיבוש שכם בידי בני ישראל ולפי שיטתו - הוא משתיק את אבדותינו. - יום ניצחון ושמחה - שתהיה השמחה מלאה. בסכסוך דינה נפלו במשפחת העברים מספר קורבנות ועל אף הניצחון יש בזה משום סכנה לגבי מיעוט. הרוב יכול לעמוד בה, לא כן המיעוט. זה היה סכסוך בשטח החברתי, לא פחות מסוכן ממנו הוא הסכסוך בשטח הכלכלי. יצחק היה עובד אדמה מצליח; הוא חפר ומצא בארות מים באזור מדברי. גילוי מים הוא ברכה לכל הסביבה אבל במקום הכרת תודה מופיעה קנאה ושנאה. יצחק לא נלחם כדי להגן על רכושו, כי וותרן היה מטבעו. הפלשתים השתלטו על הבארות. טיפוסים אגרסיביים כמו שמעון ולוי היו מגיבים אחרת.

מבחינה תיאורטית רשאים אנו לערוך את החשבון שאם יעקב העלה את המצב הדמוגרפי מאחד לשבעים, הדור הבא יעלה את המספר ל- 5000 בערך (70 כפול 70). אם שני אנשים יצרו שתי בעיות כלכליות, ושבעים איש יצרו בעיית-דינה אחת, הרי 5000 איש יצרו אלפי בעיות כלכליות ו- 70 דינות! ככל שגדל מרכיב הזרע, כן גדלה סכנת התנגשות עם הסביבה. ככל שמרכיב הזרע מוסיף והולך, כן פוחת והולך מרכיב הארץ. בה במידה שהמשפחה תתעצם ותתעלה, תישמט הקרקע מתחת לרגליה. מסתבר שההבטחה שניתנה לאבות כוללת בתוכה חומר נפץ העשוי לעורר מלחמות עם יושבי הארץ המרובים: נשים לב למבנה התחבירי של ההבטחה: "לזרעך אתן את הארץ" לנשוא יש רק מושא אחד והוא הארץ. לא נאמר: לך אתן זרע וארץ. הנתינה מתייחסת אך ורק לארץ. היא תינתן ברגע שיופיע הזרע, שיהיה מסוגל לקחתה אולם הקושי הוא בזה שהתנאים האובייקטיביים אינם מאפשרים לו להגיע למידת התעצמות כזאת. הרוב השולט בארץ כנען יגיב על התעצמות המיעוט בשתי דרכים, או שיגרש אותם מן הארץ, או ישמידם. על שתי הסכנות מזהיר הכתוב.
אבימלך מלך גרר מודיע ליצחק:

"לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (כ"ו טז). זהו צו הגרוש. על הסכנה השניה מזהיר יעקב: "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני (הכנעני והפרזי) ונשמדתי אני וביתי" (ל"ד ל)

זוהי סכנת השמדה.

הגענו למבוי סתום.

היכן הפתרון מן הדילמה הזאת? מי יראה את הדרך שתביא את ההבטחה לידי התגשמותה המלאה, בלי שיעמוד בסכנה עצם קיומו של המיעוט? יוסף הוא האיש. בידיו הפתרון. הוא אשר תפס את עוצם הבעיה. בעינו חדת הראיה הוא חותר לקראת פתרונה.

יש צורך דחוף לעקור את השבט הקטן ממקומו ולהעבירו לארץ אחרת. איזו ארץ באה בחשבון? הארץ האידיאלית היא ארץ מצרים. ארץ זו היא הפלא של הטבע. בכנען ובאזורים הסמוכים לה לעולם אין אתה יודע מתי לחרוש ולזרוע. אם האיכר מקדים לזרוע והגשמים מתאחרים, הזרע נובט באיחור והיבול זעום, או שהגשמים מקדימים לבוא לפני שהאיכר הספיק לזרוע. תיתכן גם אפשרות שלישית והיא שנת בצורת. במצרים יודע האיכר בוודאות מתי לחרוש ולזרוע. בזמנים קבועים, ידועים מראש, משתפך הנילוס על גדותיו וממלא במימיו את התעלות המשקות את השדות המרוחקים ביותר.

אבל הכניסה למצרים קשה כי הקיפה את עצמה בשורה של מבצרי-גבול לא רק נגד כובשים אלא גם נגד נוודים - רועים המחפשים מרעה ומים לעדריהם המורעבים והצמאים.

יוסף פתח את שערי מצרים בפני יעקב ובניו. פרעה, השליט האדיב, ניגודו הגמור של פרעה בימי משה - מבקש מיוסף להודיע למשפחתו: "ולכו באו ארצה כנען . . .ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים... קחו לכם מארץ מצרים עגלות לנשיכם" (מ"ה י"ז-י"ט). לא רק הזמנה אדיבה הוא שולח להם, גם את הרכב הדרוש להעברת המשפחה הוא מעמיד לרשותם. את התעניינותו האישית באחיו מגלה השליט בזה, שאת המוכשרים בהם ימנה שרים: "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל, ושמתם שרי מקנה על אשר לי" (מ"ז ו).

אמת, בעיית הבצורת נפתרה אחת ולתמיד, אבל איך תיפתר בעיית המיעוט כלפי הרוב. יוסף העביר את האנשים ממקום אחד למשנהו, אבל אתם העביר את כל הפרובלמטיקה שלהם. אם במצרים הודות לשפע הכלכלי, יתעצם מספרם, יתעצמו גם הסכסוכים החברתיים והכלכליים. אם, דרך משל, יגיעו לשישים ריבוא יוצאי צבא, תופענה עשרות אלפי דינות ומאות אלפי סכסוכי באר. התנגשויות הדמים תימשכנה, אלא במקום בכנען, הפעם במצרים. גם את הבעיה הזאת פתר יוסף. שעה שהתוודע לפני אחיו והציג לפניהם את תוכנית הירידה, הוא הזכיר את ארץ גושן כמקום מושבם. ומדוע דווקא ארץ זו? כאשר הציג את אחיו לפני פרעה שאלם השליט: "מה מעשיכם? ויאמרו אל פרעה: "רעה צאן עבדיך" (מ"ז, ג). כך לימדם יוסף לענות. מדוע בחר בגושן? ומדוע מציגם כרועי צאן דווקא? זה קשור ברעיון הירידה, זאת היא תכלית הירידה. ארץ גושן היא ארץ מרעה ורועה צאן הוא השלב הנמוך ביותר בין מגדלי בעלי חיים, לא כמגדלי סוסים ואף לא כמגדלי בקר, אלא דווקא כמגדלי צאן. בעיני השליט המצרי זאת היא מלאכה בזויה; "כי תועבת מצרים כל רעה צאן" (מ"ו לד). צורת חיים זו היא ערובה למניעת התנגשויות בין המיעוט לרוב. בניגוד לכנענים השואפים לנשואי תערובת (שכם תוכיח) המצרים יימנעו מכל וכל ממגע ביולוגי עם השבט העברי כי אפילו אכילת לחם עם העברים היא תועבה למצרים. (מ"ג לב). נשואי תערובת על אחת כמה וכמה. בשני דברים שונה מצרים מכנען בעושרה הכלכלי וביחסה השלילי לעברים, וזאת היא מעלתה. יוסף שולל מכל וכל את התערבותו האישית. לא הודות לכשרונותיו הגיע למשרתו רבת הדרג והחשיבות, ההשגחה העליונה היא שכיוונה, הדריכה, צפתה מראש והביאתו למעמד רב ההשפעה הזה. בהתוודעו לפני אחיו, הוא אומר להם: "לא אתם שלחתם אתי הנה" (מ"ה ח). לא היה לכם מושג מה שאתם עושים. לפני 22 שנה הגעתי אליכם לדותן. בחמת זעם תפסתם אותי וזרקתם לבור. העומד מן הצד יכול היה להתרשם שהאינסטינקטים השפלים שלכם הם הדוחפים אתכם לברבריות הזאת. לא ולא! לא אתם אלא ההשגחה העליונה, אותה היד הסמויה מן העין, היא שנזדרזה, כי עוד מעט תעבור שיירה של ישמעאלים מדינים, לו הייתם ממשיכים להתווכח, אם להרוג או לזרוק, היתה השיירה הזאת עוברת, לא היתה שומעת את זעקותיי מן הבור ולא היתה מוציאה אותי. היא היתה מגיעה למצרים אבל בלעדי. זאת רצתה יד ה' למנוע. כשאני צופה כעת על דרכי אחורה, מתברר לי שי"ב-י"ג שנים עמדו לרשותי, כי בן י"ז הייתי כשהגעתי אליכם, ובן ל' הייתי כשהוצגתי לפני פרעה. דרך ארוכה היה עלי לעבור במשך הזמן הזה. קשה מאד להיות עבד במצרים, שבעתיים קשה להיות עבד עברי במצרים. רק בחסדי פוטיפר הטוב לא הוצאתי להורג. לא אתם שלחתם אותי, אתם הייתם גורם קטן בתוך התוכנית הגדולה הזאת. אבל לא רק אתם, גם אני לא הבנתי שום דבר ממה שהתרחש סביבי. לפני שנים רבות חלמתי חלום שאלומותיכם משתחוות לאלומתי. אני התרשמתי רק ממוטיב ההשתחוות. לא שמתי לב כלל לאלומה הזאת מה תפקידה בחלום? עכשיו הוברר לי, איזה תפקיד עיקרי מילאה דווקא האלומה בחלומי. לולא היא, ועל כל הכרוך בה - הרעב והשבר - לא הייתי בכלל מגיע לעמדת הכוח שלי. רבות הכזיבוני החלומות. האחים שהשתחוו לי מתהלכים כאנשים חופשים, ואני - שהחלומות ניבאו לי עתיד כה מזהיר, נחנק לעולמי-עד בבור חשוך. אכן החלומות שווא ידברון. והנה נפגשתי בשני שרים באותו הבור והנה שוב חלומות והפעם הם החולמים. אע"פ שמבשרי חזיתי שכל החלומות הם הבל וריק, בכל זאת נתפתיתי וביקשתי שישמיעו לי חלומותיהם. הקשבתי הרהרתי ופתרתי. לתמהוני הגדול הצלחתי, כמו שפתרתי כך היה. זקפתי קומתי, בכל זאת החלומות לא שווא ידברון. קרן אור הציפה את חשכת הבור שאפפתני. גם חלומותיי שלי אמת ידברון. בקשתי משר המשקים, שאת שחרורו בישרתי לו, שידבר עלי לפני פרעה, ישכנעו שחף אני מפשע. ושוב הוכיתי קשות. נשכחתי בבור כמת מלב. לצחוק עשאוני חלומותיי. מאד כעסתי על אותו שר המשקים על ששכחני ולא הזכירני.

אולם עתה אסיר תודה אני לאותו שר המשקים, ששכח אותי. כי לו היה מדבר עלי לפני פרעה, יש להניח שפרעה רחב הלב היה משחררני מן הבור. לפוטיפר הטוב אי אפשר היה לי לחזור בגלל אשתו. אחרי תלאות רבות הייתי בודאי מוצא את דרכי הביתה והייתי רועה צאן כמותכם. אכן, לא אני ולא אתם לא הבינונו מה מתרחש סביבנו. רק יד ה' היא ידעה, היא תכננה, היא הובילה, כי לאלוהים פתרונים (מ ח).

אם יוסף שכנע אותנו שלא היתה לו כל השפעה על מהלך העניינים עד כה, הנה תוכנית גושן היא כולה שלו. בפגישתו הראשונה עם אחיו כבר הזכיר את ארץ גושן. באריכות הוא מדבר על הבצורת ועל אמצעי ההתגוננות מפניה אבל היא שולית. לא בפתרונה הוא רואה את עיקר תפקידו. בדברו על "שארית" ועל "להחיות" צפתה עינו למרחקים, בעיית הקשר בין העם ובין הארץ, תפיסת הקשיים וסילוקם, הגשמת ההבטחה האלוהית, בזה הוא רואה את עיקר תפקידו, לשם זה נשלח מצרימה.
יוסף הוא אביהם הרוחני של כל אותם הגטאות שהקימו אבותינו בשנות גלותם הארוכה. הסתגרותם בחומות הגטו, התבדלותם בתלבושתם בלשונם בפרנסתם מכוונת היתה להמעטת קשרי המגע עם הסביבה ולהבטחת קיומו של המיעוט.

האם הבינו האבות מה שתפס יוסף? על הפסוק וישלחהו מעמק חברון (ל"ז יד) שואל רש"י בעקבות בראשית רבא פ"ד, י"ג והלא חברון בהר? השאלה, בעצם, אינה שאלה כלל, כי עמק פירושו אזור נמוך יותר בהשוואה לאזור אחר, עמק ייתכן גם בשטח הררי, והתשובה: שלחו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. המדרש ורש"י כותבים עצה וכוונתם לתוכנית.

הצדיק הקבור בחברון הוא אברהם והתוכנית היא מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם" המדרש רוצה לומר בזה שהליכתו של יוסף מחברון היא התחלת התגשמותה של הנבואה שנאמרה לאברהם. רבת משמעות היא שתיקתו של אברהם. מדוע לא שאל, במה חטאו בני? מדוע אתה דן אותם לעבדות ולעינוי? "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". התורה אינה מגלה במשהו את דעתה בעניין זה.

יעקב לא תפס כלל את משמעות הירידה. הוא התנגד לה. מחברון עד באר שבע לא השתמש ברכב המצרי ששלח פרעה. בבאר שבע הוא זובח זבחים "לאלוהי אביו יצחק" (מ"ו א). מדוע מודגש במפורש "יצחק" מדוע לא לאלוהי אבותיו או לאלוהי אברהם ויצחק? מצפונו מייסרו. יצחק היה במצב דומה לו ולא ירד מצרימה. לו נאמר "אל תרד מצרימה שכן בארץ... גור בארץ הזאת" (כ"ו ב-ג) יצחק נשאר, מדוע אני יורד? פחד ממלא את לבו. זה משתמע מדברי ה' אליו: "אל תירא". לכאורה פחד מוזר. הרי לבנו אהובו הוא נוסע, אלא עתיד האומה מבהילו. מי יודע אם אי-פעם יורדים אלה יהיו מסוגלים לקיים את מצוות "לך לך" כמו שקיים אברהם וכמו שקיים הוא (ל"א ג). בניגוד לרצונו הוא יורד. כך הבינו בעל המדרש של הגדת ליל פסח, וירד יעקב מצרימה, מלמד שאנוס היה. רק התגלות אלוהים משכנעת אותו לרדת. ונאמר לו "כי לגוי גדול אשימך". בזה אין שום חדש. זה כבר נאמר לו בצאתו לחרן. "והיה זרעך כעפר הארץ" (כ"ח, יד) ובשובו מחרן: "גוי וקהל גויים יהיה ממך" (ל"ה יא). החידוש הוא במילה אחרונה: "כי לגוי גדול אשימך "שם". שם - במצרים לא פה. שם אשימך לגוי גדול. אבל מדוע רק במצרים תתמלא הבטחה אלוהית זו? מדוע לא בכנען? התגלות אחרונה זו היא תשובת ה' לפנייתו של יעקב. הוא יורד אבל לא בלב קל. "ויקם יעקב מבאר שבע" (מ"ו ה). ויקם הוא פועל עזר הבא לציין את הלבטים בהם מתלבט האדם.

בסוף ימיו, עם בוא קצו, גילה יעקב שתפס את משמעותו של יוסף; את שני נכדיו, אפרים ומנשה, הוא מעלה לדרגת בניו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (מ"ח ה). אפרים ומנשה נכדי כהן און, שהתחנכו במצרים "יקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק" (מ"ח טז).

מה זה יקרא בהם שמי? זה בנין נפעל, אם נהפוך אותו לבנין קל נקבל: הם יקראו בשמי. זה בדיוק מה שעשו אברהם ומשה: "ויקרא בשם ד'" (י"ב, ח; שמות ל"ד, ה). הם - אברהם ומשה, הכריזו על נאמנותם ומסירותם לה'. אפרים ומשנה אע"פ שלא התחנכו בבית יעקב יהיו ג"כ נאמנים ומסורים למסורת שלושת האבות. לא יהיה הבדל בין ראובן ושמעון ובין אפרים ומנשה. אבל בזה לא סגי, בו ברגע שהנכדים הועלו לדרגת בנים, הועלה הבן לדרגת אב. יעקב מעלה את יוסף לדרגת אב: כשם שיש שבט ראובן, שבט בנימין, שבט נפתלי ואין שבט יעקב, ככה יש שבט אפרים ושבט מנשה אבל אין שבט יוסף. מבחינה זו אפשר לדבר על יוסף כעל אב רביעי. בלשוננו שגורה המסורת על שלושה אבות ועל ארבע אמהות, ולכן קשה לנו לחשוב על ארבעה אבות, אבל זאת היא כוונתו של יעקב. הוא יצר עשרה שבטים, ויוסף - שנים. כשם שקיים בית יעקב, ככה קיים גם בית יוסף. אלוהים לא הבטיח ליוסף שום דבר, אבל יוסף סייע להגשים מה שהובטח לאבות. מבחינה זאת התורה מעמידה אותו בשורה אחת עם יוצרי האומה, עם אבותיה.

בזה ענינו על השאלות שהעמדנו בראש דיוננו.

יעקב הביע את המשאלה ש"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו" איך התבטאה משאלה זו בחיים? ראובן ושמעון חיים שנים רבות בגושן, עיסוקם גידול צאן, אפרים ומנשה גרים בבירה, בצוען או באון, הם חלק מן העלית החברתית המצרית. קיים פער גדול בין שני סגנונות החיים. יעקב רוצה ששני נכדיו יעזבו את חיי הפאר בארמון המלכותי, יעברו לגור לחיות ולעבוד בין רועי צאן בגושן. מה יגיד הענף המצרי של משפחת יוסף על כך? מה תהא דעתו של הסבא המצרי, כוהן הראש של המקדש באון? האם יסכים להיפרד ולהינתק מנכדיו, כשם שדורש הסבא העברי?
גם את יוסף מעמידה משאלת אביו לפני הרהורים קשים. כל אב משתוקק למסוך לבניו את אשר השיג הוא בעבודת חייו. ייתכן שאפרים ומנשה לא נתברכו בכשרונות מזהירים כמו אביהם, אבל הירושה יש בה כדי לפצות אותם על חוסר כשרון. והנה, לפי תפיסתו של אבא צריך יוסף למנוע מבניו מליהנות מפרי הישגיו המפוארים. התורה אינה מוסרת שום דבר על הבעיה המסובכת הזאת, אבל דבר אחד נעלה מכל ספק: כשבא היום המקווה וצאצאי ראובן ושמעון יצאו מארץ מצרים, יצאו אתם גם צאצאי אפרים ומנשה. משמע שאי פעם נתקיים הניתוק מן החברה המצרית. מתי זה קרה? אין למקורות תשובה על כך, אבל אנו רשאים להניח שבימיו של יוסף היה המעבר מן און לגושן. רק הוא היה מסוגל לבצע את הצעד הדרסטי הזה. רק בידיו היה הכוח המוסרי, הדחף העצום לעקור את הצעירים מחיי פאר, נוחיות וכבוד לחיי הסגר ולעבודה קשה ובזויה.
זהו מפעלו של יוסף.

בהתקרב קצו משאיר יוסף צוואה לאחיו: "פקד יפקד אלוהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה" (נ, כ"ה). צוואה זו שונה בתכלית מצוואת אביו. הלה ציווה על יוסף לא לקברו במצרים, אלא להעבירו לחברון לאחוזת קבר של אבותיו. תפקיד זה קשור בהוצאות עצומות, אבל בידי יוסף האמצעים הדרושים לכך. מדוע אינו הולך בדרכי אביו? מדוע לא הטיל על אפרים ומנשה מה שיעקב הטיל עליו? גם בידיהם האמצעים הדרושים לכך. אך יוסף שונה מיעקב: דרכו של יעקב מתכחשת לתפיסת עולמו של יוסף. כל זמן שלא נוצר "העם הרב", שיהיה בכוחו להתנחל ולשלוט על הארץ המובטחת, יוסף יישאר אתו מחוצה לה. לכשיבוא היום המקווה "ואלוהים פקוד יפקוד אתכם" בלשונו של יוסף, כלומר הבטחת הזרע תתקיים במלואה, אז תגיע שעתו שלו "והעלתם את עצמתי מזה". אז תתמלא שליחותו. (ל"ז יג-יד; מ"ה ה, ז, ח).

וכך גמלה לו ההשגחה. בשורת הגאולה נשמעה במחנה. חמושים עלו ששים ריבוא "עם רב" מארץ מצרים. האיש שההשגחה הטילה עליו את שליחות הכיבוש, ההתנחלות והאחוזות הוא בן בנו של יוסף. יהושע בן נון משבט אפרים הוא האיש שהפך את הבטחת אלוהים: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" למציאות.

לצידו של המצביא המנצח צועד ארונו של יוסף. החולם והלוחם. המתכנן והמגשים, שניהם מנחילים לעם את הארץ.

בהיותו בן שבע עשרה שלחו אביו לשכם, לאותה שכם החזירו עמו. כך אנו קוראים בסוף ספר יהושע:

"ואת עצמות יוסף, אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם". (כ"ד, ל"ב).