בית מקרא פ', תשרי תש"מ

בהשואה זו עדיין לא מיצינו את כל הקשרים הלשוניים שבין שני הפרקים. כבר בפסוק הראשון בתשובת ה' יש התייחסות לדברי איוב בפרק ג': "מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת" (ב) כנגד "היום ההוא יהי חשך" (ד), ומשמעו - מליך, דבריך על החשכת היום מחשיכים, מונעים את הבנת העולם ובביטוי זה מוסבים חיציו של איוב כנגדו.

שאלותיו של ה' אינן שאלות ריטוריות בלבד. הן לא נועדו רק להבליט את אפסות האדם בכלל ואיוב בפרט. שאלות אלו הן תגובה ישירה על דברי איוב כך, ל"ח, יז: "הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה" הוא תגובה לתיאור מקום המוות בדברי איוב (ג', יז): "שם רשעים חדלו רגז... ושם ינוחו יגיעי כח" וכן בפסוק יט: "קטן וגדול שם הוא". כוונתם של דבר האלהים היא: מהיכן יודע אתה את הנעשה בשאול, עד שאתה מוסר על כך פרטים שונים? האמנם "נגלו לך שערי מות"?

"המימיך צוית בקר ידעת שחר מקמו" (ל"ח יב)

הוא תגובה לדברי איוב ב-ג' ט:

"ואל יראה בעפעפי שחר".

פסוקים יט-כא בדברי ה' בפרק ל"ח אינם מובנים אם אין קושרים אותם לדברי איוב בפרק ג'. בפסוק יט נאמר: "אי זה הדרך ישכן אור וחשך אי זה מקמו, כי תיקחנו אל גבולו..." איוב לא לקח את החשך למקום כלשהו ולא נאמר עליו שהוא עתיד לקחתו. אין "תיקחנו" אלא צורת המודוס המורה על איווי. והיכן איווה איוב שהחשך, הלילה יילקח? בפרק ג' ו: "הלילה ההוא ייקחנו אפל", ולוואי והאפל ייקח את הלילה, החשך. פסוק כא בל"ח תוכף שאלה לשאלה בדבר מקום החשך: כאשר אררת את יום הוולדך ("יאבד יום אולד בו" ג' ב), זה היום שבו עתיד היית להיוולד האם "ידעת כי אז תולד"? האם ידעת אם תאריך ימים ("ומספר ימיך רבים") או שתהיה "כנפל טמון"? (ג' טז).

הזכרת הרשעים במענה ה' הוא הנושא החברתי היחיד הבא בפרק זה, ודוק, מכל טענותיו של איוב לכל אורך הספר אין הכתוב במענה מתייחס אלא לעניין הרשעים, שהוא הנושא החברתי היחיד הראוי לתגובה בדברי איוב בפרק ג', כאן אומר איוב כי טוב להם לרשעים במותם ואין הם נענשים (יז). על כך עונה האל שהיום הנברא נועד לעשיית דין ברשעים - כלומר אין זה נכון שהעולם הפקר הוא וכי אין בו הנהגה צודקת. כשם ששילב איוב בהתרסתו את קללתו כנגד הבריאה עם תלונה על מנוחת הרשעים במוות, כך שילב מענה ה' את בריאת העולם עם תגובה על מצב הרשעים שיימנע מהם אורם (טו).

אלהים ברא את העולם בחכמה, כלומר על ידי החכמה. דבר זה למדנו ממשלי ח' כא-לא, ועל כך מרומז גם באיוב ט"ו ז, ח. בפרק ל"ח אין אמנם דיבור מפורש על כך, אולם הכתוב משתמש באופן שיטתי ורצוף במלה חכמה ונרדפותיה: עצמה ודעת (ב); השרש י.ד.ע. פסוקים ד, ה, יב כא, לא לה; השרש ב.י.ן. בפסוק יח וכן המלה חכמה בפסוק לז. עובדה זו היא הוכחה שאין בכך מקריות והכוונה המבצבצת בין השיטים היא שכל אשר עשה ה' - בחכמה עשה.

מקובל לחשוב כי המסר במענה ה' הוא שאין להבין את מעשי הבורא ולכן לא נותר אלא להאמין בו. נראה מניתוח דברים זה שהדברים בהירים יותר - המענה רוצה לומר לנו כי אכן מעשיו של ה' במפורש טובים וחכמים הם העולם מתנהג רציונלית ויש בו היגיון, ולא כפי שניסה לטעון איוב. הכתוב התמקד בנושאי הבריאה משום שגם איוב מתמקד בראשית דבריו בנושא זה ובו ריכז את חיצי ביקורתו.

ואף על פי כן, עדיין נותרה פתוחה שאלה אחת: הלא גם אליפז (כגון ה', ט-טו) וגם איוב (ט', ה-יא) השתמשו במוטיבים מן הבריאה ודרך ניהול העולם להוכחת עמדותיהם, מדוע לא הסתפק הכתוב בהנמקה זו כדי להגיע למסקנה שיש להאמין בה' וכי כל מעשיו נכוחים?

הקדמונים ראו את הטבע ואת החברה כיצירה אחת המתנהלת על ידי אותה מערכת חוקים. ספרות החכמה נוהגת להסמיך תיאורי טבע לצדק אלהי. בדרך כלל חוקים אלה הם חוקים תליאולוגיים ולא סיבתיים ודבר זה נראה יפה בפרק ל"ח. משום כך מסתמך אליפז על תופעות הטבע ומסיק מהם את מסקנותיו על דרכי הנהגת האלהים בחברה האנושית וכנגדו איוב המגיע למסקנה הפוכה על סמך אותן ההנחות. כדי להכריע בויכוח יש להביא נימוק חותך ולא מערכת של הסתברויות. רק בעל הדבר יכל להכריע, והוא אמנם מכריע: בויכוח האם דרכי ה' צודקים ורציונליים, צדקו אמנם אליפז ורעיו, גדולתו של איוב הייתה שלא סר מעמדתו ועקרונותיו למרות ייסוריו. אולם, כאשר שמע במו אוזניו את אדון העולם, נכנע והודה כי הוא "עפר ואפר".