עניינו של מחקר זה הוא לתרום כלשהו לחישוף הרקע הגיאוגרפי של ספר איוב. אין בדעתנו לעסוק במכלול האספקטים הגיאוגרפיים של הספר ועל כן נדון בעיקר בדבר מקומות מושבם של איוב ורעיו.
טור-סיני בספרו ¹ סובר, שארץ עוץ מקומה בארם, משום שלפי ספר בראשית י', כג עוץ נמנה בין בני ארם, וכן הוא נזכר גם בדבה"א א', יז וגם בבראשית כ"ב, כא. הוא מביא עדות נוספת מירמיה כ"ה כ, אשר בו אין ארץ העוץ נכללת באדום. מקורות אחרים לאימות תיאוריה זו מביא טור-סיני מקדמוניות היהודים 1 ו', ד', שלפיהם יסד עוץ את טרכוניה ואת דמשק. אמנם מביא טור-סיני דוגמאות אחרות המעידות על קיומה של ארץ עוץ בארץ אדום כגון בראשית ל"ו, כח, דבה"א א', מב, איכה ד', כא ואצל פטולמאיס בגיאוגרפיה, 5 י"ט, ה'; ובכל זאת סבור הוא, שארץ עוץ מקומה בארם בגבול אדום ².

דרייבר ³ מציין בספרו שהמאורע בספר איוב נתרחש מחוץ לגבולות ארץ ישראל. לדעתו יש לאתר את עוץ בשלושה, מקומות אפשריים:

א. בצפון מסופוטמיה על פי בראשית י', כג; דבה"א א', יז; בראשית כ"ב, כא.

ב. בדמשק והחבל שמדרומה בטרכונה, על פי בראשית י', כג.

ג. באדום על פי בראשית ל"ו, כח; דבה"א א', כב; איכה ד', כא.

הוא קובע את תימן בקצה הצפוני של אדום כגבול ארם, את שוח על נהר פרת לא הרחק מתימן, ואת נעמה במעין שבערב. כמו כן מציין דרייבר שמקורות נוצריים מהמאה הרביעית לספירה ומקורות מוסלמיים שהוא מקבל אותם קובעים את משכנו של איוב בחורן ובעיקר בנוקרה שבמישור החורן, שהוא אסם התבואות של סוריה ⁴. לפי דעת דרייבר מן הדין שביתו של איוב יימצא בצפון החורן, בקרבת ארם הברוכה בשדות מזרע מאשר בקרב אדום השחונה. בדעתו זו הוא שעון על בראשית כ"ז, לט, ששם נאמר שארץ אדום אין בה טללים והיא אינה משמני הארץ ⁵.

דעה מקורית ומעניינת ביותר, מביע ב. מזר ⁶ ומציין שיש לחפש את מקומה של עוץ בסביבות פדן ארם, על יד נהר פרת התיכון בקרבת הנהר בליך אשר בו עסקו [132] תושביו במרעה, בחקלאות ובמסחר בין-לאומי. את דעתו זו הוא מבסס על כך, שבני נחור היו אבותיהם של שמונה שבטים או לאומים שמיים, שמרכזיהם היו חרן ועיר נחור. שבטים אלה נפוצו בגליל הפרת התיכון במדבר הסורי ובעבר הירדן - בארץ בני קדם, ועיקר פרנסתם היה המרעה והם לא מאסו בעבודת אדמה.

מזר מגיע למסקנה, שעוץ, שהיה בכורו של נחור, היה מכוח בכורתו זו שבט קדום וחשוב ביותר בין השבטים המתייחסים לנחור.

ברשימה גיניאולוגית מאוחרת (בר' י, כג) אולי מהמאה העשירית לפסה"נ, אחרי שהופיעו האימים נזכר עוץ כ"בן" ארם. לפי דעת מזר נכלל הוא בין השבטים הארמיים שמצפון מסופוטאמיה והוא נבלע בתוכו.

מזר מזכיר שעפ"י יוסף בן מתתיהו (קדמו' 1, ו' ד'), יישב עוץ את טרכון ודמשק, ומציין ש"ידיעה" זו מקורה במסורת עממית המאתרת את מקום מושבו של איוב בקרנים (ש ך סעד) שבבשן.

מזר גורס שאין לקשור את עוץ בכור נחור עם בית האב עוץ שמוצאו מדישן בבראשית ל"ו, כח, כי הלה היה אחד מאלופי החורי שאינם שמיים. כן קובע מזר שאין להאחז באיכה ד', כא, כי בתרגום השבעים לאיכה חסרה המלה עוץ.

מזר מזכיר שהשם הגיאוגרפי תימן אינו מיוחד לאדום, כי בתחילת האלף הראשון לפסה"נ, ישב ארגון שבטים ארמי גדול בתימניא שבארם.

לעומתם טוענים חוקרים אחרים, שמשכנם של איוב ורעיו היה בארץ אדום. נביא כאן דעותיהם של אחדים מהם.

קויפמן ⁷ סבור שאיוב הוא מגיבורי האגדה שלאחרי דור הפלגה, והוא מתייחס על העם היושב ב"ארץ עוץ", היא, אדום. הוא מציין, שגם גיבורי אגדת איוב הם אדומיים,

כי אליפז הוא בכורו של עשו על פי בראשית ל"ו, ד ואילך. אליפז הוא תימני על פי בראשית י"א, מב, טו וכן גם לפי ירמיה מ"ט, כ, ז; ויחזקאל כ"ה, יג ועוד.

בלדד הוא, שוחי על פי בראשית כ"ה ב.

השם צופר מצוי רק באיוב, אבל השבעים גרסו צופר במקום צפו בראשית ל"ו, יא. צופר הוא נעמתי, ונעמה הוא אולי חלוף הגוי דיאלקטי של השם רעמה, שם אחד משבטי ערב על פי בראשית י', ז; ויחזקאל כ"ו, כב.

כמו כן סבור קויפמן ⁸ שדברי החכמה שבספר איוב יש להם קרובה לחכמת אדום, ושהחכמה שבמקרא זיקה לה ל"בני קדם" - עם שבטי אדום, ישמעאל וארם. קויפמן מציין, שעל כך מעידה הידיעה על המשוררים החכמים איתן והימן, כלכל ודרדע הנזכרים מל"א ה', יא וזמנם - מלכות דוד ושלמה. איתן והימן הם "אזרחים" דהיינו מבני זרח, וזרח הוא שם אדומי על פי בראשית ל"ו, לג יז, יג. לפי קויפמן אלה הם כנראה בני משפחות אדומיות, שדבקו בשבטי ישראל והביאו עמהם חכמה ושיר; אדום הייתה למשכן החכמה (יר' מ"ט, ז וכו').

יסטרוב ⁹ סבור שמחבר ספר איוב חי בצפון ערב ועוץ היא חבל של ארץ אדום. כמו כן מזהה הוא את תימן עם תימא ומציין שמקומה הוא בצפון ערב. הוא אומר שמקומות מגוריו של בלדד וצופר אף הם בצפון ערב ¹⁰. [133]

בוטנוייזר ¹¹ סבור גם הוא שהמאורע נתרחש בארץ אדום והוא טוען שארץ בני קדם הנזכרת בספר איוב משמעה מקדם לארץ מצרים: ממזרח לים המלח והערבה בארץ מואב ואדום.

אוניל ¹² משער שבני קדם היו שבטים שחיו ממזרח לארץ ישראל לאורך המדבר הערבי. אלא שמפרשי מקרא אחרים ¹³ סבורים שאין הוכחות מספיקות כדי לקבע שמחבר ספר איוב היה אדומי.

לדעתנו מספיקות העדויות כדי לומר שאיוב ורעיו חיו באדום ומושבם בגבול ארץ אדום. כדי לבסס אסמכתות אלה עלינו להתבונן בגיאוגרפיה של ארץ אדום וללמוד תחילה את המבנה של הרי שעיר ואת תנאי אקלימם.

הרי אדום שלמים במבנם יותר מכל הרי עבר הירדן המזרחי, כי הם אינם נחרצים בגאיות למלוא רחבם כהרי מואב וגלעד המתבתרים על ידי הנהרות: זרד, ארנון, יבוק וירמוך. לפיכך מבנה שיאיהם הוא רמתי יותר משאר הרי עבר הירדן המזרחי. שיאי הרי אדום בנויים סלעי גיר ומתחתם קיימות אבני חול שעוביין מאות מטרים ואשר בהן טמונים עפרות הנחושת והברזל ושאר בצרי הר שעיר, ואשר אדמתן הפריכה ניתנת לעיבוד חקלאי. הרי אדום בנויים בתשתיתם מסלעי חלמיש (גרניט) קשים כצור, המשווים לחבל נוף של מזקפים ומצוקים תלולים ביותר. הרים אלה מצטיינים בנוף ובתנאי אקלים מדבריים, ועם זאת אלה הם ההרים הנישאים ביותר מבין הרי עבר הירדן המזרחי ושיאם המונח בחבל הדרומי, מגיע לגובה 1727 מטר מעל פני הים דהיינו כ- 500 מטר מעל שיאי הרי מואב, גלעד וחורן.

שיאים אלה (כמו שאר השיאים במדבריות העולם) מושכים אליהם את לחות האוויר ויש בהם מובלעות אקלימיות "ים-תיכוניות"; היינו חבלים המקבלים כמות של כ- 500 מילימטר משקעים בשנה ועקב כך קיימים בהם חבלים מצומצמים שבהם גדלים יערות עצי אורן וארז כעדותו של הארכיאולוג נ. גליק ¹⁴. בשיאי מערב הרי אדום יורדת כמות משקעים רבה מפאת קרבתם היחסית לים התיכון, ואילו הצד המזרחי של ההרים חוסה בצל המדבר, כדוגמת מדבר יהודה הנתון ממזרח להרי יהודה. משקעים אלה מורכבים הן מגשם, והן משלג היורד בשנים גשומות, כפי שהעיד החוקר מוסיל ¹⁵ עוד בשנת 1898 וכפי שנראה תדירות לעיני תושבי הארץ בימינו, והם מאפשרים קיום כפרים חקלאיים המגדלים אף בימינו תבואה ועצי פרי.

רמתיותם של שיאי ההרים ותנאי אקלימם הנוח יחסית מפאת הנשאותם היתרה, נתנו מקום למהלכו של עורק תעבורה ראשי העובר לאורכם של הרי אדום שנקרא בעבר בשם "דרך המלך" (במדבר כ"א, כב).

כמות הגשמים הרבה יחסית בשיאי ההרים ומקווי המים של השיטפונות העזים בנחלים ¹⁶ גרמו לנביעת מעיינות ואפשרו לקדמונים לקדוח בארות באפיקיהם, משום כך ניתן היה בעבר להקים פונדקים [134] בשביל שיירות הנודדים ואורחות המסחר שהיו חוצות את "דרך המלך", כפי שניכר בדברים ב', ז:

"אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם".

הישובים הבנויים בהרי אדום נחלקים לשלושה סוגים: בשיאי הרי המערב מרוכזים ישובים חקלאיים, במדרון המזרחי ובימה - נאות מדבר ומשכנות נוקדים, ולמרגלות ההרים במערב - יישובי כורים.

ואלה הראיות שאכן היו משכנות איוב ורעיו בארץ אדום:

בראש לכל קשה להסכים לדעת דרייבר ¹⁷ שהטריטוריות בהן חיו איוב ורעיו היו מרוחקות ומנותקות אחת זו מזו. לא יתכן שתתקיים רעות הדוקה בין אנשים, שאינם שארי בשר בתנאי ימי קדם, כשהם רחוקים אלה מאלה: אחד הרעים יהיה בדרום ערב והאחר על יד נהר פרת הרחק בקצה הצפוני. ושוב, קשה לפי הנחה זו ליישב את הכתובים המספרים על רעי איוב המתקבצים מקצות הארץ לנוד לו ולנחמו; בתחילה נאמר בפרק ב', יא "ויועדו יחדיו" ואח"כ בפסוק יג "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות". כשהמרחק בין שוח אשר על נהר פרת (על פי דרייבר) לבין נעמה אשר בערב ועד מקום משכנו של איוב הוא למעלה מאלף וחמש מאות קילומטר מהלך של עשרות ימים בתנאי מדבר יש להקשות כיצד נועדו יחדו בזמן קצר כל כך. לפיכך מן הדין להגיע לכלל דעה שעוץ, תימן, שוח, נעמה ובוז היו סמוכות זו לזו.

בחקר הטופונומיה נוכחים אנו לעתים קרובות שקשה להסתמך אך ורק על הגיניאולוגיה של אישים במקרא. אולם לעתים אין להימנע מכך כיוון שזהו המקור היחידי שברשותנו. ברם, ראייה חשובה לענייננו יש להביא מאיכה ד', כא אשר בו נאמר:

"שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ, גם עליך תעבור כוס תשכרי ותתערי".

קשה לקבוע במדויק היכן מקומה המדויק, של עוץ כפי שעושה זאת מוסיל ¹⁸, אולם מתקבל על דעתנו, שיש לחפשה במרומי ארץ אדום בחבל החקלאי, בין הישובים הפונים למערב הרי אדום.

בדבר תימן עומדים אנו על קרקע איתנה יותר, כי יש כמה אסמכתות לכך שהיא שכנה באדום. ביחזקאל כ"ה, יג נאמר:

"לכן כה אמר ה' אלוהים ונטיתי ידי על אדום והכרתי ממנה אדם ובהמה ונתתיה חרבה מתימן ודדנה בחרב יפולו".

ראיות נוספות יש להקיש מירמיה מ"ט, כ; ועובדיה ח', ט - ח. והשאלה היא היכן מקומה. על פי עמוס א', יב:

"ושלחתי אש בתימן ואכלה ארמנות בצרה"

ניתן לומר שבצרה ותימן היו שתי ערים נכבדות וראשיות בהרי אדום. וגם לפי אבל ¹⁹ ומייזלר ²⁰ מקומה של תימן באדום.

בדיוננו על בעיית שוח אנו נתקלים במכשול רציני, כי פרט לגיניאולוגיה, של שוח אין בידינו כל אסמכתא מן המקרא. לא נותר לנו אלא להיאחז בייחוסו של שוח כפי שנזכר בדה"א א', לב:

"ובני קטורה פלגש אברהם ילדה את זמרן ויקשן ומדן ומדין וישבק ושוח, ובני יקשן שבא ודדן".

אם נסתמך על פסוק זה הרי יהיה זה סביר להניח שיש לחפש את שוח בקרבת שבא, דדן ומדין הסמוכים לארץ אדום. [135]

לברור מקומה של נעמה קיים מקור אחד בלבד במקרא ואף הוא גיניאולוגי בבראשית ד', כב נאמר:

"וצלה גם היא ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל ואחות תובל קין נעמה".

כפי שידוע לנו כיום היו מכרות הנחושת המרכזיים של הקינים בגיא חרשים שבאדום, ולא יהא זה רחוק לקבוע אף את נעמה בארץ אדום, רבים מהחוקרים נוטים לזהות את הישוב מעין שבאדום בימינו עם נעמה המקראית.

בעניין מקומה של בוז קיימת אחיזה איתנה יותר. בירמיה כ"ה, כג-כד נאמר שם:

"ואת דדן ואת תימא ואת בוז ואת כל קצוצי פאה. את כל מלכי ערב, ואת כל מלכי הערב השוכנים במדבר".

כיוון שאין עוררין על זיהויה של תימא עם תימה של ימינו שבצפון ערב, יש לחפש את בוז בקרבת מקום לתימא. לפי ירמיה מ"ט, ח מתברר שאף דדן הסמוך לבוז מקומו באדום.

על פי אסמכתות אלה מסתבר, שמקומות משכנותיהם של איוב ורעיו היו סמוכים זה לזה.

אפשר אולי לשער על פי עשרם ומעלתם של איוב ורעיו שמושבותיהם נתרכזו בחבל החקלאי העשיר ביותר של הרי אדום, באזור שבין חבל פטרה בדרום ובין חבל בצרה בצפון. זהו החבל אשר בו בלבד יש ריכוז גדול של אבני חול בשיאי ההרים, המשמשות מצע נוח וטוב לגידולים חקלאיים, ואשר בהן בעיקר מפכים מעיינות רבים ועשירים. בחבל זה היו הכפרים החקלאיים הראשיים של הנבטים עוד מלפני התקופה הרומית. חבל צפוני זה סמוך ביותר אל "דרך המלך" נתיב השיירות הבין-לאומי. רק מכאן יוצאים נתיבות מעבר: מערבה לכוון הים התיכון. וכל כך, בגלל אבן החול הפריכה והנוחה למעבר. בדרום פטרה תלולים ביותר הרי החלמיש ואין לעבור בהם מערבה. בחבל זה מרוכזים מכרות הבצר החשובים של הרי אדום. רמז לעשרו של אזור זה השתקע בספר עמוס א', יב:

"ושלחתי אש בתימן ואכלה ארמנות בצרה".

אלה הן שתי הערים המרכזיות והעשירות בשני קצות אזור זה, בצרה בצפון המזוהה עם הכפר בוצירה בימינו ותימן בדרום שגליק ²¹ מזהה אותה בקרבת פטרה בירת הנבטים.

מסתבר לנו שאפשר להעמיד את עשרו של איוב על רקע צמיחתו. ארץ אדום היא רב גונית במקורות כלכלתה: קיימים בה חבלים חקלאיים, יש שם אוצרות מתכת, הטמונים בחיק הסלעים. ובנוסף לכך מהווים דרכי המסחר הראשיות אף הם מקור לנכסים.

חקלאות

בעניין החקלאות שבארץ אדום יש בידינו ראיות מן המקרא עדויות ארכיאולוגיות והוכחות בנות ימינו.

החקלאות שבאדום יש לה קיום בעיקר בראשי ההרים אשר בהם קיימת כמות משקעים מספקת לעיבוד או בעמקים מודרגים על ידי האדם, שמגיעים אליהם מי שטפונות ומקורות מים חיים. בתשתית ההרים הרחק מזרחה ובעיקר מערבה בבקעת הערבה הלוהטת מחמת שרב ורוחות הקדים, לא ניתן היה לטפח גידולים חקלאיים. ביטוי ריאלי לתופעה זו גלום באיוב כ"ח, ה:

"ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש".

באיוב פרק א' בפסוקים ד, יג, נזכרות כרות אשר בהן הייתה שתית היין מנת [136] חלקם של עורכי המשתאות כנאמר:

"ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור".

ידוע לנו שבכפרים אשר בשיאי הרי אדום גידלו בעבר גפנים וקיימות היו בהם גתות, כנאמר בישעיה ס"ג א-ב:

"מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צועה ברוב כוחו, אני מדבר צדקה רב להושיע. מדוע אדום ללבושיך ובגדיך כדורך בגת".

וכן מצינו באיוב כ"ד, יא:

"בין שורותם יצהירו, יקבים דרכו ויצמאו".

אף נזכרת ארץ אדום כמקום גידול הגפן בספר ירמיה בנבואתו על אדום, בפרק מ"ט, ט.

"אם בוצרים באו לך לא ישאירו עוללות אם גנבים בלילה השחיתו דים".

אף נשאר רמז בספר איוב לכך שמגדלים היו גם זית באדום כפי שנאמר בפרק ט"ו, לג:

"יחמוס כגפן ביסרו וישלך כזית נצתו".

גליק שחקר את הארכיאולוגיה של ארץ אדום מציין ²², שהוא גילה שרידי חקלאות ענפה מימי הנבטים בכפרים שעל פסגות הרי אדום. הוא הוכיח שאלוהי הנבטים היו אלילי הפוריות וכי המוטיבים הנפוצים בארכיטקטורה והדגמים העוטרים את הקרמיקה הנבטית, הם הגפן ועלי הגפן. אף הוא מציין, שגם בימינו מגדלים תושבי הכפרים האלה (כגון בצרה, סלע, דנה וכו') גפנים ועצי פרי אחרים.

על איוב נאמר בפרק א', ג שהיו לו:

"חמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות"^*,

שעיקר שימושיהם הוא בחריש, זריעה ושאר עבודות השדה. משום כך קשה לקבל את דעתו של דרייבר ²³, שארץ אדום הייתה שוממה, ולפיכך אין לזהותה כמקום מושבו של איוב. נהפוך הוא, ידוע לנו שאחד ממקורות העושר של הנבטים - והם היו בני עם עשיר - בא להם מהגידולים החקלאיים. חקלאות זאת נתפתחה לא מהגשמים היורדים ישירות על גבי השדות בלבד, אלא בעיקר מהשטפונות הזורמים לאורך הנחלים ²⁴.

ערכה של התוצרת החקלאית בחבל מדברי גדול שבעתים מאשר בחבל גשום, כי אנשי השיירות והמסחר משלמים היו כסף רב במטבע עובר לסוחר לשוכני הישובים שבדרכם תמורת פרי ומזון טרי, ככתוב בדברים ב', ו על בני ישראל יוצאי מצרים, שעה שעברו בארץ אדום:

"אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם".

המחצבים

אם המזון בארץ אדום היה מצרך חיוני ושימש בעיקרו את תושביה ואת תושבי המדבר, הרי שהמתכות ואבני החן החבויות במכמני סלעי ארץ אדום היו מקור עושרם ואשרם של בני אדום, כי הן היו בעיקרן סחורות יצוא.

מכרות הנחושת שנתגלו על ידו בפונון אשר בגיא חרשים בהרי אדום, הם לפי גליק ²⁵ המכרות הגדולים והחשובים ביותר בכל הערבה. פונון נזכרת כמקום נחש הנחושת אשר עשה משה במסע בני ישראל ממצרים עפ"י במדבר כ"א, ט, ל"ג, מג. גיא חרשים [137] היה מרכזם החרשתי החשוב של הקינים והקניזים, אשר היו חרשי ברזל ונחושת כנזכר בדבה"א ד', יד ²⁶. עדויות למציאות ברזל ונחושת בארץ איוב אנו קוראים בפרקים כ"ח, ב לאמר:

"ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה";

כ"ב, כד:

"ושית על עפר בצר ובצור נחלים אופיר".

מאבן החול של הרי אדום הפיקו כנראה גם זכוכית ²⁷ ויתכן שאף באותה דרך הפיקו זהב, כפי שמעיד הכתוב בפרק כ"ח, יז:

"לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז",

על האוצרות של ארץ איוב ניתן ללמוד מפסוקים רבים אחרים כגון פרק כ"ח, א, טז; ל"א, כד; כ', כד; מ', יח וכו'. במבנה הגיאולוגי של הרי אדום קיים מצע טוב למציאות של הבצרים, המתכות ואבני החן הנזכרים בספר איוב, אולם אין כל סיכוי למצאם בחורן.

מפאת חיוניותו הרבה של חבל ארץ זה התחוללו המלחמות הרבות בין מלכי יהודה ומלכי אדום; השולט על בצרי המתכות ואבני החן שולט על חרושת התכשיטים והמותרות ועל תעשיית כלי המלחמה. על מלחמת דוד באדום מסופר בשמואל ב', יג-יו, תהילים ס', ב, דבה"א י"ח, יב:

"ויעש דוד שם בשובו מהכותו את ארם בגיא מלח שמונה עשר אלף. וישם באדום נציבים בכל אדום שם נציבים ויהי כל אדום עבדים לדוד".

מינוי נציבים באדום מסביר לנו את עשרו של שלמה המלך שבא לו מניצול מכרות אדום והערבה, מהשתלטותו על דרכי המסחר והנמל שבחוף אילת ומהקמתה של עציון גבר. כן מסופר במל"ב ח', כא - כ' על מלחמת יורם מלך יהודה באדום, ובדבה"ב כ"ה, י"ב - י"א על מלחמת אמציה מלך יהודה באדום (וכן במל"ב י"ד, ז'), אותם גורמים גרמו למלחמה בין אלכסנדר ינאי ובין הנבטים ²⁸ בימים הבאים.

דרכי מסחר ומעבר

עושרן של מדינות בימי קדם (ואף בימינו) נמדד על פי ניצול חומרי הגלם שבארצותיהם ובעיקר על פי כשרון המסחר שלהם. המסחר תלוי ומותנה במיקומה הגיאוגרפי של הארץ הנידונה ובמבנה הפיסי שלה.

בדיון אודות מבנה הרי אדום ציינו, שמפאת מבנם הנוח, חוסר בתרים רבים בהם ורמתיותם הנישאה - עברה כאן אחת מדרכי המסחר החשובות במזרח הקדמון שהיא "דרך המלך". דרך זו שמשה את מסחר ים-סוף והמפרץ הפרסי דרך ערב ואדום בואכה צפונה לארם דמשק, ומסופוטומיה, צפונה מערבה לחוף הים התיכון, ודרומה מערבה לארץ מצרים. מסילה זו שימשה אף את שיירות המלחמה ואורחות הנודדים בחבל ארץ זה.

כדרך צבאית נזכרת "דרך המלך" במסע ארבעת מלכי שנער ועילם נגד חמשת מלכי ארץ הכיכר עפ"י בראשית י"ד, ז' - ה'. במסע צבאי זה עוברים מלכי ארם נהרים לאורך כל תוואי "דרך המלך" ומכים את יושבי הערים הראשיות של הממלכות מצפון דרומה: עשתרות קרנים בחורן, הם בגלעד, שוה קריתים במואב, החורי באדום ואיל פארן שהיא אילת בחוף ים-סוף.

כנתיב מעבר לאורחות נודדים משמשת דרך זו את בני ישראל בדרכם ממצרים לארץ המובטחת על פי במדבר כ"א, כא. [138]

כאמור מקור עושרם של הנבטים בא להם מהמסחר בין המפרץ הפרסי וים-סוף לבין הים התיכון. בעלות הורדוס לשלטון בארץ ישראל נוכח לדעת, שעושר מדינתו יהא תלוי במסחר שבין המזרח לבין ארצות הים התיכון, לפיכך נלחם בנבטים כבש את ארצם ²⁹ והכריחם לשלם מס, בעד חפצי המותרות שהעבירו דרך ארצם אל נמל עזה שהיה בחסותו ³⁰.

"דרך המלך" נסללה ככביש רומי מפאת חשיבותה הרבה, בימי טריינוס קיסר בשנים 111-114 לספירה, ובה נמצאו עד היום 108 אבני מיל רומיות. גליק ³¹ מציין, שכאן נבנתה מצודה על ידי הכליפים מבני אומיה במאה ה- 8 לספירה, כדי לשמור על שיירות המעבר העוברות מרבת עמון למדינה שבערב דרך תימא.

אף בימי מסעי הצלב בשנת 1101 לספירה, כבש בלדוין הראשון את הרי עבר הירדן המזרחי החיוניים להם, בעיקר משום מגמתו לשלוט על דרכי המסחר והעלייה לרגל למכה כפי תיאורו של י. פראור ³².

בעייננו במקרא בדבר המסחר בארץ אדום מסתבר, שחבל ארץ זה שימש כצומת חיוני רב ערך עבור רוכלי השיירות. ביחזקאל כ"ז, כ - כב אנו קוראים:

"דדן רוכלתך בבגדי חפש לרכבה. ערב וכל נשיאי קדר המה סוחרי ידך בכרים אילים ועתודים בם סוחריך. רוכלי שבא ורעמה המה רוכליך בראש כל בושם ובכל אבן יקרה וזהב עזבוניך".

מפסוקים אלה למדים אנו על התוצרת וחומרי הגלם שעברו בארץ אדום. רוכלים אלה עוסקים במסחר כרים אילים ועתודים - ביכורי גידולי המקנה המתרבה בנאות המדבר. הם מובילים בושם ותמרוקים מפרי גניהם של איכרי ארצות ערב ותימן שבאדום כפי שנזכר בשיר השירים ד', טז:

"עורי צפון ובואי תימן, הפיחי גני יזלו בשמיו".

תגרים אלה עוסקים גם בסחר אבנים טובות וזהב שאף מוצאם היה ממכרות ערב ואדום. על כך מעידים גם ישעיה ס', ו, וירמיה ו', כ.

מפסוקים אלה אנו למדים, שערב הייתה בית מוצא לשפע מותרות בארצות הקדם ותימא הייתה עיר המרכולת הראשה בחבל ארץ זה, כנאמר באיוב ו', יט:

"הביטו אורחות תימא הליכות שבא קוו למו".

מיקומה של תימא שבצפון ערב הוא בפרשת דרכים מעניינת ביותר. תימא כנוה מדבר גדול (גם בימינו) שוכנת בקרבת "דרך המלך" בדרך ממסופוטמיה ודמשק למדינה ומכה - מזה, ובמסילה שבין ים-סוף והמפרץ הפרסי - מזה. מסתבר ששירות המסחר של ערב ונשיאי קדר בדרכם מארצות הזהב באסיה, לא פסחו בדרכם על תימא ואף הצטיידו בה במים ובמזון כפי שמשתמע על פי ישעיהו כא, יג-יד:

"משא בערב ביער בערב תלינו אורחות דדנים. לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא בלחמו קידמו נודד".

ברי לנו שאין כל קיום לשיירות המסחר ולהולכי הנתיבות בארץ בני קדם ללא שיפעת גמלים שהיא "ספינת המדבר" היחידה העשויה לגמוא מרחקים בישימון. עניין בדבר, שארצות מגורי הגמל במקרא, הן בעיקר הארצות הסמוכות למדבר ערב ולא למסופוטאמיה [139] כי שוכני ארצות הדרום נזכרים כבעלי אלפי גמלים שהם רכושם העיקרי, שעה שבני ארצות הצפון רכושם נמנה בעשרות ובמאות בלבד. בני ראובן גד וחצי שבט המנשה על פי דבה"א ה', כא כובשים בין השאר מידי ההגריאים חמישים אלף גמלים. על המדיינים שפלשו לעמק יזרעאל בספר שופטים ח', כא; ז', יב נאמר:

"ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרוב".

וכן בישעיה ס', ו:

"שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה כולם משבא יבואו זהב ולבונה".

הוא הדין בירמיה מ"ט, כט לב. מלכת שבא באה עם כל כבודתה לירושלים על גבי גמלים ככתוב במל"א י', ב. בסיפורי האבות במקרא, נזכר כאמור מספר קטן של גמלים ואלו כל שבי גולת בבל על פי עזרא ב', סז; ונחמיה ז', סט, מביאים אתם ארבע מאות שלושים וחמשה גמלים בלבד.

ברם לאיוב בלבד, שעליו נאמר בפרק א', ג:

"ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם",

היו שלושה אלפי גמלים (ובסוף הספר נזכרים ששת אלפי גמלים), ולא בכדי נאמר בפרק א', יז:

"כשדים שמו שלושה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום",

אין זאת אלא שעושרו של איוב, כעושרם של נסיכי בני קדם האחרים בא לו בעיקר מן המסחר; ומסתבר, שאכן שכן על נתיב מסחר ראשי שעבר בארץ אדום, בקרבת "דרך המלך".

קשה לשפוט לפי העדות הספרותית היכן היה מקום מחיתם של איוב ורעיו ללא אחיזה ברקע הגיאוגרפי. בדיוננו על החבלים של בני קדם נוכחנו, שאין טריטוריה בעבר הירדן המזרחי כאדום המתאימה להיות מקום מושבותיהם של איוב ורעיו. חבל ארצם של איוב ורעיו וודאי היה רב גוני וכלל בו חבל פורה וישימון כאחד, כי לאיוב היו מאות צמדי שוורים וחמורים לחריש ולמזרע וגם אלפי ראשי צאן הגדלים בנאות מדבר. הרי אדום הם ההרים היחידים בין הרי עבר הירדן המזרחי, אשר בהם קיימים מחצבים, מכרות ואבני חן. הרי אדום בלבד, מקשרים שני ימים אשר דרכם זרם סחר המותרות בימי קדם. הרי שעיר הם מעין גשר בין סחר ערב לארם דמשק ומסופוטמיה לאורך "דרך המלך" המקראית.

משום כך יכול היה אדם אחד כאיוב להחזיק 3000 גמלים, היא בהמת התובלה המתאימה ביותר לתנאי מדבר. אין זאת אלא שעיסוקו היה במסחר, וזה סוד עשרו, ולפיכך ראוי היה לו שידור בקרבת "דרך המלך" ובקרבת מקום מחצבי המתכת כפי שנאמר:

"ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם".

הערות:

1. טור-סיני נ. ספר איוב, הוצאת "יבנה" תל-אביב תשי"ד עמוד 1.
2. טור-סיני נ. אנציקלופדיה מקראית א', "מוסד ביאליק" ירושלים 1950 עמ' 242.
3. Driver S. S. D. D. & G. B. Gray, The Book of Job, Edinburgh 1958, p. XXVI
4. כנ"ל עמוד XXX.
5. כנ"ל עמוד XXX.
6. מייזלר ב. יחס בני נחור והמסגרת ההיסטורית של ספר איוב, "ציון" שנה י"א תש"ו.
7. קויפמן י. תולדות האמונה הישראלית, כרך שני, ירושלים תשט"ז עמ' 619-620.
8. כנ"ל עמודים 634, 635.
9. Jastrow Morris, The Book of Job, Philadelphia & London 1920, p. 197
10. כנ"ל עמוד 204.
11. Buttenwieser Moses The Book of Job, N.Y. 1922, p.155.
12. O'Neill G. The World's Classic Job, Milwaukee 1938, p.61 .
13. Interpreter's Bible, The Book of Job, S. Terrien & P. Scherer, p. 879.
14. Glueck N. The other side of the Jordan, American School of Oriental Research connecticut 1940, p. 165.
15.Musil A. Arabia Petraea 1901, III p.269.
16. ראה מאמרי "אחי בגדו כמו נחל" בית מקרא א' תשרי תשכ"ה עמ' 44-40.
17. ראה כנ"ל עמוד XXVIII.
18. Musil A. Arabia Petraea II pp. 337, 339.
19. Abel F. M. Geographie de la Palestine II pp. 479 F.
20. מייזלר ב. אטלס לתקופת התנ"ך מפה 15, הוצאת ד"ר י. שפירא תל-אביב.
21. גליק נ. כנ"ל עמוד 25.
22. כנ"ל עמוד 178.
23. כנ"ל עמוד XXX.
24. קידר י. החקלאות הקדומה בחבל עבדת, ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה כ"ב תשי"ח, 1958 עמודים 173-161.
25. כנ"ל עמודים 68 - 70.
* במסגרת הסיפורים הפטריארכלים במקרא איוב הוא היחיד שעליו נאמר שהיו לו 500 צמדי בקר, דהיינו שהיה עובד אדמה קבוע.
26. אברמסקי ש. ארץ ישראל, מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ספר ג' ירושלים תשי"ד, עמוד 122.
27. כשם שמפיקים זאת מאבן החול במדינת ישראל.
28. קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו ט"ו י' ח'.
29. קדמוניות היהודים ט"ו י' ח'.
30. מלחמות היהודים ברומאים א' כ' ג'.
31. כנ"ל עמוד 38.
32. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ירושלים, תשכ"ג ע' 241.

---