"ותענה שרי"
בראשית טז
בנימין הלוי
בית מקרא-כתב עת של החברה לחקר המקרא בישראל
שנה אחת עשרה ג (כ"ז) אדר תשכ"ו
העורך: שמואל אברמסקי
שנה אחת עשרה ג (כ"ז) אדר תשכ"ו
העורך: שמואל אברמסקי
|
תקציר: בעקבות זלזול הגר בגבירתה, מחזירה אותה שרי לחיי עבדות, כנאמר "ותענה שרי". מפרשי המקרא חלוקים בהבנת מילים אלו. מילות מפתח: שרי; הגר; בראשית טז. |
יחסה של שרי אל הגר וחלקה בבריחת שפחתה למדבר הובנו באופן שונה בדורות שונים, ואבן-נגף לכולם -פירוש מוטעה של המלים "ותענה שרי". כמעט כל המפרשים והמתרגמים הבינו את "ותענה" כמעשה שגרם לעינויים ולייסורים; היינו, כאבים פיזיים או נפשיים גדולים ביותר.
המילון של אבן-שושן מסביר כך את המלה עינוי:
"יסור, נגישה ולחץ קשה..."או:
"גרימת יסורים, עשיית צרות וסבל".והוא מרחיב ומדגים:
"עינוי האסיר עד שיודה על פשעו, עינוי היהודים ע"י האינקויזיציה".משמעות קשה זו של המלה עינויים - באסוציאציות שונות לגרימת כאבים וסבל - פורשת צלה הקודר על המשפט "ותענה שרי" ועל כל דמותה של שרה בסיפור זה; ומכאן - אי-נוחות לכל קורא נלהב בתנ"ך וקשיים גדולים למורה הבא להסביר לתלמידיו ולתרץ את התנהגותה "הסדיסטית" של שרה אמנו זצ"ל.
הראשונים להבנה מעין זו של "ותענה שרי" היו בעלי המדרש. וכך מצינו בבראשית-רבה:
"ותענה שרי ותברח מפניה - ר' אבא בן כהנא אמר; מנעתה מתשמיש המיטה. ר' ברכיה אמר: טפחתה בקרדקיסין (= בנעל) על פניה. ר' ברכיה בשם ר' אבא בן כהנא: דליים ובנריות הוליכה לה למרחץ".להכות בנעל על פניו של מישהו - זוהי אחת ההשפלות החמורות במזרח, גם בימינו; ובימי-קדם - על-אחת-כמה-וכמה! לתאר את הגר כנושאת הדליים ולבוש הרחצה של שרי אל המרחץ - משמע לתאר את השפלתה הפומבית של מי שהייתה זמן קצר אשה לאדוניה וחזרה להיות שפחת הגבירה. באחת, המדרש מתאר את שרי כאשה המצערת ומבזה את הגר.
מן הפרשנים המסורתיים מעניינים דבריהם של שניים,
הרמב"ן פירש את "ותענה שרי ותברח מפניה" במלים אלו:
"חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברם בהניחו לעשות כן. ושמע ה' אל עניה ונתן לה (בן) שיהא פרא-אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".נועז הוא פירושו של הרמב"ן, אשר מודה כאן בחטא שרי ואברם, ואין לטעות במשמעות הקשה שהוא נותן למלה עינוי.
ואילו ספורנו מצדיק את המעשה, אך את המלה אין הוא מפרש אחרת. "ותענה שרי", כותב ספורנו:
"כדי שתכיר שהיא משועבדת ולא תבזה עוד את גברתה, לאות, שכן יקרה לכל מבזה ישראל".לפי ספורנו, ותענה - כדי שתכיר שהיא משועבדת; כלומר, העינוי הוא בנוסף על השעבוד.
אונקלוס תרגם "ותענה = ועניתה". עינתה אותה.
ואם נעבור ביעף על התרגומים המודרניים של התנ"ך נמצא אותה הבנה של המלה "ותענה". [112]
King James Version: Saraj dealt hardly with her.
Standart Rewised Version: Saraj dealt harshly with her.
הרמאן גונקל, מגדולי הפרשנים של ספר בראשית, מתרגם:
so misshandelte Saraj mit sie
וכך גם יהואש בתרגומו המופתי לאידיש:
"און שרי האט זי געפייניקט".אפילו צבי אור, שהוא בעל הבחנה ספרותית מעמיקה, כותב בנתחו את פרק ט"ז:
"עד כאן (ז"א עד פסוק ו) הבינות לרוחה של שרי, ובכל-זאת אתה נדהם למקרא 'ותענה שרי - ותברח מפניה'; אותה שעה שוקעת דמותה של שרה ועולה דמותה של הגר". (הסיפור המקראי, עמ' 97).פרשנים רבים, אם בפירושיהם לספר בראשית כולו ואם בגיליונות פרשנות לפרשיות בתורה, התעלמו לגמרי מפסוק "איום" זה "ותענה שרי ותברח מפניה" ולא פירשוהו כלל, בבחינת "לא ראיתיו". אולם הרי בשום מקום בתנ"ך לא תוארה שרה כצדקת, כפי שעשו דורות שלאחר-המקרא, ולפיכך אין דמותה זקוקה לצידוק! אלא שמצווים אנחנו על הבנה מדויקת ונכונה של כוונות הסופר המקראי!
הבה, אפוא, ונראה הכצעקתה: האמנם נורא המעשה שעשתה שרי? והאם באמת חטאה היא והחטיאה את אברהם, כדברי הרמב"ן? ושמא נהגה כבת-זמנה ולא לנו לדון אותה על-פי מושגינו וחוקינו שלנו?
תחילה עלינו להבין נכון את "ותענה" שבמקרה זה.
משמעויות אחדות יש לפעל ענה בבניין פיעל. לפי בן-יהודה, אלו משמעויותיו של ענה:
"ענה את פלוני, התנהג אתו בקושי, העבידו בפרך, עשה לו מכאובים, גרם לו צער חזק בגוף או בנפש."לפנינו מבחר של ארבע הוראות שהכתוב שלנו, יחד עם כתובים רבים אחרים במקרא, מתבאר על-פיהם. אך סתם ולא פירש בן-יהודה לאיזו מן הארבע מתאים פסוקנו: אם "ותענה שרי" כוונתו "התנהגה עמה בקושי" או "העבידתה בפרך" או "עשתה לה מכאובים" או "גרמה לה צער חזק בגוף או בנפש". ואולי כל ארבע ההוראות יפות לפסוקנו?
נאלצים אנו, משום כך, לעיין במילון תנ"כי מודרני, ואת התשובה הנאותה נותן לנו מילונם המדעי של קהלר-באומגארטנר. לפיו המשמעות הראשונה של לענות היא:
Opress, cause one to feel his dependency
מסתבר כי הפעם יכולנו לחסוך לנו טרחה רבה אילו קיבלנו מייד את פירושו הקצר והמדויק של גאון פרשנינו, של רש"י. "ותענה שרי", מבאר רש"י:
"הייתה משעבדת בה בקושי".זאת אומרת, שכל העינויים השונים והמשונים אשר עינתה שרי את הגר לא היו ולא נבראו אצל הסופר המקראי, ודי לנו במה שבאמת מסופר - שיעבוד קשה של השפחה ע"י גברתה. דעה זו מקבלת תימוכין הן מן הלשון המקראית והן מניתוח ספרותי של הפרק. [113]
נראה קודם את הנימוקים הלשוניים.
מלה משורש ענה נמצאת בפרק ט"ז שלנו בשני פסוקים: בפסוק ו - המלה השנויה במחלוקת ותענה, בבניין פיעל; ובפסוק ט - בבניין התפעל, בדברי המלאך להגר "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה". הדעת נותנת, שאם בפסוק ו תרגם המתרגם "ותענה = עינתה אותה, גרמה לה עינויים", צריך הוא בפסוק ט לתרגם "והתעני = סבלי את עינוייה", כפי שמפרש א"ש הרטום. אך פרט לגונקל, שמתרגם גם והתעני באותה מלה של עינויים, לא כך התרגומים שהבאתי.
אונקלוס, אשר בפסוק ו תרגם "ותענה - ועניתא", מתרגם בפסוק ט:
"והתעני תחת ידיה = ואשתעיבדי תחות ידהא".התרגומים האנגליים, אשר "ותענה" תרגמו "נהגה בה בקשיחות, באכזריות", מתרגמים "והתעני":
submit to her או submit thyself under her hands
יהואש אשר תרגם שם "און שרי האט זי געפייניקט" (עינתה אותה), מתרגם כאן:
"און בייג זיך אונטאר אירע הענט",כלומר, "כפפי עצמך תחת ידיה".
מן הפרשנים המסורתיים כדאי להביא את דברי הרמב"ן, אשר מפרש את פסוק ט כך:
"ציווה אותה לשוב ולקבל עליה ממשלת גברתה, רמז כי לא תצא חופשי ממנה, כי בני שרי ימשלו בזרעה לעולם".ודוק: שום דיבור על עינויים, אלא ממשלת הגבירה על שפחתה. צדק אפוא רש"י. שכבר כפסוק ו פירש במובן של שיעבוד (ולפיכך היה פטור מלפרש את פסוק ט).
מובן זה על שיעבוד לפיעל של ענה מצוי בכתובים רבים בתנ"ך. בספר בראשית הוא בא בשני מקומות נוספים.
בפרק ט"ו נאמר לאברם:
"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".ובפרק ל"א משביע לבן את יעקב:
"אם תענה את בנותי (היינו: תעביד קשה את בנותי) ואם תקח נשים על בנותי... וגו'".ככה, במובן של שיעבוד קשה אך לא במובן של גרימת סבל "בכל מיני עינוי", עלינו להבין את המלים "ענותו" ו"יענו" בסיפור על ישראל במצרים (שמות א). בפסוק יא נאמר הדבר במפורש:
"וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ואת רעמסס".בכיוון זה עלינו להסביר את פסוק יב הנודע:
"וכאשר יענו אותו (כאשר יעבידוהו קשות), כן ירבה וכן יפרץ".ואמנם על שיעבוד והעבודה בפרך מדובר בשני הפסוקים הבאים, יג-יד, ורצוי שנשים-לב למלים הרבות משורש עבד ולחזרה על המלה פרך:
"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך."מעניינת לעצמה ומסייעת לדיוננו זה היא המלה לענות, שמצויה פעמיים בסיפור שמשון שבשופטים ט"ז. בפסוק ה מבקשים סרני פלשתים את דלילה:
"פתי אותו וראי במה כחו גדול וכמה נוכל לו ואסרנוהו לענותו...";ובפסוק ו שואלת דלילה את שמשון:
"הגידה נא לי במה כחך גדול ובמה תאסר לענותך?"ברור שאין כאן כוונה לעינויים-כאבים-סבל (כלום כך הייתה שואלת דלילה?!). ואכן מפרש פרופ' יחזקאל קויפמן בפירושו לספר שופטים:
"ואסרנוהו לענותו - נוכל לו ונאסור אותו [114] כדי להכניע אותה לכבוש אותו;1 ובמה תאסר לענותך - ובמה אפשר לאסור אותך כדי להכניע אותך".סרני פלשתים שואפים להשתלט על שמשון, לשעבדו. וזאת עולה בידם לבסוף כמתואר בפסוק כא:
"ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו (לא התעללות ונקמה, לדעתי, אלא אמצעי בטחון!) ויאסרוהו בנחשתים לענותו (מלה שחסרה בטקסט, אך מתבקשת ע"פ פס' ה-ו) ויהי טוחן בבית האסורים (היינו, עובד עבודת פרך)".אותה משמעות של שיעבוד הייתה לפעל לענות גם במואבית. בכתובת מישע שורות 7-4 מסופר:
".... עמרי מלך ישראל ויענן (= ויענה) את מואב ימין רבין... וירש עמרי את ארץ מהדבא תשב בה... ארבעין שת (=שנה)..."הביטוי לרשת ארץ, כידוע לנו יפה מתולדות אבותינו - משמעו לכבוש. ולשון אחר - גם בעברית וגם במואבית - לענות!
ואסיים את שורת הציטטין בכתוב מספר דברים (כ"ו ו), שהוא כביכול אומר ומבאר (כפי שיש לא-אחת במקרא):
"וירעו אותנו המצרים, ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה".לפני שנחזור אל הסיפור על "המשולש" הראשון בספרותנו (אברם-שרי-הגר), אנסה למתוח גשר סמאנטי בין ענה = השיב תשובה לבין ענה = שיעבד.
לענות (בקל) מובנו השם תשובה; לענות (בפיעל) מובנו הראשון היה, כנראה, לגרום להשיב תשובה. בניין פיעל מילא כאן תפקידו של בניין הפעיל (מה שכתוב בספרי הדקדוק, כי אחת מתכונותיו של בניין פיעל היא הסבת הפעולה או פעולה גורמת וכד'; והיא הלוא תכונתו היסודית של בנין הפעיל). אפשר למצוא לעניין זה דוגמאות נוספות במקרא.
ירמיהו (י"ט, ד) אומר:
"יען אשר עזבני וינכרו את המקום הזה..." (וינכרו = עשו אותו לנכרי)"חזק ואמץ" - בעצמך, אבל:
"אמצתיך אף עזרתיך" (יש' מ"א, י) -עשיתי אותך לאמיץ (בניין פיעל שכאן כמוהו כהפעיל);
"ובערו שניהם יחדו" (יש' א', לא) -הם בעצמם, אבל
"ובער עליה הכהן עצים" (וי' ו', ה) -גרם שהעצים יבערו, כלומר הבעיר. ויש דוגמאות למכביר: שמח - שכח, למד - לימד, שכן - שיכן ועוד.
אחת המשמעויות הראשונות של לענות הייתה אפוא לגרום למישהו שיענה (תשובה), להכריח לענות. וזו הרי ראשית ההשתלטות, ההכנעה: להכריח מישהו שיענה לך, שיענה לך.
ואסתייע בפסוק יט שבפרק, כ"ט של ספר משלי:
"בדברים לא יוסר עבד, כי יבין ואין מענה."אברהם כהנא מסבירו כך:
"כי יבין ואין מענה - אע"פ שיבין לא יהיה מענה, כלו' לא יהיה נשמע לך. ענייה זו היא לשון מיוחד להכנעת עבד והישמעו לרבו. השווה איוב י"ט, טז 'לעבדי קראתי ולא יענה'."ויהואש תרגם את הפסוק במשלי:
"מיט ווערטער קאן א קנעכט ניט אויסגעמוסערט ווערן, ווארום ער מעג פארשטיין, אבער פאלגן וועט ער ניט".כלומר, העבד יבין אך לא יציית. העונה כאן הוא העבד, המציית, ואילו המענה הוא האדון, המעביד. בקיצור, משמעותו של לענות (בפיעל) הייתה לשעבד; ומשמעות זו טמונה בפסוקנו "ותענה שרי". [115]
עכשיו, משהסירונו את המכשול של "ותענה" מעל דרכנו, יכולים אנו לברר מה באמת מתאר הסיפור. העלילה בכל קוויה גלויה לעין וידועה לכל. ברם, הרקע החברתי והקולטור-היסטורי מרוחק מעינינו מרחק של אלפי שנים, ויש לכן לקרבו כדי שנבינהו.
המאורע מתרחש בחברה עבדנית קדומה. הגבירה שרי עקרה. מצב של עקרות מטיל חרפה גדולה על האשה, שהרי זהו סימן לחטאה או לכעס האל עליה. [לפי האמונות דאז, האשמה היא באשה ולא בבעל. כך אומרת שרי: "... עצרני (אותי!) יהוה מלדת". ויעקב גוער ברחל: "התחת אלהים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן?! " ומשנולד לה בן, אמרה רחל: "אסף אלהים את חרפתי. "] חוסר בבנים גם מערער את מעמדה החברתי של האישה במשפחתה (כידוע לנו מן הסיפור על חנה). מצבה של שרי בלי ילד משלה הוא, לפיכך, טראגי. ומבוטא המצב בדברי רחל, בסיפור אחר: "הבה לי בנים! ואם אין - מתה אנכי!" עד כדי כך!
אך למעוות יבוא תיקון אם העקרה תבנה; היינו, תשיג בן - ולו ע"י שפחתה. כי השפחה יולדת על ברכי הגבירה והגבירה מגדלת והבנים קרואים על שם הגבירה ומסירים את חרפת העקרה מעליה. כזהו הנוהג במזרח העתיק כולו וכך נהגו רחל בעקרותה ולאה כאשר עמדה מלדת, כמתואר בפרק ל'. ונצטט משם פסוקים אחדים:
"ותאמר (רחל ליעקב): הנה אמתי בלהה. בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה. ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה. ויבא אליה יעקב. ותהר בלהה ותלד ליעקב בן. ותאמר רחל: דנני אלהים וגם שמע בקולי, ויתן לי בן. על כן קראה (רחל) שמו דן."לפי נוהג זה, באמצעות השפחות, נולד גם נפתלי לרחל ונולדו גד ואשר ללאה.
והנה, לשרי שפחה; כפי שדייק הכתוב: " ולה שפחה", על זה נאמר בבראשית-רבה:
"שפחת מלוג הייתה (היינו, מן הנכסים ששייכים לאימה, שהיא מביאה עמה בנשואיה) והיה (אברהם) חייב במזונותיה ולא היה רשאי למכרה".פרט זה הוא המפתח היורידי להבנת הקונפליקט שנתגלע.
שרי נותנת את שפחתה (!) "לאברם אישה לו לאשה". השפחה-מאתמול והאשה-כיום, בראותה "כי הרתה - ותקל גברתה בעיניה". מעשה מעין זה הוא חטא חמור בזמנם של גיבורי הסיפור המתוארים (מחצית ראשונה של האלף השני לפה"ס) וגם בזמנו של הסופר המתאר אותם מאות שנים לאחר-מכן. זהו חטא בכל חברה של אדונים ועבדים. אבל היה זה, כנראה חטא שכיח למדי בחברות כאלה, וחוקי חמורבי, למשל, אף קבעו ברורות מה ייעשה לשפחה מתנשאת שכזאת.2
מה שמסופר על מעשי אברם ושרי אחר-כך הוא ברוח החוק והמנהג של תקופתם וחברתם. שרי רואה - ובצדק! - את התנהגות השפחה כעוול כלפיה.
"ותאמר שרי אל אברם: חמסי - עליך! אנכי נתתי שפחתי בחיקך. ותרא כי הרתה ואקל בעיניה. ישפט יהוה ביני וביניך!"ומדוע שרי לא טיפלה בעצמה בהגר אלא באה בטענות אל אברם? - כי לה אין עוד שליטה על הגר משמסרתה לבעלה [116] לאשה. לתשובת אברם "הנה שפחתך בידך: עשי לה הטוב בעיניך!" יש לכן משמעות חוקית - החזרת הגר למעמדה הקודם כשפחת שרי - ובשום-פנים לא מסירה לעינויים, כפי שאנו עלולים להתרשם בהבנה מודרנית של "ותענה" ומחמת אי-ידיעתנו את היחסים החברתיים של הימים ההם.
ומה עשתה שרי? - היא קיבלה שוב את השליטה על הגר והחזירתה לחיי עבדות, כדין וכדת בעולם העתיק! ואם הסופר החמיר וכתב "ותענה" (כלומר, שיעבדתה קשות) במקום הביטוי הקל יותר "ותעבידה", לאחר שהשפחה בהריונה ביזתה את הגבירה היקרה - הרי זה רק מעיד על כשרון ספרותי ועל הבנה פסיכולוגית: ככה נהגו בני-אדם חיים!
ואילו הגר? - היא עשתה מעשה שהרבה שפחות, כידוע, נכשלו בו: כאשר אושרה עבר על גדותיו - זחה עליה דעתה והקלה בגבירתה. הסופר מספר זאת לתומו, בלי לגנותה על כך. כי התנהגות זו נחוצה לו כדי להביא את הגר המדברה, למען יבוא אליה מלאך יהוה ויבשר לה על הולדת הבן שוכן המדבר. שהרי זוהי, בעצם, המטרה (או הפואנטה) של הסיפור כולו: הסבר עממי ברוח הימים ההם - איטיולוגיה בלעז - לשאלה מדוע בני-ישמעאל הם פראי-אדם שידם בכל ויד כל בם; וכן תשובה לשאלה מדוע כה שונה גורלם של שני העמים-האחים, בני-ישראל היושבים בארץ ובני-ישמעאל הנודדים במדבר.
סגנונו של הסופר מגובש ומצומצם, אך כל פרט בסיפור מחושב ומכוון וכל מלה היא בעלת תפקיד משלה. הסופר עיבד חומר פולקלורי, אשר עיצב שני עמים - הישראלים והישמעאלים (שבטי נוודים במדיין ובמדבר שור) - ואת יחסיהם בצורת אישים ועלילותיהם, אבל הוא העלהו ממישור הפולקלור אל זבול הספרות. לכן הסיפור הקטן שבבראשית ט"ו הוא מועט המחזיק את המרובה, וחנו האמנותי לא נמר עד היום הזה. הוא פשוט למראית-עין, אך עשיר-ומורכב למתעמקים בו. מתוארים בו בני אדם, בשר-ודם, הפועלים בהתאם לאמונות זמנם העתיק ומנהגיו ועל-פי חברתם שבעבר הרחוק, אולם בעיותיהם האנושיות אינן זרות גם לימינו אנו.
הערות:
1. הפיזור הוא שלי. - ב"ה
2. חוק חמורבי (146) קובע את דינה של כוהנת (האסורה בלידת בנים), שנתנה אמה לבעלה, ולאחר שילדה זו עמדה ודרשה לעצמה מעמד שווה למעמד גברתה. לפי החוק הרשות נתונה בידי הגבירה לשוב ולהוריד את צרתה זו למעלת אמה פשוטה, שאין לה אלא יתרון אחד על השפחות, שאסור לגברתה למכרה. (אנציקלופדיה מקראית, חלק ב' עמ' 782).
