זירת ההתרחשות היא עדולם, כזיב, תמנה ואולי עינם - כולם בשפלת יהודה ¹. מתי התרחש כל זה? לכאורה השאלה מיותרת, כי יש לנו ציון זמן בראש הפרק, "ויהי בעת ההיא", כלומר אחרי מכירת יוסף, שעל כך מסופר בפרק הקודם. אולם עיון כרונולוגי קל מראה, שזה בלתי אפשרי. ראב"ע עורך את החשבון הבא, בן שבע עשרה היה יוסף כשנמכר (ל"ז, ב), בן שלושים היה בעמדו לפני פרעה (מ"א, מ"ו), נוסיף את שבע שנות השובע, שבאו בסמוך והשנתיים של הרעב (מ"ה, י"א), הרי עברו עשרים ושתים שנה למן היום בו נעקר מבית אביו ועד לפגישתו עם אביו ואחיו. במקביל לחיי יוסף התרחשו בבית יעקב מאורעות שאי אפשר לדחוס אותם בתוך זמן של עשרים ושתים שנה: סמוך למכירת יוסף נשא יהודה אישה, ממנה נולדו לו שלושה בנים, שניים התחתנו זה אחר זה עם אותה אישה ומתו. עברו שנים אחדות "וירבו הימים", ויהודה נפגש עם אותה האישה. מפגישה זו נולדו התאומים פרץ וזרח. לפרץ נולדו בנים חצרון וחמול ואלה נמצאים ברשימת היורדים עם יעקב מצרימה (מ"ו, י"ב); נכדי יהודה מתייצבים עם יעקב לפני יוסף (מ"ו, כ"ט). דעת ראב"ע היא ש"ויהי בעת ההיא" אינו קושר למאורע מסוים, זהו מושג זמן כולל ורחב יותר. הוא מראה על דברים י', ח' "בעת ההיא הבדיל משה את שבט לוי" וההבדלה נעשה זמן רב אחרי מעשה העגל. קאסוטו סבור, שחצרון וחמול נולדו אחרי הירידה מצרימה, לכן נאמר (מ"ו, י"ב) "ויהיו בני פרץ חצרן וחמול", אלה לא ירדו עם כל המשפחה. אבל גם הסבר זה אינו פותר את כל הבעיה. אולי יש לקשור את (ל"ח, א) עם (ל"ג, י"ז). תכף בשובם מפדן ארם ובהגיעם לסוכות, ירד יהודה מאחיו. נשארת, אפוא השאלה מדוע הוכנס מעשה תמר ויהודה בין ל"ז ובין ל"ט? הרי הוא מנתק את רציפות הסיפור על קורות יוסף!

המדרש תנחומא, ויגש אות ט', התעלם מן הקושי הכרונולוגי והוא רואה בירידת יהודה תוצאה מהמכירה. האחים האשימוהו בכל האסון שקרה, כשראו בצרת אביהם אמרו, אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו - היינו שומעים לך (רש"י), לכן ירד ועזב את משפחתו. המדרש נאמן לשיטתו, שיטת מידה כנגד מידה. יהודה נענש כאן על שחטא שם; בעטיו שלחו האחים את הכותונת בליווי המילים "הכר-נא". שליחים אחרים באים אליו ובפיהם אותה המילה "הכר-נא". האחים השתמשו בשעיר עזים ויהודה שולח גדי עזים. יוסף נשלח לחפש וחירה רעהו של יהודה נשלח ג"כ לחפש (קאסוטו, קובץ לזכרו של שמחוני, מעשה תמר ויהודה עמ' 94) ².

עוד הסבר אחר מביא המדרש בר"ר פ"ה, א; עם פרק ל"ז נולדה הגלות הראשונה, גלות מצרים, בפרק ל"ח נולד הגואל האחרון. חצרון בנו של יהודה הוא אבי אביו של דויד ושמו של דויד קשור בשמו של הגואל האחרון. הקדים הקב"ה רפואה למכה. להלן נראה שקיימת עוד סיבה המתעלמת מכל בעיות כרונולוגיות מדוע הוצגה דמותה של תמר דווקא כאן. לצידה הוצגה דמות נשית אחרת והיא אשת פוטיפר, התורה אינה מביעה שום דעה על שתי דמויות אלו, לא לחיוב ולא לשלילה, אבל בעצם הצגתן זו מול זו היא מדגישה את ההבדל ביניהן. שתיהן העדיפו לשקר, האחת שקרה וסיכנה ביודעין את חייה והשנייה - ביודעין את חיי הזולת.

יהודה עוזב את חברון ואולי את סוכות, ויורד לעדולם. הסיבה לכך לא נמסרה. שם הוא מתיידד עם איש עדולמי ושמו חירה.

בניגוד לאבות שנזהרו שלא להתחתן עם בנות הכנעני נושא יהודה אישה כנענית. שמה לא ניתן, אנו יודעים את שם אביה שוע. תרגום אונקלוס והמדרש פ"ב, ד מנסים להסיר את הביקורת ממנו, בפרשם כנעני = סוחר, אבל דבהי"א ב', ג מוסר במפורש שג' בנים נולדו לו מבת שוע הכנענית. את הבן הראשון הוא קורא ער, את הבן השני היא קוראת בשם אונן, גם את הבן השלישי היא קוראת בשם שלה. הסבר לשמות הללו לא ניתן. להולדת שלה נוספת הערה: והיה בכזיב בלדתה אתו. מי הוא הנושא של "והיה"? יש אומרים סתמי, זה קרה בכזיב, המשפחה עברה מעדולם לכזיב ושם נולד שלה. אחרת ספורנו ³, יהודה היה בכזיב בלדתה. האב לא נכח בלידה ומשום כך קראה לנולד בשם 'שלה', יש סמיכות השם בין 'שלה' ל'כזיב'. תוחלתה נכזבה, אומר ספורנו, על כי יהודה לא היה בשעת הלידה, והוא רומז על הביטוי, במל"ב ד', כח: "אל תשלה אותי". אל תרמה אותי, כי אשליה היא כזב.

הבן הבכור ער נושא אישה ושמה תמר, ער מת. מדוע? ויהי... רע בעיני ה'. ייתכן שיש כאן משחק מילים, רע-ער, כמו ונוח מצא חן. מהו הרע? הכתוב שותק, אבל המדרש פ"ב, ה מסביר, השחית זרעו כדי שלא תתעבר ויכחיש יופייה (יבמות ל"ד, ב). יהודה מציע לבנו השני אונן לייבם ⁴ את אלמנת אחיו. בפרשת תמר מופיע בפעם הראשונה חוק הייבום.

לפי דברים כ"ה, האישה הנישאת ובעלה מת והיא חשוכת ילדים, על אחי המת לשאתה להקים זרע לאחיו. הבן היילוד מן הנשואים הללו ייחשב לבנו של המת ובשעת חלוקת הרכוש יורש הוא במקום הנפטר. "והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישראל". חוק הייבום בא להבטיח לא רק את זכויות הבעל, הוא דואג גם לאישה. אם היא מתאלמנת והיא חשוכת ילדים, ייווצר מצב שאין לאישה לאן לחזור במקרה שהוריה מתו והרכוש כבר חולק, לכן מצווה משפחת בעלה להשיאה שנית. לפי חוקי התורה רק אחי המת מחויב לייבם את יבמתו, גיסתו, אבל לפי חוקי חת ואשור מחויב גם האב, במקרה שאין אחר, לייבם את האלמנה ⁵. אם המייבם הוא האח: הילדים הם בני הנפטר, אבל אם המייבם הוא האב, הנולדים באים במקום הנפטר.

כזה יהיה המקרה אצל יהודה: פרץ וזרח יבואו במקום ער ואונן. כלפי חוץ אונן מקיים את דברי אביו, הוא מייבם את גיסתו, אבל "והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה". מתוך דברי יהודה "והקם זרע לאחיך", הבין אונן, שהבן שייוולד יהיה בן אחיו ולא בנו. לזה לא הסכים ועשה מה שעשה. בגלל זה מת גם הוא, אבל יש הבדל בין מיתת שני האחים. אונן חטא חטא כפול, חטא דתי, עבר על מצוות פרו ורבו וחטא מוסרי כלפי אחיו, בעוד שער חטא לפי המדרש, רק חטא דתי. אצל שניהם נאמר וירע הדבר בעיני ה', אבל רק אצל אונן נאמר "אשר עשה". לעשות אפשר רק כלפי האדם ולא כלפי אלוהים.

עכשיו הגיע תורו של הבן השלישי, שלה, לייבם את האלמנה. היחסים המשפחתיים בין יהודה ובין תמר לא נשתנו. היא ממשיכה להיות כלתו והוא חמיה, סימן שלא נותק הקשר בין האישה ובין משפחת בעלה. אבל יהודה מסרב להשיאה לבנו האחרון, חושש הוא שמא ימות גם הוא; בה האשמה, יש בה יסוד שטני הקוטל כל מי שבא אתה במגע. מסתבר שתמר שתקה ולא גילתה ליהודה את סודה. חששות כאלה ידועים לנו ממקורות אחרים: טוביה (ג', ז) מפחד לשאת את שרה בת רעואל, מפני שנישאה שבע פעמים ואשמדאי היה הורג את בעליה. התלמוד מזהיר (יבמות ס"ו, ב): ניסת (נישאה) לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תינשא. יהודה אומר לה: "שבי (יש קוראים שובי) אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני". מה הייתה כוונתו? רש"י סבור שדחה אותה בקש. לאמיתו של דבר ניתק את הקשר אתה ושלחה למשפחתה. אחרת הרמב"ן: מדוע פחד מלגלות לה את האמת? וכי התבייש ממנה? למה הוליכה שולל? ועוד למה נחרד כל כך, בשומעה שהרתה לזנונים. הזנות בזויה, אבל לא דנים אישה זונה כשהיא פנויה למוות. לפי דעתו אמר לה יהודה את האמת. מסוכן להשיאה לשלה כל זמן שהוא צעיר, כי יהודה שמע איך התנהגו בניו הצעירים כלפיה. לכשיגדל שלה, יש לקוות שינהג אחרת מאשר אחיו ואז תינשא לו. לא ויתר, אפוא, על הקשר המשפחתי אתה, לכן נחרד כל כך כשנודע לו על התנהגות כלתו. אם יחזיקה בביתו, לא יוכל למנוע את המגע בינה ובין שלה, משום כך שלחה ⁶. אחרי זמן ממושך - "וירבו הימים" - מתה אשתו של יהודה. אין לפרט הזה שום חשיבות לבעיית תמר, אבל הוא חשוב להבנת יהודה, לולא המקרה הזה, לא היה נוצר המגע בינו ובין תמר. הנאמנות בנישואין חייבה, אפוא, את שני בני הזוג.

עד כאן הכל היה בבחינת מבוא. ער, אונן, שלה, בתו של שוע הן דמויות שוליות, הן משמשות רק רקע להבנת דמותה של תמר, מכאן ואילך היא במרכז והיא מתחילה לפעול.

יהודה התנחם, כלומר - ביקש לשאת אישה, אבל תמר לא, היא ממשיכה לשאת בגדי אלמנותה. תמר עוקבת אחר הנעשה בבית יהודה, והנה נודע לה שיהודה עולה תמנתה, כדי להשתתף בחג הגז, והיא מתכננת תוכנית נועזת: אם שלה אינו מייבם אותה; מפני שכך רצונו של יהודה, אזי יהודה ייבמה - ובלי רצונו ⁷. היא מתחזה כזונה. דרוש לכך אומץ לב רב. היא מסכנת את כבודה, כי היא עשויה להיפגע על ידי אחרים, והיא מסכנת את חייה אם תכניתה לא תצליח.

תמר מתכסה בצעיף לא כדי להתחזות כזונה, להפך - הנשים המכובדות כיסו את פניהן, המופקרות והשפחות גילו את ראשן. היא מתכסה, כדי שיהודה לא יכירנה. יהודה נפל בפח. אין בידיו אתנן, סימן שלא הביא בחשבון פגישה עם אישה כזאת. היא מבקשת ממנו עירבון. חותמת פתילים ומטה ⁸. ערך העירבון עלה בהרבה על ערך הגדי, ואם הסכים בכל זאת להצעתה, אין זה כי גדולה מאד הייתה תשוקתו. נוסף לכך חשב שבעוד זמן קצר יגיע לתמנה, משם ישלח את הגדי המובטח, הרי בעל עדרים הוא. שום שימוש לא תעשה בעירבונו, אלא אם כן היא תצטרך לו לתוכניתה הסודית, אבל ממנה אין ליהודה מושג.
לפני שנים פנה הוא אל אונן בנו: "בא אל" עכשיו באותה הלשון הוא בעצמו פונה אליה: "אבוא אליך". לא הרגיש שהוא מעמיד את עצמו במקומו של בנו. כדי לרכך את הרושם הקשה שעושה פנייתו הגסה, הרי תמר שומעת אותו, מדגיש הכתוב "כי לא ידע, כי כלתו היא". יהודה מקיים מה שהבטיח, בבואו לתמנע הוא שולח את הגדי ביד רעהו, איש סודו, חירה העדולמי. הלה חוזר עם הגדי בידו, מצטדק על שלא מילא יפה את שליחותו, "לא מצאתיה". ומרגיעו, לא לזונה, כפי שחשבת, אלא לקדשה - אישה המתמסרת לאלת הפריון - מסרת את ערבונך. יהודה משיבו: בל נרבה בחקירות, פן נעשה עצמנו ללעג. אני שלחתי ואתה חיפשת, ואין זאת אשמתנו, אם לא מצאנוה ⁹.

עברו כשלושה חודשים ומודיעים ליהודה "זנתה כלתך וגם הנה הרה לזנונים". שתי ידיעות כאן, אחת מדהימה מן השניה: נהפכה לזונה ונוסף לכך היא בהריון. מילת ההפתעה "הנה" שייכת לשניה. הריונה עורר את התדהמה. ברור שבחברה נחשבה תמר לארוסתו של שלה, אחרת אין להבין למה הביאו את הידיעה המרעישה הזאת דווקא ליהודה, היא נקראת בפיהם "כלתך". גם יהודה חשב ככה. תמר חיללה את כבוד משפחתו, ולכן דן אותה בעונש קשה כזה. מדוע דן אותה בשרפה? על זנות רגילה דנו בסקילה (דברים כ"ב, כ"ג) לפי ויקרא כ"א, בת כהן שזנתה, דינה בשרפה, ולפי כ', י"ד השוכב עם אישה ועם בתה - דין שלושתם בשרפה. מדוע החמיר יהודה כל כך? רשב"ם סבור שהיה קיים דין כזה שאינו ידוע לנו ממקורותינו. רמב"ן נאמן לשיטתו - חשבה לאשת איש, הואיל והייתה מיועדת לשלה. שד"ל סבור שבני יעקב הקפידו במיוחד על כבוד המשפחה, ופרק ל"ד יוכיח ¹⁰. למי נתן את הפקודה: "הוציאוה ותישרף"? בוודאי חקר את השליחים, ובכן לפנינו מין בית דין, ולאחר שנתאמתה הידיעה, הוציא את הפקודה.

הסיפור מגיע כאן לשיאו הדרמטי; היא "מוצאת" לאן? למדורה. כל אנשי עדולם מצטופפים בשער המקום, כדי לראות איך אישה מושחתת עולה בלהבות. תמר שותקת. עם העירבון בידיה היא צועדת לקראת המדורה. יש לשים לב למבנה התחבירי של המשפט, פסוק כ"ה, מדוע 'ותאמר' באמצע הפסוק? תמר מוסרת בידי אחד המתקהלים את העירבון ומבקשת ממנו למסור ליהודה: "לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה". יהודה מופתע, עם העירבון ביד בא לראות את האישה. ותאמר [אל יהודה]: "הכר-נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה".

יהודה נמצא בקונפליקט חמור. להודות - יעשה את עצמו לצחוק בעיני הקהל הרב; אותה הוא דן לשרפה כפושעת והוא בעצמו הפושע. יכחיש - יהא זה עיוות דין משווע. יהודה לא ענה ספונטנית. קשים היו הרהוריו ומשום כך שמו הפרטי, 'ויכר יהודה' אף על פי שהוא מיותר, הרי אליו היא מדברת, רביע - טעם מפסיק חזק על שמו. לא במהרה ענה. תגובתו: "צדקה ממני". לא חיללה את כבוד המשפחה. לא איתי אלא איתה הצדק.

הכותב מזדהה כל כך עם תמר, עד שהוא מעלים עין מן הכתוב: "וערות כלתך לא תגלה" (ויקרא י"ח, טו). מדרש רבא פ"ה, יב אינו יכול להסכים לניסוחו. הוא לא ידע מי היא, אבל היא ידעה מי הוא, ובכל זאת עשתה מה שעשתה. לכן הוא שובר את המשפט: "צדקה (בדבריה), ממני (התעברה)". את הנימוק משמיע יהודה לעצמו: "כי על כן לא נתתיה לשלה בני".

עד כאן מלווה אותנו הסופר. כאן הוא מוריד את המסך. אנו נמצאים כעת בחודש השלישי להריונה, את הידיעה הקרובה עליה הוא ימסור לנו מזמן הלידה. מדוע הפסיק את תיאורו במומנט הדרמטי ביותר? איך הגיבו כל באי שער העיר עדולם על השינוי הדרסטי שחל פתאום לעיניהם? הצטופפו לראות במחזה מרהיב העין, איך לשונות אש אוכלות אדם חי, והנה כובתה האש. במקום אישה פושעת - אשת חיל, אישה הירואית שסכנה את חייה, ורק בנס ניצלה ממוות איום. אמנם לפי תפיסת אנשי עדולם לא חטאה בכלל. החותן מצווה לפי החוק הכנעני המקובל לייבם את האלמנה, אם האח אינו ממלא את חובתו. אבל יהודה נהג לפי חוקים משלו. מה הייתה תגובת הקהל בעדולם אחרי השינוי הדרסטי? אנו יכולים לשחזר את אשר התרחש בעדולם ממה שהתרחש במקום אחר בתנאים מאוד דומים, ממה שהתרחש בבית לחם.

בפרקנו נמנע המחבר מלגלות את דעתו על תמר, הן לחיוב והן לשלילה, אבל מה שהוא הסתיר כאן, גילה סופר אחר במקום אחר, במגילת רות. ישנן נקודות מגע מרובות בין תמר ויהודה ובין נעמי ורות. בשני האירועים מגיע מספר המשתתפים לארבע: שם אלימלך, נעמי, מחלון וכליון. מן ארבעתם נשארה אחת נעמי; גם אצלנו מן הארבעה, יהודה, אשתו בת שוע, ער ואונן, נשאר אחד - יהודה. לשלה תפקיד שולי. בעדולם ובמואב מופיעות שתי נשים זרות הקושרות את גורלן עם המשפחות שלהן נישאו. אחת אומרת: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". השניה. אינה יכולה לומר עמך עמי, כי העם עדיין אינו קיים, אבל 'אלוהיך אלוהי' - את זה הגתה תמר (בנו יעקב). היא קשרה את גורלה לתמיד עם משפחה זאת, אף על פי שבעליה הקודמים לא התנהגו כראוי אתה. אין כאן בעיה של סיפוק הרגש האימהי, את זה היא יכולה להשיג באמצעים חוקיים אחרים בלי לסכן את חייה. בתקופת המקרא אין לדבר על גרים, הגיור יופיע אחר כך, אבל הנביאים מדברים על גרים-זרים הנלווים תוך אהבה אל עם ישראל (ישעיהו י"ד, א): "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב"; שם נ"ו, ג: 'בן הנכר הנלווה אל ה'"; שם פס' ו: "ובני הנכר הנלווים אל ה' לשרתו ולאהבה". זכריה ב', ט"ו: "ונלוו גויים רבים אל ה'". תמר היא אחת הנלווית, הנלווית הראשונה, הנספחת הראשונה, ובזה היא קדמה לרות. היא, כביכול, אמה הרוחנית. מחבר מגילת רות ד', י"ב מעמיד את שתיהן בשורה אחת, וכך הוא אומר: "ויהי ביתך כבית פרץ, אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן לך ה' מן הנערה הזאת". תמר משמשת דוגמה אידיאלית, לה משווים אנשי בית לחם את רות המואביה. שם מביע הסופר את דעתו על תמר, מה שלא עשה הסופר כאן. תמר ורות הן שתי נשים, שמהן מובילה שרשרת ישרה לדויד מלך ישראל.

נעמי בהפצירה בכלותיה: "שובנה... לכנה", אל רות וערפה כיוונה את דבריה, אבל לנו נדמה שעם יהודה היא מתדיינת, כאילו קולה בוקע עד עדולם. וככה היא אומרת לו: אם אני אמרתי לכלותיי לשוב למשפחותיהן, כי אין לי בנים שלהם תינשאנה, הייתה זאת האמת המרה שלי, אבל מדוע אמרת אתה לכלתך: שבי אלמנה בית אביך, הרי לך נשאר שלה! ואם אני אמרתי להן: "הלהן תשברנה עד אשר יגדלו" הייתה זאת שוב האמת המרה שלי, אבל מדוע אמרת אתה לכלתך: "עד יגדל שלה בני" האם חשבת בכלל להשיאה לו?
בין השיטין אנו קוראים נזיפה ליהודה ושבח לתמר. אותה השמחה ששררה בבית לחם ואותן הברכות שהושמעו שם: 'יתן ה' את האישה הזאת'... הושמעו גם בעדולם. מדוע אין הסופר משתף אותנו בשמחת תמר? מדוע אינו מציגה בכל גדלותה, כשם שהציגה בשפלותה? מדוע לא נראה אותה בשער עדולם, מוקפת על ידי "כל באי שער העיר" כשהיא שופעת חיובי גיל ואושר? מדוע גזר על עצמו את השתיקה? התשובה: משום שרימתה, משום שהגיעה אל מטרתה בדרכים לא כשרות. אמנם מטרתה הייתה קדושה, אבל אמצעיה אינם כשרים, ולכן אינם מקדשים אותה. לו הייתה בדרך זו מפתה את שלה, יש להניח, שייחס הכותב אליה היה אחר.

בנקודה זו קרוב אליה מאוד יעקב; שניהם השיגו את שמגיע להם באמצעים לא כשרים. מה שהשיגו נשאר בידיהם. יצחק לא ביטל את הברכה, שנתן בטעות. "גם ברוך יהיה" (כ"ג, ל"ג), היא תגובתו. אבל המרמה הכתימתו. פרץ וזרח שנולדו לתמר הם בניו הכשרים של יהודה, והם נמנים עם ער ואונן. אבל צל האמצעי מאפיל על המטרה החיובית.
זאת התורה-שמלמדת התורה.

איך התפתחו אחר כך היחסים בין יהודה ובין תמר? הכותב השאיר לנו ידיעה קצרה ובמתכוון מעורפלת "ולא יסף עוד לדעתה" יש לראותה בשני פנים: פן אחד לא תוסיף לדעתה כאשתו, ניתק את הקשר איתה. את הפירוש הזה מחזקים דברי יהודה: לא נתתיה לשלה בני, חשבה לאשת בנו. פן שני - השורש יסף קרוב לסוף, לא גמר, אלא המשיך להכיר בה את אשתו. את הפירוש הזה מחזקת העובדה, כי פרץ וזרח באו במקום ער ואונן.

נשארת עוד השאלה, מדוע לא הודיעה תכף ליהודה בחשאי, כשהכירה בהריונה? ייתכן שרצתה, שיהודה יודה באבהותו לעיני בני עדולם, לנוכח באי שער עירו.
"האשה המקראית אמיצה נמרצה... יש ידים לומר, האשה באספקלריה של התנ"ך אינה המין החלש, כי אם המין הנועז. רצונה עשוי לבלי חת. וכשהיא שמה מטרה לפניה. השג תשיגנה, והיה המרחק אליה אשר יהיה והיו המכשולים אשר הם... "אשת חיל מי ימצא"? שואל אברהם קריב: "אשת חיל ימצא כל ההוגה בסיפורי התנ"ך, ברוח נכון" (כרמלית י"ג, תשכ"ז, עמ' 19, שבעת עמודי התנ"ך, הוצאת עם עובד עמ' 137).

הערות:

1. עדולם מזרחית-צפונית לבית גוברין, תמנה צפונית לקיבוץ נתיב הל"ה בעמק האלה, כזיב היא אכזיב (מיכה א', י"ד) על יד הקיבוץ נתיב הל"ה, פתח עיניים: יש מזהים אותה עם עינם ביהושע ט"ו, ל"ו, ויש הרואים בפתח עיניים משהו הדומה לשילוט הדרכים שלנו, סימן כזה הוקם על הדרך המובילה לתמנה. משה ביקש מיתרו: "והיית לנו לעיניים" (במדבר י', ל"א), כלומר למורה דרך, אף כאן משהו המורה את הדרך.
2. דרך זו של חז"ל התחבבה מאוד על חוקרי תקופתנו המכנים מילים מסוימות מלים מנחות, כלומר המנחות את הקורא להכיר את הקשר בין חלקי סיפור מרוחקים. גם תומס מאן בספרו יוסף ואחיו הלך בדרך הזאת: יצחק אומר ליעקב קולות אחים דומים זה לזה וגם יעקב אומר ללאה בליל הנישואין: קולות אחיות דומים זה לזה (יצחק הינמן, דרכי אגדה 66).
3. בעקבות ת"י: וקרת ית שמיה שלה, ארום שלי יתה בעלה, והוה בפסקת, כד ילידת יתיה, גם בראשית רבא פ"ה, ד: כזיב פסקת שם מקום, אולי מפרש המדרש את שם המקום, כי בו פסקה ללדת (מילון יעקב לוי).
4. ויבם אתה: לפעמים מביע הבניין פיעל משמעות המנוגדת למשמעות היסודית כגון: לחטא - לחטא, להוציא את החטא, על יסוד זה יצרנו חיטוי, לשרש, להוציא את השורש, לסעף, לחתוך את הסעיפים ישעיה י',.יג לגייר החז"לי פירושו להוציא את האדם ממצב הגר המקראי. ליבם פירושו להוציא את האשה ממצב היבמה האסורה בנישואין. ויקרא י"ח, טז. בלועזית - מספיקה הוספת תחילית לשורש: בגרמנית rechnen+ver.באנגלית like+dis בצרפתית fier+me. אבל שם על ידי הוספת הפרפיקס משתנית המשמעות השורשית תמיד לרעה.
5. חוק הייבום נזכר בקודקסים של נוזי ואוגרית. לפי חוקי אשור נוהג הייבום גם לגבי הארוס. אם מת גבר מאורש, חייבת הכלה להינשא לאחי המת (דה וו, חיי יום יום בישראל בימי המקרא א, 46).
6. "היה דוחה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו, כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה, לשון רש"י. ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת, ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי, ולמה ידחה אותה והיא אסורה לשלה... ועוד כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה, נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו, ורחוק הוא שלא שמע יהודה, כי בניו חטאו... והנכון בעיני שהיה שלה ראוי לייבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער, פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו... וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו, אז יתננה לו לאשה וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער לאביו... אז מהרה תמר ברב תאוותה להוליד מזרע הקודש ועשתה המעשה הזה".
7. כך תכננה פעם רבקה: אם ברצון יצחק לברך את עשו בלי ידיעתה, יברך את יעקב בלי ידיעתו, פרק כ"ז.
8. העירבון שהיא מבקשת מכיל חותמת, פתיל ומטה. הירודוט מספר שבבבל נשא כל מכובד איתו חותמת. חבילות סחורות, תיבות שהחזיקו דברי ערך היו קושרים בחבלים ועל הקשר היו מדביקים גוש קטן של טין ועליו היו טובעים את החותמת. במצרים ובארם נהריים שימשו החותמות לשמירת הרכוש. כשהיו ממלאים קנקנים יין, שמן ודבש, טבעו חותם על מגופות הטין, שהיו מכסים בהן את פי הקנקנים. חותמות רבות נמצאו בארץ ישראל מן המאות ה- 18-19 ועד לתקופת פרס. בלשון ציורית שימשה החותמת מזכרת: "שימני כחותם על לבך", שה"ש ח', ו (אנצ' מקראית, ערך חותם). חותם או חותמת כזאת נשא יהודה. פתיל: יש מפרשים חוט, שעליו תלו את החותם, לפי זה אין לפתיל חשיבות עצמאית, ואין להבין מדוע רצתה בו תמר. אונקלוס מתרגם: מעיל, אבל לא ייתכן, שיהודה יוותר עליו. יונה אבן גנאח ורשב"ם: חגורה. פתיל העשוי תכלת קישט את כנף הבגד, במדבר ט"ו, לו, או את בגדי הכוהן שמות כ-ח, כח. ייתכן שהפתיל כאן הוא ג"כ מין קישוט שציין את המכובד. על המטה מספר הירודוט שהבבלים היו מחזיקים בידיהם מטה ועליו חקוקה צורת תפוח, או וורד או נשר. (ב. יעקב).
9. לולא האיש, ל"ו, טו, היה גורלו של יוסף כגורל חירה העדולמי. גם הוא היה חוזר ומודיע ליעקב: לא מצאתים.
10. תומאס מאן: יוסף ואחיו, בתרגום עברי, יוסף המשביר, חלק רביעי, עמ' 203: טינה מרה היתה בלבו כנגד האשה, שהשחיתה שניים מבניו וגם בגלל הפרת ההבטחה שנתן לה על השלישי.

---