קריאת שם במקרא מלווה, בדרך כלל, בהסבר לסיבה שבקריאת השם; הדבר בולט במיוחד בקריאת השמות לבניו של יעקב אבינו. בלידתם של השבטים, מסבירות האמהות רחל ולאה, את הטעם שבקביעת שמו של כל בן. במסורת זו של הסבר בקריאת השמות ממשיך יוסף במצרים. אלא שכאן ההסבר לקביעת השם, ניתן על ידי האב, יוסף, ולא על ידי האם - אסנת.

מקרה יוצא דופן במקרא הוא קביעת שמו של בנימין. במקרה זה האם, רחל, קוראת לו בשם -כפי שנהגו האמהות בכל הבנים האחרים - בן אוני. אלא שכאן מתערב האב יעקב וקורא לו בשם משלו בנימין.
וכך אנו קוראים בבראשית ל"ה, יח: "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין". ושלא כמקובל אין הסבר אף לאחד משני השמות הללו, מתוך הנחה שהדבר מובן ואינו מצריך הסבר. מאליה עולה, כמובן, השאלה: מדוע זה קראה לו רחל בן אוני, ומה היא הסיבה שיעקב חולק במקרה זה על דעתה של רחל האהובה שבנשותיו - וקורא לו בנימין ומה פירושם של שמות אלו?
מובן מאליו שאת הסיבה לשמות שונים אלה יש לחפש אך ורק בפירושם ובמובנם של השמות בנימין ובן אוני. וכבר עסקו בכך ראשונים וגדולים.

רש"י מפרש: "בן אוני - בן צערי". אך בפירושו של השם בנימין הוא מתקשה ואומר: נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים". ורש"י מוסיף ואומר: "בנימין בן ימין. לשון צפון וימין אתה בראתם לפיכך הוא מלא". אך מכיון שגם רש"י מרגיש שאין ההסבר מניח את הדעת הוא נזקק למדרש אגדה: "ד"א, ב נ י מ י ן - בן ימים, שנולד לעת זקנתו וכתב בנון כמו לקץ הימין".

במדרש הגדול נאמר: "ואביו קרא לו בנימין - בלשון הקודש". אך אין המדרש מפרש מה מובנו של השם בנימין בלשון הקודש. ועל כך תמה גם הרמב"ן, המתקשה אף הוא בפירושו של השם בנימין. לאחר שהוא חולק על פירושו של רש"י, המסביר ימין-דרום, אומר הרמב"ן: "ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהריים. שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל כדכתיב וילך ארצה בני קדם... ויעקב עבר הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל". הרמב"ן מאריך בעניין זה ובסיכום הוא אומר: "מכל מקום אין טעם לקרותו בן דרום".

ולטעם שבקריאתם של שני השמות אומר הרמב"ן: "כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי, מלחם אונים, לא אכלתי באוני. ואביו עשה מן אונים כוחי, מלשון ראשית אוני, ולאין אונים, ולכן קרא אותו בנימין - בן הרוח או החוזק. כי הימין, בו הגבורה וההצלחה".

פירוש זה לשם בנימין, בן הכוח, שהוא מקובל על רוב פרשנינו בכל התקופות הוא, אולי, פירוש רצוי, אך אינו יכול להתקבל על הדעת לאור הנסיבות שבהן נקרא. אדם שהאהובה בנשותיו מתה בשעת לידתה, לא יקרא לבן הנולד לו בנסיבות אלה "בן הכוח" וזאת בניגוד לדעת אשתו המתה שקרא לו "בן הצער". ובאשר להנחה כי יעקב תרגם את השם בן אוני לעברית, נסתפק במה שאומר הרמב"ן: "וראיתי בבראשית רבה, בן אוני, בן צערי ואביו קרא לו בנימין בלשון הקודש. ולא ידעתי מהו. כי הכל לשון הקודש וכן שם כל בניו לשון קודש הוא".

כדי להבין את פירושם של שני השמות כפשוטם, אין לנו אלא לנסות ולהגיע למובנן הראשוני של המילים שנבחרו כשמות למלה אוני יש, בין יתר המשמעויות, גם משמעות של מעשה און מרמה, רשע, עוול. ובנטיה לגוף ראשון אוני ומכאן הביטוי פועלי און בתהילים. או בישעיהו ל"ב, ו: "ולבו יעשה און לעשות חונף". או בישעיהו י', א: "הוי החוקקים חקקי און". ובנטייה לגוף שלישי רבים אנו מוצאים בתהלים צ"ד, כג: "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם".

ובאשר לשם בנימין: לעומת רחל הקוראת לבנה בן און, קורא לו אביו בן ימין. בין יתר המשמעויות שיש למלה ימין (כוח, צד, דרום ועוד) יש למלה זו כמו בערבית משמעות של שבועה. כמו בתהילים קמ"ד, ח: "אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר". במקביל לפיהם המדבר שוא, גם ימינם-שבועתם, היא שבועת שקר. ובהקשר ברור אנו קוראים בישעיה ס"ה, ח: "נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו". או בישעיה מ"ד, כ: "ולא יאמר הלא שקר בימיני" ועוד.

לאור פירוש זה של המילים ננסה להבין את הטעם שבקריאתם על רקע המאורעות שקדמו לכך.
לבן רודף אחרי יעקב ובין היתר הוא מתלונן בפניו: "למה גנבת את אלהי". יעקב, הבטוח בצדקתו, מתגונן ומכריז באלה ובשבועה (=שבועה שליתר תוקף יש בה גם קללה): "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" והכתוב אף מוסיף: " ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם" (בראשית ל"א, לב). יעקב כאילו נשבע ללבן שהוא או אנשיו לא גנבו את אלהיו. וכשלבן מחפש באהל רחל היא עושה מעשה און כפול: בנוסף למעשה של גניבת התרפים היא משקרת לאביה.

שבועתו- קללתו של יעקב רדפה את זוג האוהבים יעקב ורחל. ברור שלשבועתו- קללתו של יעקב, הם ייחסו כוח רב.

וכך, שעה שנפשה של רחל יוצאת בשעת לידתה- יודעים שניהם, גם יעקב וגם רחל, כי שבועתו- קללתו של יעקב היא שגרמה למיתה זו טרם זמנה. אך רחל האוהבת את יעקב, אינה רוצה להאשים את אהובה בכך "ובצאת נפשה כי מתה", היא נוטלת את האחריות לתוצאה הנוראה של הקללה על עצמה, וקוראת לבנה בשם "מעין המאורע" בן האון שלי, זכר למעשה האון שעשתה כאשר גנבה את התרפים של אביה ושיקרה לו.

אך יעקב יודע, שהוא אחראי לתוצאה הנוראה הזאת, ואינו רוצה להאשים את רחל ולהטיל עליה את האחריות. כאוהב אמיתי הוא נוטל על עצמו את האחריות למעשה הנמהר שעשה ואף הוא קורא לבנו בשם "מעין המאורע" בן ימין- בן השבועה שנשבעתי ("עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה").

אם כך נבין את פירושן של המלים נדע מדוע רחל קראה לו בן אוני ומדוע אביו קרא לו בנימין.
נפש אוהבים מי ידע?