אמונה ובטחון בה' - מקור כח בימי השואה
ב. מרדכי אנסבכר
דעות כג, תשכ"ג
א.
רבות היו בימי שואה התופעות של התנגדות אינדיבידואלית ומאורגנת נגד המשפט הנאצי מצד העם, שאנשים כיהודה המכבי ובר-כוכבא מצד אחד, ורבי עקיבא ורבי קלונימוס מצד שני צמחו מתוכו.
התארגנות היהודים בגרמניה
א. להמשיך בחיי תרבות ובחיים רוחניים על אף גזירותיהם של הגרמנים;
ב. למלא את חייהם העגומים של הקרבנות בתוכן, ולהרחיק מחשבותיהם מן הצרות האיומות ובעיקר מן הרעב שהציק להם.
בשטח הכלכלי צמצמו הגרמנים כידוע את מנות המזון הקצובות ליהודים במטרה להשמידם ברעב. היהודים מצאו לעצמם דרכים לחלק את המנות הזעומות ביתר יעילות. ע"י תחבולות הצליחו לעיתים להטעות את הגרמנים ועי"כ להציל את מנותיהם של אלה שלא היו כבר בין החיים תוך העברת מנות אלה לילדים חולים וחלשים. במקומות אחרים חולקו תלושים מזויפים ליחידות מאורגנות שתפקידם היה לקנות מזון בחנויות שמחוץ לגיטו שהכניסה אליהן היתה אסורה ליהודים. קשרים עם הצד ה"ארי" אפשרו לעיתים העברת מזון לתוך הגיטו תוך תשלום בחפצים ובתמורה כספית יקרה.
גם בשטח הסניטארי נעשה רבות להתנגד למשימתם של הנאצים להפטר מהיהודים במגיפות ומחלות שיפיצו ביניהם. נגד הצפיפות בדיור שהביאה למגיפות ולמחלות מסוגים שונים נלחמו בתעמולה מאורגנת לשמור על הנקיון. התריעו על חסכון במים כדי לספק את הצריכה המינימאלית וההכרחית. תרופות כמעט ולא היו מצויות.
היהודים הקימו שרותי בריאות עצמאיים ויצרו תרופות בתנאים קשים ביותר בכוחות עצמם גם הגרמנים נזקקו לפרסונאל הרפואי הזה מדי פעם ומתוך כך נתאפשרה גם הברחת תרופות חיוניות לגיטו.
הצלת ילדים
אך בעיקר נשארו בזיכרוננו פעולותיהם הנפלאות של הנרדפים בשטח הלחימה הצבאית.
באותם המקומות שהבריחה המאורגנת וכן הלחימה בנשק היתה בלתי אפשרית או כאשר התקוממות היתה בבטחה נכשלת עוד לפני פריצתה, התארגנו קבוצות שביצעו באופן שיטתי פעולות חבלה אינדיבידואליים שבוצעו בכוונה להזיק למאמצי המלחמה של הגרמנים.
ההתקוממות
בטחון כדרך התגוננות
ב.
הרגשת הבטחון והאמונה התחזקו דוקא בימים האיומים של תקופת השואה, בו בזמן שעם אחר היה מאבד כל קשר לערכים תרבותיים ורוחניים. יתכן והבדוד הגמור והאדישות מצד אומות העולם קרבו את הקרבנות יותר ויותר לבוראם והעלו את הבטחון בה'.
מלחמת הנאצים נגד ערכי היהדות
תחינות וסליחות נאמרות ביתר כוונה והדגשה. הבקשה "נקום נקמת דם עבדיך השפוך" נאמרה בהדגשה יתירה כשליד המתפלל נפל בן אדם רעב ואפיסת כוחות.
קוראים אנו בספרי שו"ת שלמרות האסורים החמורים לקיים מצות ישראל מצאו לעצמם היהודים בכל מקום ומקום ובכל מצב אמתלות להתגבר על הקשיים ולקדש את ה' ברבים.
"מעשה שהיה בזמן השמדת יהודי העיירה הליטאית "קלם". בשעה שיהודי העיירה כבר עמדו ליד הבורות מול לועי מכונות היריה בקש רב העירה, הרב דניאל [מובשוביץ] מן הגרמני שנצח על המלאכה, שירשה לו לומר דברים אחדים לעדתו. הגרמני הרשה לו לעשות זאת בקצור. הרב התחיל לדבר על קדוש ה' ובניחותא, כאילו היה דורש בימים כתיקונם לפני תלמידיו. משהאריך, צעק עליו הגרמני שיסיים אז פנה הרב אל היהודים העומדים על פי הבור ואמר: "הנה עומדים אנו עתה במצב שדברתי עליו לפני רגע כלומר - קידוש השם. לכן אל בהלה, צריך לקבל בשקט את גזר הדין. ובפנותו על הגרמני אמר: 'אני סיימתי, אתה יכול להתחיל".היאומן שבגיטאות וילנא, קובנא, וארשא ואחרים למדו מסכת שבועות ומשפט הכהן תוך חבה עמוקה לא"י ותקוה לשיבה אל הארץ. איזה כח היה למורים בגיטו קובנה - הם מלמדים את תלמידיהם תורה ומצוות ביודעם שעוד יום - ויוצאו להורג יחד עמם. איזה גבורה אמיתית מראים אבותיהם של העוללים ויונקים, אחרי האקציה הגדולה של ימי ג' וד' בניסן תש"ד, כשרצחו נפש ללא רחמים אלף ומאתים ילד וכשפנו אחרי האקציה הזו בשאלה לרב: האם מוטלת עליהם חובת אמירת קדיש על היצורים הקטנים.
שאלה: אחרי שהגרמנים הארורים ימ"ש הוציאו לפועל בימים של ג' וד' ניסן תש"ד את הרצח ההמוני על ילדי ישראל שקראו אותו בשם "קינדער אקציאן" והשמידו כאלף ומאתים ילדים עוללים ויונקים שגזלום מחיק אמותיהם והכריעום לטבח, הרג ושריפה, נשאלתי על ידי ההורים האומללים אם מוטלת עליהם חובת אמירת קדיש על ילדיהם הקטנים, ואם לא, עד כמה הוא שיעור קטנותם?מזעזע המקרה שאב מתיר את בנו מחובת קיום מצוות כבוד אב:
...לילה אחד השגיחו שני רוצחים מן המארב בנחתום ובנו בחזירתם בסלים ובכדים ריקים מן הבונקרים. הרוצחים עצרו אותם והובילום לחצר המועצה ליריה. ברצותם להוציא מפיהם את מקומות הבונקרים הפרידו את הבן מעל אביו והבטיחו לו להשאירו בחיים ובלבד שיגלה להם הבונקרים. האב שחשב שבנו לא יעמוד בנסיון, זעק אליו בכל כוחו: "גוזר אני עליך בשם אלוקי ישראל ובגזירת כיבוד אב, שלא תגלה לרוצחים שום דבר! בין כך ובין כך יהרגו את כל היהודים". הבן ניגש לאביו והחזיק בו וצעק לנאצים שכיוונו את לועי הרובים כלפי שניהם: "רוצחים, ירו בנו, לא אגלה לכם שום דבר". שניהם נורו, חבוקים ודבוקים על קדושת השם.במקום אחר מסופר לנו, עד כמה שמצוות "גמילות חסד" קבלה משמעות מעשית מיוחדת במינה אף בקרון המתים.
... אף כי יום חורף היה, קשה מנשוא היה החום שבתוך הקרון. לא הספיק האוויר לכולם. בני אדם התעלפו בצמא. נורא ביותר היה מצבם של הפעוטים. הם לא הבינו כלום, לא ידעו מה צפוי להם ובלי הרף בכו וצעקו: "מים". סמוך לקראקוב עלה בידי לחפון מעט שלג. לא אשכח לעולם את הרגע שהכנסתי את השלג לתוך הקרון ומה שאירע אז. את קמצוץ השלג הראשון מסרתי מיד לקטון-אחי. על ידי עמדו עוד שלשה אחים קטנים והתחננו בעיניים מתעלפות, שאתן להם ללקק מהשלג. אך לא נתתי להם: על ידי עמדה אשה מתעלפת-למחצה, ותינוק בין 10 חדשים בזרועותיה. נתתי לה את קמצוץ השלג שנשאר לי. ואף על פי שעבר עלי הרבה בזמן האחרון ולבי היה לאבן בכל זאת נתחלחלו עיני בדמעות. אחי הקטן הציץ בי ופרץ בבכי ואמר שטוב עשיתי וכי "אין הוא רוצה כלל לשתות", נשקתי לו ושנינו פרצנו בבכי.צורות נפלאות של קדוש השם קרו במחנה ההשמדה האיום והנורא - אושוויץ. הרי מקרה אחד מתוך רבים: ילדים מתחננים לקיים מצוות שמיעת תקיעת שופר לפני הובלתם להורג:
והנה הנערים המסוגרים בהבלאק והנידונים לשריפה, נודע להם שיש לי שופר לתקוע והתחילו להרעיש ולצעוק בקולות ובכיות מרורי תמרורים, מתוך הבלאק שלהם, שאני אכנס גם אליהם לתקוע לפניהם המאה קולות, כדי שיזכו בהמצוה היקרה של תקיעת שופר בר"ה, ברגעים האחרונים טרם שיושרפו על קידוש השם.ידועים מקרים שמנהיגים קראו לעדתם לצאת מהעולם שכולו חומר אנושי שפל תוך עמידה זקופה ובהכרה ובטחון בה'. רבים מהקרבנות הבינו שאין כל תקוה של הצלה מבחוץ ורק אז צעדו בשירת "אני מאמין" בדרכם האחרונה. במקרים רבים מצאו ספוק דוקא בשירי תהילה ופזמונים חסידיים. עמידת גבורה זו הביאה את הגרמנים לצאת מן הכלים ומתוך תגובת נקמה רצחו את קורבנותיהם נפש - על שמחתם בגורל, על השקט שבנפש על בטחונם ועל עמידתם בכבוד. זו גם הסיבה שכה מעט נודע על מקרי קדוש השם של הטהורים.
ואני לא ידעתי לשות עצה בנפשי, כי הענין הי' כרוך בסכנה גדולה כי כבר הי' סמוך לעת ערב, אשר הוא הזמן המוכן לפרענות והנאצי"ם צריכם לבוא לקחתם, ואם יבואו פתאום הנאצי"ם, ובאותו רגע אני נמצא בתוכם, אז אין ספק שגם אותי יקחו עמהם לבית המוקד. והקאפוס הנודעים לרשעים לא יניחו אותי אף לברוח לחוץ, ועמדתי עומד ומהרהר כדת מה לי לעשות, וספק גדול הי' במוחי, אם מותר לי לסכן נפשי, אפי' בספק סכנה, בשביל שמיעות תקיעות שופר של הנערים, והנערים צעקו מרה, הפולחת כל לב, רבי, רבי! בוא נא למען השם, חוסה נא על נפשינו, ובוא נא לזכות אותנו במצוה הלז ברגעים האחרונים. ועמדתי משתומם כי לא הי' לי אף עם מי להתיעץ.
ונוסף על ספיקי, הנה בני זלמן ליב יחי' עמד על ידי והחזיק בי במרורות ותחנונים, אבי, אבי, אל תעשה זאת למעה"ש כי חו"ש ברור הזיקא ואשר חו"ש גלמוד, שכול כתורן בראש ההר. אבי, אבי, אל תלך ואל תכנס, אינך מחויב לעשות זאת...
ובאתי לידי החלטה, יעבור עלי מה, לא אשיב פניהם בבקשתם ולא אשעה לתחנוני בני נ"י.
הקרבנות לא ידעו פחד ולא הלכו "כצאן לטבח". כל רגע בחייהם היה מלא תקוה כי הכל חולף ועובר. כי גזירות "עבידן לבטלי" וכי אין הרשעה מאריכה ימים. שירת הבטחון עוברת כחוט-השני בכל שלבי התקופה האיומה תוך אמונה כי סוף הצדק לנצח - אף אם יתמהמה. הנאצים נסו בכל הדברים ובכל התחבולות לשבור את רוח ההתנגדות של היהודים שהתבטאה בין השאר בתפילה נלהבת וטהורה בראותם את פלוגות הרצח הדרוכים. דוקא התהלכות זו הוציאה אותם מקרירותם וגילתה אף לתינוקות מבית רבן את חולשתם, כפי שקרה במחנה אושוויץ בליל שמחת תורה כאשר הובילו הרוצחים לבלוק מסוים כחמישים בחורים צעירים שנותרו עוד במחנה.
עובדא נוראה העולה על כולם אספר לדורות, ועובדא דהוי כך הוי. בליל שמחת תורה הובילו הרוצחים לבית המוקד לערך חמישים בחורים צעירים הנותרים עוד בהמחנה, וכאשר באו לתוך בית המוקד, אמרו להם הרוצחים שירחצו את עצמם, להיות נקי וטהור, כי כן היה דרכם לומר לכל הקדושים שנשמדו בתנורי הגאז הללו, וזה הי' רק מסווה ואמצעי פיתוי זעיר לרמות את הבאים לבית התופת הלז, כאילו שהם עומדים להשתלח לחירות אח"כ.
אמנם הילדים הללו, שידעו בבהירות מה צפוי להם בעוד איזה רגעים אחדים, התגברו במסירות נפש עליונה על מצב רוחם ועל המציאות העגומה שבה המה נמצאים, וענה אחד ואמר: חברים יקרים, היצט איז דעך שמחת תורה! אמת מיר האבען נישט דא קיין ספר תורה צים טאנצין, אבער דער רבונו של עולם איז דאך דא מיט אינץ, לאמער טענצען מיט איהם, בעפאהר מיר ווערין פארברענט. ותיכף התלכדו כולם יחדיו במעגל ריקודים, והיו מזמרים הפסוקים "אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו" וגם "וטהר לבנו לעבדך באמת", בניגונים הידועים והקולות של שירה וזמרה היו בוקעות מתוך חדרי בית המוקד. והתלהבות הנערים בשירם וזמרם עברו כל גבול.
והנה השומרים הנאצים שעמדו בחדר החיצון מוכנים לפתוח עליהם הגאז, בשמעם את הזמרה נכנסו פנימה בכעס ורוגזה מצד אחד, ומצד שני מלאים השתוממות והתפעלות על שנערים אלה שעומדים על סף המות יכולים עוד למצוא עוז וגבורה בנפשם לצאת בריקודים ושירות ותשבחות. קצפו של המפקד הס"ס המנוול עברה על כל גדותיו בשמעו את התשובה של הנערים, על שאלתו לשמחה מה זו עושה ומה סיבת הריקודים והזמרה בשעה גורלית זו. כי תשובת הנערים היתה, הלא בין כה וכה אנו הולכים להשמדה סופית בכל רגע, וזה גופא סיבת עליזותנו, היות ששמחים אנחנו להסתלק מעולם שפל ובזוי זה, שכלבים שכמותכם המה המנהלים והקובעים בו את חוקיו והליכותיו לבני אדם הנמצאים בו. אם ישנה רק אפשרות להיפטר ממנוולים ארורים כמותכם זאת היא השמחה והחדוה העליונה עבורנו. ועוד סיבה ישנה לששון לבנו, כי עומדים אנו עוד מעט להתראות יחד עם הורינו ובני משפחותינו אשר רצחתם בשפלות ועינויים על אנושיים, בזה יאופשר לנו להתאחד שוב עם משפחתנו. הקצין הנאצי הסאדיסט התמלא כעס עד להתפקע וצעד לעומתם: אני אלמדכם לקח ואפר את מחשבתכם הזאת, ובמקום להרוג אתכם בפעם אחת באופן מהיר, אאריך את גסיסתכם ככל האפשר, ואעביר אתכם למקום מיוחד, שבו יטפלו בכם באופן מיוחד בכל מיני עינויים ויסורים נוראים, וחתיכות חתיכות יחתכו מגופכם החי עד שנשמתכם תצא מכם לאט לאט מתוך סבל בלתי אנושי. הנערים לא שעו לדבריו ולצווחותיו והמשיכו בשירם וריקודיהם ברוב התלהבות ודפיקות אין סופית וצחקו בפניו עד שהי' נראה בעיניו שעושים ליצנות ממנו ואינם יראים ממנו ומדיבוריו. ומתוך כעס גדול העמיד את הרקידה שלהם והובילם לחוץ מבית המוקד חזרה לתוך המחנה והכניס אותם לבלאק מסוגר עד שיסדר להם העינויים קשים כאשר אמר. אך בעזרת השי"ת נתהווה להם נס גדול כי ביום מחרת בהשכמת הבוקר הי' מוכן טראנספארט גדול מכמה מאות אנשים ליסע משם למקומות עבודה שונים בגמרניא, ועלתה בידם חיש מהר שרובא דרובא מהחמישים נכנסו לתוך הטראנספארט השיירה החדשה ויצאו מתוך מחנה אושוויטש ונשלחו למקומות עבודה שונים במדינה. והמעט מזעיר שנשארו באושוויץ נתערבו בבלאקים שונים שלא יהיו ניכרים, ובאופן הזה ניצלו כל החמישים נערים ממוות לחיים, והי' לנס ופלא בכל המחנה.
ג.
המנהיגים היהודים בשואה
אדישות העמים
אך העמים שבאדמותיהם ביצעו את הפשעים נגד העם היהודי - שלא התנגדו לביצוע ההשמדה על אדמתם ויותר מזה, שיתפו פעולה וביצעו את מלאכת הגרמנים ביתר שלמות על מנת להפטר מהיהודים ולזכות ברכושם, מה אתם?
בתחילת פעולותיו התחשבו הצוררים כידוע אף בדעת הקהל של עמי "החברה הנאורה" בעולם, אך התגובה לה ציפו אף הגרמנים עצמם - לא הגיעה. בנות הברית ובפרט המעצמות החזקות נמנעו מלהתערב באופן פעיל לטובת היהודים, שלטונות הכנסיה הסכימו למדיניותו של היטלר, התפללו לשלומו ואף הוציאו קונקורדאט מיוחד כאות הסכמה. עמנו היה מבודד אם כן מול חיה שטרפה עמים חזקים וחמושים היטב תוך ימים ספורים. עם ישראל עמד בכבוד מול האויב הנאצי. בכל מקום ומקום קידש את שם ה', בשמירה על צלם האדם אם בפעולות ההתנגדות בכל צורותיהן שהגיעו לשיאן עם הלחימה המזויינת נגד האויב, ואם מתוך קבלת העול בעמידה זקופה ועקשנית מול החיה הנאצית תוך אמונה שלמה ובטחון בצור ישראל שלא ינום ולא ישן כשומר עמו.
ספיחי השואה - בשו"ת
עיון בשו"ת הקשורות לספיחי השואה יתן לנו תחושה של עוצמת השואה. די להזכיר את התשובות הרבות הדנות בשאלות עגונה, כדי להווכח בהמשכו של האסון שפקד את עמנו. להלן הננו מביאים שאלה אחת שתדגים את היסורים שעברו הנצולים:
דין נשים שנאנסו לבושת על ידי הרוצחיםבסוף תשובתו המפורטת לשאלה זו כותב הרב אפרים אשרי בספרו "ממעמקים" (ניו יורק, תשי"ט) עמ' קנו):
שאלה: מיד לאחר שהשחרור ממכלאת הגיטו נשאלתי שאלה גדולה ונוראה שהיתה נוגעת לא רק לנידון זה שבא לפני, אלא גם למספר רב של בנות ישראל אחרות שזכו להשאר בחיים אחר המאורעות האיומות שעבור עליהם, כשהיו תפושות בידי הצר הצורר שפרש ידו על כל מחמדיהן ומסרן לקלון ולבושת, כדי שפריצי החיות וחזירי היער, קלגסי הגרמנים ימ"ש יתעללו בגופן ובכבודן.
וזהו תוכן השאלה: אשה אחת צעירה לימים ובת טובים מאחת המשפחות הנכבדות בקובנה באה לפני ובכה תבכה מבלי הפוגה, ודמעתה על לחיה, כי היא מר לה ואין לה מנחם ונפשה בשאלתה, היות שגם היא כרבות מאחיותיה האומללות נתפסה על ידי הגרמנים הארורים ונמסרה לבושת ומלבד שהזדים התעללו בגופה הטהור עוד חקקו על זרועה בכתובת קעקע את המלים: "זונה בשביל חיילי היטלר".
והנה לאחר השחרור הצליחה למצוא גם את בעלה בחיים ושניהם התכוננו להקים מחדש את ביתם ההרוס שיהיה בנוי על אדני הטהורה והקדושה כראוי לבית נאמן בישראל, ולהבנות בזרע של קיימא, מאחר שכל ילדיהם שהיו להם נספו בידי הגרמנים. אולם כשבעלה ראה את הכתובת האיומה החקוקה בגופה נרתע לאחוריו באמרו כי עליהם לברר מקודם אם מותרת היא לו עדיין מה הדין, ואם היא לא אסורה עליו מאחר שהיתה תפשה בידי הצוררים לעשות בה כרצונם, אולי נבעלה ברצון, ולזאת היא באה לפני לשאול כדת מה לעשות לשברה הגדול כים, ועיניה תלויות לרחמים להוציאה כאור משפטה.
...ולזאת חס מלהזכיר להוציא לעז על בנות ישראל כשרות אלו, אלא אדרבה מצוה לפרסם את גודל מתן שכרן שיזכו מהשומע צעקת אביונים שבודאי ירפא לשבר לבן של אומללות אלו, ויחבש לעצבותן לברכן מברכותיו שתבורכנה מנשים כיעל אשת חבר הקיני, שהרי טובן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, וכדאיתא ביבמות דף ק"ג עיי"ש. ועל ידי כך למנוע מהן עגמת נפש וצער; וכמו שקרה לאחדות מהן שבעליהן גירשו אותן בכלל כך, אוי לנו שכך עלתה לנו בימינו.
ומהאי טעמא לדעתי אין להן שום צורך לכלל להתאמץ להרחיק על ידי ניתוק את הכתובת המנאצת הנ"ל מעל גופיהן אלא אדרבה יש לשמור על כתובת זו ולראותה לא כאות קלון ובושת אלא כסמל של כבוד וגבורה, להראות שעל קדושת שמו יתברך הורגנו כל היום ודורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענוים, כי כתובת זו שבאמצעותה רבו הרוצחים לנאץ ולשקף את בנות ישראל הישרות והתמימות ולהמיט עליהן קלון עולם, כתובת זו היא לכבוד להן ולעמנו ולאות עולם שעוד נזכה לראות בפגרי האנשים הפושעים האלה שיהיו לדראון עולם, הפושעים האלה שכל צלם אנושי נמחה מעל פניהם ונדמו לחיתי יער ולזאבי טרף ומיהרו לשפוך דם נקיים ולהמית חסידים וישרים, כתובת זו שהזדים חקקו על זרועות נפשות תמות וטהורות תזכיר אותנו תמיד על הכתוב בתורת משה איש הא-להים: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדו יקום ונקם ישיב לצריו".
