תחרות חופשית

אחד מיסודות הכלכלה הוא התחרות החפשית - המשחק של היצע וביקוש, המווסת את מחירי השוק ומסדיר את היחס שבין כלל הקונים לכלל המוכרים. יסוד זה נחשב גם אחד מסימני ההיכר של משטר דימוקרטי, להבדיל ממשטר סוציאליסטי-טוטליטרי, שבו המחירים נקבעים מגבוה בהתאם למדיניות הממשל ולפי צרכיו.

עקרון זה של תחרות חפשית מוכר במשפט העברי כדבר לגיטימי. אם כי קבעה ההלכה סייגים לתחרות זו. לא כל תחרות מותרת. תחרות הגונה לא זו בלבד שהיא מותרת, לפעמים היא גם רצויה, ועל מתחרה כזה נאמר "תבוא עליו ברכה". אבל יש שהתחרות אסורה, וכנגד המתחרה בצורה פסולה יצאו בחריפות וקראו לו רשע.

בין התחרות הרצויה של "תבוא עליו ברכה" לתחרות ה"מרושעת", מכירה ההלכה קשת רחבה ומגוונת מאד של תחרויות, מהן מוכרות ומוצדקות, ומהן שדעת חכמים מסתייגת או מתנגדת להן.

חלוקת קליות ואגוזים

"רבי יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו. וחכמים מתירים" והלכה כחכמים.

אפשר לפרש את דעת ר' יהודה בשני פירושים, שהם שני אספקטים לבעיה אחת. פירוש האחד: הטעם לאסור חלוקת הקליות ע"י החנוני הוא שיש בכך תחרות עם חנונים האחרים באותו אזור. ר' יהודה סובר שע"י חלוקת-אגוזים זו לתינוקות, החנוני מושך את ה"קונים" הקטנים, התינוקות, לחנותו, ודרכם גם את הורי התינוקות, שיעדיפו אותו על פני חביריו. בכך הוא מקפח את פרנסת שאר החנונים בשכנותו. דרך זו של משיכת לקוחות, שלא נעשית בשרות יותר טוב ואדיב, אלא ע"י אמצעי זר למסחר הרגיל - חלוקת מתנות - יוצרת לדעת ר' יהודה התחרות בלתי הוגנת, ולכן היא פסולה.

פירוש שני: נימוקו של ר"י לאסור חלוקת האגוזים הוא לא משום שיש בכך ההתחרות עם בני אומנתו החנונים, אלא משום גניבת דעת ההורים של אותן תינוקות מקבלי האגוזים. יתכן שההורים מעונינים משום מה לקנות את מצרכיהם בחנות אחרת, ולשם הם שולחים את בניהם, בא חנוני זה ומערים עליהם. באמצעות הקליות והאגוזים גונב הוא את דעתם, ונמצא הם קונים ממי שלא חפצו לקנות.

תהא גם תוצאה הלכתית, לפי ר' יהודה, באם נסביר לפי האופן הראשון או השני. בהתאם לאחת משתי הסברות נשיב על השאלה: האם מותר למשוך לקוחות בדרכים לא מסחריות? האם מותר, למשל, להגביר את הפדיון באמצעות חלוקת מחזיקי-מפתחות? האם הגרלת פרסים לקונים תואם את ההלכה? אם נלך בדרך ההסבר הראשונה, יאסור ר"י חלוקת פרסים גם לגדולים, ואילו לפי ההסבר השני החלוקה לגדולים תותר, כי אין בזה גניבת דעת, השייכת רק בחלוקה לקטנים.

מלשון התנא שנקט "תינוקות" - אין להוכיח. אולי אורחא דמילתא נקט. יתכן שבזמנו היו סוחרים מחלקים לתינוקות קליות ואגוזים. דבר שבאופנה.

אולם אם מלשון התנא לא נלמד, אפשר ונוכל ללמוד משכנות ההלכה בחינת noscitus a socii באותה משנה של חלוקת קליות שונה התנא עוד הלכה: "לא יבור את הגריסין" ומפרש רש"י "לפי שנראות יפות הוא מעלה על דמיהם הרבה מדמי הפסולת שנטל מהם". הנימוק שמאחורי הלכה שניה זו הוא בודאי משום גניבת דעת.

אולם מדבר הגמרא עולה הנמוק התחרותי. "מאי טעמייהו דרבנן? דאמר ליה: אנא מפליגנא אמגוזי ואת פליג שיסקי". משמע; שבעלי הדין של החנוני הם לא הורי התינוקות, שדעתם כביכול גנב, אלא החנונים המתחרים, דבאים וטוענים כנגדו על גזילת פרנסתם. היוצא מדברי הגמרא, שכנגד החנוני מחלק הקליות, עומדים החנונים האחרים שאינם מחלקים, ולא הורי התינוקות מקבלי הקליות.

הרמב"ם, למרות זאת, מביא את שני ההסברים גם יחד. לאחר שהוא פוסק כחכמים בשתי ההלכות הוא מסיים "ואין בני השוק יכולים לעכב ואין בזה גניבת דעת". במשפט זה שהוא ה"סוגר" לשתי ההלכות, הוא נותן ההסבר להלכת ה"קליות" ו"הגרסין" גם יחד.

מדברי השו"ע נראה שהלך בדרך השניה. הוא מביא הלכה זו תחת הכותרת "אסור להונות בדברים ולגנוב דעת הבריות ולרמות במקח וממכר". אמנם מביא הוא גם ההוספה של "ואין בני השוק יכולים לעכב עליו", אבל מקריאת הסימן כולו נראה שהוספה זו באה בהקשר של הלכה אחרת הבאה מיד לפניה; "יכול למכור יותר בזול מהשער", שעליה נעמוד להלן.

ברם הוכחה מכרעת אפשר להביא מגמרא אחרת. שם מקשה הגמרא על ר' הונא האוסר פתיחת חנות מתחרה באותו מבוי ממשנה זו הדנה בחלוקת קליות. "לימא ר' הונא דאמר כר' יהודא". מהשואה זו של דיני ר' הונא ור' יהודא נמצינו למדים, שהנימוק התחרותי משותף לשניהם.

כך מסתבר גם מרבנו ירוחם, המאחד את הלכת ה"קליות" עם הלכת עכוב חנוני לפתוח חנות לצד חנות חברו.

יהא הנימוק אשר יהא, הואיל וההלכה כחכמים, מותר לפיכך למשוך לקוחות, לאו דוקא תינוקות, באמצעות חלוקת מזכרות, הגרלת פרסים וכיוצא באלו.

הפחתת השער

"ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים זכור לטוב". והלכה כחכמים.

בשו"ת האחרונים הועלתה הבעיה אם הפחתת שער מותרת ורצויה בכל המצרכים, מכיון "שאדם יכול לתת משלו לאחרים ואין מעכב בעדו", או שמא הפחתת שער מותרת ורצויה אך ורק במצרכים חיוניים ממדרגה ראשונה, כגון תבואה קמח וכדומה. סיבת ההיתר - טובת הצבור. בגלל המגמה לעודד הורדת מחירים במצרכים הללו, התירו ואף שיבחו הפחתת שערים ע"י אחד הסוחרים, הגוררת עמה הורדת מחיר במצרכים אלו אצל שאר הסוחרים. במה דברים אמורים? בתבואה וכדומה, אבל במצרכים אחרים, שאינם חיוניים "לאו כל כמיניה להפחית השער" ולהזיק ע"י כך למחירי השוק.

המחמירים מבקשים להוכיח מדברי הגמרא המסבירה את דעת חכמים "משום דקא מרווח תרעא" דהיינו מוריד השער "ואוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול". שמע מינה, התרת ההפחתה באה כדי להלחם נגד אוצרי הפירות ומפקיעי השערים ותו לא. ואלו המקילים רואים בהנמקת הגמרא "דקא מרווח תרעא" רק הסבר לברכה שהוסיפו למפחית. ברכה זו על שום מה? על שום שהוא נלחם את מלחמת העניים נגד מפקיעי השערים ועושה למען הוזלת פירות. כן נראה מדברי רש"י "מאי נקט לשון ברכה"? הברכה ניתנת לו אמנם, לדעת המקילים, עבור עזרתו למלחמה ביוקר, אבל ההיתר להפחתה אין אנו צריכים לתת לו, כי "אדם יכול לתת משלו לאחרים ואין מעכב בעדו". כשם שיכול אדם לחלק מתנות כרצונו כך יכול הוא למכור ללא ריוח או אפילו מתחת למחיר הקרן כי "גוף הדין אין לחלוק בין זילי תרעא או לא". משום כך פסקו שמותר לסוחר י"ש להפחית השער ולמכור במחירים נמוכים ממחירי השוק "ואין שום אסור בדבר דבשלו הוא עושה".

המחזיקים בדעה זו אף מוכיחים מלשון הראשונים הפוסקים הלכה כחכמים, ומצטטים דבריהם, ואין מבדילים בין ממכר לממכר, בין זילי תרעא ללא זילי תרעא, ולכן אף לא יהא הבדל בין קמח לי"ש.

בעקבות המקילים נפסק שמותר להוזיל אף את מחיר הכסף. יכול אדם להוריד שער הרבית על הלואות מהשער מקובל בשוק האשראי.

מתחרה חדש

עסקנו עד עתה בהתחרות בין מתחרים קיימים ובהסדרת סייגים לדרכי המסחר בין סוחרים. נבדוק עתה באיזה מידה יכול אדם למנוע מאחר לעסוק במלאכתו או במסחרו. האם יש לו לאדם זכות מוקנית שלא יבוא אחר בשכנותו ויתחרה בו?

שנינו

"אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה? קא פסקת לחיותי".

כנגדו סובר רב הונא בריה דרב יהושע

"פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב. ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב. בעי רב הונא ברדב"י בר מבואה אבר אחריני מאי? תיקו".

נמצינו למדים, שבן עיר אחת יכול לעכב על בן עיר אחרת שאינו משלם מסי העיר (כרגא) לפתוח חנות בצד חנותו. זה לדברי הכל. שני אנשים שגרים באותו מבוי ולאחד חנות במבוי, האם יכול הוא לעכב בעד חברו לפתוח גם הוא חנות דומה באותו מבוי? בזה חולקים שני האמוראים ר' הונא ור' הונא ברדר"י. השאלה האם יכול בן מבוי לעכב בן מבוי אחר מאותה עיר לפתוח חנות בצד חנותו, שאלה זו משאיר ר"ה ברדר"י בתיקו.

כמעט כל הראשונים פוסקים כר"ה ברדר"י, מפני שסתם משנה כמותו, וכן מפני שהוא בתראה. סתם משנה: "עושה אדם חנות בצד חנותו של חברו, ומרחץ בצד מרחצו של חברו ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו: אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי".

כך סוברים הרי"ף, הרמב"ם רבינו חננאל, הרא"ש, הר"ן והרמב"ן בשם הגאונים. האביאסף פוסק כר' הונא.

לפי רוב הראשונים הפוסקים כר' הונא ברדר"י; שני בני אותו מבוי אינם יכולים לעכב זה על זה. כיצד נפסוק בשאלה שנשארה בתיקו? והיא: האם שני בני אותה עיר יכולים לעכב זה על זה לפתוח חנות באותו מבוי? שתי תשובות מנוגדות ניתנו ע"י הראשונים. לדעת הרי"ף והרמב"ם "כיון דלא איפשטא נקטינן מיניה חומרא לתובע וקולא לנתבע ולא מצי מעכב עליה". ואלו לדעת הראב"ד: "כיון דעלתה בתיקו מסתברא דמצי מעכב, מפני שהוא בא בגבול חברו".

גדר המחלוקת הוא: הואיל והשאלה לא נפתרה בגמרא יש לכן להחיל את הכלל: המוציא מחברו עליו הראיה. אולם עובר לזה עלינו לקבוע מיהו המחזיק ומיהו המוציא. לדעת הרי"ף והרמב"ם, המתחרה החדש, הנתבע, הוא המחזיק; וחברו הותיק במבוי, התובע אותו לדין הוא המוציא או כפי שהגדיר זאת אחד הפוסקים האחרונים "כל בני כרגא מוחזקים בזכויות העיר לקבוע חנות מכל מבוי". כלומר, לפי שיטה זו זכות מוקנית לכל בני העיר לפתוח חנויות בכל מקום שבעיר, והלה שרוצה לעכב בעדו, רוצה בזה לשלול ממנו זכות מוקנית זו, ולכן עליו הראיה.

לדעת הראב"ד יש להסתכל על הבעיה מזוית ראיה אחרת. עלינו להעמיד המצב כפי שהיה לפני הגלות הסכסוך, כאשר היתה חנות אחת ויחידה במבוי. בא המתחרה החדש ורוצה לשנות את המצב לטובתו. ובאם ישנה זכות מוקנית, הרי היא בידי המחזיק הקודם, שלו זכות חזקה על כלל הקונים במבוי. ומי שבא לערער על זכות זו עליו להוכיח, ומי מעכב.

התחרות בתנאים בלתי שווים

יש שלמתחרה החדש תנאים טובים יותר מאשר לותיק ועם פתיחת החנות המתחרה הורע מצבו של הקודם. לא זו בלבד שבמקום היותו יחיד במבוי קודם לכן הוא כעת אחד בין שנים, אלא מעתה תהא התחרות בלתי מאוזנת, בין חלש וחזק. היות ותנאיו של המתחרה, מבחינת המקום והאפשרויות טובים יותר משל חברו.

לדוגמא: מבוי שהיה סגור משלושת עבריו ורק מעבר אחד פתוח לרשות הרבים וכל הנכנסים ויוצאים לרשות הרבים, דרך אותו צד פתוח נכנסים ויוצאים. חנותו של הותיק היתה בפנים המבוי לצד צדו הסגור, בא אחר ורוצה לפתוח חנות באותו מבוי קרוב לרשות הרבים, בכניסת המבוי. כך שכל הנכנסים ובאים לחנותו של הראשון בעל כרחם יעברו בפתח חנותו של השני, ואילו הקונים הבאים לשני אינם נזקקים לעבור ליד חנות הראשון.

שאלה זו נידונה ע"י המרדכי, שפוסק בשם האביאסף, שהראשון "יכול לעכב כר' הונא".

בנקודה זו התפתחה פלוגתא מענינת בין שני מחברי השו"ע; הבית יוסף והרמ"א. לדעת הב"י, אין אנו כפופין להכרעה זו של האביאסף שיכול לעכב. טעמו: הואיל והאביאסף פוסק כר' הונא כנגד ר' הונא ברדר"י גם במבוי פרוץ משני צדדיו, ואנו הרי פוסקים בעקבות הכרעת הראשונים, כר' הונא ברדר"י, נפסוק אי לזאת גם במקרה של "מבוי סתום" כר' הונא דלא מצי מעכב.

לעומתו סובר הרמ"א, שאכן מחייבת אותנו הכרעתו של האביאסף. פרוש הדבר: "יכול לעכב כר' הונא" הוא שבמקרה כגון זה של "מבוי סתום", כאשר הורעו תנאיו של הראשון ואין זו התחרות בין שווים אזי גם ר' הונא ברדר"י יודה לר' הונא שיכול לעכב. מכיון שבמקרה זה החדש "אינו מעמיד חנות לצד חנות חברו אלא יורד לחנותו".

יתכן ואפשר להסביר את הפלוגתא בין הב"י לרמ"א בהסבר שכל אחד מהם נותן להלכת ר' הונא ולרציו של הגדר "פסקת לחיותי".

לדעת הב"י אין ר' הונא ברדר"י מכיר בגדר חדש זה של "פסקת לחיותי". כל עוד אין מעשה המתחרה נתפסים ברשת הלכות הנזיקין המקובלות אין בידו לעכב. כי מהו בעצם עושה? הוא מונע בעד חברו להרויח. ואין זה משום כך אלא "מבטל כיסו של חברו", שאי אפשר לעכב ואין לו עליו אלא תרעומת. כי בגדר גזילה אי אפשר לסווג גזילת דבר של אדם, שעדיין לא זכה בו, ויש לו רק סכוי ואפשרות לזכות. כבר פסקו אחרונים שמניעת ריוח "אין זו אפילו גרמא בנזיקין וכל שכן לא דינא דגרמי", לפי ר' הונא ברדר"י, אדם שגר במבוי זכאי לפתוח בו חנות ואין הוא מנוע מלעשות זאת גם אם חנותו תפריע לשכנו, שמכבר הימים לו חנות דומה מבוי, כי זכות ל"חיותי" שווה לשניהם.

לדעת הרמ"א גם ר' הונא ברדר"י יכיר בחדוש הגדול שחדשו חכמים - טענת פסקת לחיותי. וטענה זו זכות עכוב בצידה. כאשר קם אדם, שעדיין לא זכה בו, ושלו רק סכוי אותו אחר לעכב בעדו. גדר זו הוא לא גזילה ולא נזיקין ממש, לא "גזלת חיותי" אלא "פסקת חיותי". חידוש הוא: זכות מוקנית לו לאדם להתפרנס ואין אחר יכול לבוא ולקפחה. הנפקא מינה בינו לבין ר' הונא היא שאלה של משקל וכמות. מהם משקלם המצטבר של התנאים לרעותיה שיספיקו כדי להצדיק טענת "פסקת לחיותי". לא בכל מקרה של מתחרה נהיה מוכנים לקבל טענה זו. כאשר המבוי הוא מפולש ועוברים ושבים נכנסים ויוצאים בו משני סטריו, אין בעל החנות הראשונה יכול לעכב לפתיחת חנות חדשה במבוי. על טרוניתו: פסקת לחיותי, ישיב הלה: אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. כי לשניהם אותם סכויים, מבחינת המקום, למכור ולהרויח. בזה הוא חולק על ר' הונא ברדר"י. אבל אם כאשר יפתח השני חנותו יהיו תנאיו של ראשון גרועים יותר, כגון במבוי סתום, הראשון הותיק בפנים, ושני החדש בחוץ - יודה ר' הונא שיכול לעכב. במקרה כגון זה טען ויטען: פסקת לחיותי.

יש לציין שהרמ"א בתשובותיו דן בהתחרות שקמה לר' מאיר מפדואה. כידוע הדפיס ר' מאיר מפדואה את ספרי הרמב"ם. והנה קם מתחרה שהדפיס גם הוא ספרי הרמב"ם ומכרם במחיר יותר זול זהוב אחד. הרמ"א אוסר לקנות את ספרי המתחרה. הוא מסתמך על "הלכת מבוי סתום". בין השאר הוא אומר: "צריכים אנו לחלק דבדבר דברי היזיקא כגון הכא גבי מבוי, שבודאי יזיק לו כולי עלמא מודי (הכוונה לכל הראשונים שפוסקים כר' הונא ברדר"י. ש.ג.) דהלכתא כר' הונא וכו', ולכן גם בדיננו הלכתא כר' הונא".

בתשובה זו הרמ"א מחווה דעה שונה קצת מזו שבספרו דרכי משה; שבמבוי סתום גם ר' הונא ברדר"י יודה שמצי מעכב. כנראה שבפרק זמן זה בין כתיבת התשובה לכתיבת הספר שינה הרמ"א דעתו בנידון.

הפוסקים דנים גם בשאלה האם גדר זה הוא מדאורייתא או אין זו אלא תקנת חכמים שתקנו לתיקון העולם.

סיכומו של דבר: לדעת רוב הפוסקים שני שכנים באותו מבוי, או באותה עיר (והמשתתפים בכרגא דמתא), לא יוכלו לעכב זה על זה לפתוח חנויות זה בצד זה. מאידך אם תנאי המקום הם כאלה שההתחרות תהא בלתי נסבלת, והראשון בודאי תהא ידו על התחתונה - יכול הוא לעכב.

מעשה שהיו 12 חנויות, שפנו ששה לצד מזרח וששה לצד צפון. ובעל חנות אחת שבקצה מזרח רצה לפתוח פתח גם לצד צפון. בא בעל החנות שהיה עד עתה הראשון, בצד צפון ורצה לעכב עליו באמרו שמעיקרא היה הראשון ועכשיו נעשה שני. וכן רצו כל אלה שמצד צפון לעכב. נפסק שאינן רשאין.

מקרה אחר היה בעיר שהיו בה חנויות בבתים ישנים ובנו כמה מאנשי העיר חנויות חדשות וכל אדם הרוצה להגיע לחנויות הישנות עליו לעבור דרך החדשות. רצו הסוחרים בעלי החנויות הישנות לעכב בעדן לפתוח החנויות בטענת פסקתם לחיותינו. נפסק שאינם יכולים לעכב.

כמו כן "אין למחות במי שבונה לו בית באיזה מקום בעיר, שהוא יותר מוכשר לפרנסת אכסניה. אע"פ שמקום זה הוא אצל שערי העיר או בגובהה של עיר שהכל עוברים עליה".

ירידה לחיים

עד כאן דנו בהתחרות רצויה, מותרת או נסבלת. נדון עתה בהתחרות אסורה, בלתי הוגנת.

מובא בבבלי "ר' גידל הוה מהפך בהאי ארעא, אזל ר' אבא זבנה. אזל ר' גידל קבליה לר' זירא וכ"ו. אמר ליה עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מאי? אמר ליה: נקרא רשע".

שתי שיטות כאן. לדעת רש"י והרמב"ן מדובר בעני הרוצה לזכות מן ההפקר. לדעת תוספות אין בהפקר דין "מהפך". התוס' מסתייע משתי משניות: "ראה את המציאה ונפל עליה וכו' ובא אחר ונטלה הרי היא שלו"; והמשנה השניה: "מי שלקט מקצת מן הפאה ופרש טליתו עליה - מעבירים אותו ממנו".

לדעת תוס' דין מהפך הוא "דוקא בשכירות או כשרוצה לקנות דבר אחד וחברו מקדים וקונה וכו' ואסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש מלמד אחר בביתו". כך גם נפסק להלכה. לפי תוספות ר"י הזקן אמנם נקרא רשע אבל אין מוציאין מידו. ומכריזין עליו בבית הכנסת שעשה מעשה רשע כזה.

כאן מדובר לא בהתחרות רגילה אלא בדחיקת רגל חברו מכל וכל. התחרות הגורמת לגזילת הפרנסה של חברו כולה או רובה, ירידה לחיים, פסיקת החיות במובן המלא והפשוט של המלה ולא כמליצה גרידא. התחרות זו פסולה היא, ויכול לעכב. לפי דעה אחת אף מוציאין מידו.

מעשה באחד שהיה לו רשיון בלעדי למלון (ארנדה בלע"ז) ובא אחר וניסה להשיג הרשיון ולדחות רגלו. נפסק שבידי הראשון לעכב בעדו. יש ומבדילים בין סוגי הרשיון שהלה מחזיק. אם הרשיון הוא זמני בלבד, או הוא לזמן מוגבל ואינו ניתן לחדוש אוטומטית, ועל המחזיק ברשיון לחדש אותו, לאחר נהול מו"מ מחדש, במקרה כזה יש נוטים לדעה, שלא יוכל המחזיק ברשיון לעכב בעד אחר להכנס במו"מ ולנסות לקבלו במקומו לאחר שיפוג תקפו של רשיונו הוא.

אולם רוב האחרונים אינם נוטים לסיווג זה. לדעתם כל נשילת אדם מפרנסתו אסורה ומגונה, ויכול לעכב.

היה מקרה בדיין שהיה משגיח על הכשרות בבית חרושת לסוכר, ובא דיין אחר וניסה להתקבל בבית החרושת במקומו "וליטול חררת הסוכר שלו". נפסק שהדיין הראשון יכול לעכב. כיון שהיכא "שפוסק חיותה לגמרי כופין". ולא זו אף זו. אפילו המודחה הוא עשיר גדול ויש לו אומנות אחרת, אנו דנין על חיותו הלזו "שנפסק לגמרי מכל וכו'".

בדומה לזה נפסק במקרה של אדם שהחזיק באטליז אחד ויחיד בעיר "ולא תתכן עוד אטליז באותה עיר", והיה הוא מוחזק קרוב לשלש שנים, ויצא לקהלה קרובה ונתעכב שם. בא האיש הממונה על מכס הבשר ופתח האטליז והושיב שם אחר, שאין להרשות דחיית רגלו של ראשון. כמו כן נפסק ששו"ב שהחזיק במקום אחד לשחוט "אין כח באדם להוציאו מחזקתו".

הפסד של השקעה

מעניין לעניין באותו עניין. אחד השקיע כסף ומאמצים בהשגת רשיון לפתיחת חנות או בית מלאכה ובא אחר ומנסה להשיג אותו רשיון. ובהשיגו זאת תרד השקעת הראשון לטמיון, יכול הראשון לעכב.

שנינן: "מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלוא ריצת הדג. וכמה? אמר בר רב הונא עד פרסה. שאני דגים דיהבי סייארא". וכפי שמפרש רש"י "כיון שהדיג הראשון נתן שם מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דהוה ליה כמאן דמטא לידיה ונמצא חברו מזיקו".

כלומר "השקעה" זו של הדיג בנתינת מזונות במצודתו לשם לכידת הדגים היא הנותנת לו זכות לעכב בעד דיג אחר לדוג בקרבתו.

לפני המהרי"ק תבע אחד, שהשקיע במשך ארבע שנים כסף ומאמצים להשגת רשיון לפתיחת עסק להלוואת כספים (מאין בנק דהאידנא) את חברו שניסה להקדים אותו ולקבל הרשיון במקומו. המהרי"ק פסק שהראשון יכול לעכב, והשני "מתקריא יורד לחייו". כי הוא יכול לחפש לו מקום אחר לעסק כזה, "היות וזיזי דאינשי עבדי ליה ספסריתא", ואלו הראשון אומנתו בכך, "שהיא עיקר אומנות היהודים השוכנים בארצות אלו וכמעט שאין להם אומנות אחרת אלא היא".

יום השוק

"הנהו בני דיקולאי דאייתי דיקלא לבבל, אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו, אתו לקמיה דרבינא, ואמר להו: מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו. וביומי דשוקא נמי לא אמרינן אלא לזבוני בשוקי אבל להדורי לא".

המדובר בהתחרות, שאינה קבועה ותמידית. רבינא סובר שביום השוק - כשם שמתווספים מוכרים, וההיצע גדל, כך מתוספים קונים שבאים מחוץ לעיר כדי לערוך קניותיהם ב"שוק", וכך מתאזן ההיצע הגדל עם הביקוש הגובר. משום כך אין בני העיר יכולים לעכב, ואין סוחרי העיר יכולים להכתיב לסוחרי השוק איך וכמה למכור.

מאידך נקבע שאין סוחרי השוק רשאים למכור את סחורתם מ"חוץ לתחום" השוק. הם מוגבלים במכירתם רק לבאי השוק. לזבוני בשוקא, כן, להדורי - לא.

האחרונים דנים בבעיה האם בתוך תחום השוק וביום השוק, יכולים המוכרים הזרים להתאמץ במיוחד למכור לבני העיר. אם נקח דוגמא מחיי המסחר שבימינו, האם יכולים סוחרי השוק להפיץ דברי פרסומת ולעשות תעמולה בין ישובי העיר כדי "להביא" אותם אל השוק. אמנם אין הם מוציאים את מרכולתם מחוץ לשוק, אל בני העיר, אולם מתאמצים להביא את קוני העיר לתוך השוק. לפי דעה אחת אינם מוגבלים הסוחרים הזרים בימי השוק ובתוך גבולות השוק במכירותיהם. ורשאים הם למכור לכל באי שערי השוק. לפי דעה אחרת מגבילים את הסוחרים הללו למכור רק לבאי השוק שבאים מ"עלמא" ולא לבני העיר.

יש גם הרוצים לסווג את ימי השוק ולקבוע דרגות לגודל ולמהות השווקים. לדעתם יום השוק עליו דן רבינא הוא יום שוק שבועי, שבו מתאספים רק בני הכפרים הקרובים לעיר למכור את תוצרתם ולקנות מצרכים הנחוצים להם, ושאין להשיגם בכפר. בשוק כזה עדיין חלק גדול מכלל קוניו הוא מבני העיר הגדולה בה מתקיים השוק ולכן הטילו מיגבלות על הסוחרים הזרים לבל יחדרו מדי לשוק המקומי של אותה עיר. אולם כאשר ידובר על יום שוק מרכזי, יריד אזורי או ארצי, המתקיים לעתים יותר רחוקות ושבו מתאספים ממקומות מרוחקים קונים ומוכרים. ביריד כזה קוני בני העיר הם מיעוט קטן מכלל הקונים ומשום כך לכולי עלמא אין להטיל הגבלות על סוחרי השוק הזרים ואין הם מנועים למכור לכל קונה.

במה דברים אמורים? כאשר המחירים של סוחרי העיר וסוחרי השוק שווים וכן סוג הסחורות וטיבם זהים. אבל אם הסוחרים הזרים מוכרים במחירים נמוכים יותר, לא באופן חד פעמי, כי אם באופן כללי, או כאשר להם סחורה מסוג אחר, מזו אשר נמכרת ע"י סוחרי המקום, אין המקומיים רשאים לעכב את הזרים למכור גם ביום שאינו יום השוק. מכירה זו של סוחרי השוק לטובת הצבור היא ולכן הירשו חכמים.

התחרות בין קונים

"המחזר אחר דבר לקנותו או לשוכרו בין קרקע ובין מטלטלין ובא אחר וקנאו נקרא רשע".

כאן ההתחרות היא בין קונים, המתחרים ביניהם מי יקנה או מי ישכור. גם בשאלה זו התעוררה הבעיה של מהות האסור. האם הוא מדאורייתא, או רק מתקנת חז"ל. דין זה המובא בשו"ע מתבסס על "עובדא דר' גידל" שדנו בה בפרק על "ירידה לחיים", ובהתאם לשיטת התוספות שם. לדעת המחמירים התורה אסרה גם התחרות בין קונים, כאשר הממכר או המושכר הוא אחד ויחיד, ואי אפשר לומר לראשון המחזר: לך קנה במקום אחר. או כאשר יש לו ענין לקנות או למכור רק במקום זה. גם על מתחרה כזה קראו "צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו" ומזה למדו חכמים "שרשע מיקרי". לדעת המקילים אין זו אלא חומרא של תקנת חז"ל והפסוק אינו אלא "אסמכתא בעלמא".

שאלה בעל נפקות משפטית-מעשית התעוררה ונידונה ע"י הראשונים. כאשר אותו "רשע", למרות האסור קנה או שכר, האם מוציאין מידו? או שמא נאמר מה שקנה קנה.

שאלה זו קשורה כפתילה בשלהבת, בשאלה כוללת יותר, והיא באיזה דרגה בסולם העוולות עומדת העוולה שסווגה ע"י חכמינו, שהעובר עליה "מיקרי רשע"? מהי הנפקות המעשית של גדר זה "מיקרי רשע"? לפי דעה אחת, עומדת עוולה זו בדרגות התחתונות בסולם העוולות. עושה העוולה לא הגיעו מעשיו לידי גזילה או מעין גזילה ממשית, שנוכל לכן לחייבו להחזיר, ובמקרה שלנו להוציא מידו הממכר או המושכר ולתתו למחזר הראשון ש"חזר אחר הדבר לקנותו או לשוכרו". ומשלא עשה מעשה גזילה ממשית אנו רק מכריזין עליו כעל אחד שאין דעת חכמים נוחה ממנו, הסנקציה היחידה שיש בידינו לאחוז כנגדו היא להכריז עליו שהוא רשע. כלומר שחכמים השתמשו במטבע זה "מיקרי רשע" כאשר מצאו שאין מן הראוי להפעיל את כח בי"ד בכדי להוציא מידו, אלא יש להסתפק ב"אזהרה" מוסרית-לא-משפטית.

לפי דעת ראשונים אחרת, עוולה שמבצעה מוכרז כרשע, היא בנוסף לסנקציות המשפטיות שאנו אוחזים כנגד המעוול. לא רק שמוציאין מידו, כי אם גם מיקרי רשע, וזה לאחר שאנו מוציאין מיד הממכר אנו גם מכריזין עליו רשע. למען ימנעו בני ישראל מעשות עוול.

מחלוקת ראשונים זו הוכרעה ע"י האחרונים לצד המקילים. נפסק שאין מוציאין מידו.

המהרש"ל בהצטרפו לדעת המקילים שאין להוציא בדיינין, מוסיף ואומר: "תמה אני אם יצא דבר זה (שמוציאין מידו. ש.ג.) מפי הר"ת שאלמלי נשתכחה תורה מישראל החזירה בפלפולו וישגה בזה? וגם אני לא מצאתי בכל הפוסקים שום צד הווה אמינא להחזיר המקח אלא לקרותו רשע".