דעות יח, תשכ"ב

התגובות של הציבור הישראלי להעלאת זכר ימי השואה בימי משפט אייכמן ומסביב לו היו בוודאי רבות ומגוונות; אך הצד השווה שבהן היה ממש מדהים, מכיוון שכל התגובות הללו על גווניהן השונים היו חסרות כל נימה של בדיקת מעשינו אנו וכל ניסיון להבין את המאורעות הנוראים שנתחוללו לפני עשרים שנה בערך לאור המחשבה יהודית המקורית, לאור דברי התורה והנביאים.

שמענו אנשים רבים שהאשימו בשואה את הדבקות בתורה ובמצוות של חלק גדול מאחינו הקדושים במזרח אירופה, דבקות אשר מנעה, לדבריהם, כל אפשרות וכל רצון של התארגנות ושל הגנה עצמית; שמענו אחרים שראו במאורעות הנדונים סימן לפראות של העם הגרמני שאנו, החלשים שעמדנו בדרכו, היינו קרבנותיו; עוד אחרים טענו שסיבת האסון היתה שבאותם הימים לא היתה לעם ישראל עצמאות מדינית, ועל כן מכיון שלא יכלנו להשמיע את קולנו ואת מחאתנו ולאיים במעשי תגמול כעם חפשי בתוך שאר העמים החפשים היו אחינו כצאן מובל לטבח - ואילו היתה לנו כבר בימים ההם מדינה משלנו היו האימים שנפלו עלינו נמנעים ממילא. הצד השווה של כל התגובות השכיחות הללו, הכופרות למעשה בעיקרון המקובל ביהדות שכל מה שקורה בעולם הזה פרי ההשגחה הוא וכל דרכי ה' צדק, הוא שמה שהיה היה פרי מקרה, מצער מאוד אך בכל זאת מקרה, ושמכיוון שהנסיבות המקריות שקדמו לשואה אינן קיימות עוד (אין עוד מרכזים גדולים של שומרי מצוות, העם הגרמני חזר בתשובה ושיפר את דרכיו, מדינת ישראל קמה ומשגשגת) אין להניח שיישנה עוד פעם מה שהיה גורל ששה מיליוני בני ישראל. גישה כזאת מביאה גם כן לידי שאננות בלתי מוצדקת בארץ ובגולה, וכתוצאה מכן התחדש ונמשך תהליך ההתבוללות שנפסק בארצות הכיבוש הגרמני בימי הרדיפות ולא פסק אף לרגע אחת בארצות המכונות חפשיות ובארץ ישראל גופה.

אבל אם אנחנו נתבונן במאורעות הנדונים לאור דברי התורה והנביאים. לאור דברי חכמינו ולאור הלקח ההיסטורי של אלפי שנות קיומנו, אם אנחנו נעמת את מעשינו עם הקורות אותנו - נמצא הסבר לשואה שפקדה אותנו ונשיג מוסר השכל חשוב לעתידנו.

התורה והנביאים לימדו אותנו שהגלות היא הרעה הגדולה ביותר שתפקוד אותנו, שבגלות יהיו תמיד חיינו תלואים מנגד, לעולם לא יהיה לנו ביטחון והאויבים יעשו שמות בנו. חיינו מאות בשנים בגלות, ובדרך כלל הרגשנו באותם הזמנים שאנו בגלות ממש, לא התערבנו בגויים וחיכינו בכיליון עיניים לזמן שבו יקיים ה' את המשך דבריו על עתיד עמנו, דהיינו שיחזיר אותנו למנוחה ולנחלה, ושנוכל לקיים בארצנו את דברי תורתו במלואם... עד אשר הסתנוורנו מרעיונות החופש והחרות שהתחילו מתהלכים באירופה לפני מאתיים שנה; ושמה הפכו אותם הרעיונות למעשים, משניתן ליהודי מעמד אזרחי ומדיני שווה למעמד של יושבי הארץ, שכחנו שאנו בגלות, כפרנו בגלות, ראינו בישיבה בנכר את המצב התקין של היהודי, הכרזנו שאין לנו חלק ונחלה עם הרעיונות של שיבה לארצנו, המצאנו את הפירוש שדברי התורה והנביאים על שיבת ישראל לארצו הם מליצה יפה או שהכוונה ל"ירושלים של מעלה", למשהו אידאלי שיתקיים בימי אחרית העולם; משכפרנו ברעיון שהישיבה בגלות היא רעה חמורה, משוויתרנו למעשה על הרעיון של שיבת ציון, שהיא אחד התנאים הנחוצים לתיקון מלכות שדי בעולם כולו, כפרנו למעשה בעיקרי היהדות; משהכרזנו על עצמנו כעל גרמני או אנגלי או צרפתי או איטלקי או אמריקאי בן דת משה רוקננו למעשה את יהדותנו מרוב תכנה, ולא גדול היה ההבדל בין מי שהכריז על עצמו כעל בן עם זר ששמר על שייכותו ל"דת" ישראל לבין מי שהשלים את המעשה ועשה את עצמו לשווה (או, ביתר דיוק, השלה את עצמו שעשה את עצמו שווה) לשאר בני ארצו בקבלו על עצמו גם את דתם.

הכפירה הזאת בעיקרי היהדות ראויה, לפי השקפת היהדות, להענשה חמורה, מידה כנגד מידה; אולם - לפי אותה תפיסה - אין הקדוש ברוך הוא מכה מיד, אלא ארך אפיים הוא; הוא נותן זמן רב לפושע כדי שיחזור בתשובה (נזכור את פירוש חז"ל ל"והיו ימיו מאה ועשרים שנה" בסוף פ' בראשית!); וגם במקרה דידן האריך ה' את אפו; וכשם שלפי דברי חז"ל ירדו בתחילה גשמי המבול בצורת גשמי ברכה מתוך תקווה שיחזרו בני האדם בתשובה וישמשו גשמים אלו אזהרה אחרונה, כך הביא ה' בתחילה פורענות על עם ישראל המתבולל בצורה קלה, שממנה צמחה לפעמים טובה (כגון הקמת התנועה הציונית בעקבות התפרצות האנטישמיות בצרפת); אך הרדיפות הקטנות והמוגבלות באופן יחסי לא הביאו את עם ישראל לחזור בתשובה, לבטל את אשליותיו בעניין שיווי הזכויות, ההתבוללות וכו'; ואז הפכו טיפות גשמי הברכה למבול. לא בכדי כנראה השתמש ה' בעם הגרמני בתור שבט מוסר להכות קשות את עמו: דווקא אותה מדינה, שבה הגיעה ההתבוללות לממדים הגדולים ביותר, שבה היה השוויון בין היהודים לבין אזרחי הארץ שלם וגמור, שבה חדרו היהודים יותר לכל תופעות חיי העם הגרמני, שבה הגיעו היהודים לשיא הזדהותם עם ארץ מגוריהם וכפירה בארצם, היתה המדינה שהזכירה להם בצורה הקיצונית והאכזרית ביותר שלמרות התבוללותם, למרות כפירתם בעיקרי רעיונות עמם, למרות קבלתם דת זרה, למרות הקרבנות שהקריבו בכנות למען ארץ מגוריהם גוף זר הם במדינה, גוף שיש לרדפו ולהשמידו. וזמם זה של הרשעים בוצע - לא מפני שהיו בין הקרבונת יהודים רבים ששמרו אמונים לתורה - דהיינו למצוות שבין אדם למקום - ולא ראו דרך להתארגן ולהתגונן, ולא מפני שהגרמנים אכזרים הם וקשים מכל עם אחר, ולא מפני שלא היתה לנו עדיין מדינת ישראל - אלא מפני שהקדוש ברוך הוא "נקה לא ינקה", כי צדיק הוא בכל דרכיו. אנו חייבים להודות שמן הדין היה שישמיד ה' כליל את עמו, שכפר בדברי תורתו; אנו חייבם להודות שגם בשואה האיומה התנהג ה' לפנים משורת הדין וחס על חלק ניכר מעמו כי אין הוא חפץ במות הרשע אלא בשובו מדרכיו הרעים ובחיים. אנו יכולים רק לשאול את עצמנו למה הושמדו דווקא אותם שישה מיליונים מאחינו ולא יחידים אחרים - ובמיוחד כל אחד ואחד מאתנו שנשארו בחיים חייב לשאול את עצמו למה הוא חי - או אם הוא נולד לאחר השואה, למה ניצלו הוריו. קשה מאוד למצוא תשובה לשאלה זו, הקרובה מאוד לבעייה הנצחית של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אפשר רק לרמוז פה שלפי השקפתנו העונש או הפרס שבישרו לנו נביאינו הם לעם בכללו ולא ליחיד; עובדה היא שעמנו נענש קשות בגלל חטאיו הכלליים וכידוע ערבים בני ישראל זה לזה; עובדה היא שהעם חייב ללמוד מענשו, שעליו לחזור בתשובה. אפשר עוד להוסיף דרך אגב שלפי השקפת חלק לפחות מחכמינו אין מותו של יחיד, בעיקר בשל עניין ציבורי, נחשב תמיד כרע בשבילו (ראה על זה, למשל, פרש"י על ויקרא י, ג).

ואמנם, לאחר שהצדקנו את הדין על השואה, העיקר הוא לבחון את דרכנו ולהבין את ההוה שלנו לאור דברי התורה והנביאים. בהקמת מרכז לעם ישראל בארצו, אף מבלי שיהיה זכאי לכך לפי התנהגותו, הראה הקדוש ברוך הוא סימן נוסף של רחמנותו ושל ארך אפיו; מלבד זה, הוכיח בכך שהוא מקדם רפואה למכה; עוד בטרם תיווצר בעיית שיקום הפליטים שרידי אימי הגרמנים הכין בשבילם מקום בו יוכלו להגיע ולהינפש מסבלם; עוד בטרם ירגישו רוב בני ישראל בטעות שבדרך ההתבוללות והטמיעה יצר להם את האפשרות הפיסית להשתחרר מהנסיבות שהן גם גורם וגם תוצאה לטעות זאת; ומשהראו הגויים השולטים בארץ ישראל סימנים חמורים של התנכרות לזכויות עם ישראל לחדש את חייו בארצו, גרם להיווצרות נסיבות - שיש בהן משום נס ופלא - שאפשרו לנו לשחרר חלק מנחלתנו מידי הגויים ולנהל אותו חלק כאוות נפשנו.

אבל, למרות הלקח האיום של השואה ולמרות כל סימני החיבה והאפשרויות של חזרה בתשובה שהושיט הקדוש ברוך הוא לנו, לשרידי עמו, לא שינינו כלל את דרכנו וההתבוללות שבה התרגלנו ללכת ממשיכה להיות לחם חוקנו, כאילו לא היתה השואה, ובהתנכרות גמורה מצדנו לחסדים שגמל לנו ה'. הדבר הזה חל כמובן על אחינו היושבים בגולה, הממשיכים כמקודם במאמצים להשתרש ולהתערות בחיי ארץ מגוריהם, לראות בה את ארץ ישיבתם הקבועה, להתעלם מהאפשרויות לחזור לארצם אם אין פורענויות דוחפים אותם לכך - וממשיכים יותר ויותר להתרחק מן התורה, מעקרונותיה ומקיום מצוותיה הבודדות.

לא פחות חמורה היא התנהגותנו שלנו בני ארץ ישראל - ועל כך כדאי להאריך במקצת את הדיבור. רגילים אנו לומר, מתוך הרגל שהשתרש בפי מנהיגי הציונות, שישיבה בארץ ישראל והשתתפות בבניין הארץ הנן ההפך המוחלט של ההתבוללות. לכאורה אולי יכול הדבר להיות נכון: הבא לארץ ישראל והמשתקע בה חוזר לרעיון שעם ישראל צריך בתנאים תקינים לחיות חיים עצמאיים במדינתו, מקומו של היחיד הוא כאן וישיבת כל יחיד בגולה היא רעה, תופעה חולנית שיש להשתחרר ממנה; אבל למעשה כל חיינו, למרות ההבדלים והגוונים הרבים הקיימים בשכבות השונות של היישוב הם חיי התבוללות וכפירה ביסודות היהדות, אם כי בצורה שונה מאשר בחיי הגולה ואף בצורות שונות זו מזו בחוגים השונים. כמה דוגמאות תספקנה כדי להוכיח את זאת: הרעיון המקובל בחוגים ה"חילוניים" שעצם ישיבת עם ישראל בארצו, כינון עצמאותו בו והגנה עליה מהווים את כל תוכן היהדות כי צריך עם ישראל להיות "עם ככל הגויים", הנו חזרה על העמדה שנגדה נאבקו הנביאים ושהביאה לחרבן הבית הראשון; ההתנצחות המתמדת בין החוגים המדיניים, ולא רק המדיניים, הריבות הנצחיות בין המפלגות, בין החוגים ובין השכבות (שעליהן נוספה בהשפעת גורם רב משקל השנאה בין העדות) הנן צורה מודרנית של שנאת האחים שהיתה הסיבה העיקרית לחרבן הבית השני; הדרך של החוגים ה"דתיים" ההופכים את התורה לגוף חנוט, הרוצים להפוך את ההלכה בצורה שנקבעה בגולה ובשביל הגולה לחוק נוקשה ומתמיד, המתנגדים לכל צורה של חידוש ההלכה, האוטמים את אזניהם ואת עיניהם לפני המציאות, הנה למעשה הפיכת התורה ל"דת" מהסוג של הדתות הדוגמתיות של עמי מערב אירופה ושוב צורה של התבוללות; הדעה הכללית שהתורה, ה"דת", מוגבלת לעניינים שבין אדם למקום, ולכל היותר לענייני חיי המשפחה, ואין לה חלק עם הפוליטיקה ועם העניינים הצבאיים או הכלכליים, שהיא מורשת רובו המכריע של הציבור הן ה"דתי" ואין ה"חילוני" היא גם כן תפישה התבוללותית טיפוסית. ובמיוחד הדעה המקובלת שכל מה שנתקבל מהוראות התורה ומהמנהיגים המבוססים עליה צריך להיות עניין פנימי, שביחסים בין עמנו לבין שאר העמים צריכים להשתדל לטשטש את כל האופייני לנו ולהראות שאנו דומים בכל להם, היא עמדה דומה בצורה בולטת מאוד לעמדה של המתבוללים של המאה הקודמת שטענו שעלינו להיות יהודים בביתנו ובני אדם בחוץ; עתה אנו טוענים שעלינו להיות יהודים בתוך מדינתו (יהיה אשר יהיה המובן שנייחס למלה יהודי) ועם חסר כל אופי מיוחד לו, עם סתם, ביחסינו עם שאר העמים; כפי שהעמדה הקודמת כפרה בעיקרים של היהדות, גם כופרת העמדה הנוכחית בייעוד עם ישראל, בתפקידו המשיחי, במשימתו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

המסקנה שאנו חייבים להסיק מכל האמור לעיל היא שלא למדנו לקח לא מייסורי השואה ולא מרחמי ה' שהושיט לנו את האפשרות לחדש את חרותנו, ושכתוצאה מכך מן הדין שתבוא עלינו שואה גדולה משואת אירופה, אם הדבר אפשרי, שיבוא עלינו חרבן שלישי, כי אין לנו בעמדתנו הנוכחית זכות קיום לא בתור יחידים ולא בתור מדינה. תקוותנו היא רק שיעזור לנו ה' ברחמיו הרבים, יסיר את ערלת לבנו, יפקח את עינינו וישכיל אותנו ללמוד ולהבין; אך בלי רצון חזק וכן מצדנו לא יהיה הדבר הזה.